ט. המחקר יכול לטעות? מספרים ועובדות

די מדהים לגלות כמה נפוצים פירסומים של ניתוחים סטטיסטיים שגויים. במאמר שפורסם לא מזמן נבדקו 281 מאמרים שפורסמו בכתבי עת מרכזיים בפסיכולוגיה. בחצי מהמאמרים התגלתה לפחות טעות סטטיסטית אחת, ו-15% מהם כללו טעות ששינתה את מסקנות המחקר, כמעט תמיד בכיוון ההפוך למה שהחוקרים היו מעוניינים שהם יהיו. ואלו נתונים רק לגבי ממצאים של מחקרים שפורסמו. מה קורה בשלבים שנעשים בחדרי חדרים ורוב האנשים לא מודעים אליהם? סקר שנעשה ב2009 בקרב 2000 פסיכולוגים אמריקאיים מצא ש-70% מהם עיגלו פינות בפירסום מאמרים על פי הודאתם. שליש מהנשאלים הודו שהם דיווחו על תוצאות לא צפויות שקיבלו כאילו נבעו מהשערת המחקר המקורית ככאלו שהם שיערו שיתקבלו מראש. אחוז אחד הודה שהוא זייף נתונים בצורה ישירה. סביר שכל המספרים הללו גבוהים עוד יותר.

סקר שהתפרסם ב14 ביוני 2005, קובע שאחד מכל שלושה חוקרים רימה או חרג מכללי המחקר בביצוע ניסוי רפואי.

הסקר, שהתפרסם במגזין "Nature", הנחשב בעיני מדענים לכתב העת היוקרתי בעולם, הוא הראשון שבדק כמותית מעשים פסולים בביצוע מחקר. השתתפו בו 3,250 חוקרים אמריקאים, שקיבלו מענק מחקר בתחום הביו-רפואה מהמכונים הלאומיים לבריאות, גוף ממשלתי המממן את עיקר המחקר הרפואי בארה"ב.

בסקר נשאלו החוקרים 33 שאלות, שכל אחת מהן עסקה בעבירה שונה על כללי המחקר המקובלים. שליש מהמשיבים ענו שאכן עברו על אחד הכללים בשלוש השנים האחרונות. 15% מהחוקרים, למשל, בחרו להתעלם מנתונים שהופיעו במחקרם על בסיס "תחושת בטן" שהנתונים אינם נכונים. 0.3% מהנשאלים הודו שזייפו נתוני מחקר; שיעור דומה הודו שהסתירו את מעורבותן של חברות פרטיות במימון המחקר; 1.7% אמרו ש"גנבו" רעיונות מחוקר אחר והשתמשו בהם ללא בקשת רשותו או מבלי לתת לו קרדיט; מהמחקר מסתבר ששינוי תוצאות מחקר נפוץ יותר בקרב חוקרים שנמצאים כבר באמצע הקריירה שלהם (פרופסורים), המשמשים מודל לחיקוי למדענים הצעירים.

כ-16% מהמשיבים על הסקר הודו ששינו את תוצאות מחקרם או את שיטת המחקר, בגלל לחץ מצד הגוף שמימן את מחקרם. בשנים האחרונות יותר ויותר מחקרים רפואיים נעשים במימון חברות התרופות. ממחקרים שנערכו בעבר עולה שהסיכוי לתוצאות חיוביות בניסוי סביב תרופה מסוימת גדל כשחברת התרופות היא הגוף המממן את המחקר. לפי המחקרים, קובעי המדיניות הרפואית מחליטים אלו תרופות לכלול ב"סל הבריאות", ורופאים מחליטים אילו הליכים רפואיים לאמץ.

באותה שנה פורסמו ב"הארץ" מספר מקרים על זיוף מחקרים בישראל, בראשם פרשת הגיניקולוג הד"ר דב דיקר. דיקר נעצר בחשד שזייף מחקר רפואי בנשים בבית החולים "בילינסון" בפתח תקוה, אותו פירסם בשלושה כתבי עת רפואיים בארה"ב ובאירופה. זאת ועוד, בדו"ח מבקר המדינה משנה זו נחשפו מחדלים רבים בפיקוח של משרד הבריאות והנהלות בתי החולים על ביצוע ניסויים בבני אדם. ואולם בישראל טרם נערך מחקר מקיף בתחום זה.

מדענים אינם "יכולים להישאר שאננים ומרוצים מעצמם לנוכח התנהגות פסולה כזאת", כתבו הד"ר בריאן מרטינסון ועמיתיו מקרן המחקר "HealthPartners" שבמדינת מינסוטה, שערכו את המחקר.
"הנתונים שלנו רומזים שהתנהגות בלתי תקינה 'רגילה' מציבה איומים גדולים יותר לעשייה המדעית מאשר אלה הנגרמים מתנהגות שזוכה לחשיפה נרחבת כמו הונאה", הוסיפו. בראיון לעיתון "בוסטון גלוב" אמר מרטינסון שהוא "חושב שזה באמת צריך לגרום לנו להטיל ספק בהנחה שיש רק קומץ תפוחים רקובים".

ואולם עורכי המחקר דווקא מגלים הבנה מסוימת למדענים. "המדען המודרני ניצב בפני תחרות עזה, ודרישות רגולטריות וחברתיות, לעתים בלתי סבירות, מטילות עליהם מעמסה נוספת", אומר מרטינסון. לדבריו, "שילוב הלחצים הזה יוצר אפשרויות רבות להתפשרות על היושרה המדעית".

