נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ט מסורת ובקורת

הדיון על 'היווצרות' ההלכות, אינם שמים לב לפעמים לתהליך המיוחד אותו הם באים לחקור. ההלכה היהודית שונה שינוי יסודי ומהותי מכל החוקים והדתות של כל עם ולשון

 

ט מסורת ובקורת

 הדיון על 'היווצרות' ההלכות, אינם שמים לב לפעמים לתהליך המיוחד אותו הם באים לחקור. ההלכה היהודית שונה שינוי יסודי ומהותי מכל החוקים והדתות של כל עם ולשון. אין המדובר בספר חוקים, אלא בתורת חיים. התורה היא ספר החיים של העם: "והיו הדברים האלה על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים ו ז), "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע א), "ובתורתו יהגה יומם ולילה" (תהלים א). "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים יא יט).

יוספוס כותב (נגד אפיון א ח):

  • "כל היהודים יוצאים לאוויר העולם עם האמונה במוצאם האלוקי (של כתבי הקודש) ועם משאת הלב להיות נאמנים להם. כבר נראו הרבה פעמים שבויי מלחמה (יהודים), אשר בעת הצגת החזיון קבלו עליהם בהמון כל מיני ייסורים ומיתות משונות, כי לא רצו לבטא בשפתם דבר נגד קדושת החוקים וספרי הדת. הנמצא בעולם יווני, שיסבול זאת בשביל חוקיו ואשר יקבל ברצון נזק קל שבקלים אפילו על מנת להציל מכיליון את כל הספרות של ארץ מולדתו?", (ראה שם בהמשך את תיאורו של היקאטיוס מאבדירה, כיצד כשבנה אלכסנדר את מקדש בל התעקשו היהודים במדינותיו שלא לספק חמרי בנין ושילמו לשם כך קנסות כבדים).

התורה וההלכה הם חלק מהויי חייו של כל יהודי באשר הוא:

  • "תנאי הברית בכל הצורות שבהן נמסרו מנוסחים כפניית האלהים לעם. פירסומם הוא ענין מהותי. מאחר שישראל מצוה להיות גוי קדוש (שמות יט ו) כל האומה כולה חייבת להכיר את אורח החיים המקודש. בדבר זה משפטי הברית נבדלים מחוקי שאר תרבויות קדומות... שום מערכת משפטית בעלת תכלית כזו לא שימשה כלי לחינוך ציבור שלם. משפטי הברית מנחים את העם בדרך חיים..", (גוטשטיין, אנצ"מ כרך ח עמ' 99).

התורה נדרשת מפיהם של הזקנים, כפי שאומר בן סירא: אל תמאס בשמיעת סבים אשר שמעו מאבותם (בן סירא ח יב), ראה גם בספר חזון ברוך (פרק פד), בו (באגרת לעשרת השבטים) נזכרת הבקשה: למסור את התורה ואת "מסורות התורה" לבניהם אחריהם. העיסוק בתורה ובהלכה הוא כה מרכזי במסורת, וכל המקורות מעידים על כך, עד שאין צורך כלל לצטט כאן דוגמאות. אפילו אנשי קומראן מתוארים במגלותיהם כמי שעסוקים רוב היום בקריאה ובכתיבה, (המכון למדעי היהדות שע"י אוניב' העברית בי-ם, מאמרים על מגלות מדבר יהודה, טבת תשנו). אין המדובר בעיסוק צדדי, אלא בעיסוק המרכזי של העם כולו.

לעיסוק הזה נבחרים אנשי מעלה מיוחדים, כפי שמתאר בעל אגרת אריסטיאס:

  • "על כן כהני מצרים... מכנים אותנו אנשי אלהים, ואין תואר זה הולם לשאר אנשים אם אינם יראים את אלהי אמת אבל הם אנשי מאכל ומשתה ומלבוש, וכל תכונת נפשם שואפת לזה. אבל אצל אנשינו אין לזה כל ערך, וכל ימי חייהם עוסקים הם בחקירה על כחו וכל יכלתו של אלהים", (אגרת אריסטיאס קמ).

