יהוידע הכהן: הקלאונאים באים

מאמר מאת יהוידע הכהן, לפניה אל כותב המאמר: 0000cohen@gmail.com לשאר המאמרים שלו באתר: כאן.

 

קלאונאים היא סדרה במחלקת העופות הכוללת בתוכה עופות גדולים, בעלי מקור גדול וחלול, רגליים חזקות והרגלי קינון ייחודיים. 

הקינון מתבצע באופן הבא: הנקבה מאתרת גומחה בעץ וכולאת את עצמה בתוכו, בעזרת הזכר, שמספק לה חומרים מתאימים אותם היא יוצקת וטחה בפתח הגומחה בעץ עד שהוא שנאטם לגמרי, מלבד סדק קטן שמיועד להעברת אוכל ולהוצאת לשלשת. אטימת הקן נועדה למנוע כניסת פולשים כגון נחשים. כל משך הדגירה והקינון, הנקבה וגוזליה קבורים בתוך הגומחה וניזונים על ידי הזכר שמספק להם מזון דרך הסדק הזעיר.    

 

לאחר כשבעה שבועות של דגירה ועוד שבועיים שחלפו מבקיעת הגוזלים הצווחנים, הצפיפות בקן היתה בלתי נסבלת. הלחות וההבל נדחסו ונדחקו בתוך החלל הצר, והמחנק רבץ עמוק בתוך הקן והכביד את עולו. החבורה הפלומתית שהסתופפה בגומחה נדמתה לעיסה אחת דביקה, מהוהה ומחרישת אוזניים.

נקבת הקלאו או בקיצור 'נקבלאו' נעשתה תזזיתית וחסרת מנוחה.

היא הבטיחה לגוזליה חסרי הענין, שבקרוב מאד היא תצא לאויר העולם הגדול, תעוף בחופשיות ותצוד לה ולהם את הנחשים האהובים עליה, בלי צורך להסתפק בשאריות המעופשות שהם מקבלים כולם יחד מאביהם – הקלאו הכי עצל וחסר המוטיבציה שקינן אי פעם ביערות הגשם.

 

לגוזל הקלאו או בקיצור 'גוזק' שהיה גם חד המקור וחסר הנוצות שבחבורה, נמאס לשמוע יום יום את ההבטחות חסרות השחר שאמו פזרה ללא כל הבחנה. במיוחד העיקו עליו סיפוריה על מרחבים ירוקים אינסופיים, כאשר בפועל הוא כלוא, ללא כל תקוה, יחד עם אחיו הלא-מפותחים בצינוק עץ בוצי ולח.

"אוי אמא" מחה גוזק "אל תתחילי שוב עם ההזיות הללו, אין שום סיבה להניח שיש עולם אחר מחוץ לדפנות העציים של קיננו! את שוב מתפתה להאמין ב'מפלצות ספגטי מעופפות' למרות שאין לכך שום ראיה תצפיתית או אמפירית."

נקבלאו קטעה אותו בחדות: יקירי! אני לא בטוחה שהסגנון שלך מקובל עלי, ובכל מקרה אני בקלות יכולה להוכיח לך באופן אמפירי שכל מה שאמרתי נכון ומדויק.

גוזק שלא זכה לשפתיים שיתעוותו בגיחוך חסר אימון, מצודד כתחליף את מקורו המאורך, תוך כדי שהוא מועך את אחד מאחיו חסרי המזל: כן, אני מקשיב.

נקבלאו: איך, לדעתך, אנחנו קיימים בכלל? איך הגענו לתוך הקן הדביק והמחניק הזה? ומי זה שמאכיל אותנו יום יום? איך אתה לא רואה שקיים בחוץ עולם שלם שמאפשר את כל מה שקיים כאן בתוך הקן?

גוזק: אבל הטיעון שלך לא מקדם אותנו בכלל, את רק מעבירה את הקושי למקום אחר, הרי גם אם נניח שקיים עולם חיצוני, עדיין נוכל לשאול, מנין הגיע העולם שבחוץ, או איך הוא קיים בכלל.

יתרה מכך, ההיתלות באיזשהו קומקום תה שמיימי לא מקדמת את ההבנה שלנו, לא תורמת לידע שלנו, ולא מעניקה שום הגדרה בעלת חשיבות או ערך מדעי.

