קישור למאמר: https://rationalbelief.org.il/%D7%99%D7%94%D7%95%D7%99%D7%93%D7%A2-%D7%94%D7%9B%D7%94%D7%9F-%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%A2-%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%90%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%A0%D7%95/
יהוידע הכהן: מדוע שונאים אותנו? (1)
יהוידע הכהן
- מילות מפתח למאמר זה: אסלאם, מאמרי יהוידע הכהן, עומק בתורה
- נושאים הקשורים למאמר זה: כללי
מה פשר השנאה היוקדת בלב שונאי עמנו? מה מקור המשטמה הפתולוגית חוצת היבשות, הימים והגבולות, הגוברת על הזמן והמקום, המחברת בין אויבים מושבעים ומאחדת תחת דגלה לאומים ודתות, כזו שההיסטוריה לא ראתה זולתה, ושתולדות העמים לא סיפרו כמותה? מדוע מבקשים את נפשנו?
כדי להכיר את שרשי התופעה, עלינו לבחון את מקורותיהן של התפיסות והאמונות הרווחות בעולם. מתוך הנחה שהתפיסה הנוצרית והמוסלמית על גלגוליהן ההיסטוריים משקפות במידה מסוימת, בשל מרכזיותן ובשל היותן הדתות הגדולות בעולם, את המערב והמזרח ולכן את רוב העולם, נתמקד בהן ונשאף לחלץ מהן את המענה לשאלתנו.
לדברי הרמב"ם (מלכים ומלחמות יא יא) לאסלאם ולנצרות יש תפקיד לא צפוי, בדרכם המוטעית הם מיישרים דרך למלך המשיח. הנצרות והאסלאם מביאים את הבשורה של א-ל אחד לעולם הפגאני ומבערים את עבודת האלילים מן העולם. אלא שהנצרות לא עושה את זה בלב שלם, כמו כדי לאזן בין התשוקה הפגאנית לאליל שניתן למשש לבין האמונה היהודית בא-ל אחד, היא משלבת את השניים גם יחד, האל הנוצרי הוא גם בשר ודם. ואילו האסלאם לא עושה את הטעות הזו, הוא משליך את האלילים ומקבל על עצמו את האמונה בשלמות.
אכן ישמעאל קולט את האמונה האברהמית ומקצין אותה עד כדי ביטול מוחלט של החיים, הוא צוחק על החיים, "ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק" (בראשית כא ט), ובמדרש אגדה (שם) אמרו, שהיה מבקש להרוג את יצחק כביכול תוך כדי משחק: כְּֽ֭מִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶ֥ה זִקִּ֗ים חִצִּ֥ים וָמָֽוֶת: כֵּֽן־אִ֭ישׁ רִמָּ֣ה אֶת־רֵעֵ֑הוּ וְ֝אָמַ֗ר הֲֽלֹא־מְשַׂחֵ֥ק אָֽנִי: (משלי כו יח-יט).
האסלאם ממשיך את המורשת של ישמעאל, ושומר על אותו בוז לחיים ולקיום של האדם. האסלאם, אינו מקשה אחת, אך חלקים נרחבים או לפחות דומיננטיים בתוכו, מתירים ג'יהאד כזה שכולל התאבדות וסיכון אוכלוסייה אזרחית, אף שמדובר בילדיו וזקניו שלו עצמו.
בנוסף באסלאם יש נוכחות חזקה לעמדות פטליסטיות, לפיהן לאדם אין בחירה חופשית, או שבחירתו החופשית מוגבלת ומצומצמת, כל מה שנעשה בעולם הוא רצון הא-ל או מעשה הא-ל. הגישה הזו גרמה לניוון ולחוסר פעילות בעולם המוסלמי, כמו גם לאדישות ביחס לשחיתות ולאכזריות משום שהן נחשבו כבלתי נמנעות וקבועות מראש.
האסלאם כשמו כן הוא, דורש השלמה, הכנעה וביטול. המוסלמי מתפלל בפישוט ידיים ורגליים, בתנועה של ביטול, חמש פעמים ביום, התפילה שלו אינה כעין דיאלוג בין הבורא לנברא, אלא הבעה של כניעה מוחלטת, ולכן נוסח התפילה המוסלמי עסוק בעיקרו בכך.
האסלאם, אם כן, לא ביער את השורשים הפראיים בתרבות הברברית של השבטים בהם הוא התבסס, אלא הסתפק בהכפפה שלהם לא-ל אחד תוך שהוא מתיר לאותן נטיות שלוחות רסן לבוא לידי ביטוי בג'יהאד או בדרכים אחרות.
להיפך, דומה שהוא מנצל לרעה את האמונה בא-ל אחד משום שעל ידה הוא מסיק את האפסות והשפלות האנושית, ובכך הוא מצדק את הברוטליות של מאמיניו.
כשם שאביו הרוחני, ישמעאל, מחבר בין האמונה של אביו אברהם לבין התרבות הנפסדת המצרית של אמו, כך האסלאם משלב בין האמונה שאימץ מהיהודים לבין התרבות הפראית של מאמיניו. ולא זו בלבד, נראה שהאמונה שלו כפי שהוא תופס אותה מזינה את הפראיות והפראיות מלבה את האמונה, לדידו ה"פרא" לא מתנגד ל"אדם" וה"אדם" לא סותר ה"פרא", אלא הם מגבירים זה את זה.
יצחק לעומת ישמעאל
יצחק, לא בכדי, הוא זה שמתעמת עם ישמעאל, יצחק מביא לעולם את התיקון של העיוות שנוצר אצל ישמעאל. יצחק מקבל מאברהם את האמונה בא-ל אחד ומצרף אליה את תפיסת החיים, את תפיסת האדם הייחודיות לו.
יצחק שנעקד על גבי מזבח, שעולה לקרבן, הוא זה שתופס נכון את המשמעות של החיים, שכן הוא קיבל את חייו במאמר – "אל תשלח ידך אל הנער".
יצחק שמסר את חייו זוכה בשל כך בחייו בצדק ובדין, ולכן יש לו כוח לעמוד ולהתפלל וכביכול לתבוע בדין. תפילה מתפרשת כהתחברות והתבטלות, וכלשון, "נפתולי אלוהים נפתלי", אך יש בה גם מובן של עמידה לדין – "ויעמוד פנחס ויפלל".
אצל יצחק שתי המשמעויות הללו באות לידי ביטוי ואין ביניהן סתירה. מכיוון שהוא ביטל את עצמו והקריב את עצמו, הוא יכול גם לבקש ואף כביכול לדרוש ולתבוע. יצחק כמו מנהל דיאלוג עם בוראו – "ויצא יצחק לשׂוח בשדה", כאן הוא מתקן את תפילת המנחה, כדרשת חז"ל (ברכות כו:), אך התפילה היא אצלו כעין שיחה בין שניים, וכמו שלמדו זאת מן הפסוק "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שׂיחו". לכן נאמר ביצחק, "ויעתר יצחק לה' וכו' ויעתר לו ה'"[1].
כדברי חז"ל, תפילה עושה מחצה, והפירוש הוא שהאדם הוא כביכול שותף בבריאה, ולכן הבקשה שלו מתקבלת עד כדי חלקו שלו, עד חצי המלכות.
וזהו פירוש המדרש (ילקו"ש רמז תקח), שלעתיד לבוא יצחק הוא זה שמציל את עם ישראל מכליה על ידי שהוא לוקח על עצמו מחצה מעוונותיהם, כלומר, באמצעות התפילה שלו הוא יכול לבקש מחילה על חצי מעוונות עם ישראל[2].
יצחק קראו שדה
אצל יצחק, לאחר שהיה רעב בארץ ונאמר לו מפי הגבורה לא לרדת מצרימה, מופיעה עבודת שדה מבוססת[3], "ויזרע יצחק בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'", המחסור גורם לו לפעול בדרך טבעית ולספק את צרכיו, זאת בניגוד לאברהם שבעקבות הרעב ירד מצרימה וניצל מידי המצרים בדרך נס. המשמעות היא שיצחק לצד היותו רועה צאן ככל האבות נעשה גם עובד אדמה, זאת בניגוד לישמעאל שהינו יושב מדבר נע ונד.
ישמעאל נוטל את מקל הנדודים של אברהם והופך את הנדידה וחוסר המחויבות למקום, לזמן למשפחה ולעם לדרך חיים, ישמעאל כמו החול עליו הוא פוסע, נסחף עם הרוח ואת לחמו הוא משתכר על ידי שהוא מלסטם את הבריות – "ידו בכל ויד כל בו".
לעומתו יצחק מגלה את הכוח של האדם להניב על ידי עבודה קשה, על ידי מחויבות וקביעות, במידת הדין, "מצפון זהב יאתה" – הרוצה להעשיר יצפין[4].
הצחוק של יצחק לכן עולה על הצחוק של ישמעאל, ישמעאל מצחק מתוך ליצנותא דעבודה זרה, הכל בעיניו חסר ערך, הוא למד מאברהם לבוז להבלי העולם עד כדי שהכל הפך בעיניו לחסר ערך. אבל אצל הצחוק של יצחק יש בו נהרה ובת צחוק וריצוי, שכן ביטול חייו והקרבתם הופכים להענקת משמעות מלאה ונצחית לחיי ולחיי בניו.
