יהוידע הכהן: טעות, טעינו, טועים!

רצוי מדי פעם לעצור ולשאול את עצמנו, האם אנו טועים, איפה טעינו, וכן האם המשפט הזה הוא נכון או שגם הוא בטעות יסודו.

לשם עריכת חשבון נפש מסוג זה, אם כי בתחום הפסיכולוגי, התנהגותי וכלכלי, נכתב ספר מעניין ואף שהספר עוסק בתחומים תועלתניים לגמרי ולא בתחומי הרוח, בכל זאת ניתן לחצוב ממנו תובנות חשובות לעניינים שברוח.

ספרו של דניאל כהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה – "לחשוב מהר, לחשוב לאט" – נחשב לאחד הספרים המשפיעים ביותר בתחומי הפסיכולוגיה הקוגניטיבית והכלכלה ההתנהגותית. הספר מסכם מחקר ענף ומתמשך בו עסק כהנמן במשך עשורים.

רב המכר הבינלאומי מפרט עשרות רבות של הטיות, טעויות ותבניות חשיבה אינטואיטיביות ושגויות אך נפוצות ובעלות השפעה נרחבת על פעולותינו וחשיבתנו.

לפי הספר, ניתן ורצוי, לצורך הכרת ההטיות, לחלק את המוח לשני חלקים פשטניים משהו, למערכת 1 ולמערכת 2. מערכת 1 הינה מהירה, אינטואיטיבית ופזיזה שגורמת לכל ההטיות אך גם מועילה במקרים בהם נחוצה או מספיקה תגובה מיידית וכללית, ולעומתה מערכת 2 איטית, אנליטית וקפדנית שמשתדלת אך מתקשה למנוע את הנזקים שגורמת הראשונה.

להלן רשימה חלקית (אין צורך לקרוא הכל, אלא רק להתרשם משפע ההטיות):