ויוספוס כותב:

  • "אצלינו היהודים לא יעמדו במדרגה גבוהה אלו היודעים שפות שונות ויודעים לשפר את שפתם ולשונם, לפי שהדברים האלה הינם דבר כל העם וכל אחד יכול לעשות כן, לא לבד בני החורין כי אם גם העבדים המשוחררים גם הם ידעו זה. ורק אלה יקראו אצלינו בשם חכמים, אלה היודעים ידיעה שלמה את התורה, היודעים לבאר ולפרש את ספר הקודש לפי תוכן ענינם ולפי דבריהם, והידיעה הזאת ידיעת התורה אף כי רבו למעלה אלה אשר אך זה לבד כל יגיעם ועמלם וכל השתדלותם, בכל זה הגיעו לזה לתכלית ההשתלמות רק שנים שלשה".

הנבחרים להעביר את מסורות התורה הם אלו שיגעו יגיעה ועמל לאין שיעור להבין את רצונו של אלהים. רק היחידים המוכרים בדורם כטהורי נפש הרחוקים מיצר הרע זוכים להיות מוסרי התורה. ותופעה זו יחידה בהיסטוריה, אין שום קבוצה בה טוהר האישיות הוצב כקריטריון. גדולי עולם שונים זכו לביוגרפיות רבות ולכל סוגי התיאורים, אבל מעולם לא נטען כי גדולי המדע או הפילוסופיה היו בעלי אישיות נעלית יותר משאר בני האדם.

אם ניקח לדוגמא את ז'אן ז'אק רוסו, ממחנכיו של דור שלם במערב. עליו אנו יכולים לקרוא באנציקלופדיה כפתיחה לעמוד שלם מלא שירות ותשבחות על גדולתו: "אחד מגדולי הוגי הדעות במאה היח' אשר בהטפתו לחיים חדשים על יסודות אמת הכשיר את הקרקע למהפכה הצרפתית הגדולה". אבל אין כאן אלא תיאור של גדולת יצירתו, ומה היתה אישיותו? אין זה רלבנטי להערכת מפעלו, תיאור אותנטי מופיע בספר "האמנויות" של ההיסטוריון ה.ו. לון (עמ' 355):

  • "ז'ק רוסו... אשר לאפיו של יצור מיוחד זה השתיקה יפה לו. פעמיים המיר את אמונתו ובכל פעם הניעתו רק הציפיה לבצע... נחלץ מגניבה ע"י הטלת אשמה על נערה חפה מפשע... הסתבך בפרשת עגבים לא נעימה... בשעה שעולם רגשני הזיל דמעות אגב קריאת ספרו "אמיל" ו"הוידויים" המפורסמים שלו, הוציא רוסו את ימיו בהשמצת וולטיר שהיה מגינו הנדיב ביותר בימי מרודיו, או בכתיבת המכתבים המביישים ביותר לפרידריך הגדול, שעמד לו לרוסו בשעת דחקו. בפרהסיא אמר להוד מלכותו כי ישמור לעצמו את כספו הנאלח שסחט מנתיניו המתענים בזיעת אפיהם, אבל בסתר באין רואה היה אוהב אדם זה מקבל את המתנות. הוא נסתבך עם משטרת צרפת ונמלט לאנגליה שם קבלו הפילוסוף יוּם במדה גדולה של הכנסת אורחים, רוסו הפיק הנאה אישית רבה בתארו את מיטיבו כסכנה לצבור... כללו של דבר בכל כת הנבלים הבוגדים והשקרנים שכה הואילה ההיסטוריה לשמר את פרשותיהם, יקשה למצוא דוגמא מובהקת יותר לבן בליעל מושלם בכל מאשר זה, נביא הבשורה החדשה של חסד, טוב, פשטות, מוסריות וחיי ישרים... ועם כל זה נעשה חדל אישים נתעב זה לסופר המקובל ביותר על דורו. יובל שנים כמעט היה הרודן השליט על כל שדה המדיניות החינוך, האמנות והמוסר". (השמטנו כאן עוד כמה פרטים מבישים, שהקורא ימצאם במקור)[1].

