האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

יהוידע הכהן: כי הולך האדם אל בית עולמו

Picture of צוות האתר

צוות האתר

נאמר במשנה (ר"ה פ"א מ"ה):

בארבעה פרקים העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר (תהלים לג): "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם", ובחג נידונין על המים.

המשנה הזו מתייחסת לראש השנה באופן שונה לחלוטין מאשר לכל יתר הפרקים. בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון ודי בכך – זהו תמציתו של הדיון בעניינם.

כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון, פירושו, שכל בני האדם נידונים אחד אחד כמו עדר כבשים שנעים אחד אחד דרך מעבר צר לצורך ספירתם.

המשמעות היא[1], שבאי עולם מוצבים כל אחד לחוד ונידונים לחוד, והשאלה שעומדת על הפרק היא האם כל אדם ואדם ראוי להיברא, האם כל יחיד ראוי להתקיים כפי שהוא לבד.

וכך גם המשמעות באיוב (פ"א פ"ו): וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל־ה' וַיָּבוֹא גַֽם־הַשָּׂטָן בְּתוֹכָֽם. וכך כתב האבן עזרא (שם): וטעם "ויהי היום" יום ראש השנה שכל בני העולם עוברים לפני השכינה כבני מרון.

כִּֽי־הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל־בֵּית עוֹלָמוֹ (קהלת יב). אדם חי בעולם לבד, התודעה שלו אינה משותפת עם אף אדם אחר. התודעה שלו אינה נגישה ישירות לאף אדם חיצוני, ולתודעה שלו אין גישה ישירה למה שקיים בחוץ, הנתונים שזורמים מבחוץ הם רשמי חושים בלבד שכפופים ותלויים לא רק בחושים אלא בעיקר בתודעה עצמה. האדם לכן לכוד בתוך מעגל חסר מוצא. המציאות הזו עשויה להביא לבדידות עצומה.

לעתים רבות מדי הפתרון הזמין והקל הוא הבריחה אל חוסר המודעות, אל רִיק הדמדומים המעורפל, לעבר ריצת העדר אחרי כלום ושום דבר.

אבל לא לשם כך נברא האדם יחידי (סנהדרין פ"ד מ"ה):

לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחד מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא… לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם.

נכון הדבר, שהיחידות הזו יכולה להביא לפריקה מוחלטת של כל מחויבות, שכן האדם הוא כביכול בורא העולם של עצמו, ולכן הוא לכאורה אדון לגורלו, אך גם להיפך, העובדה שהאדם יוצר את העולם של עצמו עשויה להביא אותו למחויבות עצומה, לשליחות כבירה לקיים את העולם שהוא יוצר. הבדידות עלולה להוביל לריקנות, לעדריות, לריצת אמוק אחרי העדר, ולהיפך הבדידות הזו יכולה לדחוף למקום שבו האדם בונה עולם שלם וממלא אותו בתוכן.

ביום שבו נברא האדם, ביום הרת עולם, האדם נבחן האם הוא, כמו שהוא לבד בתוך העולם שלו, בורא את העולם שלו או שהוא מחריב אותו.

כך אמרו בבראשית רבה (פרשה ח):

א"ר סימון, בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לבראת את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים, וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא, הדא הוא דכתיב (תהלים פה), "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו", חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים, צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה. מה עשה הקדוש ברוך הוא, נטל אמת והשליכו לארץ הדא הוא דכתיב (דניאל ח), "ותשלך אמת ארצה", אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, רבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך, תעלה אמת מן הארץ, הדא הוא דכתיב (תהלים פה) "אמת מארץ תצמח".

הכת השמימית שמצדדת בהימנעות מבריאת האדם אומרת "אל יברא שכולו שקרים". והקב"ה משליך את האמת ארצה כדי שהאמת תעלה מן הארץ – "אמת מארץ תצמח".

כלומר, האמת היא כמו אור גדול ועצום ששוטף את הכל ומכלה את הכל, זו האמת בשמים, ממבט של אמת כזו המסקנה המיידית היא – "אל יברא". לא כך האמת של הארץ, של הנבראים, האמת שלהם צומחת בהדרגה לקראת האור הגדול, אך כדי להגיע אליו הנבראים מפלסים דרכים רבות ושונות, כמו ענפים של עץ שמטפסים אל אור השמש בדרכים רבות ונפרדות. האמת של הנבראים צומחת לאט ואגב החתירה בחושך הם מגלים דרכים רבות של אמת, אך רק כאשר כולן פונות אל האמת המוחלטת ורק עד כמה שהן בדרך אליה.

