יהוידע הכהן: הפוגה קומית

חצי תריסר קוראי המסורים זכאים – אחרי לימוד כמעט קבוע בפרשת השבוע – להפוגה קומית. אל דאגה, פרופסורים מסוימים למדעי השעמום והכלום אכן מספקים לנו הפוגות כאלו לרוב, וזה מתרחש בעיקר כשהם מנסים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

מעניין לציין שבה בעת הם פוסחים על שתי הסעיפים וגם רוקדים על שתי חתונות, ולתועלת דוברי היידיש שבינינו יש לומר שמדובר ב"טאַנצן אויף צוויי חתונות בבת אחת", ולא זו אף זו יש כאן ניסיון ברור ליישם, "דעם קוגל גאַנץ און דעם בויך פֿול" (הקוגל שלם והבטן מלאה) תוך מאמץ מירבי לבצע, "האַלטן דאָס פֿאָדעם פֿון ביידע עקן" (להחזיק את החוט משני קצותיו).

למקרה שלא הייתי מספיק ברור הנה המחשה:

כמחווה לאחינו המחודשים מסומלילנד שזה עתה הקמנו להם מדינה ברוב טובנו, נזכיר כי בסומלית בכתב ערבי אין זה אלא لَبَ بَتِيخْ هَلْ گَعَنْ كُ قَادْ רוצה לומר, ניסיון מובהק להחזיק שני אבטיחים ביד אחת. נוח להם להימנע כמושבעים ועומדים מחשיבה עקבית, זוהי המשמעות כנראה של أَفْ بُوخَا إِيٌو أَفْ بَنَّانْ إِسْكُ گِيه – להיות עם פה מלא ופה ריק גם יחד.

חייב להודות שהאנגלית כאן קלעה אל המטרה כאשר היא מבהירה את האבסורד בביטוי: Run with the hare and hunt with the hounds (לרוץ עם הארנבת ולצוד עם הכלבים).

הביטוי החביב הזה, שמתאר אופורטוניסטים שמדלגים לפי הצורך ממחנה למחנה, או כאלו שרוצים גם וגם מזכיר קצת את דברי אלכסנדר ינאי המלך לאשתו שלומציון המלכה, "אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס”.

במה דברים אמורים?

סטיבן פינקר, יהודי קנדי פרופסור לפסיכולוגיה ומומחה למדעי הקוגניציה, מחבר הספר "כיצד פועל המוח" (ספר גרוע, אגב, אם אתם ברי מזל ואינכם כותבי מאמרים, אל תגעו!) מגיע לרגע שבו הוא מנתח את ההשלכות של הטענה הכללית שהאדם והמוח וחיי הנפש שלו הם תולדה של אירוע אבולוציוני מתמשך ואקראי. ההשלכות הן מרחיקות לכת והן נוגעות לסתירה המהותית בתפיסה המערבית שמחד נוטה למטריאליזם/פיזיקליזם/דארוויניזם וכיוצא בזה ומאידך תובעת בתוקף זכויות אדם, חופש, שוויון וכן הלאה, אף על פי ששתי התפיסות האלו מוציאות זו את זו מכלל אפשרות.

בתור משל נביט לרגע על ארגון "בצלם" שנלחם ב"כיבוש ובאפרטהייד של המשטר הישראלי", ארגון זה מיתג את עצמו על בסיס העקרון של בריאת האדם בצלם, אך לשיטתו שלו עקרון זה שגוי כמה פעמים: 1) האדם לא נברא. 2) הוא לא אדם. 3) צלם הינו מושג ריק. אך גם אם הם היו מייחסים לעקרון הזה משמעות כלשהי עדיין לא היה בכך שום ערך שכן הגישה הזאת גם מרוקנת תנאים נוספים לקיומה של אתיקה שהרי היא כופרת במוסר ובחופש הרצון.

