עקב זעם ותבהלה בקרב הצופים בשל המאמר הפוגעני (בקישור הזה), ולאחר שרבבות בוטים עוקבים רטווטו את תחושת הקבס האותנטית שלהם לצד חבריהם שגזרו את כרטיסי המועדון ופרמו את בגדיהם לאות של אבל ומרי, הוחלט לרכך את השיח באמצעות רב שיח שבו תינתן זכות דיבור לדובר של מריוס כהן. אלא שבשל מחסור בתקציב ובאמצעים, הוחלט למנות מטעמנו דובר לדובר בשכר זעום. אך זה האחרון, לאחר שנודעו לו תנאי העסקתו, התפטר מיידית.
אי לכך נאלצנו למנות ועדת איתור שתציג מועמדים ראויים אך זו האחרונה הציגה רק אחד כזה ואילצה אותנו לשמש כחותמת גומי. מכל מקום כמובן שמדובר בדובר רהוט ובלתי תלוי אך גם כזה שקשור בחבל טבורו למערכת וניזון בטובה ואוכל מפריה. מכיוון שבארץ הקודש מקובל לחלוטין, בין היתר, למנות ועדה חקירה בלתי תלויה שתחקור את החוקרים, אך גם כזו שיונקת דבש ויצהר מכף ידם של החוקרים/נחקרים, נראה שאין מניעה משפטית או אחרת להעמיד פנים שהכל מאוזן ומהוגן.
מכל מקום, הדובר של הדובר מונה מיידית לד"ר לשם כבוד לתפארת ולתהילה, ומשכך ברור שהוא אובייקטיבי חסר פניות ובקשת האמת היא היא מגמתו, שאיפתו וסלע קיומו. אמן סלע. לעזר כנגד, עם דגש על הנגד, מוּנה מדליף מומחה מיומן ומקצועי שעל חגורתו תלויות קרקפות רבות שקפחו את חייהן באמצעות הדלפות מתוזמנות. על המדליף נאסר בתוקף לעסוק בהדלפת כל החומר הרלוונטי לשיח וכך הובטח שהדלף יכלול כל פרט אפשרי ויהפוך לשטפון עוד בטרם יחלוף על הארץ היורה הראשון ובעוד עידן ועידנים לבואו של מלקוש האחרון.
לפני שנתחיל עלינו להבהיר, אין לנו שום עניין אלא בגופו של עניין, אנו עסוקים רק בבירור האמת ולא בצחצוח חרבות. אם פה ושם אנו מתדרדרים ומתקוטטים עם בני אדם בשר ודם, אין זה אלא לרווחתם של אי אלו צופים קשי יום, שקצו בגופו של עניין והם עומדים פיזית ממש על הקולוסיאום המקומי ומצפים למעט זוב דם. לא ניתן יד לאלו שמבקשים לאכזב אותם.
על הזירה ניצבים ומחכים במתינות לרגע שבו קול תשואות הצופים מתפוגג.
ד"ר של דובר של דובר בלתי תלוי, מקצועי וסמכותי (בנוטריקון דות"ס): פוגעני ועוד באמצע מלחמה.
מדליף: חיכינו מאות ימים, עשר דקות וחמישים מאיות השנייה שהמלחמה תגמר אבל זו ממאנת לכלות.
דות"ס: אז תצטרף אלינו בקפלן ותקרא לסגול לחדול.
מדליף: שקלתי ברצינות, אבל אז הביפרים המתנפצים ארגנו מחדש את מצבת האברים בגופם של בכירי הארגון ואף שלחו שהידים למפגש פרונטלי עם נאסרללה. סליחה זה היה בסדר הפוך. אבל למי אפכת.
דות"ס: מכוער, אבל תגיד, הדלפות הן המומחיות שלנו, איך זה שאתם השתלטתם על התחום הזה?
מדליף: אנחנו רק חיקוי מאוחר וחלקי שלכם, ולכן אנחנו כל כך גרועים בדברים האלו.
דות"ס: כן בדיוק, אתם כישלון, מה אתם מנסים לעשות? כאילו, מה האסטרטגיה?
מדליף: מזרח תיכון חדש.
דות"ס: אוקיי, ניצחתם, עיצבתם מחדש את היבשת, מה הלאה?
מדליף: עולם חדש! יקום חדש! עידן חדש!
דות"ס: זה בקושי מיקרו טקטיקה, מה האסטרטגיה הכוללת?
מדליף: להדיח את הפקידים שהפכו אותנו לעבדים, ולהפוך את המשטר הבגצוקרטי לדמוקרטי!
דות"ס: אוקיי ומה הלאה? מה האסטרטגיה שלכם?
מדליף: תזכיר לי מה האסטרטגיה אצלכם במחנה?
דות"ס: זה מאד פשוט, האסטרטגיה היא לשלול את כל מה שלא עולה בקנה אחד עם האסטרטגיה של המחנה שלנו.