אין פלא, שכאשר אנו עוסקים באנשי רוח אשר כאלו, מתקבל ביותר יהיה לפרש את כל אמירותיהם ומעשיהם כתוצאות של תאוותיהם, רצונותיהם, והסגנון שסברו שינעם לאזני שומעי לקחם. מעולם לא ציפתה האנושות מגדוליה וגם אלו שהורו את המוסר והדרך הישרה, אפילו לא כציפיה, שיהיו באמת מקיימים את דבריהם, - מלבד ביהדות. רבי עקיבא לא היה רק מוסר התורה בדורו, אלא גם מסר את נפשו עבורה:

"מעשה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורין והיה רבי יהושע הגרסי משרתו בכל יום ויום היו מכניסין לו מים במדה יום אחד מצאו שומר בית האסורין, אמר לו היום מימך מרובין, שמא לחתור בית האסורין אתה צריך? שפך חציין ונתן לו חציין, כשבא אצל רבי עקיבא, אמר לו יהושע אין אתה יודע שזקן אני וחיי תלויין בחייך? סח לו כל אותו המאורע, אמר לו תן לי מים שאטול ידי, אמר לו: לשתות אין מגיעין ליטול ידיך מגיעין? אמר לו מה אעשה שחייבים עליהן מיתה! מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חבירי! אמרו: לא טעם כלום עד שהביא לו מים ונטל ידיו", (ערובין כא:).

כך חי רבי עקיבא את תורתו, עד סופו הטראגי:

"פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה אמר ליה עקיבא אי אתה מתירא מפני מלכות ... לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים... בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים, אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן! אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה "בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך", אמרתי, מתי יבא לידי ואקיימנו? ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?! היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו", (ברכות סא:).

"תורתו זו של רבי עקיבא על קבלת יסורים באהבה כתכלית עליונה של העובד את ה', המקיים את מצוות בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך - אין לה אח ורע", (אורבך, חז"ל אמונות ודעות עמ' 391).

כאלו הם הסיפורים המסופרים על מוסרי התורה, לעשרות ולמאות. מבלי להיכנס כאן לאימות הסיפורים, הרי על גדולי וחכמי האומות אין מספרים סיפורים שכאלו גם לא כמשל ומליצה, שהרי אין מציבים כלל את המוסריות האישית הנעלה כקריטריון. האם יש לחשוד באנשים כאלו ששינו במכוון דבר מחוקי התורה היקרים והקדושים להם כל כך? החוקים האלו שהעדיפו למסור את נשמתם בכדי לקיימם? גם אלו מבין החוקרים המסבירים את ה'שינויים שחלו בהלכה' בצורה הנראית הגיונית, המתאימה לצרכי השעה, אינם מתייחסים למסירת ההלכה כאל מפעל חיים קדוש של עם שלם, שאם וכאשר נעשה בו איזה שינוי ולו קטן שבקטנים, מטרתו היא אחת בלבד: לקיים ולחזק את שמירת ההלכה.

כל התיאוריות על 'היווצרותן' של הלכות, אינן נותנות את דעתן על השיטה של מסירת ההלכה. הגורם העיקרי בהכרעת ההלכה היתה הקבלה, כל שאלה נמדדה על פי מה שקיבלו וידעו עליה מן המסורת, ומעטים מאד הם הדיונים בסברא גרידא. כך למשל מסופר: "שאלו את רבי אליעזר... אמר להן לא שמעתי, אמר לו ר' יהודה בן בתירא: אלמד בו? אמר לו: אם לקיים דברי חכמים, הן". על רבי אליעזר נאמר "שלא אמר מעולם דבר שלא שמע מפי רבו" (יומא סו:), מעשה ברבי אליעזר ששבת בגליל העליון, שאלו ממנו שלשים הלכות בהלכות סוכה, על שמנה עשר אמר שמעתי, ועל שתים עשר אמר לא שמעתי (סוכה כח.)[2]. ברוב המקרים שהועלה ספק בפני חכמי התלמוד, כל הנסיונות לענות תשובה ולפשוט את הספק הם הוכחות ממשניות ובריתות, כאשר אין הוכחה כזו נשארת הגמרא ללא תשובה ב"תיקו" (-תעמוד).

על גודל המאמץ לשמר את המימרא בשם אומרה ראה למשל במסכת נדרים ח:"אמר רבי שמעון בר זביד א"ר יצחק בר טבלא א"ר חיא אריכא דבי ר' אחא א"ר זירא א"ר אלעזר א"ר חנינא א"ר מיאשה משמי' דר' יהודה בר אילעי מאי דכתיב וכו'". המאמר הזה נמסר כאן בפירוט שמותיהם של שמונה דורות מוסרים! (כך במסכת ברכות נה: "א"ר ביזנא בר זבדא א"ר עקיבא א"ר פנדא א"ר נחום א"ר בירים משום זקן אחד ומנו ר' בנאה". כעין זה בחולין צח. ב"ק פב. ירושלמי תרומות י ו שמו"ר מג ח). " המחליף דברי חכמים של זה בזה של ר' אליעזר בר' יהושע ושל רבי יהושע בדברי רבי אליעזר עובר משום לא תשיג", (פסד"ז, שופטים). "כל האומר דבר משם חכם שלא אמרו ממנו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל", (כלה א).