מה עושים? – משקרים, מטייחים ומהנדסים. פינקר מתאר גל עכור של אורתודוקסיה פנאטית שנוצרה כדי לטאטא מסקנות מסוכנות שנובעות ישירות מהתיאור של האדם כתוצר אבולוציוני, התוצאה היא מערכת שפועלת כמו כת מיומנת ומזרה אימים שמשתמשת בשטיפת מוח, סתימת פיות, איסורים גורפים וענישה חמורה על חשיבה ודיבור מכל סוג שעלולים לפגוע בצייתנות של חברי הכת לשיטה ולמפלגה. בשלב זה פינקר דווקא מגלה יושר אינטלקטואלי ומסביר מדוע כל אלו מעוותים וסותרים את עצמם.

הפסיכולוגיה האבולוציונית של הספר הזה היא פרידה מן ההשקפה השלטת במסורת האינטלקטואלית שלנו בכל הנוגע למוח האנושי, זו שטובי וקוסמידס כינו בשם מודל מדעי החברה התקני Standard Social Science Model – ובקיצור,SSSM  מודל זה מציע חלוקה יסודית בין ביולוגיה לתרבות. הביולוגיה חוננת בני-אדם בחמשת החושים, בקומץ מניעים כדוגמת רעב ופחד, וביכולת כללית ללמוד. אבל האבולוציה הביולוגית, כך על-פי SSSM נכנעה בפני האבולוציה התרבותית. תרבות היא ישות אוטונומית שמשתוקקת להנציח את עצמה באמצעות הצגה של ציפיות והקצאה של תפקידים, שיכולות להשתנות שרירותית מחברה לחברה… הביולוגיה "חשובה בדיוק כמו" התרבות, אומרים הרפורמטורים; הביולוגיה כופה "אילוצים" על ההתנהגות, וההתנהגות כולה היא תערובת של השניים.

בקיצור, "המודל המדעי החברתי התקני" מנסה לשוות לאנושיות ולתרבות האנושית משהו בעל ערך מוסף שאינו רק סך כל הגנים וההתניות "החייתיים" ולכן הוא מגייס לשירותיו מילים גבוהות על תרבות והתנהגות, שאיכשהו אמורות לכסות ולהצניע את הפער בין החיה לאדם. המודל המדעי הזה מנסה לשכנע אותנו שקוֹפים מפורכסים עם כתונת פסים ונימוסים אינם מטופשים או שגורילה אדיבה עם שלייקס ועניבה היא די טובה ומועילה לסביבה, אבל המודל לא רק משכנע הוא גם כופה על הקופים את עצמו, זאת בשים לב למה שקורה כשקמים כמה שפויים ומנסים לערער את הדוגמות המדעיות החדשות, כפי שמספר פינקר:

לא זו בלבד ש SSSM-נעשה לאורתודוקסיה אינטלקטואלית, במרוצת הזמן הוא רכש גם סמכות מוסרית. כאשר הסוציביולוגים החלו לראשונה לקרוא עליו תיגר, הם נתקלו בתגובה פראית שהיתה בלתי-רגילה אפילו על-פי אמות-המידה של ההתכתשויות האקדמיות. הביולוג א"א וילסון (Wilson) זכה לקיתון של מי קרח, פשוטו כמשמעו, בוועידה מדעית, וסטודנטים קראו ברמקולים לפיטוריו מאוניברסיטת הרווארד והפיצו כרזות שקראו להפריע להרצאותיו ברעשנים. ארגונים שנקראו בשמות כדוגמת "מדע למען בני-האדם" ו"המערכה נגד גזענות, מנת משכל וחברה מעמדית" פרסמו מנשרים זועמים וגינויים בני עשרות ומאות עמודים… כאשר כתב-העת Scientific American פרסם מאמר על גנטיקת התנהגות (שהוקדש למחקרים בתאומים, במשפחות ובילדים מאומצים), הם כינו אאאותו "האוגניקה שבה לביקור", תוך רמיזה ברורה לתנועה לשיפור הגזע האנושי הנודעת לשמצה. כאשר כתב-העת האמור סיקר התפתחויות בתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית, הם קראו למאמר "הדרוויניסטים החברתיים החדשים", תוך רמיזה ברורה לתנועה שקמה במאה התשע-עשרה והצדיקה עוולות חברתיים כחלק מתבונתו של הטבע.