תורת התארים השליליים והחיוביים
אף שעם ישראל דווקא קרוי אדם, גם ישמעאל משתייך במידה מסוימת להגדרה הזו, אך לא לגמרי, ישמעאל נקרא "פרא אדם"[5]. וביאר הגר"מ שפירא, שישמעאל נחשב אדם משום שהוא מפיץ בעולם את ההכרה בשקר של האלילות, הוא מקיים את "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", אך ישמעאל נקרא גם פרא אדם משום שהוא לא תופס נכון את הצד השני של המטבע, את "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". הוא לא יצא ממצרים והוא לא מבין את המשמעות של הקשר בין הא-ל לבין עם ישראל, בין הא-ל לבין האדם ואת התפקיד של האדם בעולם ובזמן.
ישמעאל מקיים מצוות מילה אך לא את הפריעה, והמשמעות היא שהוא מסיר את חרפת הערלה אך לא מגלה את הברית והחיבור למעלה, הוא תופס בשלמות את השקר של האלילות אך לא מכיר בקדושה של האדם. עד כאן דבריו.
נכון הדבר, בני ישמעאל תפסו היטב את אחדות וייחודיות הא-ל, כפי שכתב רש"ר הירש (בראשית טז):
מהבחינה האחת, הרוחנית, יש חשיבות יתרה לעם הערבי: הוא פיתח בחריפות את רעיון האל, שבא לו מידי אברהם. צא וראה, עד היכן הדברים מגיעים: רעיונות אחדות ה' של הפילוסופים היהודיים – במידה שפותחו באורח פילוסופי – מושתתים ברובם על עבודתם הרוחנית של הוגי דעות ערביים. הם זכו לאמונה – אך לא זכו למצוות.
אך נראה שכאן בדיוק מצויה נקודת ההבחנה בינם לבין בני יצחק, הפילוסופים הערבים הגדירו את ה' על דרך השלילה, על ידי ששללו מהבורא את כל התארים המגבילים, ואמרו שהוא לא בלתי נמצא ולא בלתי כל יכול ולא בלתי יודע כל, כפי שהאריך בכך הרמב"ם במורה נבוכים. כך הם השיגו את "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", דהיינו הבורא הושג על ידי שלילת העדרו ושלילת כל דבר שמתנגד לו.
נראה שיצחק ובניו זכו ליותר מכך, הם זכו לגילוי מה בתואר ה' לא רק על דרך השלילה אלא גם על דרך החיוב, וכפי דעת החולקים על הרמב"ם שיש לנו השגה בתואר ה' יתברך על דרך החיוב[6], וכמו שיתבאר.
סוד ההוויה ככתיבתה
הקב"ה, קרא את שמו על יצחק בחייו, משום שאפרו כאלו צבור על גבי מזבח[7], וכן לאחר העקדה בהר המוריה נאמר, "אשר יאמר היום בהר ה' יראה", ובמשך חכמה (וירא כב יא) כתב, שבמקום זה (בבית המקדש) מתגלה השגחת הנס ונהגה השם באותיותיו.
ונראה ביאור דבריו, שהרי אמרו (קידושין עא.)[8] על הכתוב "זה שמי לעלם", ששם הוויה נכתב באותיותיו אך לא נקרא אלא בשם אדנות, והיינו שאנו מדברים על הא-ל כפי שהוא מתגלה באמצעות אדנותו והנהגתו בעולם[9], אכן המילים אוזלות במה שנוגע לעצם הקיום, שהרי אף את עצם ההוויה שלנו עצמנו אפשר רק לחוש ולא ניתן להעניק לה מילים ובוודאי שאת הווית הא-ל עצמה לא ניתן לדבר. ואף על פי כן נהגה השם באותיותיו בבית המקדש, ולדעת רח"ק[10], שם הוויה ככתיבתו מורה על תואר חיובי של הא-ל.
ומסתבר שכפי שגילוי זה התגלה בבית המקדש הוא התגלה בהר סיני במאמר, "אנוכי ה' א-להיך", וכדברי הגמרא, "אנכי" בנוטריקון, "אנוכי נפשי כתיבת יהיבת". וזוהי תפיסה שאינה באמצעות החושים והשכל, וכמו שכתוב "וכל העם רואים את הקולות"[11].
ונראה שביאור הדבר, שההשגה הזאת אינה במילים אלא היא כתפיסת ה"אני" של האדם שאינה במילים ובהגדרות, תפיסת הקיום של האדם היא זו שמובילה אותו אל תפיסה כלשהי בתואר חיובי של הא-ל והכרה זו אינה זקוקה למילים ואינה יכולה להתלבש במילים, משום שהמילים מתייחסות תמיד אל הגבולות והצורות של המדובר, ואילו תפיסת הוויה בלתי מוגבלת נעשית שלא באמצעות שפה ולכן אינה מגבילה את הדבר הנתפס, משום שהיא אינה פונה אליו דרך גבולותיו אלא דרך עצם היותו[12].
אכן בני ישמעאל אינם בדרגת תפיסה זו, הם מתארים את הא-ל רק דרך השלילה, משום שגם את עצמם אינם תופסים כ"אני" כל הצורך, המודעות העצמית שלהם נמוכה ונזילה, מכיוון שחייהם מתנהלים באקראיות ובחוסר תכנון ולא מתוך מודעות ובחירה[13], הם מבטלים את עצמם ואת קיומם ולכן אין להם גישה אל מהות הקיום.
אם כן, יצחק שנעקד אך לא נשחט מחבר את התפיסה של "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", אל "אנוכי ה' אלוקיך". כלומר, יצחק מגלה את תפיסת הא-ל החיובית, הפעילה, החיונית ובה הוא חי את חייו במלוא משמעותם. הוא חי דווקא מפני שהוא המית את עצמו, כל חייו היו קודש לה', לא מתוך ביטול החיים והרצון שלו, אלא מתוך חיות וקדושה וחיבור וברית לחי העולמים, ובכך הוא מתקן את מה שקלקל ישמעאל.
להשלמת התמונה וכדי להשיב על השאלה בה פתחנו, נזדקק למאמר נוסף שיעסוק בניגוד בין עשיו ליעקב ובין היהדות לנצרות ויפורסם בקרוב בעז"ה.
https://rationalbelief.us19.list-manage.com/track/click?u=b5ee13f0332e1c019f80d33b4&id=612fa3acdf&e=903d434636
[1] ואכן מתוך הכתובים (בראשית פרק כד) שנדרשים על תפלתו של יצחק ניתן לראות שהוא מתואר כמשפיע ולא רק כמקבל וכמתבטל, תוך ניגוד לתפלת בני ישמעאל שנעשית בנפילה: וַיֵּצֵ֥א יִצְחָ֛ק לָשׂ֥וּחַ בַּשָּׂדֶ֖ה לִפְנ֣וֹת עָ֑רֶב וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּ֥ה גְמַלִּ֖ים בָּאִֽים: וַתִּשָּׂ֤א רִבְקָה֙ אֶת־עֵינֶ֔יהָ וַתֵּ֖רֶא אֶת־יִצְחָ֑ק וַתִּפֹּ֖ל מֵעַ֥ל הַגָּמָֽל: וַתֹּ֣אמֶר אֶל־הָעֶ֗בֶד מִֽי־הָאִ֤ישׁ הַלָּזֶה֙ הַהֹלֵ֤ךְ בַּשָּׂדֶה֙ לִקְרָאתֵ֔נוּ וַיֹּ֥אמֶר הָעֶ֖בֶד ה֣וּא אֲדֹנִ֑י וַתִּקַּ֥ח הַצָּעִ֖יף וַתִּתְכָּֽס.
[2] א"ר שמואל בר נחמני לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא אומר לאברהם בניך חטאו, אומר לפניו ימחו על קדושת שמך, אמר אומר ליעקב דהוה ליה צער גדול בנים דיבעי רחמי עלייהו, אומר לו בניך חטאו אמר לפניו ימחו על קדושת שמך. אמר לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה, אומר ליצחק בניך חטאו, אומר לפניו רבש"ע בני ולא בניך, בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם בני בכורי עכשו בני ולא בניך, ועוד כמה שנותיו של אדם שבעים שנה שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה דל עשרים דלא ענשת עלייהו פשו להו חמשין דל עשרים וחמש דלילותא פשו עשרים וחמש, דל תריסר ופלגא דצלותא ודמיכל ודבית הכסא פשו להו תריסר ופלגא אם אתה סובל את כלם מוטב ואם לאו פלגא עליך ופלגא עלי, פתחו ואמרו כי אתה אבינו, א"ל יצחק עד שאתם מקלסין לי קלסו להקב"ה ומחוי להו יצחק להקב"ה בעינייהו. מיד נושאים עיניהם למרום אומרים (כי) אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך:
[3] אצל אברהם כתוב "ויטע אשל בבאר שבע" ואין התייחסות לכמות ומשמע שאין מדובר בכמות גדולה, ואכן אשל נאמר בלשון יחיד. ורמז לדבר מדברי רבי אלעזר (פסחים פח.): מאי דכתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב וגו', אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק, אלא: לא כאברהם שכתוב בו הר, שנאמר אשר יאמר היום בהר ה' יראה, ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה. אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר ויקרא את שם המקום ההוא בית אל.