מדליף: אם יורשה לי, הלוגיקה שלך קצת מעגלית. אבל בעצם אני מבין למה אתם צועקים כל היום – מה האסטרטגיה. כי לכל אסטרטגיה קיימת מגבלה, כלומר, מה האסטרטגיה של האסטרטגיה? זו היא גם בעיית היסוד של הכל. מה הסיבה של הסיבה של הסיבה. אתם הפיזיקליסטים בסוף בסוף נאלמים דום. ואילו אנו אומרים התשובה לשאלת היסוד היא גם התשובה לשאלת האסטרטגיה. שתי התשובות מתלכדות לנקודת ראשית הכל ולאחרית הכל.
דות"ס: אם כבר נגעת בעניין הזה, אז אולי זו הזדמנות לפנות לנושא שלשמו התכנסו, מריוס טוען שהכל עשוי ממשוואות ומספרים. אתה טוען שזה בלתי אפשרי. אין בכוונתי להגן על התיאוריה של מריוס כי זה מעייף והוא גם לא משלם לי שקל על כך.
אני אעשה משהו אחר לגמרי, כי זו בדיוק האסטרטגיה שלי ושל אנשי, אני אתקוף אותך. השאלה היא בעברית פשוטה מה האסטרטגיה שלך? כלומר לאן זה מוביל. נכון אין למדע או למתמטיקה תשובה על שאלת השאלות האפלות. אז מה אתה מציע?
מדליף: אני אומר בזהירות האסטרטגיה היא ראשית לשלול את כל מה שבוודאות לא יכול להיות המקור של הקיום ולאחר מכן להצביע על מקור הקיום ההכרחי.
דות"ס: אבל אתה לא מציע חלופה אחרת.
מדליף: אני כן. אני אומר שהראשית היא בלתי חומרית.
דות"ס: אבל זו רק שלילה זו לא שיטה חילופית, כלומר זאת בכלל האסטרטגיה של המחנה שלנו. אבל כעת אני שואל מה האסטרטגיה שלכם?
מדליף: אפילו המדע פועל כך הוא מציע תיאוריות לגבי דברים בלתי נראים על סמך תופעות. הוא מדבר על כוחות, שׂדות, על אנרגיה ועל חוקי טבע. על מרחב ועל זמן, על קווארקים, אלקטרונים ומיתרים. כל הדברים האלו הם בלתי נראים, אבל אין דרך אחרת להכיר את העולם.
דות"ס: הם אכן בלתי נראים ובלתי מוכרים, אבל המדע עוסק בהגדרות שלהם, בתיאור המתמטי לא במטפיזיקה אלא בפיזיקה.
מדליף: לא מדויק, המתמטיקה היא רק חלק מהתיאור המדעי. התיאור המדעי כולל גם הרבה תוספים לא מתמטיים, מושגים וביטויים שאמורים להכווין את המתמטיקה או לשפוך אור על מה שמשתמע מהסמלים המתמטיים.
שמעת פעם על פייר דיאם? מה לא? – בראשית המאה ה-20, הוא ניסה להציל את המדע מעצמו על ידי בנייתו מחדש על בסיס מתמטי מופשט ככל הניתן, ובכך לשחרר אותו מהתערבויות לא רצויות של פילוסופיה ומטפיזיקה. העובדה שלא שמעת עליו עד רגע זה, מראה שהוא לא מי יודע מה הצליח בכך. אין שום דרך לתאר את העולם בלי להעניק למשוואות משמעות כל שהיא.
עכשיו לך תגיד למדע שלא מקובל עליך שלא ניתן לומר שום דבר חיובי על המושגים המופשטים שלו.
דות"ס: זה לא אותו דבר.
מדליף: על לא דבר.
דות"ס: אני אסביר, המדע על אף ערטילאיותו מספק הגדרות מדויקות שאפשר לבחון אותן בניסוי. המדע מעלה תיאורים ספציפיים כאלו שאפשר להעמיד למבחן. כלומר, ניוטון לא ידע על מהותו של כוח המשיכה שלו, אבל הוא ידע לכמת אותו. הוא לא ראה מעולם כיצד בדיוק מסה מושכת מסה, אבל הוא מצא את מידותיה של ההתרחשות הזו.
מדליף: נכון, אבל אין זה מפני שהמדע מבוסס יותר אלא מפני הדרך שבה אנו מגבשים אותו. הידע המדעי שלנו מצטבר על ידי שאנו צופים בחומר ומתנסים בו, אך מכיוון שאת העצמים הפיזיים ניתן להכיר רק באמצעות הגבולות שלהם, כלומר, באמצעות מדידת ההשפעה המוגדרת והמסוימת שלהם עלינו ועל מכשירנו, לכן הידע שלנו עליהם הוא מוגבל ומדוד ומדויק יחסית. משום כך, דווקא התפיסה המדעית שמגדירה את הכוחות והחומרים, שומטת אגב כך את האחיזה במהות ובמוחלטות של הדבר. משום שהיא תופסת את העולם דרך גבולותיו וחומותיו ולא אוחזת בעצם הדבר.
לעומת זאת, מפתיע ככל שיהיה, כשאני מתאר דבר על דרך השלילה ואני קובע שלדבר מה אין גבולות אני שופך עליו אור מוחלט. משום שטענתי היא שהוא מוחלט ולכן חסר גבולות ונטול חומות ובשל כך ידוע לנו יותר מאשר הידיעה המדעית.