פירות נוספים של הלחץ בשטח, מתבטא בסיפורה של ד"ר יעל אדלשטיין ממכללת ת"א-יפו למשל, ב10/2013 התפרסם בחדשות כי לטענת אדלשטיין, היא פוטרה עקב סירובה להחתים על מאמריה חוקרים שלא השתתפו בהם. גורמים באקדמיה הגיבו: "תופעה נפוצה ומכוערת" מתוך הכתבה: מי שמכיר היטב את העולם האקדמי נתקל בתופעה שבמסגרתה חוקרים חותמים את שמם על מחקרים שלא לקחו בהם חלק, על מנת לפאר את קורות החיים שלהם ובכך להגדיל את סיכוייהם לזכות בקידום מקצועי.

לא מדובר במקרה חריג אלא בתופעה נרחבת. "ככה בנוי העולם האקדמי", אומר ד"ר יורם הרפז, מרצה לחינוך במכללה האקדמית בית ברל ועורך כתב העת "הד החינוך". "זה נורא מקובל, למשל במעבדות של מדעי הטבע. לרוב מי שעומד בראש המעבדה הוא חוקר בעל שם, והוא חתום באופן אוטומטי על כל המאמרים שאחרים שעובדים בה מפרסמים. באותו אופן יש המון דוקטורנטים באוניברסיטה שמפרסמים מחקר והמנחה שלהם, הפרופסור, חותם את שמו על המחקר, אף שהוא לא היה שותף לתהליך".

לדעתו של הרפז "זו שיטה של בעלי עמדות לנצל את מעמדם, ובמקרים שהפרופסור כלל לא היה מעורב בתהליך, זה הופך לניצול אקדמי בוטה ומכוער של דוקטורנט שהגה את הרעיון וטרח עליו ימים ולילות". עם זאת, הוא מציין כי במקרים מסוימים הדוקטורנטים הצעירים דווקא שמחים על כך שליד שמם הלא מוכר יופיע שם של איש אקדמיה בכיר ומפורסם בתחומו.

מיטל (שם בדוי), אחות באחד מבתי החולים במרכז הארץ, מספרת: "שכיח שמנהלות בתי ספר לסיעוד'תופסות טרמפ' על מחקרים שכותבות מורות בבית הספר. לא מדובר כאן רק ביוקרה, אלא גם בטובות הנאה של ממש שכרוכות בכך, כיוון שבזכות היותן חתומות על הפרסומים הן נוסעות לכנסים ברחבי העולם – כמובן לשם הטיול".

עוד היא מספרת: "לא מזמן שמעתי וידוי של רופאה שלא היה לה זמן לעבודת המחקר שלה, ולכן היא נתנה לבני משפחתה למלא את השאלונים. על בסיס מחקר כזה קובעים אלו תרופות הן יעילות ואלו לא. כשהממצאים מזויפים, זה כבר מעבר לעניין לא מוסרי ומטריד – זה כבר דבר שהוא מסכן חיים".

ד"ר גל חיימוביץ ממכון וייצמן, (בטור אורח ב'חשיבה חדה', 3 ביוני 2015), כותב: "כמות המאמרים המפורסמים, כמו גם האימפקט פקטור של כתב העת שבו התפרסמו, הפכו לכלים העיקריים להערכת הצלחתו של חוקר, והם משמשים פעמים רבות כמנגנון סינון ראשוני עוד לפני שבכלל דנים במהות ואיכות המחקר… עורכים ושופטים עלולים "לעגל פינות" ולקבל מהר לפרסום מחקרים בעיקר בזכות היותם מושכים את העין (במקור מלה בוטה יותר)…

ג'ון בוהנון, עיתונאי של מגזין Science, החליט בשנת 2013 לבצע תחקיר עיתונאי ע"י ניסוי "עוקץ" שנועד לבחון את תהליך הסינון של כ-300 כתבי עת מסוג OA) Open Access). הוא המציא מאמר מדעי בדוי לחלוטין שדיווח על חומר המופק מחזזית ואשר התגלה כבעל תכונות אנטי-סרטניות. המאמר הכיל כמה וכמה בעיות וטעויות שחוקר מנוסה צריך לזהות מיד ושאמורות להביא לדחייה מידית של המאמר. המאמר הבדוי (תחת שם חוקר בדוי ומוסד אקדמי בדוי) נשלח לאותם 300 כתבי עת שהם OA. התוצאות היו מדאיגות במיוחד. 157 כתבי עת קיבלו את המאמר לפרסום, לעומת 98 בלבד שדחו אותו (שאר 45 השתהו בתגובתם או לא ענו כלל). רק 60% מכתבי העת שלחו את המאמר לביקורת עמיתים (זה טוב עבור כתבי העת שדחו את המאמר – אומר טובות על העורך). במקרים בהם נערכה ביקורת עמיתים, רוב הביקורת הייתה שטחית והתייחסה לסגנון וניסוח (המאמר היה כתוב רע בכוונה). רק ב-36 מקרים (מתוך כלל 255 שזכו לתשובה) השופטים מצאו בעיות מדעיות, אך ב-16 מקרים מתוכם העורך קיבל את המאמר בכל זאת. במקרים רבים, העורך ו/או חשבון הבנק של כתב העת היו במדינות עולם שלישי (שליש מהם בהודו), למרות ששם כתב העת התהדר בכותרת “The American journal of…”.

הפרסומים האקדמיים הם בגדר תעשיה של ממש, וככל תעשיה הם מלאים באינטרסים ובהטייה חברתית ותרבותית. אי אפשר להסתכל עליהם כמפעל אובייקטיבי.