1. אפקט התיחול: מילים, תמונות, העוויות פנים משפיעות על האופן שבו אדם חושב ופועל בלי ידיעתו. למשל, החזקת עיפרון בפה בתצורה של פה זועף גורמת לאדם לתגובה רגשית חזקה יותר לנוכח סבל.
2. הטיית העיגון: השפעת מספר שרירותי על הערכה. לדוגמה, כאשר תורמים פוטנציאלים התבקשו לתרום 400 דולר להצלת בעל חיים נכחד הם תרמו הרבה יותר מאשר כשנתבקשו לתרום 5 או 50 דולר.
3. הטיית הזמינות: הערכת שכיחות לפי הקלות שבה המקרה עולה בזיכרון. לדוגמה, פחד מטיסה גבוה מפחד מתאונות דרכים בגלל הכיסוי התקשורתי.
4. הטיית האישור: חיפוש וצריכת מידע שמחזק את הדעה הקיימת. לדוגמה, קריאת מאמרים שתומכים בעמדה הפוליטית של הקורא והתנזרות מחשיפה לעמדות מנוגדות.
5. אפקט ההילה: תכונה חיובית אחת משליכה על כל האישיות. לדוגמה, אשליה שאדם מרשים למראה הוא גם חכם וישר.
6. מה שרואים, זה מה יש (משזמ"י): קפיצה למסקנות על סמך מידע חלקי. לדוגמה, החלטה על השקעה בחברה רק כי המוצר שלה נראה נחמד.
7. הטיית הייצוגיות: שיפוט לפי דמיון לסטריאוטיפ. לדוגמה, הנחה שמישהו שקט ואוהב לקרוא הוא ספרן.
8. הטיית ההמרה: החלפת שאלה קשה בשאלה קלה. לדוגמה, במקום לשאול "האם המניה תעלה?", שואלים "האם אני אוהב את המותג?".
9. הטיית אפקט המסגור: תגובה שונה לאותו מידע בגלל דרך הצגתו. לדוגמה, העדפת מוצר "90% ללא שומן" על פני "10% שומן".
10. הטיית החכמה בדיעבד: האמונה שידענו שאירוע יקרה לאחר שהוא כבר התרחש. לדוגמה, "היה ברור שהשוק יקרוס".
11. הטיית ההצלחה: הערכת החלטה לפי התוצאה ולא לפי תהליך קבלתה. לדוגמה, שבח למנהל שהימר הימור מסוכן רק כי הוא הצליח.
12. אשליית המיומנות: האמונה שהצלחה מקרית היא תוצאה של כישרון. לדוגמה, סוחר מניות שנחשב למומחה אחרי רצף עליות.
13. כשל התכנון: הערכת חסר של זמן ועלויות לביצוע משימה. לדוגמה, שיפוץ בית שמתארך פי שניים מהתחזית.
14. הטיית האופטימיות: האמונה בה מחזיקים אנשים רבים שלהם יקרו דברים טובים יותר מאשר לאחרים. לדוגמה, פתיחת עסק למרות שרובם נסגרים.
15. סלידה מהפסד: הכאב מהפסד חזק פי שניים מההנאה מרווח. לדוגמה, פחד להפסיד 100 ש"ח חזק מהרצון להרוויח 100 ש"ח.
16. אפקט הבעלות: הערכת חפץ בערך גבוה יותר רק כי הוא מצוי בבעלות המעריך. לדוגמה, דרישת מחיר מופקע על רכב ישן שאנו מוכרים.
17. כשל העלות השקועה: המשך השקעה בטעות בשל חוסר הרצון להכיר בהפסד של ההשקעה הראשונית. לדוגמה, המשך קריאה של ספר גרוע בגלל שהוא עלה הרבה כסף.
18. התעלמות משיעור הבסיס: התעלמות מהסטטיסטיקה הכללית לטובת פרט ספציפי. לדוגמה, ניחוש מקצוע נדיר לאדם למרות שסטטיסטית הוא כנראה במקצוע נפוץ.
19. חוק המספרים הקטנים: הסתמכות על מדגם קטן מדי להסקת מסקנות. לדוגמה, קביעה שיישוב הוא "חולה" כי נצפו בו שני מקרי מחלה נדירה.
20. חוק השיא-סוף: זיכרון חוויה לפי נקודת השיא והסוף שלה. לדוגמה, טיפול שיניים כואב שנזכר כפחות נורא אם סופו היה רגוע.
21. הטיית הסטטוס קוו: הנטייה להישאר במצב הקיים ולהימנע משינוי. לדוגמה, הישארות עם מסלול פנסיה ברירת מחדל גם אם יש טובים ממנו.
22. אפקט החשיפה בלבד: הנטייה לחבב דברים רק כי הם מוכרים. לדוגמה, העדפת מותג שנראה בפרסומות פעמים רבות.
23. תסוגה לממוצע: חוסר הבנה שתצוגה יוצאת דופן (לטובה או לרעה) תחזור כנראה לרמה הממוצעת. לדוגמה, מדריך טיס משוכנע שהשיפור שנצפה לאחר שצעק על תלמידו בעקבות ביצוע גרוע מאד, נגרם בשל צעקותיו, ואילו דברי השבח שניתנו לאחר ביצוע טוב מאד גרמו לתלמיד דווקא לרדת בביצועיו, כאשר האמת הפשוטה היא ששני השינויים לעבר הממוצע היו צפויים, שכן החריגות לרעה ולטובה הן בלתי סבירות.
24. אשליית המוקד: הערכת יתר של מרכיב אחד בחיים על פני האושר הכללי. לדוגמה, מחשבה שמעבר לקליפורניה יהפוך אותנו למאושרים רק בגלל מזג האוויר.
25. נרטיב של סיבתיות: הנטייה להמציא סיפורים הגיוניים לאירועים מקריים. לדוגמה, הסברים מורכבים וסותרים לירידות ועליות בורסה שנובעות למעשה מתנודות רגילות.
26. אשליית ההבנה: רקיחה של הסברים הגיוניים לתופעות מסוימות, בלי שימת לב לחוסר הערך של ההסבר. למשל, ספרים שהתחקו אחר הצלחתן של חברות גדולות לעומת כישלונן של מתחרותיהן ומציעים ביאור לכך, זאת למרות שבמקרה שהמתחרות היו מנצחות הביאור היה נשאר על כנו תוך שהוא מסביר היטב את ההצלחה של המתחרות.

הטוויסט: טעות לעולם חוזרת

כהנמן טעה.

מתברר שהוא מעד בחלק מאותן טעויות אותן הוא מנה בספרו. מסתבר שמערכת 1 של כהנמן כתבה חלק מן הספר. כהנמן עצמו הודה בכך.