דות"ס: בסדר, אז כל מה שאתה אומר על הסיבה הראשונה מחויבת המציאות הבלתי מוגבלת אני אגיד על החומר הראשוני הבלתי מוגבל. סיבת הקיום היא חומר שהיה קיים בהכרח.
מדליף: הסיבה הראשונה של קיום החומר, איננה חומר בעצמה, משום שהסיבה הראשונה, בעצם הגדרתה ככזו, היא ראשונה לחומר וגם לזמן. אך במצב כזה של העדר מוחלט, איננו יכולים להעלות על הדעת שום תהליך חומרי שיכול ליצור את הזמן, שהרי כל תהליך זקוק לזמן. השינוי מתרחש לאורך זמן מסוים. זאת אומרת המובן של תהליך סיבתי הוא יצירת דבר מה בזמן, אבל אי אפשר להעלות על הדעת תהליך שיוצר את הזמן בעצמו שהרי הזמן הוא תנאי מוקדם לכל תהליך. אותו הדבר לגבי המרחב. כל תהליך מתרחש במרחב, אבל את יצירת המרחב עצמה אי אפשר לעשות במרחב וגם לא מחוץ למרחב, שהרי כל תהליך מתרחש במרחב והמרחב עדיין לא קיים.
דות"ס: אוקיי, נניח שהיה קיים בהתחלה חומר מיוחד שאיננו זקוק לזמן ולמרחב כדי להתקיים והוא זה שיצר את עצמו ולאחר מכן את הזמן ואת החומר הרגיל שכן כפוף לזמן.
מדליף: כל חומר משנה או משתנה על ידי תנועה, אבל החומר הזה לא יכול לפעול באמצעות תנועה משום ששום דבר לא יכול להניע את עצמו בלי יחס לדבר חיצוני. ראשית, מפני שאין מובן לתנועה שלא ביחס לדבר אחר. ושנית, דבר לא יכול להניע את עצמו שלא ביחס של התנגדות לדבר אחר. ושלישית, אין מובן לתנועה מאין ליש.
דות"ס: אוקיי, אז היה קיים בהתחלה חומר מיוחד מיוחד שמשתנה ללא תנועה מאין ליש.
מדליף: חומר כלל לא יכול להשתנות מאין ליש, כפי שהוא לא יכול להשתנות מיש לאין. זהו חוק שימור חומר אנרגיה.
"אוקיי אז היה קיים חומר מיוחד מיוחד מיוחד שמשנה את עצמו מאין ליש."
מדליף: חומר הוא אינרטי. כלומר הוא מתמיד במצבו אם הוא נע הוא ימשיך לנוע, אם הוא נח הוא יתמיד בכך. איך הוא יכול להוות את עצמו?
"אתה מדבר על החומר הרגיל. אני מדבר על חומר מיוחד, מיוחד, מיוחד במיוחד!"
"החומר הוא מוגדר, מוגבל ומדיד, ואילו החומר הראשוני אינו יכול להיות כזה שהרי כאמור הוא לא נמצא במרחב. שום דבר לא יכול להגדיר דבר שאין לו כלל נפח!"
"למה אין לו נפח?"
מפני שרק המרחב מעניק משמעות לנפח. כלומר הנפח הוא המידה של תפיסת המרחב של עצם, אבל אם אין לו מרחב אז הוא לא בעל נפח.
"טוב, אז תוסיף לו עוד ייחודיות. קח לך "מיוחד" כפול חמש".
"כל החומר ביקום איננו פועל כך, החומר ביקום איננו מייצר את עצמו".
"כן, אבל החומר הראשוני היה מחונן בסגולות מיוחדות! מהטעם הזה הוא שש פעמים מיוחד!"
מדליף: תראה, חומר שמייצר את עצמו היה צריך להיות אינסופי במרחב ובזמן ובכל מובן אפשרי. כי אם הוא קיים בלי סיבה. או שהסיבה מצויה בתוכו, אז שום דבר לא יכול להגביל אותו. (לעומת זאת אם הוא אכן היה אינסופי, הוא היה כבר בלתי חומרי, שהרי האינסופיות מעקרת את כל התכונות של החומר).
דות"ס: זה נכון לגבי חומר שניוני לא לגבי חומר ראשוני יחיד ומיוחד! חומר שבע פעמים מיוחד!
מדליף: מדובר בחומר שלא כפוף לטבע. חוקי הטבע לא רלוונטיים לגביו. כלומר, תחשוב על כל חוק אפשרי ותראה שהוא בטל. תביט על ארבעת הכוחות היסודיים, הם לא מתאימים, שהרי אלו מתייחסים להפעלת כוח כלשהו ביחס למרחב ולזמן. אבל כאמור החומר הראשוני לא נמצא במרחב ולא בזמן.
דות"ס: טיעון מעניין. על הטיעון הזה אני מוכן להעניק לך "מיוחד" מאד מאד מיוחד סה"כ שמונה "מיוחד".
מדליף: בניגוד לכל חומר אחר שמציית ללוגיקה, כאן מדובר בחומר שלא כפוף ללוגיקה, שהרי לא יכול להיות הסבר לקיומו. זה לא הגיוני להסביר דבר על ידי עצמו; נניח שאנחנו מסבירים את הגאות והשפל באמצעות השפעת הירח, איננו יכולים במקביל להסביר שקיום הירח נובע מהגאות והשפל, שכן, היינו חוזרים לנקודת המוצא חסרת הפשר. לכן חומר לא יכול להיות הסבר לחומר.