[4] ראה ב"ב (כה:).
[5] כך רבי חיים ויטאל (עץ הדעת טוב), על הפסוק: "לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם".
[6] ראה אור ה' (מאמר א כלל ג).
[7] כך במדרש (תנחומא תולדות ז): והרי מצינו שיחד הקדוש ברוך הוא שמו על יצחק הצדיק בחייו שכן הוא אומר ליעקב (בראשית כח) אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, רבי ברכיה ורבנן רבנן אמרי רואה את אפרו כאלו הוא צבור על גבי המזבח, ורבי ברכיה אמר הואיל ונתייסם בעיניו כאלו הוא מת לפי שהיה גנוז לתוך הבית ויצר הרע פסק הימנו לכך כתיב ויהי כי זקן יצחק.
[8] רבי אבינא רמי: כתיב זה שמי, וכתיב זה זכרי, אמר הקדוש ברוך הוא: לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"י, ונקרא באל"ף דל"ת.
[9] ואף לגבי זה יש מחלוקת, שלדעת הרמב"ם אין להגדיר את הא-ל על דרך החיוב אף דרך פעולותיו, ולדעת החולקים עליו ניתן ליחס לו את התואר בורא ומנהיג מחמת פעולותיו הנגלות לנו. ראה אור ה' (מאמר א כלל ג) ומהר"ל (דרך חיים ה ו).
[10] אור ה' (מאמר א כלל ג פרק ג).
[11] ומכיוון שיש הקבלה בין הר סיני לירושלים נחלקו החכמים (תענית טז. ובראשונים) האם הר המוריה בו נעקד יצחק הוא בירושלים או בהר סיני. וברמב"ן מבואר, שגילוי השכינה בסיני נקבע במשכן ובמקדש.
[12] וראיה לדבר מדברי הלל הזקן (סוכה נג.) בבית המקדש: "אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: אם אני כאן – הכל כאן, ואם איני כאן – מי כאן". ופירש רש"י (שם) ש"אני" מרמז לשכינה. וביאור הדבר, שהשכינה מתגלה אל ה"אני" של האדם, ולא באמצעות החושים, וכפי שתפיסת ה"אני" אינה חושית, ולכן אם אני כאן הכל כאן.
[13] כאמור באסלאם חופש הרצון מוטל בספק ובמחלוקת.
השנאה ליהודים התחילה בגלל הברית החדשה והנוצרים שטענו שהיהודים הרגו את ישוע, פשוט מאוד. אין צורך לחפש סיבות מיוחדות. ובכללי לאורך האלפיים שנה האלה לא הייתה שנאה שיטתית נגד היהודים. כן היה מסעות הצלב(שלא היו נגד היהודים במקור ורוב החוקרים טוענים שנהרגו לכל היותר עשר אלף יהודים בכל המסעות צלב), אינקוויזיציה שגם הייתה מסיבות של איחוד הדת הנוצרית ונגד מומרים יהודים שנחשדו בכך שהם השפיעו על יהודים מומרים לחזור ליהדות, וגם פה חוקרים מציעים שנהרגו לכל היותר שבע אלף יהודים בכל הזמן הזה. ועוד כמה פוגרומים שנהרגו בהם כמה מאות. חוץ מזה רוב הזמן היהודים חיו פחות או יותר בסדר גמור. העניין הזה שיהודים "שרדו" אלפיים שנה של רדיפות זה מיתוס שנועד לצורך אינטרסים.
יש לך טעות היסטורית – הרבה לפני שנולד ישו היתה ספרות אנטישמית יוונית ורומאית, אם אין לך מושג על יובינלאוס, אפיון, כירימון, ליסימאכוס, אפולוניוס מרודוס, פוסידינואוס מאפמיה וכדו' מה אתה כותב על נושאים שאתה לא מכיר? לך תלמד
האמירה שלך שלא היתה שנאה שיטתית נגד היהודים בהמשך גם היא בורות היסטורית משוועת, מומלץ לך לקרוא קצת ספרות, למשל 'שנאת ישראל לדורותיה', ראה דוגמית כאן
כנ"ל לגבי פוגרומים וגירושים, לא יודע מאיזה כוכב נחתת כאן, אבל כדאי לך לברר קצת נתונים, כמה גירושים היו מהמאה ה10 ועד המאה ה17? תנסה לנחש, ואחר כך תפתח ספרים, יש לך דוגמית כאן
לא ציינתי את התקופה ההלניסטית עקב הסיבות הבאות:
כאשר נכתב החומש סביב המאה ה3 לפנהס, ולאחר כעשרים שנה כשתרגמו אותו ליוונית, עדיין לא אכפו את חוקי החומש. רק בתקופה החשמונאית כאשר לראשונה התחילו לאכוף את החוקים של החומש, רק אז התחילה הביקורת היוונית כלפי היהודאים. לדוגמא שהם לא היו אוכלים עם היוונים ביחד, בגלל ההתבודדות מהסביבה של היהודאים, בגלל הברית מילה, בגלל השבת שהיהודאים התחילו לשמור ואז היוונים היו קוראים להם עצלנים וכו וכו. אבל זו לא הייתה "אנטישמיות" אלא ביקורת של היוונים.
לגבי פוגרומים וגירושים, יכול להיות היו יותר משציינתי, אך השורה התחתונה שלי שזה לא היה משהו שיטתי, יום יום שעה שעה. אלא היו אירועים נקודתיים במקומות נקודתיים.
שוב, אם אין לך מושג לגבי הספרות היוונית, מומלץ שתלך ללמוד, ולא שתגלה לעיני כל שוב ושוב שאין לך שום ידע על טיב הספרים של ה'ביקורת' היוונית…
כנ"ל לגבי פוגרומים וגירושים, חבל להתבזות, פשוט לך תלמד קצת היסטוריה.
לגבי הבדיחה שלך על התורה נכתבה במאה ה3 וכו', החלטת להצחיק אותנו על הבוקר? שאול המלך במאה העשירית לפני הספירה 'אכף את החוקים של החומש' כאשר הסיר את האובות והידעונים, לדוגמא קטנה, מסיפור שנחשב גם במחקר כאותנטי, באמת שאין לך קצה קצהו של שמץ אפילו ממה שמקובל במחקר, חבל לקשקש, תלמד קצת ותנסה להביא טיעונים
שאול המלך, היסטורי, מחקר אותנטי? יש קונצנזוס חדש במחקר ששאול היה קיים? אלך לקרוא. המכתבים של הקהילה היהודאית שברחה לאי במצרים בשם אלפנטין עקב פלישת נבוכדנאצר, מוכיחה שלא היה שום ידע של החומש עד סוף המאה ה5. אין במכתבים האלה לא אזכור של משה, אברהם, יעקב, דוד או אפילו איזשהו פסוק אחד המקרא. שום דבר. אפילו יש מכתב אשר כתוב בו שכהן מירושלים מרשה לקהילה לבנות מקדש באי.(לפי רפורמת יאשיהו אסור לבנות מחוץ למקום אשר יבחר יהוה).
זה מוכיח שלא היה שום ידע על החומש או המקרא בכללי באותה תקופה.
רב מהמאה ה4,3 מתחילים להזכיר שמות כמו משה אברהם וכו כו.
שוב לא הבנת את השורה התחתונה של רדיפה שיטתית, כנראה לא מלמדים את זה בישיבות.
מצחיקוני, אתה לא בקו האתאיסטי כאן, שתקשקש משהו ששמעת באיזה פודקאסט ותערבב את המאזינים, כאן תצטרך להשתמש בידע היסטורי, ואם אין לך כזה תצטרך ללמוד כדי לנהל דיון.
הבה ואספר לך כמה דברים, אפילו ישראל פינקלשטיין, המכחיש-כל, מודה בקיומה של ממלכת שאול, כן. לגבי ספר שמואל, אתה יכול לקרוא אפילו בויקיפדיה, רוב ככל החוקרים סבורים שנכתב בימי הבית הראשון, גם המאחרים לא העלו על דעתם שנכתב בתקופה ההלניסטית, הספר בודאי קדום.
ועכשיו ל'הוכחה' שלך מכתבי יב, על קצה המזלג, מדוע זה ילדותי ומגוחך, ראשית: נניח שהיית צודק, וביב לא ידעו על התורה, האם זה מוכיח שלא היתה קיימת? האם מזה שלך אין שמץ בהיסטוריה יש להוכיח שאין בעולם היסטוריה?
