יגאל בן נון: הפיכת הבורות לאידיאולוגיה

כמה פעמים נגענו בערכם המחקרי של סיפורי יגאל בן נון, בהם הראינו כי אין בין ספריו לבין מחקר ולא כלום, הוא מספר סיפורים גרידא.

כעת נצטט מעט מהתיאור שלו על עצמו, איך התפתחה שיטתו, מסתבר שהוא מתבסס על בורות כאידיאולוגיה.

במאמר באתרה של ד"ר לאה מזור, מציג בן נון את ספרו קיצור תולדות ה' "כהתרסה נגד שמרנות מחקרית", הכותרת הזו מספיקה, שכן מחקר אינו יכול להוות התרסה, הוא צריך להסתמך על מחקר שאמור להביא מסקנות.

וכך מספר בן נון על עצמו:

"למזלי לא למדתי תנ״ך לא בבית ספר יסודי ולא בבית ספר תיכון, וגם באוניברסיטה לא למדתי מקרא (נולדתי בקזבלנקה במרוקו והגעתי לארץ בגיל 18 ישר לגולני ולאוניברסיטה.). את הדוקטורט הראשון שעסק ביחסים החשאיים בין ישראל למרוקו סיימתי בהצטיינות והתחלתי ללמד באוניברסיטה בפריס את תולדות צפון אפריקה אחרי מלחמת העולם השנייה. לצד הוראה זו עסקתי באמנות בעיקר במה שנקרא אינטר-ארט, פרפורמנס ארט ובעיקר במחול פוסט מודרני.

יום אחד ונתקלתי בספרו של ישראל פינקלשטיין ״ראשית ישראל״ בחנות ספרים בפריס. קראתי והוקסמתי. לאמיתו של דבר העולם הקדום באזורנו ומיתוסי האלים תמיד משכו את סקרנותי. זמן רב קודם לכן התוודעתי למשורר אהרון אמיר ודרכו לחוקר ״ארץ הקדם״ ע״ג חורון וליונתן רטוש שהציתו בי את אהבת תרבויותיה של קדמת אסיה…

במהלך מחקרי בדוקטורט ובכתיבת הספר נמנעתי במודע מקריאת מחקרים ישנים שקדמו לעשורים האחרונים כדי לא להיות מושפע מהם. בעיקר נמנעתי מלנגוע בספרו של יחזקאל קאופמן ״תולדות האמונה הישראלית״. הדבר איפשר לי חופש מחשבה, וששיחרר אותי ממוסכמות מקובלות שנראו לי שגויות…"

ובכן, היעדר ידע מקדים ובורות מפליגה, לא מהוות בעיה, להיפך, הן משחררות את הראש, בן נון לא נגע בספרו של קויפמן, אך המחיר הוא לא רק 'חופש מחשבה' מדומה, אלא גם היעדר ידע והבנה של מושגים שנחקרו עוד לפניו, כפי שמתאר יונתן כהן בביקורתו על בן נון:

"חסרון ההתמודדות עם קויפמן פוגע אנושות בספר. אמנה להלן דוגמאות לנזק: התייחסות לספרו של קויפמן, בין בהסכמה בין בביקורת, היתה מונעת את ההבנה השטחית של הפשטה (תולדות האמונה, א, אחדות והפשטה , עמ’ 244-221); את הטשטוש בין אוניברסליות של שלטון ה’ לבין זו של חסד (א, עמ’ 623-612); את הקבלה התמימה של ההגדרה המקראית הדוגמטית של האלילות (א, עמ’ 667-663). היא הייתה מאלצת אותו להסביר על-פי שיטתו את השקפת המקרא על הטומאה, הקרבן, הכישוף, החלום, הנבואה, איסור הנחש. שורת תופעות שנקל להסבירן על רקע מונותאיסטי ובלתי-אפשרי להסבירן על רקע אלילי".

כמובן שאי היכרות מספיקה עם התנ"ך (הגורמת לבן נון למשל לכתוב שאדום היה דוד של יצחק אבינו, ראה כאן בסוף העמוד שבן נון משבש פסוק תוך כדי העתקתו) ועיסוק במחול פוסט מודרני לא מהוים תנאים טובים לחקור באופן אובייקטיבי באמת, לא מספיק לפגוש ספר של פינקלשטיין בחנות ספרים ולהתלהב ממיתוסי האלים.

אין פלא שפרופ' יאיר הופמן כותב על הספר:

"לא בכדי אין בכל רשימתו של בן-נון אפילו ציטוט אחד מן המקרא! במקום זה יש סיפור בדיוני שבינו לבין מחקר היסטורי, וזה מה שבן-נון מתיימר להציג, אין ולא כלום"

בן נון כותב שם:

"נמנעתי אם כך מלהזדקק לפרשנות מסורתית. הספרות הרבנית מימי הביניים לא יכולה ללמד אותנו דבר ממשי שהמחקר לא מסגל להתמודד איתו עם כל מידת הספק שמאפיין אותו. אפילו ספר דברי הימים, שחובר בתקופה הפרסית, אינו יכול ללמדנו דבר חדש על אירועים מימי המלוכה. ההזדקקות לספרות הרבנית ולמדרשי אגדה בפרט פוגמת במתודת המחקר ומערבבת מין בשאינו מינו. הפרדה בין שני תחומים אלה חשובה ביותר מבחינה דידקטית ופדגוגית. עולמו התרבותי של חניך בית הספר הישראלי מקשה עליו קריאה ביקורתית בתנ״ך. רוב לומדי המקרא היום מגיעים אל המחקר ספוגים במדרשים ובפרשנות מסורתית שמחלישים את יכולתם להבחין במשמעות הכתוב".

בעוד זה מגלה שגם את פני עולם המחקר אינו מכיר, וכביכול חוקרים או סטודנטים מגיעים עם מטען מדרשי, או עם ידע כל שהוא על מדרשים. עולם המחקר הוא עולם מפותח של כמה וכמה דורות בהם הועלו רעיונות ונבדקו, נחקרו ונבדקו מושגים שעברו במסורות של עמים שונים, וגם בעם היהודי. התעלמות מכל זה, לא מהווה נקודת פתיחה טובה למחקר. כפי שמלמדות התוצאות העגומות.