השיא מגיע כאן:

אפילו שרה בלפר הרדי (Hrdy) מי שנמנתה עם מגיני הנשים בסוציביולוגיה, אמרה, "אני תוהה אם יש ללמד סוציביולוגיה ברמה של תואר ראשון, או אפילו ברמת הקולג'… הרעיון העיקרי של הסוציביולוגיה מכוון לביטול הערך של הפרט. זו תורה מקייאווליסטית ואם נורה אותה לסטודנטים שטרם גיבשו לעצמם מסגרת מוסרית, אנו עלולים ליצור מפלצות חברתיות. היא משתלבת להפליא באתוס ה'אני תחילה' של היאפים". ב-1986 חברו יחדיו עשרים חוקרים במדעי החברה, בעת כינוס על "מוח ותוקפנות", לחבר את הצהרת סביליה על אלימות, שארגון אונסק"ו וכמה ארגונים מדעיים מיהרו לאמצה. ההצהרה התיימרה "לקרוא תיגר על מספר ממצאים ביולוגיים לכאורה ששימשו, אפילו בחלק מהדיסציפלינות שלנו, להצדקת אלימות ומלחמה".

מבחינה מדעית לא נכון לומר כי ירשנו מאבות-אבותינו החייתיים נטייה לעשות מלחמה.

מבחינה מדעית לא נכון לומר כי מלחמה או כל התנהגות אלימה אחרת מתוכנתות בצורה גנטית בתוך הטבע האנושי שלנו.

מבחינה מדעית לא נכון לומר כי במרוצת האבולוציה האנושית היתה ברירה של התנהגות תוקפנית יותר מאשר של סוגי התנהגות אחרים.

מבחינה מדעית לא נכון לומר כי בני-אדם הם בעלי "מוח אלים".

מבחינה מדעית לא נכון לומר כי מלחמה נגרמת על-ידי "אינסטינקט" או כל מניע יחיד שהוא. …אנו מסיקים כי הביולוגיה אינה גוזרת על האנושות לאסור מלחמה, והאנושות יכולה להשתחרר מכבלי הפסימיזם הביולוגי ולהצטייד בביטחון הנדרש לקבל עליה את המשימות הטרנספורמטיביות הדרושות בשנת השלום הבינלאומית ובשנים שיבואו לאחריה".

שלוש ההשתמעויות האסורות

פינקר מסכם את הפתטיות והנלעגות המביכות במילים הבאות:

איזו ודאות מוסרית יכלה לשלהב את המלומדים הללו לזייף מובאות, לצנזר רעיונות, לתקוף את מצדדי הרעיונות באורח אישי, להטיל בהם דופי בגין חבירות, שלא היו ולא נבראו, לתנועות פוליטיות מבחילות ולגייס מוסדות רבי עוצמה לקבוע בחוק מה נכון ומה אינו נכון? הוודאות באה מהתנגדות לשלוש השתמעויות משוערות של טבע אנושי מולד. ראשית, אם יש למוח מבנה מולד, אפשר שאנשים שונים (או מעמדות שונים או מינים שונים וגזעים שונים) הם בעלי מבנים מולדים שונים. אם כך הדבר, הנה צידוק לאפליה ולדיכוי. שנית, אם התנהגויות נלוזות כדוגמת תוקפנות, מלחמה, התעללות, שבטיות ורדיפה אחר מעמד ועושר הן מולדות, פירוש הדבר שהן "טבעיות" ולכן גם טובות. ואפילו אם הן נראות כמעוררות התנגדות, הן מצויות בגנים ואינן יכולות להשתנות, ומכאן שאין שום תכלית בניסיונות לחולל רפורמה חברתית. שלישית, אם התנהגות היא תולדה של פעולת גנים, אי-אפשר לראות פרטים כאחראים לפעולותיהם…