לגוף הדברים, בכתבי יב מוזכר חג הפסח, ושתאריכו נקבע על ידי כהני ירושלים ("מנו ארבעה עשר (ימים), מן יום 15 עד יום 21, נזהרים מלעשות (מלאכה), ולא שותים (?) וכל דבר שהוא חמץ"), מוזכרים גם התפילין ומוזכרות הלכות שבת
זה שבצרור מכתבים מסויים לא מופיע ציטוט מהמקרא מוכיח שהמקרא לא היה קיים? אתה אמיתי?
למה צריכים להזכיר במסמכים מסחריים את משה או יעקב שחיו אלף וחמש מאות שנים קודם? זה לא שמצאת את ההגות התיאולוגית של כהני יב
אברהם לא צריך שיזכירו אותו במסמכי יב, כבר לפני שלשת אלפים שנה, שישק כבש בישראל ישוב שנקרא 'מצד אברהם', והיישוב הזה היה באיזור באר שבע
אם כבר אתה מזכיר את יאשיהו, הרי יאשיהו אכף את קיום התורה, מאות שנים לפני התקופה ההלניסטית
שמירת השבת מוזכרת בכתובת הקוצר, שוב מימי יאשיהו
יוסף בן מתתיהו מביא תיעודים שונים של הימצאות חוקי התורה כחוק מחייב בתקופה הפרסית, למשל אצל חיילים יהודים בצבא דריווש.
לגבי רדיפה שיטתית, תחסוך את ההתחכמויות התינוקיות, במידה ויהיה לך טיעון הקשור בנתונים ההיסטוריים, תחום שעליך לעשות איתו היכרות, תוכל לציין אותו כאן ואתייחס בשמחה
אגב, אתה מדייק כמו שעון שויצרי בנוגע לטיימינג של העלאת בדיחות אדלר מתהום הנשיה אל התודעה, כמדי שנה בשנה… מה לעשות, כולכם עשויים מאותו חומר… (במאמר המלונקק תוכל לקרוא עוד מעט על אפסות התיאוריות שאתה מנסה להעלות בלי להכיר אף אחד מהצדדים…)
לפני שמזכירים את "ספר שמואל", כדאי לדעת שלפחות בתרגום היווני של הטקסט לא מופיעה המילה "שמואל", אלא מדובר בספרי מלכים א׳ עד מלכים ד׳. השם שמואל הופיע הרבה מאוחר יותר. כך או כך, שאול לא קיים, ייתכן שלספר שמואל יש מקור עתיק כלשהו, אבל רוב התוכן נכתב בתקופה ההלניסטית. כנראה לא קראת מספיק על מכתבי יב, כדאי שתרענן את הידע: ב"פפירוס פסח", המשפטים שהזכרת הקשורים לפסח הם מה שהחוקרים שחזרו, כלומר התוכן שבסוגריים. בנוסף, בתחילת הפפירוס מופיעה גם המילה "לאלהיא", אלוהים ברבים, ולכן במקומך לא הייתי מזכיר את הפפירוס הזה. תפילין והלכות שבת לא מוזכרות במכתבים, לא יודע מאיפה המצאת את זה.
וכן, אם בטווח של כמעט 200 שנה, לא מופיע זכר (!) למשהו מהמקרא, זה אומר שהמקרא לא הייתה קיימת באותו הזמן. בנוסף לזה שהממצאים היחידים שיש לנו לגבי ספרי המקרא הוא רק ממגילות קומראן, קרי המאה ה2 לפנהס.
לגבי כתובת שושנק יש מחלוקת, לא ידוע אם היא אכן נמצאת באזור באר שבע, זהו טיעון של חוקרים דתיים שרוצים שזה יהיה נכון. השם "אברהם" או משהו דומה לזה היה קיים כבר באזור מארי, ולכן אין בזה שום דבר מיוחד.
לגבי השבת במכתב חשביהו, ידוע שהשבת והרעיון שלה הועתק מהשבתו של הבבלים, לכן אפשר לטעון שהשבת הועברה כמסורת.
אין טעם להתייחס ליוספוס האפולוגט הבוגד.
לגבי ה"רדיפות" הפסקה של המקור שהבאת מופיע בה רק גירושים בטווח של מאה שנה וכולם באותו איזור כמעט. זה לא משהו שהתפרס על אלפיים שנה.
כל המיתוס הזה נוצר בשביל לשרת את האינטרס של הקמת המדינה. היו צריכים להמציא סיבה בשביל לבכות ולהתחנן לגויים שיקימו את המדינה, אחרת בלי אישור שלהם(כט בנובמבר) לא הייתה קמה מדינה.
נחמד שבדיעבד אתה מנסה לאתר נתונים בויקי או בג'יפיטי…
שם הספר לא מעלה ולא מוריד, מה זה משנה איך קוראים לו? התרגום היווני הוא המקור האחרון שמלמד משהו על השם האותנטי, חבל שלא חיפשת בתנך בעצמו אז היית רואה כי כבר בספר דברי הימים מוזכר ספר שמואל 'דברי שמואל הרואה'. לא נורא בפעם הבאה.
שוב אתה כותב 'רוב התוכן נכתב בתקופה ההלניסטית', לחזור על פתגמים לא מחזק את בורותך, קרא סיכום דעות החוקרים בויקי ערך שמואל, תמצא שם אחד שסובר כך, תתייחס לטיעונים המובאים בערך, בזמנך החפשי. לפחות להתחיל מויקי.
הקטע שציטטתי מפפירוס פסח אינו השלמה אלא החלק שמופיע במפורש, פסח מופיע בעוד פפירוסים מיב, חבל שאתה חוזר שוב על בורותך, לגבי התפילין והשבת, שוב, קצת ללמוד לא יזיק לך, ציטוטים תוכל למצוא במאמר שלינקקתי…
לאלהיא הוא הכינוי הרגיל של השם 'אלהים' שהוא עצמו בלשון רבים (גם ירמיהו הנביא י יא משתמש בכינוי זה ), כמו גם השם אדוני, ברוך הבא לעולם המקרא.
האמירה שלך "בטווח של מעט 200 שנה לא מופיע זכר למשהו מהמקרא" מגוחכת ומראה שוב את הבורות, כדי להמחיש לך, אבקש שתתחום את ה200 שנה עליהם אתה מדבר.
השם אברהם לא היה קיים באיזור מארי, 'משהו דומה' זה כמובן מאפשר לך לטעון שכל שם היה קיים שם. אין שום ויכוח שחקר אברם הוא באיזור באר שבע, אא"כ אתה מדבר על נ.צ. ספציפי של באר שבע בת ימינו, זה ברשימה בין ערי הנגב בין ירוחם לחברותיה.
לגבי השבת, שוב, לוגיקה בסיסית, טענת טענת היעדר – אין זכר, כשמראים לך זכר אתה טוען טענה חדשה היה אבל הועתק, אתה לא מבין שאלו טיעונים סותרים? לגוף הטענה על ה'שבתו של הבבלים' מדובר בבדיה, שלא היתה ולא נבראה, תוכל לקרוא ולצחוק כאן
אין טעם להתייחס ליוספוס האפולוגט… אוי כמה צחקתי, ליצן קטן, מדובר על מקורות היסטוריים מהתקופה הפרסית שיוספוס מעתיק ונחשבים כמקובלים, חלקים גדולים בהיסטוריה בנויים על 'יוספוס הבוגד', ככל שלא מדובר ביחסיו האישיים עם טיטוס וכדומה.
לגבי הרדיפות, שוב, נחמד שקראת את הפיסקה שהבאתי, זו רק דוגמא לתחום גדול שאין לך שום היכרות איתו: קוראים לו היסטוריה, ממליץ לך בחום לקרוא ספר שעוסק בנושא, ואז לחזור לכאן ולהחכים אותנו עם טיעונים, ולא להתנהג כמו ילד קטן שאין לו מושג ומחפש בגוגל ואחר כך מתרץ תירוצים. האמירה שלך שהמיתוס נוצר בשביל הקמת המדינה, שוב מראה עד כמה אין לך שמץ בהיסטוריה, נושא זה נטחן ונכתבו עליו מאות ספרים ומאמרים עוד לפני שבכלל קם הרעיון הציוני, חבל שאתה משחית את זמני בלהציב לך מראה על בורותך, אתה יכול לכתוב על נושא שאתה מבין בו, או ללמוד נושאים שאינך מכיר. קשקשת לא מכבדת אותך.
הכי מצחיק היה הקטע הבא: "לגבי ה'רדיפות' הפסקה של המקור שהבאת מופיע בה רק גירושים בטווח של מאה שנה וכולם באותו איזור כמעט. זה לא משהו שהתפרס על אלפיים שנה".
אנחנו בשנות העשרים של המאה העשרים ואחת, ועדיין יש מישהו בעלמא הדין שאין לו מושג מה זה "מדגם". ישר חושב לעצמו שאין בכלל אלא מה שבפרט, ישר מראה שאין לו מושג מה היה באותן ארצות לפני התקופה המדוברת. כמעט שניכר מדבריו שהוא פשוט לא קרא את ההמשך, שאלמלי כן לעולם לא היה כולל את פולין וכו' עם גרמניה בחדא מחתא וקורא להן "אותו איזור כמעט".