נקבלאו: אין לך מושג איזה עולם נמצא שם בחוץ, וכבר יש לך עמדה מנומקת האם קיומו של העולם תורם להבנתנו או שלא. הפלומה שלך עוד טרם צמחה, המוח שלך לא שוקל יותר מכמה גרם, וכבר אתה יודע הכל על עולם שמבחינתך כלל אינו קיים…

אבל בשביל מה הויכוח, אני עצמי הייתי בעולם בחוץ לפני תשעה שבועות!

גוזק נדהם: את באמת מתכוונת לטעון שהחוויה הסובייקטיבית שלך היא הוכחה אמפירית?

נקבלאו: איך אתה מסביר את זה שמדי פעם מופיע מקור בסדק של הקן, ומושיט לכולנו מזון דל ויבש?

גוזק: את בדיוק תופסת אותי באמצע ניסוח של משוואה מסובכת וסופית שתסביר את הענין הזה וגם את שאר התופעות הנצפות בקן. אבל, בכל מקרה, את לא מצפה שבגלל אי אלו פערים בהבנה שלנו, נתחיל להאמין באיזה אב דמיוני שקיים מחוץ לקן. בעיני, הנטייה הפסיכולוגית להיתמך נפשית על ידי כל מיני עזרים דמיוניים היא מגונה ובעיקר משתקת את המדע!

נקבלאו חשה שהקרביים שלה מתהפכים: מי אתה בכלל? גוזל קטן עם מקור ענק? איך אתה מעז? עד לפני שבועיים לא היית קיים בכלל, וכבר אתה חושב לנהל את העולם כולו. אתה לא מבין ש'הפערים' בהבנה שלך הם תהומות של חוסר ידע, למעשה כל מה שאתה יודע, זו טיפה זעירה בתוך אוקיינוס שלם – בתוך קוסמוס ענק, וגם את הטיפה הזו לא הבנת כמו שצריך! אתה כלוא בתוך קן בתוך עץ, אין לך שום גישה לנהרות של ידע שקיימים בחוץ, ואתה קובע שכל מה שלא נצפה מעבר לקצה המקור שלך לא קיים.

גוזק: אני בסך הכל מפעיל את ההגיון שלי, זה הכל. ההגיון מלמד שאין להניח שום דבר שלא נקלט בחושים, כל מיני סיפורים על נחשים טורפים ונשרים דורסים, זו אגדה אורבנית או טרופית עד שלא יוכח אחרת.

אם אני אאמין לכל דבר ולא אגלח בתער תודעתי את כל מה שלא הוכח, אני אהפוך במהרה מגוזל קלאו מבטיח למגיד עתידות או משביע שדים חסר פרוטה.

נקבלאו: העולם בחוץ הכרחי כי בלעדיו אין שום פשר וסיבה לקיום שלך כאן.

אבל, לשיטתך, חשוב שתבין שאתה צריך להפעיל את הגישה המצמצמת שלך על עצמה, ולכן עליך להחיל את המסקנה שלך בדיוק למקום המצומצם שממנו היא נובעת, כלומר, אם מנקודת מבטך אין עולם בחוץ ובהתאם לכך אתה מנסח חוקים, אז החוקים האלו אינם חוקים גלובליים חובקי עולם, אלא חוקי קן קלאו בודד המתארים את נקודת המבט הפנימית ששוררת בקן לפי דעתו של גוזל או שניים.

 

הטענה על הרחבת תחומי השיפוט של התער המיתולוגי, דווקא מוצאת חן בעיני גוזק והוא מתחייך: מכירה את פנינת הכנף החבוטה? הקשיבי:

ארכיאולוג, פיזיקאי ומתמטיקאי נוסעים ברכבת בסקוטלנד, מבעד לחלון השמאלי הם צופים בכבשה שחורה הרועה באחו. 

אומר הארכיאולוג: "הביטו, הכבשים בסקוטלנד שחורות!" 

"לא", נד הפיזיקאי בראשו, "בסקוטלנד ישנן כבשים שחורות." 

"שניכם טועים", מצטעק המתמטיקאי "יש בסקוטלנד לפחות כבשה אחת בעלת לפחות צד אחד שחור.."

ובכן, צריך להוסיף עוד דמות לקלישאה, נקרא לה הלוגיקן האמפיריציסט שהצטנף עד כה בירכתי הרכבת והצטרף לדיון בלא התרעה:

ידידי, כולכם שוגים באשליות! עצב הראייה מדווח ככל הנראה למוח שלנו על כך, שעל גבי רשתית העיניים שלנו המביטות בחלון נרשם גירוי, שבמרכזו יש כתם בלתי נראה, שעשוי להתפרש כתוצר של עצם צמרי כלשהו שאורך הגל המוחזר ממנו אינו כזה שמובחן על ידי עין אנושית, ולכן הוא מוגדר כבעל צבע שחור. כל מסקנה אחרת תהיה פזיזה מדי.       

