יגאל בן נון – שולף "שפנים" מהכובע

'שיטתו' של יגאל בן נון ב'מחקר', כבר הוכרה מזמן, הוא אפילו לא מנסה לבסס את דבריו, הוא סתם מספר סיפורים.

לאחרונה הגדיש את הסאה, במאמרו "שפן בן אצליהו, מחבר הסאגה ההיסטורית במקרא"', שפורסם בהארץ, והועלה גם כאן (למי שרוצה "ספר קלטת" כאן), בהצטרפו למקהלת הסופרים המבקשים תשומת לב ע"י הפרחת מיתוסים ורומנים בדיוניים משלהם. כמובן שמחקר אמיתי לא יקבל כותרת ב'הארץ', כי הוא פשוט משעמם, שפנים מהכובע זה מאד מעניין.

יש לנו גם קומיקס: ערן וולקובסקי טרח וצייר את יאשיהו המלך, למי שלא הבין איך הוא היה נראה בפועל, ועד כמה הופתע מהמזימה-רפורמה-רצח של שפן כפי שחשף בן נון:

וחשיפה נוספת של ולקובסקי ובן נון, שפן היה פוזל!

אחד החוקרים ה'ישנים', אלו שלא מתפרנסים מגימיקים, פרופ' יאיר הופמן, טרח לכתוב התייחסות מפורטת לכתבה הנ"ל, באתרה של ד"ר לאה מזור: "בין מחקר היסטורי לרומן היסטורי":

את רשימתו "שפן בן אצליהו, מחבר הסאגה ההיסטורית במקרא" (הארץ, תרבות וספרות יז באלול תשע"ז 8.9.17) מסיים יגאל בן-נון בהערה מתודולוגית חשובה ונכוחה בדבר החשיבות הרבה שעל ההיסטוריון ליחס ל"מיון הטקסטים על פי הסוגות הספרותיות שלהם". סיום זה הוא דוגמא מובהקת של  'נאה דורש ואין נאה מקיים' (תוספתא, חגיגה פרק ב הלכה א), משום שהוא עומד בסתירה מוחלטת לכל שכתוב לפניו.

הרשימה כולה היא דוגמא מובהקת לערבוב של שתי סוגות שונות לחלוטין זו מזו: מחקר היסטורי ורומן היסטורי בדיוני.  הסוגה הראשונה מיוסדת כל כולה על בדיקת מקורות, הערכתם, מיונם, במגמה להגיע לתמונה הקרובה ככל האפשר לאמת ההיסטורית (עם כל ההסתייגויות ממינוח זה). הסוגה השנייה אינה מחויבת לבחינה מדוקדקת של המקורות ואינה מתיימרת להבין את ההיסטוריה ולתארה כמו שעולה מן המקורות, אלא לספר סיפור בדיוני על רקע של תקופה היסטורית מסוימת. מן הספרות העברית די להזכיר את אהבת ציון של מאפו,  כבשת הרש של משה שמיר, ספריה של יוכי ברנדייס, לאחרונה (2016) ספרו המיוחד של דרור בורשטיין, טיט, ועוד ועוד…

לא בכדי אין בכל רשימתו של בן-נון אפילו ציטוט אחד מן המקרא! במקום זה יש סיפור בדיוני שבינו לבין מחקר היסטורי, וזה מה שבן-נון מתיימר להציג, אין ולא כלום. תקצר היריעה מלציין את כל הקביעות הדמיוניות וחסרות הבסיס שמעלה בן-נון. הטענה המרכזית כי "קשה לתאר את אירועים הרי גורל שהתרחשו ביהודה ללא התערבותם הפעילה של משפחת שפן הסופר". למה קשה?