ואני כמעט בטוח שאפשר להוסיף שאותו מגיב אויל, ככל הנראה אשכנזי ככל החילוניצקים הסטיריאוטיפיים (סורי נוט סורי), יש לו מספיק בורות משוועת בכל הקשור לגזירות ורדיפות מחוץ לארצות האשכנזים למיניהן, כגון איטליה, רומאניה (לא רומניה של קישינב, מצא את ההבדל), ועל כולנה ארצות האיסלאם, שלפי מיעוט ידיעתי כמעט ולא נודעו בקרב הציבור הרחב הגזירות והשמדות שאירעו בהן… (כן כן יוסק'ה, לא רק הכריסטיאנוס רדפו אותנו…)
אינני כלל וכלל אשכנזי, אך יש להיות אובייקטיבי ולהתייחס לנתונים, לשים את הרגש בצד. כאשר אומרים ה"יהודים הכי חכמים בעולם" למי מתייחסים? לאשכנזים. היהודים החכמים המפורסמים הם כמעט ככולם אשכנזים. כל (!) זוכי פרס נובל היהודים(אתאיסטים חילונים) הם אשכנזים. יש להביא לעובדות לדבר.
לגבי ה"רדיפות" כפי שאמרתי, זה מיתוס שנוצר לצורך אינטרסים.
המיתוס אכן עזר בסופו של דבר להקים את המדינה, למרות שהסיבה העיקרית של הקדמת המדינה היא הרצון האימפריאליסטי של הבריטים בעיקר וגם ארהב, להקים בסיס שדרכו יהיה להם חלק במזרח התיכון. ישראל היא בסך הכל עוד בסיס צבאי של ארצות הברית, ניתן לראות את זה כיום עם טראמפ אשר שולט במדינה.
עובדות לא מבלבלות אותך…
מיתוס שנוצר לצורך אינטרסים…
אני מזכיר לך שוב שעל נושא הרדיפות והאנטישמיות נכתבו מאות ספרים ומאמרים לפני שנוסדה הציונות, הרצל התעורר לציונות מתוך צפיה באנטישמיות, הוא חשב שזו סיבה שכל היהודים יתנצרו
בזמנך החפשי תשתמש בטיעונים
הבל הבלים רק תזכור שהתאולגיה הרשמית של הנוצרים הייתה לרדוף את היהודים דבר שני אניני ידע למה יש פרופסורים שטענו שהיונים אינם אנטישמים לגוף העינן אניני ידע מהה היה האינטרס של הברטים רק לורד בלפור שהיה פרו יהודי כמו שלמשל מספרת ברברה טוקמן בספרה המגדל הגאה ואגב כול הטענה שלך היא טענת הבהל כי הרדיפה אינה מחייבת להיות במספר הרוגים אלה בתנאים של הרדיפה כמו שהסכמו הסטוריונים עיין למשל בפסר יהודים מול הצלב עוד לא הזכרנו את עלילות הדם ואני משער שאתה גם מכחיש שאה לפי הדוברים שלך
אתייחס לעיקר, אני רואה שבסופו של דבר אין לך באמת הרבה ידע.
אני לא מאתר נתונים בגיפיטי, אני פשוט קורא ספרים של המחקר באירופה ושם מלמדים דברים שהחוקרים הישראלים הדתיים-מסורתיים סגנון קויפמן וחבריו, לא מלמדים כדי חס וחלילה לא לזלזל במסורת היהודית רבנית גלותית, ושעיקרם היה להתנגד לטענות של החוקרים הגרמנים מטעמים אפולוגטיים ו"ציוניים".
אם היו מלמדים אנגלית בישיבות, כנראה היית יכול גם לקרוא את הספרים האלה.
אזכור חוץ מקראי של דמויות כמו אברהם יצחק ויעקב המיתולוגיים, משה, אהרון, שמואל, יהושוע וכו כו, מופיע לראשונה רק מתחילת המאה ה4 לפנהס, כמו היקטיוס איש אבדרה וכאלה שיוספוס הבוגד מזכיר בספרו "נגד אפיון". כל זה בתקופה ההלנסטית.
לגבי פפירוס פסח, כמו שאמרתי מופיע רק בהשלמה:
[אל אחי י]דניהו וכנותה ח[ילא] יהודיא מן חננ[י]ה שלם אחי אלהיא [ישאלו]
2. [בכל עדן ] וכעת שנתא זא שנת 5 דריהושי נלכא מן מלכא שליח על ארש[ם ]
3. [ ] יא כעת אנתם כן מנו ארב[עת עשר]
4. [יומן לניסן וב14בין שמשיא פסחא עב]דו ומן יום 15 עד יום 21 ל[ניסן יגא]
5. [זי פטיריא עבדו שבעת ימן פטירן אכלו כעת ] דכין הוו ואזדהרו עבידה א[ל
תעבדו]
6. [ביום 15 וביום 21 לניסן כל שכר] אל תשתו וכל מנדעם זי חמיר אל [תאכלו]
7. [ואל יתחזי בבתיכם מן יום 14 לניסן ב]מערב שמשא עד יום 21 לניס[ן במערב]
8. [שמשא וכל חמיר זי איתי לכם בבתיכם ה]נעלו בתוניכם וחתמן בין יומיא [אלה]
9. [ ] א
10. [אל] אחי ידניה וכנותה חילא יהודאי אחוכם חנניה ב[ר
לגבי תפילין ו"הלכות" שבת במכתבי יב, אשמח שתביא מקור.
גם אלוהים במקרא זה זכר פוליטאיסטי שאחרי זמן מה נהפך לכינוי של אלוהים אחד. כמו שניתן לראות כבר בבראשית "ויברא אלוהים"
טווח של 200 שנה זה מאז שהם הגיעו לאי פחות או יותר 586 ועד 419 שבו נכתב המכתב האחרון.
לגבי השבתו:
דוד בלחסן זצ"ל לא המציא את הטענה.
מחיפוש קצר בגוגל "https://en.wikipedia.org/wiki/Sabbath#Origins"
בספרים כמו עמוס ישעיהו בן אמוץ, הושע, השבת מופיעה לצד ראש חודש, זה אומר שהשבת נחשב ליום פולחני כמו הראש חודש כמו השבתו הבבלי שהיה מתרחש באמצע כל חודש. אותו רעיון.
לגבי ספרים כמו "שנאת ישראל לדורותיה" ודומיהם אשר נכתבו על ידי אותם חוקרים שהזכרתי למעלה, אין טעם להתייחס ברצינות. הם נכתבו מטעמים "ציוניים" אפולוגטים. אם יש לך מקורות של מחקרים אירופאים, אשמח.
א. ידע נמדד בטיעונים, לא בלהכריז 'יש לי הרבה ידע', יתכן שקראת איזה ספר באנגלית של דיויס או תומפסון שמתווכים לך את המציאות, ואתה חושב בתמימות שיש קשר בין זה למחקר, לענינינו זה לא משנה מה השפיע עליך, אלא האם אתה משתמש בטיעונים. כאן אתה נמדד אך ורק בשני דברים: 1) היכולת שלך לנהל דיון, לקרוא את טיעוני הצד השני ולהבין אותם, או לקרוא חומר רלוונטי שאתה מופנה אליו, 2) האם יש לך ידע רלוונטי מבוסס להשתמש בו.
הנה, אתה חוזר ואומר שבכתבי יב לא מוזכרת השבת, אין לך בעיה לחזור ולטעון את זה גם אחרי שאני נותן לך לינק למקור, בכך אתה מראה חוסר יכולת לנהל דיון נורמלי, כל צופה רואה שקיבלת מקודם לינק לעובדה שסותרת את טענתך, אבל עובדות לא מבלבלות אותך, כמובן שבזה אתה גם מוכיח שאין לך את הידע הבסיסי על כתבי יב.
ובכן, באיגרת הרלוונטית מכתבי יב נאמר: "קשרי את הספינה מחר בשבת למה יאבד. חי ה’ ולא נפשך אקח". מצוטט למשל בעולם התנ”ך לנחמיה יג טו, ומבואר: “על הנמענת לקשור את הספינה ביום השבת כדי להימנע מחילול השבת ומזעמו של ה’".
התפילין מוזכרות באגרת יב בנוסח 'תפילה די כסף'.
ב. אם בעיניך החוקרים הישראלים הם 'קויפמן', שנפטר לפני שבעים שנה, אתה רק מראה כמה הבנה והתמצאות יש לך במחקר, בכל מקרה הפתגמים וההכרזות לא מעלים ולא מורידים, לא משנה מי אמר, אלא מה אמר, השאלה היא האם יש טיעונים, וזה התחום שבו אתה לא נוהג להשתמש. אתה מוזמן להתייחס לטיעונים שמופיעים בויקיפדיה ערך שמואל, במידה ואינך מכיר את הספרות. בלי קשר לזה אשמח לנהל דיון מבוסס טיעונים על תיארוך ספר שמואל.