מדוע זה חשוב? – משום שהטעויות של כהנמן הן הוכחה והדגמה עד כמה כהנמן צודק בטענתו הכללית שהטעויות וההטיות הן כמעט בלתי נמנעות, אנו אכן נופלים לא אחת קרבן לטעויות, ועלינו לבחון את המשמעויות מרחיקות הלכת להאשמה הכללית הזאת שיש לאדם נטייה ניכרת ורוחבית לטעות שוב ושוב.

אין מקום לחשוב שהטעויות נגמרות ברשימה כזאת או אחרת, וגם אין זה נכון להעלות על הדעת שמודעות להטיות השונות מנטרלת אותן לחלוטין.

אם יש צורך בהדגמה, כהנמן מספק אותה באופן אולטימטיבי, שכן ספרו שכולו בנוי על הצבעה על טעויות, כשל יותר מפעם אחת באותן טעויות עצמן. לאמור, האדם מוּעד לעולם גם כשהוא מוּדע לכך שהוא מוּעד.

כהנמן מרבה ללגלג בספרו, על חוקרים רבים, חלקם גם מומחים להסתברות וסטטיסטיקה, שטועים בהערכות הסטטיסטיות שהם מייחסים למחקריהם ומסיקים מסקנות חפוזות ממדגמים קטנים יתר על המידה (מדובר בהטיה, מספר 19, לעיל, חוק המספרים הקטנים).

ויחד עם זאת הוא מצטט בהרחבה ובלי שום פקפוק מספר עצום של מחקרים שונים, למרות שחלקם, ככל הנראה, הזויים למדי, זאת תוך כדי שמתרה בקוראיו שלא יעלו על דעתם לפקפק בתוצאות של המחקרים, גם שהם מוזרים במפגיע.

עד כדי שמתעורר חשד שכהנמן עשה זאת במכוון, שהספר הוא מעין פרודיה על מחקרים פסיכולוגיים ריקים; הספר כתוב בנימה מפוכחת מאד, מציג הרבה טעויות של מומחים, משים ללעג ולקלס מומחיות של מומחים שונים בתחומים כלכליים, פסיכולוגיים, פוליטיים וכך הלאה. מדגים עד כמה ניבויים פסיכולוגיים או כלכליים או חברתיים או פוליטיים הם הבלים, עד כמה קופים משליכי חיצים אקראיים משיגים תוצאות טובות יותר בהערכות שונות, וכל זה נפלא ומעניין. אלא שהספר כולו שייך לאותם תחומים, מבוסס כולו על מחקרים ובנוי על אותן הטיות, ולכן נופל באותן שוחות ונגרר לאותן אשליות.

בין היתר, הוא מצטט מחקר חריג של ג'ון בארג שמעיד על כך שכאשר אנשים נחשפים למספר מילים שחלקן מתארות תופעות קלות ושגרתיות שקשורות לזקנה, הם נוטים לאחר מכן לצאת מהמעבדה באיטיות יחסית. עלינו להאמין ברצינות גמורה שאותם מוכי גורל נתקפו בזקנה מוקדמת באופן זמני בשל מילים ספורות אותן הם פגשו למספר שניות איומות.

מערכת 1 של כהנמן הסתערה על המחקר המופלא הזה וראתה בו אישור נוסף לכשליה ומעלליה של מערכת 1. זהו אפקט התיחול (מספר 1 לעיל).

הקשיים הצטברו בהדרגה. דניאלה פאנלי מאוניברסיטת אדינבורו סקרה 2,434 מאמרים שפורסמו בעשרים דיסציפלינות מדעיות שונות, היא מצאה שהשכיחות הגבוהה ביותר של מחקרים שבהם ממצאי המחקר תאמו את השערת המחקר, מצויה במאמרים שפורסמו בפסיכולוגיה/פסיכיאטריה. בהתבסס על המדגם שלה, מחקרים בפסיכולוגיה, פסיכיאטריה, כלכלה ועסקים (שני האחרונים קשורים גם הם לשאלות התנהגותיות ופסיכולוגיות) היו בעלי סיכוי גבוה פי חמישה בערך להשיג הוכחה להשערות המחקר בהשוואה למדעי החלל.