שפן נזכר בספרים מלכים ב' וירמיהו. בספר מלכים ב' נקשר שמו של שפן בסיפור מציאת 'ספר התורה' במקדש "בשנת שמונה עשרה למלך יאשיהו" (מל"ב כב 1), אותו ספר שמאז מחקרו של החוקר הגרמני דה וטה (1806) נחשב במחקר לגרעין של ספר דברים. שפן מתואר בסיפור כשליח של המלך "אל חלקיהו הכהן הגדול" (פס' 3) במקדש, וחלקיהו מספר לשפן "ספר התורה מצאתי בבית ה' ויתן חלקיהו את הספר אל שפן ויקראהו" (פס' 8). שפן הסופר קורא את הספר בפני המלך (פס' 10), אשר למשמע התוכחות שבספר קורע את בגדיו (פס' 11), שולח משלחת, בתוכה שפן, לחולדה הנביאה (פס' 14) ומבקש ממנה שתבקש את רחמי האל. חולדה מודיעה למלך את דבר ה': עונשה של  ירושלים בוא יבוא, אך כיון שיאשיהו נכנע בפני ה' למשמע דברי הספר  העונש יידחה, "ולא תראינה עיניך בכל הרעה אשר אני מביא על המקום הזה" עד כאן איזכורו של שפן. בכל הסיפור בהמשך (כג 27-1) אין זכר לשפן! יאשיהו  (ולא שפן) מכנס את 'כל העם' קורא בפניהם את הספר וכורת ברית עם העם,  ומבצע רפורמה פולחנית עקובה מדם. חלקיהו הכהן הגדול ואנשיו הכוהנים (ולא שפן הסופר!) מסלקים "מהיכל ה' את כל הכלים העשוים לבעל ולאשרה ולכל צבא השמים " (פס' 4), מזבחות לאלילים ובמות שבהם עבדו ליהוה נהרסים בכל "ערי יהודה ומסבי ירושלים" לרבות "המזבח אשר בבית אל" (פס' 15) וכוהניהם נטבחים.  בכל אלו אין זכר לשפן. בספר ירמיה  נזכרים כמה מצאצאיו של שפן "אחיקם בן שפן" (יר' כז 24), "אלעשה בן שפן" (כט 3), "גמריהו בן שפן" (לו 10, 11, 12). בפרקים לט-מא מסופר על  "גדליהו בן אחיקם בן שפן" שמונה על ידי מלך בבל לנציב על הארץ אחרי החורבן, ונרצח. בספר יחזקאל נזכר בן נוסף של שפן "יאזניהו" כמי שעושה תועבות עובד אלילים בתוך המקדש (יח' ח 13-9).

איך מתוך הנתונים המקראיים ההלו אפשר להגיע למסקנות מרחיקות הלכת על שפן, שהופכות אותו לדמות החשובה ביותר בקביעת גורל יהודה, ספרות התורה וההיסטוריוגרפיה המקראית? השיטה של בן-נון היא לשלוף שפנים מן המקלדת ולהציגם כ'עובדות' תוך שימוש ברטוריקה דמגוגית.  שיטה זו מאפשרת לבן-נון להפוך את שפן (ואת ירמיהו) לשילוני שהגיע לירושלים לאחר כיבוש שומרון, למחבר ספר דברים וספרי נביאים ראשונים, לממליך מלכים ואף לרוצח: "לא מן הנמנע (ניסוח המאפשר כל תיאוריה. למשל: לא מן הנמנע ששפן היה יתום, קצר רואי, הומוסקסואל. י.ה.) ששפן יזם את רציחתו של אמון בן מנשה". דוגמא לרצף דמגוגי של שאלות רטוריות: "האם אפשר להתעלם מן הקשר שבין רצח אמון לעובדה שהוא בנו של מנשה שנוא נפשו של שפן? (אז מה? כן, אפשר. י.ה.) האם אפשר לתאר את גילויו של 'הספר' ללא מעורבותו של סופר החצר ? (בוודאי שאפשר! י.ה.) האם סביר ששפן לא נטל חלק  בתכנון מעשה ההרס של יאשיהו בפולחן המסורתי? (כן, אפשר בהחלט! י.ה.) האם רעיון יצירת זיקה פוליטית עם הפרובינציה הישראלית הסמיכה (השערה המוצגת כעובדה ומניחה את המבוקש. י.ה.) לא יכול להיות פרי יזמתו של שפן? (יכול להיות, אז מה? ואולי זה פרי יזמתו של יאשיהו המלך? או של חלקיהו הכהן הגדול? י.ה.) האם אפשר לתאר את רעיון הפגיעה במקדש בית-אל, שנוא נפשם של השילונים (??? י.ה.) ללא מעורבותו של שפן השילוני (??? אפשר גם אפשר, שהרי זה חלק מהרס כל המזבחות והבמות! י..ה.).