ג. המשפט שלך "אזכור חוץ מקראי של דמויות כמו אברהם יצחק ויעקב המיתולוגיים, משה, אהרון, שמואל, יהושוע וכו כו, מופיע לראשונה רק מתחילת המאה ה4 לפנהס, כמו היקטיוס איש אבדרה וכאלה שיוספוס הבוגד מזכיר בספרו "נגד אפיון". כל זה בתקופה ההלנסטית".
ממחיש שוב את הבורות, תחילת המאה ה4 לפנה"ס היא התקופה הפרסית ולא ההלניסטית.
שנית: אין לנו טקסטים ספרותיים מלפני המאה ה4 לפנה"ס שעוסקים בישראל בכלל מלבד המקרא, כלומר הטענה שלך בנויה על הנחה שגויה או מצג שוא, כאילו יש טקסטים קדומים למאה ה4 שעוסקים בישראל וביהודים, אבל לא מוזכר בהם משה. מרגע בו הועלו על הכתב טקסטים שעוסקים בישראל, בכל רחבי העולם הקדום, בירוסוס הכשדי, מנתון המצרי, ניקולאוס מדמשק, הספריה העתיקה בבגדד שמצטט היבריאוס, אופולמוס, הקאטיוס, דמטריוס, פילון, קלאודמוס, ארטפנוס, סופרים הלניסטיים אחרים, כולם מזכירים את אישי התנ"ך, אברהם, משה, ועוד.
ד. לגבי פפירוס פסח אתה לא צריך להעתיק שוב את כל המגילה, זה לא עוזר לבלבל… אתה פשוט חוזר על הטקסט שציטטתי בתגובתי הקודמת, בפפירוס אחד מופיע במפורש 'שלח לי אמתי תעשו הפסח', ובחברו משיב הכהן 'מנו ארב… ומיום 15 עד יום 21… אזדהרו עבידא… וכל מנדעם די חמיר…", מוזכר כאן תאריך הפסח, זהירות ממלאכה, וזהירות מאכילת חמץ. זה לא בחלק של ההשלמה אלא בחלק שמופיע לפנינו בכתב היד.
ה. לגבי שם אלוהים אתה כותב: "גם אלוהים במקרא זה זכר פוליטאיסטי שאחרי זמן מה נהפך לכינוי של אלוהים אחד. כמו שניתן לראות כבר בבראשית "ויברא אלוהים".
אתה מבלבל בין טיעון לבין סיפור, זה נחמד שאתה מספר סיפור על מה היה והפך לאחר זמן, יש לך דרך להוכיח את הסיפור הזה? עובדתית אלוהים זה שם של אלוהים אחד באלפי מקומות במקרא, זה מוכיח שהכינוי תקני ומתקבל לאל אחד.
ו. כתבת שב200 שנה לא מוזכרים התורה וחוקיה, שאלתי איזה 200 שנה, והשבת:
"טווח של 200 שנה זה מאז שהם הגיעו לאי פחות או יותר 586 ועד 419 שבו נכתב המכתב האחרון".
ובכן, אתה מתייחס לכתבי יב, ותוחם אותם בטווח של 167 שנים, אבל גם זו טעות היסטורית, כתבי יב נכתבו כולם במאה ה5 לפני הספירה בטווח של כמה עשרות שנים. טעות שניה כבר עמדתי עליה לעיל, כתבי יב רובם ככולם עוסקים בענינים מנהליים של משלוחי שמן העסקת עבדים וכדו', מה להם ולתיאולוגיה? ובפרט שאין שם זכר לחוקים אחרים, והרי אנשי יב הקימו מקדש והיו להם כהני מקדש, ברור שהיו להם חוקים, ומן הסתם גם מיתוס, זה שאתה לא מוצא, לפחות לבורותך, עקבות חוקים ומיתוס בטקסטים האלו – רק מוכיח שההיעדר אינו מלמד כלום שכן לכולי עלמא היו להם חוקים וגם מיתוס.
והעיקר: כתבי יב אינם מהוים אינדיקציה לקיומה של היהדות. אתה לא יכול לטעון טענת היעדר, מכח כמה מכתבים עסקיים של קבוצה ממוצא יהודי במצרים, לאורך כמה עשרות שנים, ולהתעלם מכל הטקסטים המקראיים שנכתבו באותם 167 שנה שבין 586 ל419 המכילים כמות עצומה של טקסטים המזכירים את התורה וחוקיה ואת האבות, החל מירמיהו, יחזקאל, זכריה, ישעיהו חלק שני לפי הרבה חוקרים, עזרא ונחמיה, ועוד, זו לא טענת היעדר.
מעבר לטקסטים מקראיים וכתבי יב אין לנו עוד טקסטים שמתייחסים לישראל ולכן אין משמעות לטענת היעדר. זה שלא שרדו טקסטים העוסקים בישראל זה מרתק, אבל לא מהווה טיעון.
ז. וואלק חיפשת בגוגל כל הכבוד, הטענה לא הומצאה ע"י בלחסן, היא מהמאה ה19, הוא פשוט אחד התמימים שעדיין מחזיק בתיאוריות שהופרכו מזמן. הטענה העילגת "בספרים כמו עמוס ישעיהו בן אמוץ, הושע, השבת מופיעה לצד ראש חודש, זה אומר שהשבת נחשב ליום פולחני כמו הראש חודש כמו השבתו הבבלי שהיה מתרחש באמצע כל חודש. אותו רעיון". נעדרת משמעות לוגית, ראש חודש הוא יום פולחני? מי גילה לך? ונניח שהוא פולחני וגם שבת פולחנית? מה זה אומר? ואיך קשור הספטו הבבלי שהיה מתרחש באמצע חודש לרעיון של שבת שבועית?
ח. הספר של אטינגר יכול להיות ספר עזר לבורים שאין להם מושג, הוא לא המקור של ההיסטוריה, אתה פשוט משפיל את עצמך כשאתה מגלה בורות בהיסטוריה בסיסית, ממליץ לך ללמוד. אתה צריך להבין שדיויס ותומפסון, על הספקטרום של מחברי ספרים פופולאריים בין המקובלים לבין הביזאריים, נמצאים בקרקעית של הקרעית של הביצה, הרבה מתחת לשלמה זנד ויגאל בן נון המוקיונים הישראליים. אגב, לאור האנגלית הנפלאה שלך, אשמח להערותיך המלומדות על המאמר האחרון שפרסמתי בנושא תיארוך ספרי המקרא, אין לי ספק שהערותיך ישנו את פני המחקר.
א. לפחות היית מציין באיזה ארכיון נמצא הפפירוס, או איך הוא ממוספר לפי מספור Cowley.. אני שעה שלמה יושב ומחפש את מה שציינת ולא מוצא.. תעשה שיעורי בית לפני שאתה מבזבז לי את הזמן. חוץ זה שזה מגוחך, הלכות שבת? תפילין? כל כך אנכרוניסטי שזה מעורר גיחוך.
ב. שאול, דוד(אולי) ושלמה לא היו קיימים, לכן אין טעם להתעכב על ספר שמואל.
ג. התכוונתי לאזכור החוץ מקראי הראשון שמזכיר איזשהי דמות מקראית(לא מהמלכים) זה היקטיוס איש אבדרה שפעל בסוף המאה ה4, לכן כתבתי תקופה הלניסטית..
זה שאין לנו טקסטים שעוסקים בישראל וביהודה מלבד המקרא זו עוד בעיה ענקית שכבר ציינתי. רק מתחילת המאה ה2(חוץ ממגילות בודדות שנכתבו באמצע המאה ה3) מתחילים לראות את ספרי המקרא.
"מרגע בו הועלו על הכתב טקסטים שעוסקים בישראל, בכל רחבי העולם הקדום, בירוסוס הכשדי, מנתון המצרי…" זה בדיוק מה שטענתי, כשנכתבו לראשונה ספרי המקרא בתקופה ההלניסטית, רק אז מתחילים לראות התייחסויות של עמים מסביב למקרא. לפני זה לא הייתה התייחסות כי הספרים פשוט לא היו קיימים.
ד. ניסיתי ללא הצלחה כנראה להראות שכל מילה שכביכול קשורה לפסח, היא שחזור בסוגריים של חוקרים.
ה. לפי אטימולוגיה פשוטה המילה אלוהים היא ברבים, "ים" בסוף המילה. שווה ערך לilhm (אלים) באכדית. גם במקרא יש זכר לאלוהים ברבים כמו "לא יהיו לך אלוהים אחרים".
בבראשית א לדוגמא אפשר לראות כבר את האבולוציה של המילה, אלוהים מדבר ברבים אבל עושה כיחיד.
ו. היהודאים הגיעו ליב לאחר חורבן בית יהוה, ב586 וחיו שם כ200 שנים בערך. המכתבים נכתבו בטווח של 100 שנים בין 500 ל400.
וזה לא נכון, כמעט על גבול השקר, שהמכתבים הם "ברובם ככולם" בעניינים מנהלתיים. רק מדפדוף קצר בספר של בצלאל פורטן, אפשר לראות מכתבים בנושאים כמו "שטר אישות" "הענקת בית לבת" "טומאה וטהרה" "התחייבות להצהרה משפטית" "ברכות" וכו כו. בכל המכתבים האלה יכולה להמצא תאולוגיה, או איזשהו אזכור לחוקים מהחומש. מה שלא קרה.