מכאן ניתן להסיק את כוחה של הטיית האישור ואת בעיית האמינות של ענפים אלו. חוקרים אחרים הצביעו על כך, שמחקרים רבים בתחומים אלו נעשו על מדגמים קטנים יתר על המידה, ושהמחקרים שלא תמכו בהשערת המחקר נגנזו וכך נוצרו הטיה ורמיה מובהקות.

ואכן ניסיונות שחזור של המחקרים הללו לא עלו יפה; כהנמן התוודה על כך במכתב גלוי, וביקש מחוקרים בתחום לפעול כדי לשחזר ולהגן על מחקרי פסיכולוגיה התנהגותית רבים שהתגלו כבלתי אמינים.

חוקרים אחרים, בניגוד לכהנמן, שמושקעים עמוק במחקרים אלו, מסרבים אף לכך, והם קובעים כמעט אפריורי שמחקרי השחזור לא נעשו כמו שצריך. בזאת הם מספקים הדגמה נוספת להטיית האישור; הצורך לאשר ולתקף את הדעה בה מחזיק החוקר או האדם, בוודאי כאשר הקריירה או תחום המחקר או החיבור תלויים באישורים אלו, מעוור את עיניו ואוטם את אזניו. ואם תרצו, יש כאן גם את אותותיו של "כשל העלות השקועה" (הטייה מספר 17, לעיל).

התוצאות הללו לא מפתיעות, אם מקשיבים לחוקר דריל ג'יי בם, שיעץ לסטודנטים שלו "לטעות בצד הגילוי" ואף הכריז בקולו שלו את המילים הבאות: "השתמשתי בנתונים כמקור לשכנוע, ומעולם לא באמת דאגתי, האם הם ישכפלו את עצמם או לא".

בם אינו היחיד, חוקרים נוספים מחזיקים באותה עמדה. לפי באומייסטר, פסיכולוגיית האישיות איבדה מקסמה משום שפיתחה את השיטה המדעית שלה ו"עלייה בקפדנות הושגה על ידי אובדן עניין". באומייסטר, כאיש מדע מכובד, מעדיף סנסציות צבעוניות על פני עובדות משעממות.

גישה פוסטמודרניסטית זו הפכה ענפים שונים לאומנות וסיפורת, אבל בכל זאת ממשיכה לתבוע את כתר המדעיות הנקייה מכל רבב, אלא שהבעיה המרכזית, למשל, עם רפואת אליל או רפואה אלטרנטיבית היא ההדירות, כלומר העדר היכולת לשחזר נתונים, לשחזר הצלחות. אך אם זה גם המקרה בענפים של הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה ובתחומים נוספים כדאי לבחון מחדש את התייחסותנו למרפאים באמצעות מאגיה ולחשים או לשקול מחדש את התקציבים שמופנים לאגפים מסוימים באקדמיה.

לעומת זאת, אם נחזור לעניינינו, דווקא הספר של כהנמן יוצא בסדר מהסיפור שכן אם המחבר טועה אז הוא צודק בכך שהחשיבה האנושית מועדת לטעות. וגם אם זו מערכת 1 או 2 או תת מערכת 002 עדיין הטיעון הכללי שלו מעורר מחשבה שלא לומר מדיר שינה. ולכן השאלה שעלינו לשאול את עצמינו היא – האם אנחנו יצורים בלתי רציונליים, האם אנחנו טועים או שאנחנו טועים שאנחנו טועים? האם יש עוגן כלשהו עליו ניתן להשעין את חשיבתנו או שהכל הכל הבל?

מערכת מהר, מערכת לאט

לפני שנפנה לעיין בשאלה חשובה זו, יש לומר כמה דברים.

כהנמן, כאמור, בונה את כל ספרו סביב חלוקת המוח לשתי מערכות, זאת למרות שהוא מודה בחצי פה שהמערכות האלו אינן אלא פיקציות מועילות שאין לקיומן סימוכין במדעי המוח או בכלל. אכן, נימת השכנוע שבה הוא מציג את החלוקה הזאת לשתי המערכות גורמת לחשוב שכהנמן בכל זאת מאמין בקיומן. לשיטתו, מערכת 1 היא מקור כל הרע, ומערכת 2 היא מקור כל הטוב.

איכשהו בלי להגיד זאת במפורש, כהנמן פתר בהינף יד את בעיית האמינות האנושית, מכיוון שמערכת 2 היא מערכת אמינה, אם רק נתרגל "לכבות" את מערכת 1 ו"להפעיל" את מערכת 2 בשעת הצורך הכל יהיה גן עדן.