כל אדם מצוי בעלטה בתוך עולמו שלו, כלוא בתוך הכלוב של תודעתו, ועליו לגלות את האמת שלו, את הדרך הפרטית שלו אל האור הגדול. האור הגדול הוא תורה שבכתב, הדרך אליה של כל יחיד ויחיד, זו היא תורה שבעל פה.

התפיסה השקרית ההפוכה היא "כל אחד והאמת שלו" באופן מוחלט, לפי תפיסה זו האמת והשקר קיימים ולא קיימים באותה המידה, אם האדם נמצא רק בתודעתו, אז המסקנה השגויה היא שרק תודעתו נמצאת, ואז האמת שוקעת ארצה, אין לה לאן לחתור, האמת היא לפיכך קפריזה, גחמה ותו לא.

האמת נטעת כמו שתיל רך, נזרעת כמו גרעין זעיר של וודאות מזוקקת, שהושלך מן השמים, וכעת עליו לחזור לשם בתהליך ארוך שבו הוא ישלח שורשים עמוק בארץ, אך גם יניף ענפים אל על, אל האור. יש גרעינים שלעולם לא יראו את האור הם יחתרו מחילה באדמה ויישארו שם בעולם הכמוס והמיותם של עצמם. ויש שיציצו ציץ, יפרחו וינצו וימלאו את העולם כולו בעולמות מקבילים של שגשוג וצמיחה, העולמות האלו יפרו זה את זה וידברו זה עם זה, ויפנו לקראת אמת מלאה, אמת נצחית. אמת שמארץ תצמח.

הדיון בראש השנה נסוב על השאלה, האם האדם הוא עולם שלם שפונה אל האור ולכן ראוי להיברא, או שהוא עולם שמליט את פניו מפני האור. אדם נברא יחידי משום שהוא יחיד בעולם שלו, והתפקיד שלו הוא להתחבר לעולמות שמקיפים אותו. התודעה היא חיבור, על האדם להתחבר לעצמו ולהיפרד מכל מה שמנתק אותו מעצמו, ומשם להתחבר לכל התודעות האחרות, לכל העולמות האחרים, אבל לא כעדר או כהעדר עצמיות, כאמת נעדרת, אלא כעדה שמכילה דעות מחוברות ועולמות מחוברים, כצאן שעובר לפני הרועה. הכבשים יכולים בקלות להפוך לעדר חסר תודעה, להישטף בבליל של כלום והעדר, אך הרועה המודע יוצר את ההבחנה בין המוני הכבשים כשהוא מעביר אותם אחד אחד תחת שבטו.

הייחודיות מחייבת דין נוקב משום שהיא נבדלת בפני עצמה ומונעת את ההסתמכות על הסביבה, על החברה, על העדר. והדין גם הוא מייצר ייחודיות משום שהדין בוחן כל פרט, מגדיר כל פרט וחורץ את גורלו של כל אחד ואחד כפי שהוא.

כאשר הייחודיות של כל אדם אינה נרמסת תחת המולת הפרסות של עדר מתוזמר, היא מולידה הזדמנות לאחדות, לחיבור ולתקשורת אמיתית. כך אמרו במסכת ראש השנה (יח.):

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: וכולן נסקרין בסקירה אחת. אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא "היצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם".

כלומר[2], אף על פי שכל באי העולם עוברין לפניו אחד אחד, בכל זאת הם נסקרים בסקירה אחת, משמע, יש תודעת על אחת שבוקעת את כל המחיצות ומקשרת בין כל העולמות השונים. רק היא התקווה היחידה לאחדות, לחיבור ולקשר בין כל העולמות. האדם נברא יחידי בתוך עולמו, כדי לבנות את עולמו כך שיתקשר עם כל העולמות האחרים, אך זה יתכן רק כאשר האדם בונה את עולמו כעולם שלם שקיים בזכות עצמו, רק בן מרון שעובר לבד ובזכות עצמו, שפרש מהעדר לטובת קיום עצמי, יכול לתקשר עם עולמות מקבילים.