פרק מיוחד הקדיש ח"ד מנטל בספרו 'מחקרים בתולדות הסנהדרין' (ת"א תשכט', עמ' 13-16) על דיוק חז"ל במסירת הלכה. ושם דוגמאות רבות.

הרבה פעמים גם כאשר נשמעת הלכה מפי חכם מסויים, המדובר בהלכה עתיקה ומקובלת. דוגמא לכך אפשר למצוא בערובין עז: אמר רב ביבי בר אביי עשה אצטבא על גבי אצטבא וכו', חוקר זריז היה יכול למצוא קשר בין המאמר הזה לבין תכונת נפשו ותנאי מקומו של רב ביבי בן אביי ואצטבאותיו. אבל מאמר זה קבלה בידו מדורות קדמונים הוא, שהרי רב ושמואל שחיו יותר ממאה שנים לפניו כבר דנו ופלפלו בערובין עח. האם יש ללמוד איזה חדוש מתוך מאמר זה של אצטבא על גבי אצטבא. וראה גם סנהדרין כט: "א"ר נחמן, אדם עשוי שלא להשביע את עצמו". בהמשך מסופר על אדם שמת ולפני מותו דיבר על חובותיו, הגיע המעשה לרבי ישמעאל בן ר' יוסי והשיב "כי אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו הני מילי מחיים" וכו'. הרי שמימרא זו היתה ידועה כבר לתנאים בא"י. וכמוהו רבים לאין מספר, שאומר אמורא הלכה, ומביאים עליה 'תניא נמי הכי' בלשונה כדמותה בצלמה. ולפעמים התלמוד אינו טורח להביא את הבריתא או שלא היה מודע לה, כך למשל מימרא של רבי יעקב בנדרים לח: (המודר בנו לתלמוד תורה מותר למלאות לו חבית של מים וכו') מקורה בתוספתא בכורות פ"ו (מעשה באחד שהרצה בנו לת"ת והדירו לעשות מלאכה והתיר לו רבי יוסי ברבי למלאות לו חבית של מים וכו'). ראה עוד להלן פרק ה סוף סעיף ד בקטע 'סמכות האגדה' על דברים שנראה כאלו נאמרו דרך תירוץ, או שלא פורש מקורם, ואעפ"כ יסודם במקורות קדומים. ובפרק ג סעיף ו: פרשנות המשניות.

הרעיון שחכמים מכריעים את הספיקות לפי מערכת כללים ומושגים קיימת, הוא מציאות בשטח אצל מי שמכיר את התלמוד וההלכה. הבא לפסוק הלכה בזמננו, ימצא את עצמו באותו מצב בו אין מרחב פנוי, כל נידון ניתן להכרעה מתוך שאלות מקדימות על גדר ההלכה.

דוגמאות מתוך התלמוד לענוותנותם של חכמינו: עשרים ושניים שנים שהיה רבה ראש ישיבה אפילו רופא לביתו לא קרא, כי נמנע מלהנהיג שררה, (הוריות יד). אשה באה וזרקה נרות בראשו של בבא בן בוטא, ואמר: איזו אשה כשרה עושה רצון בעלה, (נדרים סו.). אשה באה לבית המדרש ואמרה: אחד מכם קידש אותי בבעילה, קם רבי מאיר ונתן לה גט, אחריו קמו כולם ונתנו גם הם גט, (סנהדרין יא.). אמר יונתן לרבי עקיבא: עדיין לא הגעת לרועי בקר, השיב רבי עקיבא: גם לא לרועי צאן (יבמות טז.). רבי נקף את אצבעו, קרא על עצמו רבים מכאובים לרשע (ירושלמי שבת טז א). ריב"ז מעולם לא פתח דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו, מעולם לא שח שיחת חולין (סוכה כח.), ולא הקדימו אדם שלום מעולם אפילו נכרי בשוק (ברכות יז). הלל הנשיא רץ לפני עני בן טובים וסוסו כדי לשמחו (כתובות סז:).