ולא היא. גם אם המערכות הללו קיימות, אין שום דרך מוחלטת להבחין ביניהן ולשלוט עליהן ולאלף אותן, אם יש צורך בהוכחה, אז, כאמור, כהנמן סיפק אותה, שכן תוך כדי שהוא כתב על מערכת 1 הוא נפל שדוד לרגליה של מערכת 1.

מעבר לכך, החלוקה למערכת 1 ומערכת 2, היא לא רק פיקציה מועילה יתכן שהיא גם מזיקה או סתם מבלבלת, שכן החלוקה הזאת מסבירה יותר מדי דברים, היא מסבירה כל כך הרבה דברים עד שמתעורר חשד שהיא לא מסבירה כלום ושהיא מעגלית במובהק, ולכן למרבה הצער תוצר ברור של מערכת 1…

ממש כמו ראש צוות "מצליח" שמנכס לעצמו כל הצלחה, ולעומת זאת הוא מתנער מכל כישלון, באמצעות האשמת העובד "הכושל" עליו הוא מופקד, כאשר עצם התדמית אותה הוא מייצר לעצמו ולעובד שתחתיו מחייבת את חלוקת הקרדיט באופן הנכון מבחינתו, כך ברור שמערכת 1 מעצם הגדרותיה תייצר כישלונות ומערכת 2 מטבעה תייצר הצלחות. זאת אומרת, אם מגדירים את מערכת 1 מראש בהגדרות שכמעט שקולות להגדרה "מייצרת כישלונות", ואילו את מערכת 2 מגדירים מלכתחילה בהגדרות שכמעט זהות להגדרה "מייצרת הצלחות", אז אין תמה שהמערכות מייצרות לבסוף את מה שהוזן בהן מלכתחילה.

זאת אומרת, לפנינו רשימה של טעויות, נגדיר מערכת שמייצרת טעויות, וכך ניפטר מהצורך להסביר משהו. כהנמן היה צריך להיות ער למכשלה הזאת כי הוא עוסק בהטיות דומות מאד בספרו – הטיית "החכמה בדיעבד" (הטיה 10) או "אשליית ההבנה" (הטיה 26).

כהנמן מסביר כיצד מחברי ספרים פופולריים מנתחים את הצלחתם של מנהלי חברות ענק על ידי שהם מדביקים להם תכונות "טובות" כמו גמישות, שיטתיות והחלטיות, כאשר ברור שאם אותם מנהלים עצמם היו נכשלים הם היו זוכים לתכונות "רעות" כמו נוקשות, בלבול וסמכותיות.

שימו לב שכהנמן אומר זאת תוך כדי שהוא עצמו מחבר ספר פופולרי שבדה יש מאין שני מנהלים, אחד זוכה לכינוי גנאי וקוראים לו מערכת 1, והשני לשבחים גורפים ומכנים אותו מערכת 2, זאת כאשר טעות שייכת למערכת 1 מעצם הגדרתה והצלחה למערכת 2 מעצם הגדרתה וכך בדיוק נוצרת אשליה של הבנה.

אם כך, ברור שאין טעם לחשוב שמערכת 2 תציל אותנו מטעויות, פעם אחת, כי מערכת זאת כלל לא קיימת, ופעם שנייה, כי אין דרך לשלוט בה וברעותה – מערכת 1.

עכשיו נפנה להצביע על טעות אחרת בולטת של כהנמן שדומה למדי לטעות הקודמת, אף על פי שהאחרונה קשורה בכלל לאבולוציה.

הישרדותה ושגשוגה של מערכת 1

אם מערכת 1 קיימת, אז צריך להסביר מדוע, הלא כן?

כהנמן שעד עכשיו התהלך בזהירות על גדותיה הבוגדניות של בּיִצת מדעי החברה קופץ כעת ראש אל הבוץ הטובעני של סיפורי אלף אבולוציה ולילה.

לדעתו, המין האנושי מרבה לטעות משום שהאבולוציה הכשירה אותו לכך מסיבות שונות.