עדר חסר פנים שולל בהכרח את העצמאיות של הפרט, ולכן גם שולל את החיבור המשמעותי בין מרכיביו. העדר הוא תצוגה מכונסת של אוסף פריטים אקראי שנוצר בשל הנסיבות וצפוי להתפרק בדרך דומה.

בניגוד לעדר שנבנה באמצעות השלילה של הקיום העצמאי של הפרט עבור קיום משותף ומטושטש, יש קיום של עדר מנוהל ומבוקר בידי רועה. לכל "בן מרון" יש תודעה פרטית משלו ודווקא לכן היא מסוגלת ליצור תקשורת עם כל יתר התודעות בסקירה אחת. כך נבנית חברת מופת שבה הפרט לא נמחץ לטובת הקולקטיב, והקולקטיב לא נפרץ לטובת האינדיבידואליות של הפרט, משום שהמכלול לא שולל את הפרט, והפרט לא שולל את המכלול, הם לעולם משלימים זה את זה.

אברהם העברי עומד על ייחודיותו בגיל מאד צעיר, הוא משוטט בתודעתו ומגלה את האמת המושתקת, או כלשון הרמב"ם (עבודת כוכבים וחקותיהם א ג), "כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה… ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה". מהטעם הזה אברהם נקרא אחד (ישעיהו נא ב):

הַבִּיטוּ אֶל־אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל־שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם, כִּי־אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרֲכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ.

אברהם כל כך ניכר בייחודיותו, בתודעתו המנוגדת עד שהוא נקרא "אברהם העברי" – כל העולם מעבר אחד, והוא מעבר אחד (בראשית רבה מב ח). אברהם מושלך ארצה כמו האמת – "לך לך מארצך, וממולדתך, ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". והמשימה שלו היא להצמיח את האמת מארץ, למצוא את דרכו אל האמת, את החלק שלו בגילוי האמת הגדולה – "ויטע אשל בבאר שבע".

ואז בגיל מאה הוא נחנן בבן יחיד לאמו, והוא מצטווה להעלות אותו לעולה תחת אחד ההרים, כל העולם בעבר אחד, לועג, משפיל, מזלזל – פרדה עקרה זו ילדה בן? מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה? ועכשיו הוא עוקד אותו על אחד ההרים, האין זה חיזוק בלתי צפוי לתיאוריה של ליצני הדור?

אברהם בשלו, התודעה שלו חזקה יותר מכל מה שיש בחוץ, וכשם שהוא עוקד את יצחק בנו ובכך גוזר על עצמו בדידות שאין למעלה ממנה, כך הוא הופך לאב המון גוים, היכולת שלו להשכים בבוקר כנגד כל העולם, היא גם מקור הכוח שלו להפוך לאביהם של כל מי שבא בברית אברהם. ההיפרדות שלו מכל רעשי הרקע והשקר בחוץ, היא גם החיבור המוחלט שלו לעולם כולו.

אנו מזכירים בראש השנה שוב ושוב את עקידת יצחק, את אילו של יצחק ואת אברהם שעקד את בנו על גבי המזבח. משום שאברהם מראה לנו כיצד עומדים בדין של ראש השנה. אברהם בייחודיות הבלתי תאמן שלו הוא ההצדקה לבריאת העולם ולבריאת האדם. אמר רבי יהושע בן קרחה: [אלה תולדות השמים והארץ] בהבראם, באברהם, בזכותו של אברהם. (בראשית רבה יב ט). כך בראש השנה, אנו עוברים אחד אחד כבני מרון, נפרדים לרגע מהעדר, כדי לשוב ולהתאחד בתור בני אלהים.

 

הערות:

[1] על פי פירושו של הרה"ג משה שפירא זצ"ל.

[2] כפי שפירש רש"י (שם).

5 2 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
2 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
מוטי
מוטי
9 months ago

התכוונתי שמרומם זה קלישאה כמובן….:]

מוטי
מוטי
9 months ago

תודה ליהוידע
שונא קלישאות אבל זה בהחלט "נוגע בנשמה".
ו"מרומם"

2
0
Would love your thoughts, please comment.x