זוהי דוגמה אחת מרבות לרטוריקה הדמגוגית של המחבר, שבינה לבין מחקר מדעי אין ולא כלום!.

דוגמא אחרונה לחוסר האמינות של המחבר. הוא קובע כי "ניתוח תכניו של ספר דברים יכול לספק לנו מידע על מגמותיו של הסופר שפן ובני חוגו…". אבל בספר דברים אין זכר לסופרים! במנגנון השלטוני של ספר דברים יש מלך, יש ראשי שבטים, שופטים, שוטרים, שרים, כוהנים – אין זכר לסופרים! האמנם, כטענת בן-נון, ספר דברים בא להגביל את הנביאים? הרי זהו הספר היחיד בתורה שנותן לנביא מעמד של ממשיכו של משה, ואף קובע חוק מיוחד שפתיחתו "נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך ה' אלהיך אליו שתמעון.. והיה האיש אש לא ישמע אל דברי… אנכי אדרוש מעמו" (דב' יח 15; 19).

הדוגמאות האלו, מעט מהרבה, בשל קוצר היריעה, מלמדות שלפנינו סוגת הבדיה הספרותית-היסטורית, באצטלה של מחקר מדעי. שאלו אותי חברים שאינם חוקרי מקרא: "מה זה? זה באמת נכון? הרגשנו שעובדים עלינו…". פסיחה זו על שתי הסעיפים בין מחקר מדעי לתצוגת שוא של מחקר מדעי  מלמדת על הנזק הגדול של כתיבה פסבדו מדעית. לאחרונה נוקטים לרוב ובהקשרים שונים בצירוף "הכחשת ה…". יש ברשימתו של בן-נון משום הכחשת המחקר הביקורתי המקראי: אם זהו מחקר – אז אולי כל מחקר המקרא לדורותיו הוא בדיה ספרותית, וכך יש להתייחס אליו? ובכן לא!  הקורא המשכיל חייב להקפיד על "מיון הטקסטים על פי הסוגות הספרותיות שלהם".

"מה לתבן את הבר", אמר ירמיהו (כג 28).

* גרסה מקוצרת של רשימה זו פורסמה ב"הארץ", תרבות וספרות 15 בספטמבר

עד כאן הופמן.

על מדת הרצינות של הטיעונים בספר ניתן ללמוד מ"כמה הערות שוליים" של זאב קינן, שבסה"כ לא מתנגד לתיאוריות לא מבוססות, ורואה בזה 'רענון', אבל העובדות מדברות בעד עצמן, רשלנות ואי התעניינות במקורות:

"א. עמ' 226-7: "מתברר שהיא (=שירת הים, שמ' טו) לא כללה את קריעת הים והליכת בני ישראל בתוכו ביבשה, אלא רק את טביעת צבא מצרים בים" (ואז מובאים חלק מפסוקי השירה). דא-עקא, שבראש עמ' 227 קטע המחבר את השירה, והחסיר את פסוק ח': "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם / נִצְּבוּ כְמוֹ-נֵד נֹזְלִים/ קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב-יָם… עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהוָה / עַד-יַעֲבֹר עַם-זוּ קָנִיתָ." – האין זה תיאור מפורש של קריעת הים והולכת בנ"י בתוכו?? אם משמיטים פסוקים שאינם נוחים לתיאוריה – הכול אפשרי.

[ולעניין עריכה נעיר בסוגריים שבאותו עמוד – 227 – חלוקת הצלעיות מישע' י"ט שגויה, וצ"ל "והאזניחו נהרות/דללו וחרבו יאורי מצור"; ובאותו עמוד נזכר יע(ח)מס כמלך האחרון של החיקסוס, בעוד שמקובל במחקר שיעחמס (נב-פחתי-רע) היה המלך הראשון של הממלכה החדשה, השושלת הי"ח, שגירש את שליטי החיקסוס]. ועוד רבים.