***

כעבור מספר שבועות, נקבלאו וכחלוף זמן גם שאר הגוזלים פרחו מהקן ושטו בחופשיות ביערות הטרופיים.

רק גוזק המסכן נשאר בקן המהביל, טרוד ראשו ורובו בחישובים מסובכים. הוא פיתח תיאוריה מרתקת סביב היעלמותם המסתורית של אמו ואחיו שבקעו דרך הפתח שנוקב בצד הקן, לפי התיאוריה, משפחתו האומללה בהתעופפותה החפוזה מן הקן, באה במגע עם כמות מסיבית של אנטי חומר שאופפת את מרחבי האין שבחוץ, וכך כל החבורה התאיינה ואיננה.

 

נקבלאו המסורה השחיתה זמן רב בניסיון לשכנע את הסרבן הצעיר להשחיל את הראש לרגע דרך הבקע שבדופן הקן.

ואז מנצנץ בדעתה רעיון פקחי; עליה להפנות את הנשק של גוזק כנגדו. היא כינסה את כל המשפחה סמוך לקן ופתחה בהספד קורע לב: וי לי, וי לן, על שאבד גוזק מן הארץ, חבל על דאבדין, נודו לי, בכו לי, קראו למקוננות..

גוזק החל להרעיש מעט בכנפיו כדי להפריך את העלילה המגוחכת.

נקבלאו בשלה: גוזק אינו קיים עוד משום שהוא לא נקלט בחושים, איננו יכולים להסתמך על הזכרון הסובייקטיבי שלנו כדי לאשש את קיומו, כעת הקיום הבלתי מוגדר שלו איננו ניתן למדידה ואינו תורם מאומה למדע..

גוזק זועם ורותח, מנתר באחת ומפציע מן הקן, מזים בעליל את השמועה הכוזבת, תוך שהוא ממצמץ בעיניו לנוכח מרחבי העד הירוקים.

נקבלאו מקישה במקורה: בא הרוג ברגליו!

נו, גוזק, מה דעתך על העולם החביב שלנו?

גוזק מנקר מעט ואומר ביובש: ובכן, לא העלתי בדעתי שהמפגש עם אנטי חומר יהיה כה מרתק, האם זו האשליה שמצפה לכל מי שמתאיין?

***

תהליך דומה עובר על המין האנושי כולו, בשחר ההיסטוריה היו סבורים הכל שהאדמה שהם יושבים עליה היא מרכז העולם וסביבה יש מספר כוכבים ושמש אחת גדולה ומאירה. 

אט אט התגלו כוכבים ופלנטות נוספים, ואז התחוור שכל מה שהיה ידוע אינו אלא כאין וכאפס לעומת מה שקיים בגלקסיה כולה.

קוטרה של גלקסיית שביל החלב הוא כ-100,000 שנות אור, ועובייה הוא כ-1,000 שנות אור, והיא מכילה כ-200 מיליארד כוכבים דוגמת השמש, ולפי הערכות מסוימות עד 400 מיליארד כוכבים, הסובבים את מרכז הגלקסיה.

אבל כעבור שנים התברר שגם הגלקסיה שלנו אינה אלא טיפה זעירה בתוך אוקיינוס של גלקסיות – נכון להיום ידוע על מאות מיליארדים של גלקסיות!

הגילויים הללו אינם סתם חשיפה של עוד מספר רב של גרמי שמיים, מדובר בשינוי של קנה מידה, בהחלפה של סדרי גודל, בתפיסת מציאות אחרת לגמרי. כל העולם העצום הידוע לנו מתברר כנקודתי ביחס לסביבה כבירת המימדים שלו, שאף היא מתגלה כנקודתית לעומת התווך שלה.

כך גם ברמת המיקרו, האטום, שנחשב כנקודה יציבה ובלתי בקיעה, התגלה כעולם שלם, סביב לגרעין האטום חגים אלקטרונים, כמעט כמו פלנטות שמקיפות את השמש.

אילו עוד גילויים צפויים לנו בהמשך?

אולי כל מה שידוע לנו הוא רק עוד נקודה זעירה בתוך דבר מה גדול לאין שיעור שמאפשר את כל מה שידוע לנו?