דות"ס: אוקיי תוסיף עוד "מיוחד" אחד. הגעת לתשע.
מדליף: לטעון שדבר חומרי מהווה את עצמו, זה חסר מובן, אין פשר לטענה שהדבר מייצר את עצמו, באיזה שלב הוא אמור לייצר את עצמו, לפני שהוא נוצר או אחרי?
"אוקיי בשבילך עוד "מיוחד". אתה עשר!"
"לטעון שחומר מייצר את עצמו, זה כמו להגיד שאפרוח יטיל את הביצה שממנה הוא יבקע בסופו של דבר".
"אתה לא חוזר על כל מה שאמרת עד עכשיו במילים אחרות?"
"כן, זה בדיוק מה שעשיתי".
"לא תקבל על זה עוד מיוחד, אף לא אחד".
מדליף: כל הכבוד על הערנות שלך, אסתפק אם כך בעשר. עכשיו תגיד לי אתה, מה ההבדל בין החומר הזה שהוא עשר פעמים מיוחד לבין דבר שאיננו חומר כלל?
דות"ס: הבדל? – לא יודע, לא מבין בחומר עשר־פעם־מיוחד. איך אתם אומרים "אילו ידעתיו, הייתיו!"
מדליף: אנסח את זה אחרת, במה החומר הזה שהוא עשר־פעם־מיוחד הינו חומר? מה הקשר בינו לבין חומר?
דות"ס: לא יודע, לא ראיתי אותו, אתה יודע, הוא הרי בלתי נראה, הוא לא במרחב ובזמן, אין לו נפח ומסה. הוא לא נע ולא משתנה, אין לו גבולות, הוא לא כפוף לחוקי הטבע… אני לא באמת יכול לדעת.
מדליף: אני אעזור לך, לדבר שאיננו חומרי בכל המובנים האפשריים אנו קוראים לו רוח. לכן הסיבה הראשונה היא דבר רוחני.
דות"ס: אם אתה מתכוון ב"רוחני" רק לאיננו חומרי בכל מובן אפשרי אז אין לי שום מחלוקת איתך.
מדליף: אני בהחלט מסתפק בכך בשלב זה לפחות! תודה רבה! היה לי נעים מאד לפגוש אותך. לפני שאתה הולך רק תגיד לי, יש גם דות"ס למגזר הערבי?
דות"ס: בקצב של הדרמות במזרח התיכון, יש צורך דחוף גם בדות"ס לעלווים, לדרוזים ולכורדים.
מערכה שנייה
דות"ס: שנייה רגע, איך פתרת את כל הבעיות שהזכרת קודם? מה לגבי הלוגיקה, הזמן, הסיבתיות וכו' וכו'? אתה מרמה עשרת מונים!
מדליף: פתרתי בדיוק כפי שאתה פתרת, אתה זה שאמרת שמדובר בגורם מאד מיוחד, הסכמתי איתך ורק הוספתי שהמיוחדות המועשרת הזו שוללת ממי שמחזיק בה כל קשר לחומר.
דות"ס: אז זו בעצם גירסה חדשה שלך לאלוהי הפערים?
מדליף: לא ממש. אני לא מנסה להסיק מסקנה מיסטית מכוח פער, אני רק טוען שהמסקנה שלך עצמך היא שלא ניתן להתייחס לחומר שאין בו שמץ של חומריות בתור חומר.
דות"ס: הבנתי אותך… אתה יודע מה, יש לי רעיון, אולי החומר הזה הוא חומר בגלל שהוא לא רוח. כלומר, קשה להכחיש שלחומר הזה אכן אין מאפיינים של חומר, אבל אולי הוא גם לא רוח, אולי הוא לא מרגיש ורוצה, אין לו חוויות ולכן הוא לא רוחני! במובן הזה הוא חומר לכל דבר!
מדליף: שים לב עכשיו אתה מנסה להגדיר הגדרות על דרך השלילה. אבל צר לי ההגדרה הזו חסרת ערך, משום שבניגוד להגדרה שלי לסיבה הראשונה ששוללת את גבולותיה ומעניקה לה מוחלטות, אתה לא מרחיב את כוחה של הסיבה הראשונה אלא מצמצם את כוחה, ולכן ההגדרה הזאת חסרת משמעות שהרי לא נוסף לנו שום מידע באמצעותה.
דות"ס: אז אתה אומר שזה לא אותו דבר…
מדליף: לא, זה לא העניין, אני אמשול לך משל, בסדר? למשל הקטן שלי קוראים:
חמור נשאר חמור
מעשה באיכר שהיה לו חמור. לחמור היה תאבון מפותח. בצר לו חשב האיכר בלבו, "בשביל מה הוא צריך כל כך הרבה שעורים? ובכלל מה ההבדל בין חמור עם שעורים לחמור בלי שעורים?" אמר ועשה. לא חלפו שבועיים והחמור המסכן נפח את נשמתו. האיכר העצוב מחליף את גופת החמור בשׁוק בשׂק עור נפוח בצורת חמור. מבחינה פילוסופית אין באמת הבדל בין חמור גמור לבין צורה של חמור, הבשר של החמור אינו הכרחי, מה שחשוב זאת הצורה שלו. השק מאבד אוויר לאט לאט. בסוף נשארת בידי האיכר רק גבבה מעור. האיכר חושב לעצמו – אם קצת עור זה חמור, אז גם שום דבר הוא חמור לכל דבר.