פרופ' ח"ד מנטל כותב בספרו 'אנשי כנסת הגדולה':

"קונן טוען שהמצאת המסורת על אכנה"ג היא המצאת הרבנים... טענתו של קונן אינה הולמת את המציאות ששררה בזמן התנאים והאמוראים, המציאות התלמודית היתה מסורת חיה ונפוצה בין החכמים, ואין להניח שמישהו יעיז להמציא מוסד הלכתי כה חשוב ולדבר על בדותא זו בבטחון ובוודאות מבלי לעורר תגובה שלילית מצד חכמים אחרים. המצאה כזו מצד אחד החכמים המיחס מאמרים ותקנות למוסד בלתי ידוע עד אז, בודאי שלא היתה עוברת בשתיקה... חשדנותו המופרזת של קונן שחכם מחכמי התלמוד המציא מלבו מוסד כמו אנשי כנסת הגדולה, ולא עוד אלא ששאר החכמים ענו אחריו כאילו הדבר היה ידוע להם מכבר, מוכיחה רק שחוקר נכבד זה לא הכיר את טיבם של התנאים והאמוראים... חז"ל התייחסו אל ההלכות כאל ענינים שמימיים שאין אדם עושה בהם בשלו" (אכנה"ג, הוצ' דביר תשמג', עמ' 65).

בכלל בכל הנושא של חקר תולדות ההלכה, והנסיבות שאפשרו לחכמים לקבוע איסור והיתר, יש לזכור שבכל ימי הבית השני היתה בבבל קהילה יהודית גדולה לא פחות מבא"י, והלל הזקן עולה מבבל מאה שנים לפני החרבן ותלמודו בידו, ובאחת הוא משתלב בתוך בית המדרש הארץ ישראלי ומקבל את הנשיאות. ההלכה לא יכולה היתה להיקבע במסתרים, כי היו קהילות יהודיות גדולות במקביל לקהילת ירושלים, וכל דבר היה צריך להיות נקבע באפיקים הרשמיים ובנימוקים המקובלים.

  • לפי שחר פלד בספרו "מגרסת הזהויות", יש למדעי היהדות מתודה מאד ברורה: הוצאת היהדות מתכנה וממשמעותה. השיטה היא הפיכת היהדות ל"אובייקט מחקר" ובחינת כל טענה שהיא טוענת כאילו הייתה אובייקט מדעי כמו כל אובייקט אחר: נאמר, חיידק נדיר או חלקיק תת אטומי. ברגע שקיבלנו את המתודה ה"אובייקטיבית" הזו אנו מפסיקים להתייחס ליהדות כפרטנר לשיח, ובעצם מפסיקים להתייחס אליה בכלל. משל לאדם הטוען טענה פילוסופית או אידיאולוגית כלשהי, ואנו ניקח את דבריו וננתח אותם מבחינה דקדוקית, היסטורית, פסיכולוגית, או כל בחינה מקבילה – מעשה כזה יהיה לגיטימי, אבל אין זו הקשבה לדבריו של אותו אדם. גרוע מכך: יש כאן מראית עין של הקשבה, אפילו התעמקות בדברים, אבל בלי התייחסות כלשהי לערך האמת שיש בהם. אפילו לא כדי לסתור את הדברים: פשוט לא מתייחסים אליהם כבעלי משמעות.

מדוע, אם כן, מתפתים היהודים ל"גריסת הזהות" שלהם? שואל פלד, ומשיב: משום שמדעי היהדות נסמכים על היוקרה הרבה שצבר המדע האמפירי "בעצמת ודאותה והסבריה הכוללים עלה בידי הגישה המדעית לנתץ בתוך תקופה קצרה תיאוריות ואמונות שאנשים דבקו בהן במשך מאות ואלפי שנים" (ע' 26). היוקרה שצבר המדע היא מוצדקת (בחלקה) ככל שמדובר במדעי הטבע - וגם בהם היא עלולה להיות מנוצלת לרעה מעבר לגבולותיה. אלא שעולמות שלמים של עיון חסר ביסוס ממשי מצליחים ליהנות מאותה יוקרה עצמה, ברגע שהצליחו לקבל הכרה ב"מדעיותם": "המדע המדויק והדיסציפלינות האקדמיות השונות, הנהנות מזיוו של המדעניזם בלי שיצטרכו לדייק, פועלים במעין גוף וצל...כאשר הדיסציפלינות האקדמיות השונות מחקות את קווי המתאר אל תהליך בירור ותיאור המציאות כפי שהוא נעשה במדעי הטבע, בלא שתהיה אפשרות כלשהי לחקות את תוכנו" (ע' 29). מדעי היהדות, לדעתו של פלד, הם דוגמה ומופת של "מדעניזם". עובדות מפוקפקות ופרשנויות חסרות ביסוס של טקסטים ידועים הנסמכות על מנגנון אימון אוטומטי המתעורר בנו למשמע מנטרת הקסם "מדע".