כן קראתם נכון, האבולוציה היא זו שאשמה או שמא זכאית לקרדיט על כך. בין היתר, הנטייה לשיפוט מוטעה ומהיר עוזרת לנו לקצר תהליכים חישוביים, נכון שאנחנו טועים אבל העיקר שזה נעשה מהר ובדילוגים, החשיבה המדויקת והתקנית היא יקרה ואיטית.

זהו דפוס קבוע ומקומם של חוקרים מזן מסוים, כל דבר טוב או רע הוא בגלל האבולוציה, אם הוא טוב הוא בוודאי הקנה יתרון הישרדותי ולכן שגשג והתפשט באוכלוסייה ואם הוא רע אז הוא גם טוב כי הוא חסכוני.

משום מה נראה שלאף אחד לא מפריע שהטיעון על כך שדבר רע, כמו חשיבה שגויה, הוא טוב (בגלל שהוא מצריך פחות אנרגיה, זמן ומאמץ) ולכן הוא התפתח, שגשג והתפשט, מפריך את ההנחה שדבר טוב, כמו מוח אנושי מפותח מאד, הוא טוב (למרות שמוח אנושי צורך הרבה אנרגיה, זמן ומאמץ) ולכן הוא התפתח, שגשג והתפשט. במילים פשוטות, אם רע הוא טוב, אז טוב אמור להיות רע, ואי אפשר לטעון שהאבולוציה פיתחה את המוח האנושי וגם דאגה להשאיר אותו בלתי מפותח מאותו המניע עצמו של כשירות ושרידות.

מה ישיב על כך כהנמן? – מן הסתם הוא יאמר שהמוח הוא בזבזני ודורש כ-20 אחוז מצריכת האנרגיה של גוף האדם ולכן נכון להעביר אותו ל"מצב שינה" כאשר אין צורך חיוני בתפקוד שלו.

אבל ההסבר הזה שגוי, שכן לפי כהנמן הרבה החלטות קריטיות מתקבלות תוך כדי שהמוח נמצא במצב שינה. כך לגבי השקעות גדולות, מגורים, עבודה, שיפוטים חשובים לגבי בני זוג, שותפים, עובדים, שיבוץ צוותים, ביצוע משימות חשובות וכך הלאה, לשיטתו, ספק אם נשאר תחום פעילות אנושי משמעותי שאינו לוקה בהטיות. יוצא מזה, שהמוח ישן כמעט בכל הזדמנות שבה הוא נחוץ באמת. המוח פועל כמו שצריך ומכניס את "מערכת 2" לפעילות מוגברת במיוחד בזמנים בהם הוא משמש לחשיבה עיונית, למידה, דיון וכדומה. כלומר, המוח מתעורר בעיקר בזמנים שבהם הוא לא נחוץ מבחינה הישרדותית.

בנוסף, אם כהנמן צודק והאבולוציה היטיבה את גורלנו בכך שדאגה לשלל הטיות שתקלנה עלינו בדרכים שונות, מדוע כהנמן הולך רכיל ומגלה את סודותיה ובכך מבקש להפוך אותנו ליצורים פגומים מבחינה אבולוציונית?

בתוך כך גם עולה סתירה נוספת, מצד אחד טוען כהנמן שהאופטימיות המופרכת אותה הוא מתאר במספר פרקים, שגורמת, בין היתר, ליזמים לפתוח עסקים למרות שב-65 אחוז מהמקרים הם יסגרו בתוך חמש שנים, טובה לשרידות משום שהיא מביאה את המעטים שמצליחים לקדם את השגשוג והטכנולוגיה של המין האנושי, האופטימיות היא לכן "מנוע הקפיטליזם".

ומצד שני הוא טוען ששנאת ההפסד (שמשמעותה, בין היתר, שאנשים מעדיפים 50 ש"ח ביד ומיד מ-100 ש"ח בסבירות של 50 אחוז), אותה הוא מתאר במקביל בפירוט רב, תורמת, איך לא, לשרידות.

האופטימי לא רואה את ההפסד כי הוא בטוח בהצלחתו וזה טוב כי בשל כך הוא נוטל סיכונים ולעתים נדירות גם מצליח, ואילו שונא ההפסד חושש מסכנות ולכן נמנע מהן וזה נהדר כי כך הוא שמור ובטוח.