ואם נצמד בנוקשות רק למה שמורגש ומוחש (אם כי בלתי מוסבר), כי אז החוקים הידועים או התפיסות המגובשות הם לא חוקי הקוסמוס ולא התפיסות הגלובליות, אלא בסך הכל החוקים והמחשבות שרווחים בעולמינו הפנימי הצר, שמפרש את היקום הנצפה – או על כל פנים את הדיווח שאנו סבורים שאנו מקבלים מעצב הראיה שמסתמך על הרישומים שמבוצעים ברשתית, ומתווך עבורנו את הנעשה בעולם הגדול – כפי שהוא מתגלה בתוך הקן הזעיר שלנו.

***

חלפו כמה ימים שגרתיים, ונקבלאו מבחינה לצערה שגוזק איננו משתתף במעוף ובציד, רוב הזמן הוא מאזן את עצמו על ענף דקיק תוך שהוא שרוי בתרדמת כשראשו מכורבל תחת כנפו הימנית.

נקבלאו מנתרת על הענף לצדו ומנקרת קלות את פדחתו: הי גוזק, מדוע אתה מזניח כך את עצמך?

גוזק ננער בבהלה כמי שזה עתה נמשך מהשאול בציציות ראשו על ידי מלאכי חבלה: אמא, די!

נקבלאו: אתה חייב לעשות משהו עם עצמך!

גוזק: מה הטעם? הרי הכל זו אשליה אחת גדולה!

נקבלאו: אם הכל זו אשליה אחת גדולה, אז מה מאפשר את האשליה? איך אתה חש את האשליה?

גוזק: אל תעשי את זה, את ממחזרת את דקארט אבל בלי החן האופייני:

"אני קיים וחושב, משום שאם אני טועה, אני מוכרח להתקיים כדי שאוכל לטעות. כמו כן אני מוכרח לחשוב, שאם לא כן לא אוכל לטעות. מכאן מוכרח שאני קיים וחושב!"

נקבלאו: טוב, אני כמובן לא חושבת שהוא היה כזה מאור גדול, אבל במקרה הזה הוא בהחלט צדק.

גוזק: נו, באמת, זו רק עוד אחת מהטעויות שלו, את לא מבחינה בכשל? הרי יתכן שהוא לא חושב ולא קיים וגם לא טועה!

נקבלאו: איך אתה אומר שהוא לא טועה? הרי הרגע אמרת שזו אחת מהטעויות שלו!

גוזק: הטעות היא במובן הזה שההוכחה שלו אינה הוכחה, אבל יחד עם זאת יתכן שהוא לא טעה משום שהוא כלל לא היה קיים, אבל זה שהוא לא קיים ולכן לא טועה לא הופך את כל מה שהוא אמר (או לא אמר) לנכון.

כך גם במקרה שלי, הרי יתכן שאני לא קיים ולא חושב וגם לא משלה את עצמי לגבי שום דבר.

נקבלאו: אתה לא מכחיש שקיימת אצלך אשליה, אתה רק טוען שהתחושה הזו עצמה היא גם אשליה, אז איך לדעתך אתה חווה את התחושה הזו אם אינך קיים?

גוזק: אני לא מכחיש ולא מאשר דבר, אני רק מעורר ספק, זה הכל, ואני גם מעורר ספק האם אני אכן מעורר ספק, וגם לגבי הענין הזה אין שום וודאות..

נקבלאו: אתה בהחלט משלה את עצמך, אתה מדדה נפוח מגאווה ומשוכנע שכל התיאוריות שלך נכונות.. האם אתה סוף סוף מכיר בכך שכל התיאוריות שהשמעת עד כה הן חסרות ערך, כי אתה אפילו לא בטוח בקשר לקיומו של התיאורטיקן שמאחוריהן?

גוזק: הייתי מכיר בכך בשמחה, אם רק הייתי קיים בכדי לעשות זאת..

ובכן, אם כבר מפקפקים בכל מסקנה שאינה מסתמכת על החושים והמדע, אלא על השכל הישר בלבד, אז ניתן לפקפק גם במסקנות שנובעות מהחושים והמדע, משום שהן מוסקות בסופו של דבר על ידי אותו שכל הישר. ניתן לפקפק, בעצם תהליך הסקת המסקנה ובקיומם של מסיקי מסקנות או מסקנות.

בעיקר, ניתן לפקפק במפקפק, משום שאם המפקפק מסרב לקבל מסקנות שנובעות מההבנה והאינטואיציה האנושיות, אז מדוע שיסתמך על אותה הבנה אנושית שלו עצמה כשהיא שוללת את ההסתמכות על ההבנה האנושית?