הנקודה העיקרית היא שאלה אנשים שחיו ביהודה, ירמיהו אפילו כותב על הנושא הזה, ואין שום אזכור למשהו מהמקרא. חוץ מאיזשהו "פפירוס פסח" המשוחזר או טענה מביכה של "תפילין".. נו באמת.
ז. מאחר שאין לי כוח לחפש בספר של בן נון על הנושא של השבת והראש חודש, אני אגיב מהזכרון:
נביאי תקופת המלוכה מזכירים את הראש חודש והשבת במקביל, הם לא מזכירים את "יום השבת" כיום נפרד או כאיזשהו ציווי של יהוה שבו אסור לעשות מלאכה, כמו שמזכירים אותו בספר שמות לדוגמא שנכתב בתקופה הפרסית לפי דבריו של בן נון האגדי. כמובן ששמות נכתב בתקופה ההלניסטית אבל ניחא.
לגבי המאמר, כל הכבוד על כתיבת המאמר, אבל ברגע שראיתי את שמו של אליצור עם דעותיו השנויות במחלוקת, איני יכול לקרוא את המאמר. תודה.
א. אתה מבין את הבעיה? זה יפה שאתה מנסה לחפש, אבל אם היית מכיר את החומר לא היית צריך לחפש. איך זה שאתה כותב בפסקנות על חומר שאינך מכיר?
בחיפוש של 2 דקות מצאתי צילום של האוסטרקון, את הנוסח הארמי, ואת התרגום שלו, הנה לך.
ב. לא יודע אם אתה מטריל או באמת לא מבין. הנושא היה אזכור חוקי התורה בספר שמואל, שברור לכל הדעות שנכתב לפני התקופה ההלניסטית. אין שום קשר לשאלה מי מהדמויות בו היתה קיימת. לא שתרמת משהו לשאלה זו, הכרזה אינה טיעון. כתיבת המלים 'שאול לא היה קיים' שוות ערך ל'שאול היה קיים'. אני בכל אופן ציינתי שאפילו פינקלשטיין המכחישן מודה בקיומו של שאול. דוד מתועד בשתי כתובות, ושלמה מתועד בארכיון הצורי, אבל מה לך ולעובדות.
ג. כתבת 'תחילת המאה ה4', עכשיו פתאום אתה מדבר על סוף המאה ה4, השנתיים האחרונות שלה… חבל להביך את עצמך, טעית וזה קורה. כך זה כשמדברים על תחום שלא מכירים.
ולעיקר טענתך בסעיף זה, לא יודע אם טרול או אידיוט, מה שברור שאתה מגחיך את עצמך. ככל שמוסכם שאין טקסטים שעוסקים בישראל לפני המאה ה4, אין טענת העדר. אם היתה טענת העדר עלינו היה להסיק שעם ישראל לא היה קיים בכלל. טענת העדר שייכת רק מתוך טקסטים שעוסקים בישראל ובה נעדרת התורה, נניח. וזה לא קיים.
אתה כותב "זה בדיוק מה שטענתי, כשנכתבו לראשונה ספרי המקרא בתקופה ההלניסטית, רק אז מתחילים לראות התייחסויות של עמים מסביב למקרא". אבל לא, זה בדיוק הפוך ממה שטענת, אין לנו ספרים קודמים המתייחסים לישראל בכלל.
ד. אתה כותב "ניסיתי ללא הצלחה כנראה להראות שכל מילה שכביכול קשורה לפסח, היא שחזור בסוגריים של חוקרים". אכן ללא הצלחה, כי המילה פסח עצמה מופיעה באיגרת אחרת ממנה אתה מתעלם, וגם באיגרת הזו מופיע תאריך הפסח, איסור מלאכה, והחמץ, זה עוד לפני השחזור.
ה. ממש תודה על המידע, לא ידעתי ש'ים' היא סיומת של רבים, ועוד גם באכדית, וואו! עכשיו אגלה לך סוד: יש בעברית כינוי בעל סיומת 'ים' לגוף אחד, למשל 'בעלים', גם בעברית המודרנית, הוא אדם שהינו בעלים. כמובן שאין סתירה לכך שגם שותפים מכונים בעלים, בעלים יכול להיות גם לשון רבים, אבל לא רק. כך המילים 'חיים' 'פנים' 'נעורים' מתיחסים למציאות אחת בלשון רבים.
האמירה שלך שרואים את 'האבולוציה של המילה' מבוססת על אותה הטעות, הוא לא 'מדבר ברבים', אלא זה סגנון של דיבור אדנותי, בכל אגרות המלכים בימי הביניים, מכנה המלך את עצמו בלשון רבים 'אנחנו מקסימליאן', וכך מקובל עד היום בחברה מסורתית לפנות לאיש חשוב בלשון רבים, 'אתם', וכן בלועזית..
ו. שים לב כמה אתה מתפתל כדי לתרץ את בורותך, מתחילה כתבת 200 שנים, אחר כך ירדת ל167, וכעת אתה יורד למאה, האמת שאפילו אין מאה שנים בין המוקדם ביותר למאוחר, אבל זה לא באמת הסיפור.
בויקי למשל נכתב "רוב הכתבים עוסקים בעניינים כלכליים וחברתיים", שטר אישות, הענקת בית לבת, והתחייבות להצהרה משפטית, הם בדיוק ענינים כלכליים וחברתיים. זה שבתיאוריה יכולה להימצא תיאולוגיה, זה נכון, אבל א. זו טענת היעדר עלובה וחסרת משמעות במכלול, ב. אכן נמצאה תיאולוגיה… הבאתי לך שלש מצוות שמתועדות בכתבי יב.
ז. חבל שאין לך כח לחפש בספר המטופש של בן נון, אבל כך או כך הטיעון העילג והשגוי לא מחזיק מים, השבת מוזכרת הרבה פעמים כיום נפרד גם אצל נביאי תקופת המלוכה. וכן מוזכר איסור מלאכה.
ח. אויויו ממש מצטער שגרמתי לך אי נוחות עם 'דעות שנויות במחלוקת', נוגע ללב, בפעם הבאה אציב טריגר 'אזהרת טיעונים', כדי שאנשים כמוך ידעו להיזהר ולא יפתחו בטעות.
א. לפני זה כתבת "באיגרת הרלוונטית מכתבי יב נאמר", לכן הלכתי לחפש במכתבים. עכשיו מתברר שאתה מדבר על אוסטרקון בכלל.. כנראה לא מלמדים מה ההבדל בין הדברים בישיבות. וכמובן שגם על זה לא מצאתי שום מידע. חוץ מבאתר אחד אשר נקרא "center for online judaic studies", בלי שום מקורות והפניות לשום דבר. מפתיע?
חבל שלא למדתי באיזה ישיבה של רב גלותי-בבלי, יכול להיות הייתי יודע לקרוא מה כתוב באוסטרקון בלי תרגום..חבל.
על כל השאר אין טעם לענות, לפי המאמרים שקראתי חשבתי שיהיה לך ידע יותר מרשים, כנראה טעיתי.
וואו, נראה שכל הלילה חשבת על איזו אסטרטגית יציאה…
ובכן, אוסטרקון הוא איגרת, הוא אמנם נכתב על חרס, אבל הוא נשלח כמכתב מאדם לחברו ('מכתבי יב' הם ברובם המוחלט אוסטרקונים, ליתר דיוק 300 אוסטרקונים, 10מגילות קלף, ו40 פפירוסים)
והבעיה המרכזית של גוגלאים: 'לא מצאתי שום מידע', צר לי שאתה לא יודע לחפש, אבל הבאתי לך את צילום האיגרת, מה אתה צריך עוד?
ובאמת סליחה שהשתמשתי בטיעונים ובעובדות, אני יודע שזה תחום שמאד קשה לך ולחבריך
יצאת פיתה ואתה מנסה לצאת מזה. רואים שאין לך באמת ידע בנושא חשוב כמו מכתבי יב. בסדר, לא נורא, עכשיו יש לך סיבה טובה לעשות שיעורי בית בנושא.
נעשה סיכום קצר למען האנשים שיקראו את זה:
העדות החומרית הקדומה ביותר לקיומה של מגילה שלמה או חצי מגילה, או אפילו שליש מגילה, של טקסט מקראי היא רק ממגילות קומראן במאות 3–2 לפנהס. לפני כן אין אף (!) ראיה
לטקסט מקראי כלשהו. המסקנה היא ברורה, כל הספרים שבמקרא, נכתבו בתקופה ההלניסטית על ידי סופרים שישבו באלכסנדריה.