ובכל זאת, כהנמן סבור שאין סתירה בין השניים, משום שהאופטימי לא בלתי שונא הפסדים, הוא פשוט סבור שההפסדים לא יתדפקו על דלתו, וכך הוא עשוי להגיע להישגים יוצאי דופן, ועם זאת שנאת ההפסד שומרת עליו מאיומים חמורים.

אכן מה היה קורה אם בני האדם היו ראליים בנוגע לסיכויי ההצלחה שלהם וחסרי שנאה בלתי רציונלית להפסדים (כמובן כל עוד סיכויי ההפסד משתלמים מבחינה כלכלית וכיוצא בזה)? – נראה שמצב עניינים כזה היה מועיל הרבה יותר להתפתחות של המין האנושי, שהרי שנאת הפסדים גורמת לאנשים להחמיץ אינספור הזדמנויות מצוינות שנקרות בדרכם, ואילו ראליות היתה מגינה על אנשים רבים מאד מהשקעות כושלות, מטיפוס על צוקים, ממסעות הרפתקניים, מקטטות וממלחמות מיותרות וכן הלאה. אפשר אולי להתווכח על כך, אבל בדבר אחד אין ספק, אילו זה היה המצב, כהנמן היה טוען מיד שהדבר כך מפני שהוא מועיל להישרדות…

אופייני למספרי הסיפורים האבולוציוניים למכור סתירות בלי חשש, מה לעשות האדם הוא אכן יצור מלא סתירות, ולכן הם איכשהו נוטים להניח שהסתירה עצמה היא תנאי להישרדות טובה, אחרת האבולוציה הייתה מייצרת ייצור ללא סתירות…

אם כך, האבולוציה מן הסוג הירוד הזה לא מסבירה שום דבר כי היא מסבירה כל דבר.

חיים בטעות?

כאמור, מעל הכל מעיבה הבעיה העיקרית, אם המין האנושי אכן טועה כל כך, מניין שהוא לא טועה בכל? אם האדם מונע על ידי כוחות בלתי רציונליים, איך ניתן להסתמך על השיפוט שלו בכל דבר ועניין?

התשובה הפשוטה היא, שהחשיבה כפויה עלינו ואין טעם לערער עליה, ערעור על יסודות התפיסה האנושית לא ישאיר שום תפיסה חסינה מפני ערעור. כל תפיסה מוצדקת על ידי תפיסה אחרת, וכל תפיסה אחרת על ידי תפיסה נוספת, ואין בכוחנו להצדיק את כל התפיסות עד לאינסוף. אנו מוכרחים להאמין בתפיסות היסודיות שלנו, וזה מה שכל אדם אכן עושה בעל כורחו.

אלא שחשוב להבין, שההנחה שהמין האנושי התפתח במקרה היא הערעור האולטימטיבי על האמינות של החושים והמוח והחשיבה כולה – אם הכל מקרי אז אין שום ערובה להצלחת התהליך ואדרבה סביר מאד להניח שהוא נכשל, שהרי רק מספר זעיר לאינספור מן המקרים מייצר תהליך מוצלח כל כך.

אין טעם לטעון, שהאבולוציה עשתה עבודה טובה כל כך, עד כדי כך שנוצרה חשיבה טובה ואמינה, שכן האבולוציה, לדעת הדרוויניסטים,  עשתה לא רק אותנו אלא את כל היצורים החיים, ובכלל זה גם יצורים נטולי מוח או בעלי מוח רופס. יתרה מכך, הבעיה העיקרית היא שכל ניסיון להציל את החשיבה באמצעות חשיבה הוא בלתי אפשרי שכן צריך להניח קודם כל שהחשיבה היא בעלת ערך ובלי הנחה זו אין על מה להשעין את החשיבה בכללה, ואילו האבולוציה מניחה מראש שהכל מקרי ואי אפשר להסתמך עליו.

מה עוד שלפי כהנמן, גם הטעויות וההטיות שלנו, הן יצירה אבולוציונית משובחת ומועילה, ואם כן בוודאי שקיימת אפשרות שהאבולוציה נהנית מכך שאנחנו טועים ושוגים ומתבלבלים לחלוטין. ולכן, מנין לנו שהאבולוציה לא סגרה את כולנו בתוך אשליה עצומה וצבעונית שכוללת את כל התפיסות שלנו בתוכה?