ב. בעמ' 254: "עיון בסיפור מגלה שעגל הזהב לא נעשה כתחליף ליהוה או כייצוגו, אלא בעיקר מכיוון שמשה נעדר מתוך עמו: 'עשה לנו אלהים… כי זה משה [… – הסוגריים במקור!] לא ידענו מה היה לו'. כך נתפס משה לא רק כנביא אלא לעתים כאלוהות בפני עצמה". עכ"ל. אלא שהשמיט המחבר את המילה החשובה ביותר בפסוק: "האיש"! "כי זה משה *האיש* – לא ידענו מה היה לו" אומרים בני ישראל. האיש – ולא האל. אפשר כמובן לטעון שהמילה "האיש" היא תוספת עריכה מאוחרת, אבל אם נוציא כל מילה או ביטוי מטקסט רצוף – נוכל לטעון כל דבר כמעט.

ג. את נושא השאלות הרטוריות הרבות בספר ("האם אפשר להניח? האם ניתן לקבל?", "האם אפשר להתעלם מן הקשר שבין…?") ודומותיהן – סקר כבר פרופ' הופמן במאמרו, ואין טעם לחזור על כך. אולם כסיכום יש לומר שהמחבר מרבה להעלות שאלות כאלה, שהתשובה להן יכולה בהחלט להיות "כן" או "לא", ואין בהן הוכחה או תמיכה להיפותיזה שלו.

ד. עמ' 139: "על פי המאבק הסמלי בין קין להבל ורצח הבל, נראה שבתחרות בין החקלאי לצייד, החקלאי ניצח". אבל מה לעשות ששניהם היו חקלאים? קין עובד אדמה, והבל רועה צאן, ולא צייד? אגב, על פי הסיפור המקראי אין במעשה קין והבל מנצחים: רועה הצאן, הנווד-בפוטנציה, נרצח. ואילו הרוצח נענש והופך לנווד, שהוא העונש הגרוע ביותר לעובד האדמה הצמוד לחלקתו ולשדותיו. וסופו של עובד האדמה להיענש פעם נוספת, במעשה בניית העיר (האנטיתיזה לעבודת האדמה), על פי בר' ד יז (ויהי בונה עיר).

ה. עמ' 200: "אדום הוא מצאצאיו של עשיו, דודו של יצחק": (א) עשיו הוא *בנו* של יצחק, ולא דודו. (ב) אדום הוא גם שמו הנרדף של עשיו, ולא רק שם בנו.

ה. עמ' 235 – בדיון ארוך על מסורת יציאת מצרים: "נציין רק שעד לתקופת המלוכה במאה ה-10, על פי מכתבי אל עמרנה, המצרים שלטו בכל קדמת אסיה": ראשית, מכתבי אל עמרנה הם עד אמצע המאה ה-14 לפנה"ס, ודבר אין להם עם המאה ה-10. שנית, בעמ' 221 בספר, המחבר מציין שהמצרים נסוגו מכנען בשנת 1160 לפנה"ס, כלומר באמצע המאה ה-12. אז אין לנו עדות ממכתבי עמרנה אחרי המאה ה-14, ואין לנו שלטון מצרי בכנען אחרי אמצע המאה ה-12… והנה לנו גם "חור" היסטורי (אליבא דד"ר בן נון) של כ-150 שנה.

ו. עמ' 234: המחבר מביא עדות ממדרש שמות רבה לכך שהכהנים במקדש הלכו יחפים. אולם מדוע המחבר מקבל כאן "עדות" ממדרש המאוחר במאות שנים (ואולי אפילו 1000 שנה!) מימי המקדש הראשון, בעוד שבתחילת הספר הוא מדגיש שאין לקבל "עדויות" מאוחרות במאות שנים מן המאורעות?!

בעיני קינן דברים כאלו אינם מעיבים על הרצינות של הספר, מענין מה כן היה יכול להעיב…. בכל אופן האדם מתיימר לדעת מי כתב את התורה מתי ולמה, שאלה שמרחפת בעולם המחקר דורות רבים, האם בשביל זה אין צורך במינימום רצינות לגבי הנתונים? נראה שבן נון מסתפק בשליפת שפנים מהכובע ובקומיקס.