(מגרסת הזהויות, שחר פלד, פרדס הוצאה לאור, חיפה, תשס"ז 2007).

מה שקורה הוא שמכח עצם קיומה של ביבליוגרפיה עניפה, מחקרים ארוכים גדושים בהערות שוליים, והמון המון 'מדע', חודרת לתת ההכרה של האדם הפשוט הדעה שהאמת או המציאות מגולמת במדה מסויימת באיזו סינתזה של כלל המחקרים הללו. מבלי להביא בחשבון שייתכן שכל הספרות הזו 'תופסת צד' מראש בשאלות פילוסופיות, תיאולוגיות, ואף עובדתיות.

הערות:

[1]כהשלמה נעתיק מתוך "וידויים אישיים" של רוסו: כאשר ראה רוסו זוג שבלולים צמודים במשך שעות רבות, קינא בהם ואמר: "הלואי והייתי נוצר שבלול". בכלל, הוידויים הללו עמוסים בכל כך הרבה דברי גבהות רוח והתנשאות, כשמרכזם היא הצגתו של רוסו עצמו כאדם המושלם (מבחינה רוחנית). שקשה להאמין איך תפסו מעמד כה נכבד.

[2]מי שמכיר קצת את יחסם של חכמים להלכה, יכול להבין את חוסר ערכן של התיאוריות שמציעים חוקרים כנימוקים להיווצרות ההלכה. כך למשל: "תנא מיניה ארבעים זימנין", (ברכות כח:). רבי חנינא בר חמא לא פסק דין עד ששמע אותו מרבו מספר פעמים כשערות ראשו, וכשהוצרך לפסוק דין ששמע אותו רק פעמיים צירף עמו עוד חכמים (ירושלמי נדה ב ז). "האם זוכר אתה מה אמר שמואל לפני שלש עשרה שנה כשרגלו היתה על הגשר?" (קידושין ע:). שמונה עשר חודש גדלתי אצל רועי בקר בכדי להיות בקי במומין (סנהדרין ה.). ר"י היה חוזר תלמודו כל שלשים יום (ר"ה לה, וכן עוד חכמים ראה פסחים סח ב"ב קנז). שמעון העמסוני היה דורש כל "את" שבתורה, כיון שראה שטעות בידו, חזר בו מכל דרשות שהיה דורש (פסחים כב.). אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי מעולם לא אמר דבר שלא שמע מרבו (סוכה כה.). אריסיה דאביי אתא לקמיה דאביי, אמר ליה מהו ליארס בחמשה עשר חדש, אמר ליה מותר (והלך האריס), א"ל רב יוסף והלא רב ושמואל אוסרים, רץ אביי אחר אריסו שלש פרסאות בכדי למנוע אותו מלעשות זאת, (כתובות ס:). כששמע יוסף הבבלי דבר הלכה צהבו פניו (מנחות יח). רב יוסף צם ארבעים צומות לזכות לדברי תורה (ב"מ פה). רב יוחנן הכריז כי מי שיסביר לו את המשנה, יוליך לו את כליו אחריו לבית המרחץ (ערובין כז). כשהיה רבי עקיבא בבית הסהר ורצו לשמוע את דעתו במה שנסתפקו בהלכות גיטין שכרו לשם כך איש ב400 זוז (יבמות קח:). הלל שכב על הגג בשלג בשביל להאזין לדברי תורה עד שאיבד את הכרתו (יומא לה). הדוגמאות האלו הם כמר מדלי לעומת מה שיראה מי שרגיל בדברי חכמינו.

"במשניות אלו של תנאים של אמצע המאה השניה מהדהדת עדיין העדיפות המוחלטת שהוענקה למסורת במקומה של מסקנה שהגיעו אליה על יסוד של דיון", (אורבך, ההלכה מקורותיה והתפתחותה עמ' 67).

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *