יהוידע הכהן: מדוע שונאים אותנו? (3)

מה משותף למצרים, לעמלקים, לפלשתים, לכנענים, למדיינים, למואבים, לעמונים, לארמים, לאדומים, לאשורים, לבבלים, לפרסים, ליוונים, לרומאים, לביזנטים, לויזגותים, לערביי חצי האי ערב, לצבלנים, לאל מוואחידון, לממלוכים, לפורטוגלים, לקוזאקים, להיידמקים, לרוסים, לגרמנים, לאוסטרים, לאוקראינים, לליטאים, ללטבים, לקרואטים, להונגרים, לרומנים, לעיראקים, לסורים, לירדנים, ללבנונים, לאיראנים ולתימנים?

ובכן, תראו מופתעים, התשובה היא איך לא, שנאת היהודים.

הרשימה חלקית וצרה מאד, אבל מדגימה את העובדה הפשוטה ששונאים אותנו בכל מקום ובכל זמן.

פרדוקס השנאה

מה לא אמרו על שנאת ישראל כדי להסביר או בשביל להצדיק, כדי להגדיר או כדי למסגר, להעלים או לבטל, להאשים או להטיח, לפשט או לטייח.

אמרו שהיהודי הוא רוצח המשיח ובוגד חסר מצפון אך גם ממציא המוסר, קבעו שהיהודי כופר באסלאם אך גם מבשר המונותאיזם, סיפרו שהיהודי אובססיבי לכסף אך גם מפזר כספו לצדקה, שיננו שהיהודי הוא דתי מדי אך גם חילוני וחסר אידאולוגיה, גרסו שהיהודי הוא גזע נחות אך גם עם נבחר, סברו שהיהודי הוא גלותי וחסר מקום אך גם כובש ומתנחל, טענו שהיהודי הוא קרבן זמין ונוח לפרקן יצרים אך גם חתרן ואלים ובלתי מנוצח, שׁיערו שהיהודי הוא נכרי, זר, מוזר ומשונה בשפתו, לבושו, מנהגיו ותהלוכותיו אך גם עושה כל מאמץ להתבולל ולהסתיר את זהותו, הציעו שהיהודי הוא טיפוס בלתי סוציאלי אך גם כריזמטי ופוליטיקאי מיומן ומסוכן, לחשו שהיהודי הוא משתלט ומצליח יתר על המידה אך גם כושל, כנוע וכצאן לטבח, הזהירו שהיהודי מנסה להחניף ולהשתלב אך גם מתנכר ומתבדל, הצביעו שהיהודי הוא דבר אך גם היפוכו, קבלו על איקס אך גם על וויי, התריעו על כן אך גם על לא, התלוננו על שחור אך גם על לבן.

כך הניסיונות השונים והסותרים להסביר את השנאה הקדומה, הבלתי־טבעית והלא־אנושית האל־זמנית והאי־מקומית, קרסו תמיד בשל עניין פעוט ושולי – העובדות.

השנאה הזו פורעת חוקים, מפרה סדרים, גוברת על מוסכמות, מנתצת מיתוסים, מדלגת על פערים גיאוגרפיים, פוסחת מעל חומות תרבותיים, מאחה קרעים אידאולוגיים, צולחת מהמורות ושורדת אתגרים, ולכן קיומה הכלל־עולמי ושרידותה הנצחית הם חידה ששקולה כמעט לחידה אחרת דומה מאד, חידת עצם קיומו ושרידותו של מושא השנאה – העם היהודי.

באופן מדיר שינה, לאורך ההיסטוריה מקור הסמכות העיקרי שימש גם כמקור השנאה, כשהאלים האליליים בעת העתיקה נחשבו לסמכות עליונה, הם שימשו לצידוק השנאה, כשהמיתוס היה רווח נקשרו ליהודים מיתוסים מכוערים, וכשהפילוסופיה היתה באופנה נרמסו היהודים בשמה. בימי הביניים היתה הדת הנוצרית ולאחריה המוסלמית למקור הסמכות ולכן גם מקור השנאה, בעת החדשה המדע הפך למקור הסמכות ולכן לבסיס השנאה, באמצעות דרוויניזם חברתי, תורת הגזע, ביקרות המקרא שנוסדה בגרמניה ויתר מחקרים "מדעיים" מסולפים אחרים, ובעידן הנוכחי הליברליות, הקדמה וזכויות האדם משמשות להפצת שנאה כנגד יהודים.

כפי שמתאר הלורד הרבני יונתן זקס:

לאורך ההיסטוריה, כאשר אנשים ביקשו להצדיק אנטישמיות, הם עשו זאת באמצעות פנייה למקור הסמכות הגבוה ביותר הזמין בתרבות. בימי הביניים, זו הייתה הדת. אז הייתה לנו אנטי-יהדות דתית. באירופה שלאחר הנאורות זה היה המדע. אז היו לנו את היסודות הכפולים של אידיאולוגיה נאצית, דרוויניזם חברתי ומה שנקרא המחקר המדעי של הגזע. כיום מקור הסמכות הגבוה ביותר בעולם הוא זכויות אדם. זו הסיבה שישראל – הדמוקרטיה היחידה המתפקדת במלואה במזרח התיכון עם עיתונות חופשית ומערכת משפט עצמאית – מואשמת באופן קבוע בחמשת החטאים הקרדינליים נגד זכויות אדם: גזענות, אפרטהייד, פשעים נגד האנושות, טיהור אתני וניסיון רצח עם.

כל הדגלים, כל הכלים, כל האמונות, כל התפיסות משועבדים ורתומים לבעיית היהודים. מעין הכתוב, "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל", האומות מגדירות את עצמן ואת אמונתן על פי מידת ואופן שנאתן לאומת היהודים.

האמונה הדתית הוגדרה על ידי שלילת אמונת היהודים, הכפירה גם כן, נתחים מהמדע הוגדרו כך, פרקים מסוימים מהמיתוס והפילוסופיה, ולבסוף הליברליות והמאבק לזכויות האדם זכו לקידום, למשמעות ולהגדרה עצמית באמצעות שלילת היהודים.

אין להקל ראש בכוח של השנאה והמאבק ליצירת דתות ועמים, העם הפלשתיני בן זמנינו, למשל, שראשיתו בחולות נודדים של מבקשי עבודה מרחבי האזור, בנה את עצמו ואת האתוס שלו על שנאה ומאבק בעם היהודי. אך השאלה היא מדוע עם אחד נושא על שכמו מעמסה כה כבדה, איך יתכן שהעולם כולו טרם נפטר מהצורך הכפייתי להיבנות על חורבותיו של עם קטן ודווי.

גוונים של שנאה

מכיוון שהשנאה ממושכת ונפוצה כל כך, נתנו בה סימנים, יש שנאת יהודים על רקע דתי, ויש שנאת יהודים על בסיס תרבותי ויש כלכלי ולעתים חברתי או גזעי או אידאולוגי, אך כאמור אלפי שנות היסטוריה מדממות שומטות את הקרקע מתחת לכל הסבר מקומי או זמני או מקרי.

המגוון הרחב והסותר של שנאת היהודים מפריך בלי מאמץ כל הסבר; לא יתכן שהיהודים שנואים רק בגלל שהם שולטים בעמדות מפתח ובכסף, שכן במשך מאות שנים באירופה הם חיו בעוני מחפיר תחת איסור להחזיק קרקעות וללא כוח ופליטי, ובכל זאת הפוגרומים ברוסיה ובאוקראינה כוונו נגדם.

לא יתכן שהשנאה הזו קשורה רק לצורך בשעיר לעזאזל, באיזשהו קרבן זמין להאשמה על כל מה שרע, שהרי השנאה הזאת רווחת גם בזמנים טובים כלכלית וביטחונית, ואף מצויה במקומות שאין בהם יהודים כלל.

לא יתכן שהיהודים שנואים משום שהם שונים וזרים, שהרי גם יהודים מתבוללים זכו לרדיפה מתמדת, כך בגרמניה של המאה הקודמת נפוצה הטענה שהיהודים מסתננים ומרעילים את החברה מבפנים.

לא יתכן שהשנאה נובעת רק מקנאות דתית, שהרי גם בעולם הפגאני ההלניסטי והרומי נרדפו יהודים ונשטמו. ובעת החדשה, הקומוניזם והנאציזם האנטי־דתי כתבו פרק חדש של שנאת ישראל שאינה על רקע דתי.

לא יתכן שהשנאה נוצרה סביב דיכוי העם הפלשתיני בארץ ישראל, לא רק מפני שהדיכוי לא קיים ולא רק בגלל שמדובר בעם מומצא שהפלשתיניות היא בדיה אנכרוניסטית, אלא מהטעם הפשוט שהשנאה התקיימה גם באלפיים שנות גלות בחו"ל, וגם כיום מכוונת כלפי מיליוני יהודים ברחבי העולם שאינם קשורים ל"כיבוש".

היהודים שנואים כמצליחים ושנואים כנכשלים, שנואים כמתחנפים ושנואים כמתנשאים, שנואים כמתבדלים ושנואים כמתבוללים, שנואים כמתקרבים ושנואים כמתרחקים, שנואים בלי מדינה ושנואים עם מדינה, שנואים כנוודים וגולים ושנואים כמתיישבים וכובשים, שנואים כגדולים ושנואים כקטנים, שנואים כעניים ושנואים כעשירים, שנואים כבורים ושנואים כמלומדים, שנואים כחשוכים ושנואים כנאורים, שנואים כדתיים ושנואים כחילונים, שנואים כשונים ושנואים כדומים, שנואים כזרים ושנואים כאחים, שנואים כמצטנעים ושנואים כמתגאים, שנואים כשתלטנים ושנואים כתבוסתנים, שנואים כגיבורים ושנואים כחלשים, שנואים כבעלי מלאכה או מקצוע ושנואים כבטלנים, שנואים כטובים וכרעים, כיפים וכמכוערים, כחכמים וכטיפשים, כנערים וכזקנים, כאמיצים וכפחדנים, כקמצנים וכנדיבים, כרחמנים וכאכזריים, כחסרי מצפון וכממציאי מצפון, כשתקנים וכרכלנים, כערלי לב וכרכי לב, כתאבי בצע וכבעלי חסד, כרודפי כבוד וכחסרי כבוד, כגאוותנים וכענוונתנים.

מדוע אוהבים אותנו?

כדי להתקרב במידת מה לתשובה אפשרית לשאלת השנאה, כדאי לשים לב שניתן במידה פחותה לשאול את השאלה הבאה: מדוע אוהבים אותנו כל כך?

קיימות דוגמאות חריגות של אהבת יהודים לעתים עד כדי סכנת חיים, בהיסטוריה הקרובה והרחוקה, עוד הרבה לפני שכורש, באופן חסר תקדים, הרשה ליהודים לשוב לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש, והרבה אחריו ידועים מקרים על חסידי אומות העולם שהגנו על היהודים בחירוף נפש, ואף בימינו אנו זוכים מדי פעם להתוודע לאהבת ישראל חריגה.

הקיצוניות הזאת של השנאה וגם של האהבה מובילה למחשבה שיש לשתיהן שורש משותף.

 ארבע הגלויות של יעקב

מבין האבות, יעקב הוא זה שזוכה לשנאה מרובה וגם לאהבה נדיבה.

לפי שם משמואל (בראשית ויצא) על פי המדרש, צרותיו של יעקב הם השורש לארבע גלויות:

במדרש רבה (בפרשת וישב) דרשו את הכתוב, לא שלותי מעשו, ולא שקטתי מלבן, ולא נחתי מדינה, ויבוא רוגז בא עלי רוגזו של יוסף. ובשלהי פרשת בשלח, דרשו זה הכתוב על ארבע המלכיות, ומכלל ששקולות הן. וכבר פירשנו לבן כנגד בבל[1], שבשניהם היה ענין עבודה זרה וכישוף, ושניהם היו במקום אחד כאמרם ז"ל (פסחים פז.) מפני ששיגרן לבית אמן. עשו כנגד מדי שבשניהם היתה צרה כפולה כבספה"ק הצילני נא מיד אחי מיד עשו, מיד אחי היא התקרבות שלו שלא יפגום אותי, ומיד עשו הרשע פן יבא והכני אם על בנים. וכך היה במדי תחילה סעודת אחשורוש שהיתה התקרבות שלהם בכוונה למשכם לתאוות רעות כבמדרש, ולבסוף גזירת המן להשמיד להרוג ולאבד וגו'. צרת דינה כנגד יון שהיתה הגזירה תבעל לטפסר תחילה. צרת יוסף כנגד חורבן בית שני על ידי אדום כמו שהאריך הספורנו בפרשת וישב. והיינו שיעקב אבינו עליו השלום בעצמו, עמדו כנגדו כל כחות הרע שבעולם שתוצאותם ארבע המלכיות. וזהו שהראה במראה הנכבד כל שליטתם ושה' נצב עליו לשמרו מכל אלה. וזוהי דרך סלולה לכל זרעו אחריו, אף שיהיו בבחינת שינה בגלות שלא ישאר בהם אלא קיסטא דחיותא, השי"ת יהיה נצב עליהם לשמרם, ויתקיים בהם כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך.

מה שמסקרן כאן הוא שיעקב לא רק נרדף, ככל הנראה, יותר מאבותיו, אלא גם זכה לכבוד ואהבה יתרה, יעקב בסוף ימיו זוכה לכבוד רב במצרים, ובפרט הוא זוכה למעמד מיוחד דרך בנו יוסף – ממשיכו ויקירו של יעקב, שכדברי המדרש, זיו איקונין שלו דומה ליעקב וכל מה שארע ליעקב ארע ליוסף – שהופך אחר רדיפות וצרות משונות למשנה למלך ובלעדיו, "לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים".

מה מייחד את יעקב והופך אותו למוקד של שנאה ואהבה? – ובכן, מידתו של יעקב היא האמת, "תתן אמת ליעקב" (מיכה ז ח), והאמת שנואה מאד או אהובה מאד. האמת היא הדבר המערער ביותר למי שמתנגד לה, והיא הדבר האהוב ביותר למי שחפץ בה.

כמובן, אילו היה מדובר באיזו אמת מנותקת, שאין אליה כל גישה אזי היא לא היתה מעוררת רגשות סוערים כל כך, אך זו של יעקב ושל בניו היא אמת רלוונטית מאד.

כפי שראינו במאמרים הקודמים כאן וכאן אברהם מבשר על האמונה בא-ל אחד, יצחק על קדושת החיים האנושית, ויעקב מחבר את התגליות של שני קודמיו לאמת אחת שלמה. זאת בניגוד לישמעאל (אב הטיפוס של האסלאם והמזרח) שמקבל את האמונה מאברהם ונעשה "פרא אדם", על ידי שהוא מבטל את החיים האנושיים ואת קדושתם נוכח האמונה בא-ל, ובניגוד לעשיו (אב הטיפוס של רומי והמערב) שמחבר את דרכיהם של אברהם ויצחק לסתירה, לשווא, כך שבמקום אדם הוא נעשה "אדום". דהיינו, עשיו לוקח מאברהם את האמונה בא-ל אחד ומיצחק את חשיבות החיים האנושיים ומתוך כך הוא מסיק את האלילות האנושית, את הגשמת האל או את הרצון להפוך את העולם הזה לעולם הבא.

יעקב הוא זה שמחבר את התפיסות של אבותיו בדרך של אמת, דהיינו, החיים האנושיים על שלל גווניהם ומורכבותם מקודשים (כפי שגילה יצחק), אך הם בעלי ערך אך ורק לאור האמונה בא-ל אחד (שבישר אברהם), ומכאן שהאמת של יעקב היא אמת מרכזית שנוגעת לכל העולם, שכן לכל העולם יש קשר כזה או אחר לאמת הזאת, על מעמקיה ורבדיה, כפי שלישמעאל ועשיו כאבות הטיפוס של המערב והמזרח יש קשר לאמת זו שכן הם לקחו חלקים ממנה מאבותיהם המשותפים, אך רק יעקב הוא זה שמחזיק את האמת הזאת בשלמות ובאחדות.