האיכר הולך ליריד בידיים ריקות ובלב שמח, הוא מציע לרוכשים שצובאים על דוכנו חמור מלא חופניים בחצי מחיר. "אבל איפה החמור?" שואלים הלקוחות הנרגשים, "זה רק עניין של כמה שעורים", הוא מסביר, "כאילו, הוא קצת רעב החמור, אתם מבינים? בכל מקרה תקבלו ממני שובר ללחם שעורים משובח במאפיית עומר התנופה!"
"אבל במה חופניים מלאים באוויר הם חמור?" משתאים הלקוחות.
"אה, זה", האיכר מאלתר, "הוא חמור בזה שהוא לא חכם כמו שועל ולא מדבר כמו תוכי!"
"אל תהיה חמור!" צועק גס רוח אחד, "גם שטיח הכניסה המרובב שלי לא חכם כמו שועל!"
"נכון", כך האיכר, "אבל השטיח שלך שטוח ומרוט בדיוק כמו שטיח! לכן הוא יותר שטיח ופחות חמור!"
הלקוחות מנידים בראשם ומסתלקים. האיכר שב לביתו עם חמור מאוויר וחיוך מסתורי, "סידרתי אותם!" הוא שח לרעייתו, "הם לא שמו לב שהצעתי להם חמור אסייתי במחיר של חמור מצרי!"
עד כאן המשל. אתה מבין את הרעיון? אין שום תועלת להגדיר משהו רק בזה שהוא לא משהו אחר, אלא אם כן אתה מעניק לו מוחלטות, שכן בכך בהחלט יצרת לו הגדרה רחבה ומשמעותית.
דות"ס: אני מבין שאני אמור להתרשם עמוקות מהמשחק הקלוש שלך במילים "חומר" ו"חמור", מצטער אבל לא עלה בידי.
מדליף: שנייה רגע, נדמה לי שאתה זה שהתחיל עם משחקי־מילים חלולים בתחילת המערכה השנייה…
אבל נחזור לעניינו; מעבר לזה שאין שום ערך לשלילה מהסוג שאתה מציע, עלי להדגיש, אנחנו מכירים רק שני סוגי קיום: קיום של חומר וקיום של רוח. החומר הוא העצמים בחוץ שתופסים מקום במרחב, והרוח היא התודעה האישית החווה המרגישה והרוצה, כעת אתה מנסה להמציא בלי שום טעם נראה לעין סוג שלישי של קיום, כלומר קיום כזה שלא קשור לשום קטגוריה!
דות"ס: ומה בכך?
מדליף: תמיד מגיע הרגע שדווקא אתם לא בוחלים בבדיות אינסופיות! אבל למען האמת גם לשיטתך עדיין התקדמנו הרבה מאד, משום שהגענו למסקנה שהסיבה הראשונה היא בלתי חומרית בכל מובן חיובי אפשרי.
דות"ס: טוב זה לא נשמע לי הישג מרשים, כאילו אתה מאמין באל עשר־פעמים־מיוחד?
מדליף: מבחנתי הוא אינסוף פעמים מיוחד, אבל עשר זו התחלה לא רעה.
דות"ס: אבל אתה מכיר בו רק מה שאין בו – את כל הייחודיות שאין בחומר רגיל!
מדליף: אתה יודע, לדעת הרמב"ם ידיעה כזו היא ידיעה מספיקה, משום שלשיטתו אין בידינו שום תיאור חיובי על הא-ל, אנו מתארים אותו על דרך השלילה. הוא לא בלתי מצוי. אין לו גבול. אין לו ראשית ואין לא אחרית. הוא אינו מוגבל ביכולותיו. וכך הלאה. אבל דווקא ידיעה כזו היא ידיעה כוללת מאד משום שידיעה כזו איננה תופסת באמצעות גבולות אלא באמצעות שלילת הגבולות. הרמב"ם לא מוסכם על כולם, אבל נדמה לי שזו בסך הכל התחלה טובה.
דות"ס: אבל זו לא אסטרטגיה לבסס את האסטרטגיה שלך על שלילת האסטרטגיה של השני!
מדליף: תשמעו מי מדבר!
דות"ס: כלומר…
מדליף: כפי שהסברתי במקרה הזה דווקא השלילה היא החיוב, משום שאנו מכירים באמצעות השלילה את המוחלטות של הדבר, בניגוד להכרה חומרית רגילה שבה מכירים באמצעות הגבולות של הדבר רק את הקליפה החיצונית התופעתית שלו ותו לא.
מערכה שלישית
זו היתה אמורה להיות מערכה שלישית, אבל שיבוש מצער הפר את האידיליה. לא אכחד שלחובבי שלטון המשפטנים והאקדוחנים השיבוש היה דווקא מענג.