כלומר, האמת היא מדרון חלקלק ואסור לתת להמונים להתנסות בה! פינקר ממשיך להלקות את הפרוגרסיביים בשבט לשונו:

הוויכוח על הטבע האנושי נעכר בשל עצלות אינטלקטואלית… המשוואה המוסרית ברוב הוויכוחים על הטבע האנושי היא פשוטה: מולד שווה ימין שווה רע. ואכן, הרבה תנועות תורשתיות היו ימניות ורעות, ובכלל זה התנועות שדגלו באוגניקה, בעיקור כפוי, בגנוסייד, באפליה מטעמי גזע, לאום ומין, ובצידוק של כתות כלכליות וחברתיות. לזכות המודל התקני של מדעי החברה ייאמר שסיפק חלק מן הבסיס ששימש ומשמש מבקרים חברתיים שקולים לחתירה תחת הפרקטיקות הללו. אבל המשוואה המוסרית מתגלה כשגויה באותה תדירות שהיא מתגלה כנכונה. חלק מהפרקטיקות השמאליות רעות לא פחות, ומנציחיהן מנסים להצדיקן תוך שימוש בהכחשת הטבע האנושי בנוסח .SSSM הטיהורים של סטלין, הגולאגים, שדות ההרג של פול פוט, וכמעט חמישים שנות דיכוי בסין — כל אלה הוצדקו מכוח הדוקטרינה שרעיונות אחרים לא משקפים את הפעולה של מוחות רציונליים שהגיעו למסקנות שונות, אלא מוצרים תרבותיים שרירותיים שאפשר למחותם באמצעות הנדסה-מחדש של החברה, "חינוך-מחדש" של אלה שהוכתמו בשיטות הגידול הישנות, ואם יש צורך בכך התחלה מבראשית עם דור חדש של לוחות צפחה שעודם חלקים… לאורך רוב שנותיה של המאה העשרים התנסו אמהות אשמות בתיאוריות נבובות שתלו בהן כל הפרעה בתפקוד או שוני של ילדיהן (כפל פנים בחינוך גורם לסכיזופרניה, הצטננות גורמת לאוטיזם, היעדר הגבלות גורם לאנורקסיה, "אמהות" בלתי מספקת גורמת להפרעות בשפה)… אילו היו השאיפות המוצהרות של בני-אדם רק סוג זה או אחר של כתובת הניתנת למחיקה או של שטיפת-מוח הניתנת לתכנות, היה אפשר להצדיק כל עריצות שהיא… הכחשת הטבע האנושי, לא פחות מהדגשתו, עלולה להוליד סילופים בשירותן של מטרות מזיקות. עלינו לחשוף מטרות מזיקות, יהיו אשר יהיו, ורעיונות כוזבים, יהיו אשר יהיו, אבל אל לנו לבלבל בין אלה לאלה.

עד כאן פינקר גילה אומץ אינטלקטואלי ולא הסווה את מורת רוחו מהפנאטים החדשים שמנסים להסוות את האמת למען האתיקה, בלי שהם טרחו לחשוב לרגע מה הטעם לרמות את ההמונים למען האתיקה אם אכן האמת היא שהאתיקה איננה קיימת או מוצדקת.

התגלמות של אי-היגיון!

אלא שמיד אחרי שפינקר מסיים לגנות את סותמי הפיות וחוסמי המחשבות הפרוגרסיביים הנ"ל הוא מצטרף למקהלת הלהטוטנים שמבקשים לשבור את החבית ולשמור את יינה:

הבעיה הקשורה בשלוש הטענות הללו אינה זו שהמסקנות הן מתועבות עד כדי כך שאסור להניח לאיש להתקרב לראש המדרון החלקלק המוליך אליהן. הבעיה היא שאין בכלל מדרון שכזה; המסקנות הן התגלמות של אי-היגיון. כדי לעמוד על כך, אין לנו אלא לבחון את ההיגיון של התיאוריות ולהפריד את המדע מן המוסר…