זאת אומרת, לכל עם יש חלק או רסיס כלשהו מן האמת, האמת הזאת היא חלקו ותפקידו בעולם, האמת הזאת איננה שלמה, אך היא יוצרת אצלו הזדהות כלשהי עם העם היהודי שמחזיק באמת שלמה ומאוחדת יותר שמקורה בהתגלות הא-לוהית, ובמקביל, האמת הזאת מאיימת על העמים ומכאן הדרך קצרה לשנאה או להערצה.

האמת שהיהודים נושאים, היא אמת רלוונטית משום שהיא אמת שמחברת את כל חלקי התפיסות לתמונה אחת אחידה. זה אולי נשמע יומרני מעט, אך זאת האמת, היהודים תמיד מצויים במרכז לא רק מבחינה גיאוגרפית, לא רק מבחינת תשומת הלב העולמית, לא רק במרכז העשייה והכלכלה ולא רק במרכז המהפכות והתגליות, אלא במרכז האמונות, הדעות והתרבויות. לעולם המערבי היהודים נחשבים מזרחיים, ובעיני המזרחיים למערביים, לעובדי האלילים היהודים הם מונותאיסטים, למוסלמים הם כופרים, לכופרים היהודים הם מאמינים, לנוצרים הם רוצחי המשיח, להלניסטים היהודים הם ברברים ולברברים היהודים הם תרבותיים, לילִידים היהודים הם קולוניאליסטים ולקולוניאליסטים הם ילִידים, לנאורים היהודים הם חשוכים, ולחשוכים הם נאורים.

היטלר, למשל, טען דבר מטורף, הוא האשים את היהודים שהם גם קומוניסטים וגם קפיטליסטים, שהם מובילים את רוסיה ומנהלים את אמריקה.

והיטלר צדק, היהודים הם תמיד גם וגם, לא משום שהם בינוניים או בלתי החלטיים אלא משום שהם שואפים לאחד את חלקי האמת לאמת אחת שלמה א-לוהית.

כלומר, הסתירות שבשנאת ישראל אינן מוכיחות רק את העיוורון של השונאים אלא גם את העובדה שהיהודי פועל לחבר את כל חלקי האמת ולכן קל ונוח במקום לראות את האחדות המופלאה הזו לשנוא את המורכבות המסובכת הזאת. בני יעקב – שקראו בית, שאיחד את תפיסות אבותיו למבנה שלם – מחברים את האמיתות לאמת אחת שלמה, בניגוד לישמעאל וממשיכי דרכו שמתעלמים מחלקים ממנה ובניגוד לעשיו ובניו שהפכו את הסתירות לדרך חיים, כדברי חז"ל על עשיו, "הא שווא שבראתי בעולמי".

בדומה ליעקב ויוסף שזכו לשנאה ואהבה מרובה, היהודים בפרס בימי אחשוורוש זכו ליחס כפול, גזירת השמדה של המן לצד האהבה המיוחדת לה זוכים אסתר ומרדכי בעקבותיה. על אסתר נאמר "ותהי אסתר אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה", וחז"ל דורשים (מגילה ז.): "שכל אחד ואחד נדמתה לו כאומתו", דהיינו, האמת של אסתר הייתה אהובה משום שלכל אומה היה חלק בה, ודווקא לכן המן רצה להשמיד את אסתר ועמה, משום שהם נושאים אמת שאי אפשר להתעלם ממנה, אמת שנדמית לכל אחד כאומתו, כנגד אמת כזאת, התגובה כמעט חייבת להיות שנאה או הערצה.

ללגימה מ"מרד המכונות" – ספרו של יהוידע הכהן לחץ כאן. למידע נוסף אודות הספר לחץ כאן. להזמנת הספר: m05484760@gmail.com.

[1] לדעת הגר"א, גלות יעקב אצל לבן היא שורש לגלות מצרים, שכן הוא שיעבד אותו בפרך – "גנובתי יום וגנובתי לילה", ויצא ממנו בחיפזון ורדף לבן אחריו והשיגו ביום השביעי כפי שהיה ביציאת מצרים, ולכן פותחים את סיפור יציאת מצרים ב"ארמי אובד אבי". ולדברי הרמב"ן (בראשית מז כח), רדת יעקב למצרים היא כנגד גלות רומי.