משום מקום במרחב ומאף רגע בזמן הזדנקו והסתערו רעולי פנים על מדליפנו. הצינוק, העכברושים והפשפשים יהיו מנת חלקם של המדליפים כל עוד הם יעזו לפטפט. במדינה דמוקרטית חופש הדיבור אינו מרמס ללשונותיהם המתגלגלות של חסרי אחריות מימין שמסכנים בהבל פיהם את בטחון המדינה שבתוך המדינה ומסגירים את סודותיהם האפלים של שליטי הארץ. כבוד האדם וחירותו אינם מדרס לכל ליצן שמרשה לעצמו לשוטט באין מפריע ולהגיד בפיו כל מה שמתרוצץ במוחו הקודח. ובכלל, בשום מקום במגילת העצמאות לא כתוב שמותר לכל בן תמותה לחשוב ככל העולה על רוחו, חשיבה בכלל וכל שכן חשיבה עצמאית הינן סכנה מיידית לשלום הציבור, מה גם שהחשיבה זולגת ללא אחריות למוצאות הפה.
בא דות"ס לבקר בצינוק, וירא את מדליף אזוק ועקוד ואגוד. ידיים מאחורי הגב. צללית על העיניים. בלי משים ובכוונה תחילה הוא דורך על אצבע אחת קטנה של מדליף.
מדליף: זה כואב!
דות"ס: עכשיו אתה מבין סוף סוף מה אנחנו מרגישים בקפלן, את כאב הלב שלנו, כשאתם גוזלים לכם את המדינה של אבא שלנו!
מדליף: רד כבר מהאצבע!
דות"ס: נמשיך מהיכן שסיימנו.
מדליף: היה לי זמן לעיין קצת בדברי הרמב"ם – שניתן להגדיר את הא-ל בדרך השלילה בלבד. יש מקשים על הרמב"ם, שאין הבדל בין הגדרת דבר על דרך החיוב להגדרתו על דרך השלילה, התוצאה תמיד תהיה זהה. למשל, ניתן להגדיר שלחן על ידי האורך, הרוחב והעומק שלו, ובאותה מידה ניתן להגדיר אותו על ידי השלילה של כל מה שאיננו האורך, הרוחב והעומק שלו, בסופו של דבר המידע שיצטבר יהיה אותו מידע. אין הבדל אם אומרים על אדם שהוא גבוה או שאומרים עליו שהוא לא נמוך. המשמעות בשני המקרים זהה. אך נראה שיש כאן הנחת המבוקש, כלומר, הקושיה הזו איננה מכירה בהנחת היסוד של הרמב"ם שכלפי הא-ל קיימת אפשרות שלישית. כלומר, כשאנו אומרים שהוא לא נעדר, אין המשמעות היא שהוא מצוי כפי שאנחנו מצויים משום שהרמב"ם מניח מראש שהימצאותו של הא-ל היא בקטגוריה אחרת. לכן ההגדרות "לא נעדר" ו"מצוי" אינן זהות שכן יש אפשרות שלישית שאיננו מבינים אותה עד הסוף. וכאשר משתמשים בשלילה מאפשרים את קיומה של הגדרה שלישית ואילו כאשר מגדירים באופן חיובי שוללים אותה.
הכשל הוא בהנחה שקיימים בעולם רק שני מצבים – אפס ואחד, כלומר, אם הכל בעולם היה כמותי, כל הדברים היו מוגדרים על פי מספר, או על פי השאלה – קיים או לא קיים. אם כל נקודה במרחב או במבנה כלשהו ניתנת להגדרה על ידי "כן או לא", "קיים או לא קיים", ואם העולם כולו היה תלוי רק בכמות מספרית נתונה, אזי כל דבר היה ניתן להגדרה על ידי השלילה כשם שהיה ניתן להגדרה על ידי החיוב, כפי שניתן להגדיר כל מספר על ידי שלילה באותה מידה שניתן להגדיר אותו באופן חיובי. הטעם לכך שמדובר בהגדרות כמותיות, והגדרות כמותיות מתבצעת תמיד על דרך השלילה. כשמתייחסים לכמות של דבר מגדירים רק את הביטוי החיצוני שלו, את הגבולות שלו ביחס לסביבה שלו, לא מתעסקים באיכות הפנימית שלו, ולכן מדובר בהגדרה שלילית. ומשום כך אין הבדל אם מכנים מספר כלשהו "שלוש" או "גבוה משתיים" ונמוך מ"ארבע".
לעומת זאת כשעוסקים באיכות יש הבדל ניכר בין הגדרה שלילית להגדרה חיובית. הגדרה שלילית כלל אינה מכילה את המובן החיובי של הדבר. למשל, ההבדל בין אדום לצהוב, בתור ההבדל בן אורכי גל שונים, הוא עניין כמותי ולכן ניתן להגדרה שלילית וחיובית כאחד, אפשר להגדיר אותו באופן חיובי על ידי ציון אורך גל מסוים של אדום ואורך גל של צהוב, ואפשר להגדיר את הפער באורך הגל שיוצר את ההבדל בין צהוב אדום. משום שכאמור מספר כמותי אינו מכיל תוכן חיובי כלשהו אלא רק הגדרה של גבול מסוים. אך מה שלא ניתן לעשות, זה להגדיר את החוויה האיכותית של מי שצופה באדום וצהוב על דרך השלילה. כלומר כשאדם אומר שהוא רואה צהוב, זה מובן אחד, וכאשר הוא אומר שהוא רואה "לא אדום" [וכן לא את יתר הצבעים] ההגדרה הזו אינה לוכדת את המשמעות של ראיית צהוב. כלומר, טענות איכותיות אינן מוגדרות על דרך השלילה, משום שהן בעלות משמעות פנימית ולא חיצונית ובשל כך אינן ניתנות להגדרה על ידי גבול.