אם כך, מה ביחס לשלוש ההשתמעויות המשוערות של טבע אנושי מולד? ה"השתמעות" הראשונה — כי טבע אנושי מולד משמעו הבדלים אנושיים מולדים — אינה בכלל השתמעות… לא זו בלבד שמבנה אוניברסלי של השכל אפשרי מבחינה לוגית, סביר שאכן כן הוא. טובי וקוסמידס מצביעים על תולדה יסודית אחת של הרביה המינית: בכל דור ודור, תוכנית-האב הגנטית של כל אדם מתרבה מתערבבת בתוכנית-אב גנטית של מישהו אחר, פירוש הדבר שאנו חייבים להיות דומים איכותית, אילו הכילו הגנומים של שני ההורים תכנונים לסוגים שונים של מכונות, כדוגמת מנוע חשמלי ומנוע בעירה פנימית, הערבוביה החדשה לא היתה מכתיבה שום מכונה חדשה פעילה, מכל סוג שהוא. הברירה הטבעית היא כוח מחולל הומוגניזציה בתוך מין נתון; היא מסלקת את הרוב המכריע של הווריאנטים התכנוניים המקרוסקופיים מפני שאינם בגדר שיפורים. הברירה הטבעית תלויה בכך שבעבר הייתה וריאציה, אבל היא מעכלת את הווריאציה ומנצלת אותה כמעט עד תום. לכן יש לכל בני-האדם הנורמלים אותם איברים גשמיים עצמם, ולכן ברור שיש לכולנו גם אותם איברים מנטליים עצמם. למען הסר כל ספק, יש וריאציות מיקרוסקופיות בין בני-אדם, בעיקר הבדלים קטנים בסדר המולקולרי של רבים מהחלבונים שלנו. אבל ברמה של האיברים המתפקדים, הגשמיים והמנטליים, בני-אדם פועלים באותן דרכים עצמן. להבדלים בין בני-אדם, עם כל הקסם האינסופי שהם מהלכים עלינו בעודנו חיים את חיינו, יש חשיבות משנית בלבד כאשר אנו שואלים כיצד פועל המוח. הוא הדין גם ביחס להבדלים — יהיה מקורם אשר יהיה — בין הממוצעים המתאימים לקבוצות של אנשים, כדוגמת גזעים.

ובכן, פינקר בשלב ראשון מצטייד בטיעון מדעי לכאורה, אלא שהטיעון הזה שגוי, ככל הנראה, משום שכפי שאומרים מבקריו, מחקרי אפיגנטיקה מוכיחים כי הגנום אינו תכנית סגורה אלא מערכת אינטראקטיבית, שבה הסביבה משנה את ביטוי הגנים ובכך מעצבת "חיווט" מוחי שונה בין אדם לאדם, מה שהופך את השונות המנטלית למהותית ולא זניחה. שנית, הפלסטיות של המוח סותרת את אנלוגיית המכונה הסטטית, המוח האנושי הינו איבר גמיש, לומד ומשתנה, ולכן אי אפשר לקבוע, אף לא באופן כללי, שהמוחות האנושיים זהים זה לזה. שלישית, בניגוד לטענה שהברירה הטבעית יוצרת אחידות, הנחה רווחת בקרב אבולוציוניסטים היא, שהאבולוציה משמרת במכוון וריאציות ושונות בתוך האוכלוסייה כאסטרטגיית הישרדות, ולכן תמוה איך אותה אבולוציה שאמורה לעודד שונות ומגוון הפכה אצל טובי וקוסמידס לכזו שממגרת חריגות גנטיות.