ולבסוף, נביא ציטוט של החוקרים הגדולים בהיסטוריה(באנגלית, מי שלמד בישיבה כנראה לא יצליח לקרוא את זה):
Niels Peter Lemche, Philippe Wajdenbaum, Russell" Gmirkin, and Thomas L. Thompson have argued that the Elephantine papyri demonstrate that monotheism and the Torah could not have been established in Jewish culture before 400 BCE, and that the Torah was therefore likely written in the Hellenistic period, in the third or fourth centuries BCE"
בדרן אתה אחי…
ובכן כמו שצפיתי בתגובתי הקודמת, מקורות הסמכות שלך הם תומפסון ולמקה, מכיון שאתה לא משתמש בטיעונים אלא רק פונה אל הסמכות של אותם ליצנים, ובגלל שאולי יש כאן כמה צופים שלמדו בישיבה ולא יודעים מי הם תומפסון ולמקה, אעשה לכם היכרות קטנה…..
פרופסור ציפורה טלשיר, מתארת:
ומה עם דיויס ולמקה?
טלשיר מתארת גם מקצת ממעלליהם:
פרופסור עודד בוסתנאי, מתאר בלעג את שיטתו של תומפסון, בפירוט, ולסיכום מגדיר אותה במשפט אחד: על היסטוריונים כאלה מוסבת האימרה ׳יש לי השערה לשם מה לי עובדות׳.
ובמאמר מיוחד שהקדיש לתומפסון (בית מקרא מז, תשרי כסלו תשס"ב, 'עם ישראל בתקופת המקרא – היסטוריה או מיתוס?', מתייחס לספרו של תומפסון מ1999), הוא מראה כיצד תומפסון אינו אלא אפיון המודרני, נעדר נהלים בסיסיים של חקירה ונאמנות למקורות, ומטפח באמצעות שקרים גלויים והתעלמות מנתונים, את הסיפור שלו… לפי תומפסון וחבורתו: כתובת השילוח מן התקופה ההלניסטית, כתובת בית דוד מזוייפת אולי, מצבת מרנפתח מכנה את הכנענים משום מה 'ישראל', את כל זאת הוא טוען בעוד אינו יודע אפילו מתי חי הרודוטוס… 'לאמיתו של דבר הספר אינו ראוי להתייחסות', מסיים בוסתנאי.
מאמר אחר מפרק את למקה ותומפסון לשבבים
ד"ר עודד ישראלי כותב:
פרופסור יאיר הופמן כותב:
ובכן, אלו הם מקורות הסמכות שלך, עליהם אתה נסמך כדי לקבל פטור מטיעונים…
אבל לא, יש לך 'טיעון' אחד, הטיעון המרכזי של תומפסון ודיויס:
רק בכדי להמחיש כמה מסקנה זו מטומטמת, נעקוב אחריה, לפי שיטה זו, זמן כתיבתו של חיבור נקבע לפי עותק המקור הכי קדום שיש לנו, עד גילוי מגילות קומראן לפני דור היה עלינו לתארך את התנ"ך לשנת 1000 לספירה, כת"י לנינגרד הקדום ביותר שהיה אז. העותק הקדום ביותר של התלמוד הוא בן כשבע מאות שנה, אז התלמוד נכתב לפני שבע מאות שנה.
אבל נניח לספרות היהודים, מה גילו של העותק הקדום ביותר שיש בידנו של רוב כתבי אריסטו? אפלטון? יוסף בן מתתיהו? כמה מאות שנים עד אלף לכל היותר, האם מזה עלינו להסיק כי הספרים האלו נכתבו לפני מאות שנים ספורות?
כמובן שמדובר בשטות, כפי שכותבת טלשיר שם:
"אפריוריזם חדשני זה חותר תחת פילולוגיה ראויה לשמה ומאיים על מחקר ספרויות עתיקות בכלל".
זמן חיבורם של ספרים לא נקבע לפי פרגמנט פיזי, בדיוק כמו שכשאשר שואלים מתי חי שקספיר לא מחפשים את העותק הקדום של שקספיר אלא פונים אל ההיסטוריה ואל ניתוח התוכן שבספר.
אגב גם הקביעה עצמה טעות, טקסט מקראי של ברכת כהנים נמצא על גליל כסף מימי הבית הראשון, אבל זה באמת לא משנה, הטיעון המרכזי עצמו בטל, מגוחך, ומועלה על ידי אנטישמיים ארופאיים תומכי חמאס מסיבות פוליטיות תוך עקיפת כל נוהל מחקרי, חוקרים מן המדרגה הראשונה מגחכים בביטול על תומפסון ולמקה, אבל ידידינו יוסי, הוא החסיד שלהם, הוא לא מתרגש מעובדות, שהרי יש לו את הסיפור.
לא שאני מצפה ממנו לאיזו הבנה או התייחסות, אני רק מסייע לך לחשוף את הפרצוף האמיתי של הידע וההבנה שלך, תודה ששיתפת פעולה.
כן, כצפוי כל הציטוטים הם של חוקרים ישראלים של המאה ה20 אשר התחנכו על בסיס של "איך להוכיח לגרמנים הגויים האלה שהם טועים והתנך שלנו הוא מיוחד, וכל מה שכתוב שם נפל מן השמיים, המצאה פרי דמיונם של הישראלים יש מאין".
חוקרים כאלה התחנכו על חשיבה שההצדקה היחידה של היהודים על הארץ היא התנך, לכן בניסיון להצדיק את הנושא, הם איבדו כל אובייקטיביות ורציונליות: דוגמא מגוחכת היא של קויפמן שטען שמשה והעם קיבלו את המונותאיזם בהר סיני ומאז זו הייתה האמונה העיקרית של העם וכל סטייה ממנה הייתה של המיעוט. כמובן שבימינו אין אף חוקר רציני, אפילו דתי או אחד שמתחנף לדתיים, מבר אילן או מהעברית
שיטען טענה מגוחכת כזאת. מעניין שדווקא ישראל קנוהל, בספרו "אמונות המקרא", הפריך טענות מגוחכות כאלה של קויפמן ודומיו שהתחנכו על אותם עקרונות.
הנקודה התחתונה היא שהחוקרים שציטטת איבדו כל רציונליות עקב ניסיונותם "להוכיח" לחוקרים הגרמנים הנאצים הגויים האלה שהם טועים. לכן אין טעם לקחת אותם ברצינות.
אם היית חוקר קצת יותר לעומק, היית מבין שאותם חוקרים מינימליסטים הם אולי הראשונים שבזכותם נושאים כמו: אי קיומה של ממלכה מאוחדת, יציאת מצרים כמיתוס, והאבות כמיתוס, הם קונצנזוס היום במחקר.
לעניות דעתי אפשר להגיד שהם תרמו קצת יותר למחקר מאשר החוקרים הישראלים של ה20.
כל המקורות שציטטתי הם מהמאה העשרים ואחת, ולו רק משום שמאמריהם של תומפסון ודיוויס הליצנים תפסו במה רק במאה ה21
יש לך איזו סטיה קינקית להזכיר את קויפמן, אולי זה החוקר הישראלי היחיד ששמעת עליו, מה שמצחיק הוא שאתה אומר שקנוהל 'מפריך' את דבריו,. תוכל להצביע על טיעון אחד שקנוהל מעלה נגד קויפמן ומפריך את דבריו? אחרי עשרות תגובות, בודאי תמצא איזה טיעון אחד לגוון איתו את הסופרלטיבים.
זה שהתועמלנים הפרו חמאסים שאתה קונה בתמימות כל לוקש שלהם השפיעו רבות על העולם ועל העולם האקדמי, זה ברור, לא לחינם החמאס זוכה לתמיכה באקדמיות הנחשבות ובפרט באירופה, אבל כחם אמור להימדד בטיעונים, משהו שאתה באופן עקבי לא רואה, תחום שזר לך, תומפסון ודיויס לא משתמשים בכלל בכלי מחקר, המאמרים שלהם הם כמו 'מחקר פמיניסטי' איזה קשקוש של אג'נדות וקריאה מחדש של דה קונסטרוקציה.
המטרה כאן היא לא אתה, אני פשוט בתוקף תפקידי צריך להדגים מדי פעם לצופים כיצד מתנהל תהליך ה'חשיבה' המינימליסטי…
מתפלא עליך צוות האתר, אתה מתעלם מכל הטיעונים והידע של יוסי, ודוחה אותם במחי יד? אין פלא שהוא לא ממשיך להגיב כאן, כאשר הוא לא מקבל יחס מכבד! הוא טורח לאתר ולצטט, ויש להתייחס אליו בכבוד ובהערכה!
כן ממש רציני חוץ מערמת הכחות מכתבי יב שעד כמה שזכור לי ואני לא הסטוריון אבל כך זכור לי הם מכתבים של עמי הארץ ממצרים דלת העם כפי שכתוב בנביא והדיבורים שלו הם בסך הכול רטוקריה אנטי דתית
אגב מה שאתה אומר מוכיח את הטייה הפולטית של חוקי המקרא מוכיח את מה שטענת במאמרים ביקרות המקרא מהבוס ועד פנקלשטיין והבאים אחריו
"אבל ברגע שראיתי את שמו של אליצור עם דעותיו השנויות במחלוקת, איני יכול לקרוא את המאמר".
מדהים כאן הביטוי "איני יכול",
נראה כאילו מופעלת כאן איזו צנזורה