כך אנחנו רואים שוב, את ההבדל הניכר בין כל ההגדרות המדעיות שהן שליליות ולכן חיצוניות ולא אוחזות במשמעות לעומת ההבנה האנושית שחודרת לתוך פנימיות הדבר. לכן דווקא ההגדרה השלילית של הרמב"ם שהא-ל איננו מוגבל בשום גבול ולכן הוא מוחלט, מכילה יותר מאשר ההגדרות הכמותיות הרגילות שמתייחסות רק לגבולות של הדברים ולא למהותם.
דות"ס יורד מהאצבע בכעס: אם תכתוש את האוויל במכתשת לא רק שלא תסור ממנו איוולתו היא תדבק בו כמו ספחת. זה מה שאתה עושה בצינוק במקום לשאול את עצמך שאלות חשובות כמו "מה האסטרטגיה"?
מדליף: יש רבים שטוענים כנגד הרמב"ם שכן ניתן להעניק לא-ל תיאור חיובי כלשהו, אבל אני חושב שגם לדבריהם התיאור הזה מגיע מהחוויה הפנימית ולא מהכרת המציאות החיצונית, שכן כפי שאמרתי המציאות החיצונית ידועה לנו רק באמצעות המגבלות שלה.
כל מה שנתון לנו באמצעות החושים הוא רק ידיעה על דרך השלילה, שכן כשאנו רואים משהו או ממששים משהו אנחנו מזהים את גבולותיו בלבד. ולכן צדקו דברי הרמב"ם שאי אפשר לתת שמות ותארים לא-ל הבלתי מוגבל, כפי שאנחנו נותנים שמות למציאות החיצונית, שהרי השמות והתארים מייצגים בהכרח את הגבולות של הנושא אותם. אם ניתן לדעת יותר מכך, אזי זוהי ידיעה "איכותית" מבפנים.
אדם יודע את עצמו שלא באמצעות הגבולות החיצוניים כפי שהוא מכיר את העולם החיצון, אלא דרך ההוויה של עצמו, דרך החוויה של קיומו שלו. ודווקא ידיעה זו אינה מוגבלת משום שהיא לא אוחזת בקצוות של הדבר אלא בתוכן הבלתי מוגבל שלו.
אפשר לטעון שתפיסת הא-ל מתבהרת מבפנים, מהגילוי הפנימי, ואין לה מילים ולא שמות, משום שכמו שאומר הרמב"ם, אי אפשר לתאר אותו, כי כל תיאור מגביל ומסווג. אם דבר מה הוא חכם, הרי זה גם מפני שהוא לא "חכם מאד" וכך כל תיאור מילולי הוא מגביל. אי אפשר לתאר בשפתנו דבר שאין לו גבול. לשם הכרת דבר כזה דרושה הכרה לא מילולית. הכרה מבפנים. כפי שאנו מכירים את עצמנו[1].
התפיסה הזו הפנימית באה במקביל לתפיסה המילולית החיצונית, ואילו מנקודת המבט של ההוכחות הרציונליות לקיום הא-ל די בהכרה של הא-ל על דרך שלילת גבולותיו.
דות"ס: בא נחזור אחורה. הצלחת להוכיח בצורה יפה שחומר לא יכול לייצר את עצמו, אבל איך הגעת למסקנה שבכלל יש סיבה לקיום, אולי הכל קיים כך סתם בלי סיבה?
מדליף: בשביל לעשות את זה בצורה מסודרת עלינו לבחון קודם כל את השאלה, האם העולם הוא נצחי בזמן או שהוא התחיל לא־מזמן, קדמון או מחודש?
דות"ס: לא סגור על זה, אבל תגיד לי מה דעתך ואני אעבור מיד להחזיק בצד השני. האסטרטגיה, כפי שאתה זוכר, היא לשלול את האסטרטגיה של האחר.
מדליף: אם החומר קיים בלי סיבה, הוא היה צריך להתקיים תמיד, לא? איזו סיבה יכולה להיות לכך שדבר בלי סיבה יתחיל דווקא יום אחד להתקיים?
דות"ס: בסדר, אז נניח שהוא היה קיים תמיד כך בלי סיבה.
מדליף: חומר שקיים תמיד בלי סיבה מעורר הרבה בעיות. קודם כל, זה לא תואם את הניסיון שלנו. כלומר, לא סביר שכל העולם קיים ללא סיבה, אבל הוא לא יכול לזוז מיליונית המילימטר בלי סיבה! וגם ההיגיון מסרב לקבל קיום ללא הסבר, וכל שכן שהוא מתנגד לקיום מסוים וספציפי, שהרי כך מתרגשת עלינו הבעיה המוכרת – למה דווקא כך ולא אחרת? ולבסוף יש אינסוף פרדוקסים ובעיות עם זמן אינסופי.