זאת אומרת, השלב הראשון של ההתכחשות ל"שלוש ההשתמעויות" אותן מונה פינקר, כולל עצימת עין לנוכח חולשת הנחותיהם של טובי וקוסמידס, בפרט שפינקר בעצמו בהמשך דבריו מבחין בכך שטיעון זה לא מחזיק מעמד בנוגע להבדלים בין גברים לנשים שאכן שונים מבחינה גנטית, ולכן הוא נגרר לגמגום מייגע בעניין זה. אך השלב המכריע מגיע לבסוף:

בסופו של דבר… אפליה של פרטים בהסתמך על גזעם, מינם או שיוכם האתני היא משוללת יסוד מעיקרה. אפשר להגן על הטיעון הזה בדרכים שונות שאין להן ולא כלום עם התכונות הממוצעות של הקבוצות. אפשר לטעון שאין זה הוגן לשלול טובת-הנאה חברתית מפרטים בשל גורמים שאינם מצויים בשליטתם, או שקורבן של אפליה חווה אותה ככאב מיוסר במיוחד, או שקבוצת קורבנות מועדת להגיב בזעם, או שאפליה נוטה להסלים לזוועות כדוגמת עבדות ורצח עם…

כאן פינקר מחמיץ לגמרי, ברור שהמסקנה של התיאוריה (שלו ושל חבריו) שבני האדם אינם אלא תוצר של התפתחות אקראית ולכן יתכן שחלקם התפתחו יותר וחלקם פחות, אינה שבשל כך יש לדכא ולהתעלל בגזעים נחותים, כפי שברור שמסקנה בדבר נחיתותם המנטלית וההתפתחותית של חסרי חוליות אינה מובילה ישירות להתעללות בהם. אלא שאם לפי תיאוריית האבולוציה סביר להניח שמין האדם כולל גזעים שונים ונבדלים זה מזה, ההשלכות הינן מרחיקות לכת ובעייתיות מספיק גם בלי להזדקק להתעמרות מכוונת.

זאת ועוד, גם אילו החתולים היו כואבים מאד על כך שאין להם זכות הצבעה, בכל זאת השפיות לא תומכת בהשתתפותם בבחירות, ולכן, לשיטתו, ככל שקיימים הבדלים מהותיים בין בני האדם, הכאב, הצער והזעם וכו' הכרוכים באפליה אינם השיקול הרלוונטי היחיד. זאת אומרת, הגנה על הדרישה לשוויון בין בני האדם זקוקה בהכרח להכרה בערכם הנעלה כבני האדם, ובלעדי הכרה זו אין שחר לדרישה הזאת.

הכזב הנטורליסטי

הלולייניות לא נעצרת אלא מתעצמת:

ההיגיון של ההשתמעות השנייה של הטבע האנושי — לאמור, אם המניעים הנקלים שלנו הם מולדים, אי אפשר שיהיו כה רעים אחרי ככלות הכל — ברור עד כדי כך שזכה בשם: הכזב הנטורליסטי, זה האומר כי כל דבר שקורה בטבע צודק ונכון. נשכח את כל ההבלים הרומנטיים הנזכרים בסרטים התיעודיים על חיי הבר, שבהם כל היצורים, גדולים כקטנים, פועלים למען טובת הכלל וההרמוניה של האקוסיסטמה…

דוגמה קלאסית לכך מצויה בצרעה הטפילה, שמשתקת זחל בעקיצתה ומטילה ביצים בגופו כדי שצאצאיה יוכלו לטרוף את הבשר החי שלו מבפנים. בדומה למינים רבים, גם המין Homo sapiens הוא עניין מגונה. ההיסטוריה המתועדת שלו, מן התקופה המקראית ועד להווה, היא סיפור של מעשי רצח, התעללות ומלחמה, והאתנוגרפיה ההוגנת מלמדת כי שבטים נודדים ומחפשי מזון, בדומה לכל שאר בני-האדם, הם פראיים יותר מאצילים. בני קונג סאן ממדבר קלהארי מוחזקים לעתים קרובות כאנשים שלווים יחסית, והם אכן כאלה, לעומת מחפשי מזון אחרים; שיעור הרציחות בקרבם גבוה כמו זה של דטרויט. ידיד בלשן שחוקר את בני וארי ביער-הגשם של האמזונס סיפר לי כי יש בשפה מונח מתאים לדברים בני עיכול, ובכלל זה כל אדם שאינו בן וארי.