במילים אחרות, לפי סברה אבולוציוניסטית – המנצחות הגדולות של האבולוציה הן חיות הבית שרותמות אותנו כדי לשרוד ולשגשג, כלומר, הן בבשרן הטעים או בחלבן וצמרן גרמו לנו לביית אותן ולהאכיל אותן ולדאוג לכל מחסורן, וכך הן מתרבות ומשגשגות על חשבוננו. באותו אופן, מנין לנו, שאנחנו נצחנו במרוץ האבולוציוני אולי האבולוציה נצחה אותנו על ידי שהיא מספקת לנו עמוק בתוך מוחנו אשליות שגויות לנצח?

לכן, הדרך היחידה לצאת מתוך סבך האשליות, הטעויות וההטיות, היא להניח, שבסופו של דבר, למרות כל המכשולים, נקודת האמת האינסופית מצויה בתוכנו ובתבונתנו, לא במקרה אלא במכוון.

רק אמון בסיסי שממילא אכן נטוע בכל אדם או כמעט בכל אדם, מאפשר להמשיך להניח את כל הנחות היסוד ללא חשש, וכדי שהן לא תקלענה לסתירה הן חייבות להישען על כך שהאדם וחושיו ואמונותיו היסודיים אינם פרי המקרה.

סוף הסיפור

הסיפור של כהנמן הסתיים בכך, שהוא נטל את חייו בגיל 90, מן הסתם סבר שהדבקות בחיים בכל מחיר היא הטיה של מערכת 1 לטובת הישרדות, אבל כהנמן שוב טעה.

נכון הדבר, מנקודת מבט מטריאליסטית כהנמן צודק שאין טעם, אבל אם כך גם כל הטהרנות והחלחלה לנגד רוצח שפל אינה מוצדקת, שכן הבעיה העיקרית עם רצח לא נעוצה בחוסר ההסכמה שבמעשה, שהרי אדם מביא ילדים לעולם בלי הסכמתם וזה בסדר, ואף על פי כן הוצאתם מן העולם, אפילו אם תהיה בהסכמתם, תוביל במדינות מתוקנות לכסא חשמלי. כלומר, ברור שההסכמה היא עניין שולי בהקשר של רצח, אך תפיסה זו אינה מתיישבת עם זילות החיים שנובעת מהתפיסה הפיזיקליסטית.

כהנמן היה בוודאי אומר שגם זו הטיה (אפקט ההילה לנגד זוהר החיים או אפקט הבעלות או אפקט בדוי חדש), אך כמו שהוסבר תפיסות עמוקות ויסודיות שקשה עד לא ניתן להיפטר מהן, אינן יכולות להיחשב בעינינו כהטיות, משום שערעור עליהן שקול לערעור על רבות מהתפיסות היסודיות שלנו.

מדוע קיימות כל כך הרבה טעויות והטיות?

מדוע, אם כן, קיימות כל כך הרבה טעויות והטיות? – אולי מפני שמערכת 1 ומערכת 2 הן דווקא לא פיקציות (למרות כל מה שנאמר לעיל בגנותן ובשקריותן כשתי מערכות מוחיות רגילות), אפשר שהן משקפות את מערכת הגוף לעומת מערכת הרוח, את מערכת הצרכים, המאוויים והדמיונות הנמוכים לעומת מערכת הערכים, השאיפות והמחשבות הגבוהים, כאשר הבחירה של האדם היא איך וכיצד לתפקד, לתווך ולתמרן בין שתי המערכות האלו.

בדרך כלל ההטיות המפורטות בספר הן הנטייה לכאן ולעכשיו, למהיר ולזמין, לנוח ולקל, לאגו ולעצמי, לפראי ולטבעי. זאת לעומת מערכת 2, שמצריכה שליטה ושיקול הדעת, סבלנות ואיפוק.

אם כך, לא האבולוציה זיכתה אותנו בשתי מערכות, אלא הבחירה החופשית היא שמחייבת מאזן כוחות דק ומדויק.

נ.ב.  ברור לי שמערכת 1 של קוראי הנאמנים שהגיעו עד הנה, מטיחה האשמות במערכת 1 אשר לי הדל באלפי ישראל, שגיאות מי יבין והנלענ"ד כתבתי.

להצטרפות לרשימת התפוצה: 0000cohen@gmail.com

כמו"כ ניתן להזמין במייל זה, את ספרו של המחבר – "מרד המכונות", בהוצאת מוסד הרב קוק