אין ספק, אין לבני-האדם "אינסטינקט למלחמה" או "מוח אלים", כמובטח לנו בהצהרת סביליה, אבל בני-אדם גם אינם מחוננים בדיוק באינסטינקט לשלום או במוח לא-אלים… האם פירוש הדבר ש"הביולוגיה גוזרת על האנושות לאסור מלחמה"… ואפשר לבטל מראש כל אופטימיות בקשר להפחתת האיומים האלה? איש אינו זקוק למדענים להעלאת הטענה המוסרית שמלחמה אינה בריאה לילדים וליצורים חיים אחרים… הבנה ריאליסטית של מוח המכיל מודולים מניחה מקום גם למניעים מולדים שיכולים להוליד מעשים רעים וגם למניעים מולדים שיכולים לסכל את המעשים האלה… טבע אנושי מורכב עשוי להתיר מרחב שינוי גדול מזה שמתבקש מלוח הצפחה החלק של המודל התקני של מדעי החברה.

מרוב התלהבות ומלל פינקר שוב לא מודע לכך שהניסיון להישאר יבש תחת גשם סוחף לא יצלח, שכן בעולמו המקרי והחומרי אכן אין כל מקור או הצדקה למוסר ולמצפון, ובוודאי כאשר גם הטבע בעיניו אינו מקור סמכות, משום שהצרעה משתקת את הזחל, וההומו ספיאנס (היינו האדם) מתנהג בצורה מחרידה (פינקר שכח משום מה, שההומו ספיאנס אינו חלק מהטבע, אלא בעל רצון חופשי שיעלה לדיון עוד מעט), לא נותר למוסר על מה להישען. אם כי הדיון כאן מיותר, שכן גם בלי להאשים את הטבע בזוועות שונות, הטבע כתהליך חומרי ועיוור אינו יכול בשום אופן לבסס אף סוג סביר של תורת מוסר.

הגנים אינם הגונים?

אחרון אחרון, מה בדבר הטלת האשמה של התנהגות רעה על הגנים שלנו?… ב-1993 זיהו חוקרים גן שנקשר עם התפרצויות אלימות בלתי-נשלטות. עד מהרה הופיעה הכותרת הבלתי-נמנעת בעמודי החדשות של העיתונים: "גנים של אדם גרמו לו להרוג, טוענים פרקליטיו"…

ככל שהמדע מתקדם וההסברים של ההתנהגות נעשים פחות דמיוניים, כן הולך ומתארך הצל שמטילה רוח הרפאים של הפטור מאשמה, בניסוחו של דנט. בלי פילוסופיה מוסרית ברורה יותר, כל גורם התנהגותי יכול להיחשב כחותר תחת הרצון החופשי וממילא גם תחת האחריות המוסרית. מובטח למדע שייראה כמכרסם ברצון, בלי שום קשר למה שימצא, מפני שאופן ההסבר המדעי אינו יכול להתיישב עם התפיסה המסורתית של סיבתיות ללא סיבה המצויה ביסוד הרצון.

אילו רצו המדענים להראות שיש לבני-אדם רצון חופשי, למה היה עליהם לצפות? למאורע עצבי אקראי כזה או אחר ששאר המוח מגבירו לאות המעורר התנהגות? אבל מאורע אקראי אינו מתאים לרצון חופשי יותר מכפי שמתאים לו מאורע חוקי, ואינו יכול לשמש כאתר של אחריות מוסרית, המבוקש זה כבר. איש לא יימצא אשם במקרה שגלגל הרולטה מצוי בתוך ראשו? אותה בעיה עצמה מתעוררת בקשר לגורם אחר שאינו בר-חיזוי, שהוצע גם הוא כמקור של הרצון החופשי — תורת הכאוס, האומרת, על-פי הקלישאה הנפוצה, שרפרוף פרפר יכול להפעיל אשר מאורעות המגיעים לשיאם בהוריקן. רפרוף במוח שמחולל הוריקן של התנהגות, אילו אמנם היה נמצא דבר שכזה, היה נותר גורם התנהגות ולא היה מתאים לתפיסה של רצון חופשי חסר גורמים שמצויה ביסוד האחריות המוסרית.

עד כאן פינקר מתאר היטב את הבעיה העמוקה שמציב הרצון החופשי בפני התפיסה החומרית, אקראית, פיזיקליסטית. ועכשיו אזהרה: פינקר עומד לחבוש את כובע הפילוסוף:

בדומה לפילוסופים רבים, אני סבור כי מדע ואתיקה הם שתי מערכות המקיימות את עצמן והמתנהלות בקרב אותן ישויות עצמן בעולם, כשם שפוקר וברידג' הם משחקי קלפים שונים המתבצעים באמצעות אותה חפיסה בת חמישים ושניים קלפים. משחק המדע מתייחס לבני-אדם כאל מושאים חומריים, וכלליו הם התהליכים הפיסיקליים שמחוללים התנהגות באמצעות ברירה טבעית ונוירופיסיולוגיה. משחק האתיקה מתייחס לבני-אדם כאל סוכנים שווי-ערך, רציונליים, בעלי חושים ורצון חופשי, וכלליו הם כללי החשבונאות שמקנים ערך מוסרי להתנהגות באמצעות הטבע הפנימי של ההתנהגות או התולדות שלה.

רצון חופשי הוא אידיאליזציה של בני-אדם ומאפשר לשחק במשחק האתיקה. הגיאומטריה האוקלידית מצריכה אידיאליזציות כדוגמת קווים ישרים אינסופיים ומעגלים מושלמים, והדדוקציות שלה איתנות ושימושיות אף-על-פי שבמציאות אין שום קווים ישרים אינסופיים או מעגלים מושלמים. העולם קרוב לרוב לאידיאליזציות די הצורך לאפשר שימוש מועיל במשפטים הגיאומטריים. בדומה לכך, התורה האתית מצריכה אידיאליזציות כדוגמת סוכנים שווי-ערך, רציונליים, חופשיים ובעלי חושים שהתנהגותם אינה סיבתית, ומסקנותיה יכולות להיות איתנות ושימושיות אף-על-פי שבעולם, כפי שהמדע רואה אותו, אין באמת מאורעות לא-סיבתיים. כל זמן שאין כפייה גלויה או עיוות גדול של החשיבה וההיגיון, העולם קרוב די הצורך לאידיאליזציה של רצון חופשי שהתיאוריה המוסרית יכולה למצוא בו יישום משמעותי.

מדע ומוסריות הם חוגי חשיבה נפרדים. נוכל להחזיק בשניהם גם יחד רק אם נכיר בהם כנפרדים…

ואוו, ואוו, כמה מילים גבוהות ונפתלות כדי לומר: 1. אין לי שמץ של מושג ולא מתחשק לי להודות בכך. 2. אני מוכרח להכיר בשתי תפיסות סותרות כדי להימנע מהודאה בכך שהבנת העולם שלי שגויה ולכן אני אעמיד פנים שאין בעיה עם זה ששחור הוא גם לבן, ריבוע הוא גם משולש, כן הוא לא, ואמת היא שקר.

חשוב להדגיש, פינקר זה או אחר אינם העניין, החשיבות היא רק עצם העניין, פינקר זומן לכאן כדי לשמש כקרדום לחפור בו ולהוביל לכך שככל שברור, וזה אכן ברור לחלוטין, שהתפיסה המערבית שקועה עד צוואר בסתירה פנימית עמוקה וניסיונה הנואל לשאוף וגם לנשוף בעת ובעונה אחת נועד לכישלון, אזי נחוצה תפיסה אחרת, כזו שתעניק למין האנושי את הצידוק לטעון לצלם אדם, לזכויות אדם, למשמעות, לצדק, למוסר ולרצון חופשי.

להצטרפות לרשימת התפוצה: 0000cohen@gmail.com

כמו"כ ניתן להזמין במייל זה, את ספרו של המחבר – "מרד המכונות", בהוצאת מוסד הרב קוק