דות"ס: אני אסתפק בבעיה אחת.
מדליף: ביקשת יפה אז תקבל שתים. ראשית, אין להבין מדוע אירוע שמתרחש עכשיו לא התרחש אתמול שהרי היה לו את כל הזמן שבעולם להתרחש. זאת אומרת, אין כל פשר לקיומו של העולם במצב ספציפי, שכן כל רגע נתון מופיע אחרי אינסוף זמן ולפני אינסוף זמן, ואחרי שהוא חולף אין כל שינוי במצב הכללי, שהרי "כמות" הזמן בעבר ובעתיד תישאר כפי שהיא – אינסופית. קל לראות שכל התהליכים בעולם נצחי מאבדים את ההגדרות המסוימות שלהם והופכים ל"רעש לבן", כלומר, הם מפסיקים להיות תהליכים חומריים.
שנית, אם חלף אינסוף זמן אז בהכרח שהמרחק בין היום לבין תקופה בלתי מוגבלת של זמן הוא אינסופי, כלומר, אי אפשר לומר שרק יומיים או אלפיים ימים ב"ראשית ההיסטוריה" מרוחקים מאיתנו אינסוף ימים, וכל יתר הזמן קרוב אלינו יותר, שהרי אין איזה גבול שעובר בין "ראשית ההיסטוריה" לכל יתר ההיסטוריה וגם ברור שלאינסוף אין כל ראשית. ולכן אין ספק שיש מספר בלתי מוגבל של ימים שמרוחקים מאיתנו אינסוף זמן, אך אם כן לא ניתן לומר איך לפתע מופיעים קטעי זמן סופיים, כמו כל ימי העבר המוכרים לנו, שהמרחקים בינם לביננו הוא סופי.
דות"ס: אלו טיעונים עתיקים וחזקים מאד אך פחות רלוונטיים לפי תפיסת הזמן הסטטי.
מדליף: נגיע לזה עוד מעט. מעבר לזה הממצאים של הקוסמולוגיה לא מתאימים ליקום נצחי. וגם החוק השני של התרמודינמיקה לא מתיישב עם יקום כזה.
דות"ס: שוב, הזמן הסטטי פותר הכל! הכל קפוא, אין שינויים ואין תזוזה. הטענה היא, והיא מסתמכת בין היתר על תורת היחסות, שהזמן לא זז לשום מקום, וגם כל מה שמשתנה ביקום לא באמת משתנה, הכל כתוב בספר ולכל מצב בעולם יש עמוד אחר…
מדליף: הזמן הסטטי מנוגד באופן קיצוני לאינטואיציה.
דות"ס: כן אבל גם התיאוריה שכדור הארץ מסתובב במהירות שיא לא מתיישבת עם האינטואיציה!
מדליף: זה לא אותו דבר. כאן מדובר בתפיסה שהופכת את כל מה שאנו מכירים ומאמינים בו להבל וריק. המשמעות היא שהכל הכל קפוא לנצח, כולל מה שאנחנו מדברים עכשיו, הכל כבר קיים מראשית ועד אחרית. הכל חסר משמעות.
יתרה מכך, נובע מזה שהכל בטל, אין מקום למדע, לידע ולחשיבה, לא רק מפני שהכל כבר נכתב ונחתם אלא מפני שהכל נוצר בלי שום סיבה ובלי פשר ולא זו בלבד אלא שכל התופעות המתחדשות עלי אדמות, גם הן לא מתרחשות על ידי סיבה, במובנה המקובל[2]. הן למעשה כלל לא מתרחשות. הן הינן כפי שהן מאז ולעד.
חשוב על אדם שעוקב אחרי התנועה הערנית של הסמן על מסך המחשב בלי לדעת דבר על קיומו של המחשב שמסתתר מאחורי המסך. אדם זה מפתח תיאוריות מקיפות על הסיבות והחוקים שמניעים ומבקרים את תנועת הסמן, בלי לדעת ש"תנועת" הסמן על המסך כשלעצמה כלל איננה סיבתית במובן הרגיל. ברור לכן שכל תיאוריה שתעלה בדעתו תהיה מופרכת מיסודה, שהרי נעלם ממנו פרט מכריע שבלעדיו אין דרך להבין את התהליכים על גבי המסך.
באותו אופן, אם אנחנו מניחים שהיקום כולו מצוי במצב סטטי בלתי סיבתי לחלוטין, הרי שכל תיאור ומתיחת קווים בין ממצאים שנוצרו בתוכו בלי סיבה יהיה חסר משמעות לחלוטין. מה גם שהחוקרים עצמם שעוסקים בתיאוריות השונות על כל פרט, עצב ותא בגופם, גם הם, חסרי כל סיבה.
גם אם הקריסה של המדע לא מדאיגה אותך, עליך לחרוד מקריסתו של כל סוג של חשיבה הגיונית. אדם שיעצור ברמזור אדום, למשל, יפעל באופן לא רציונלי, שכן העובדה שעד כה העצירה ברמזור מנעה תאונות או קנסות, אינה מעניינו כלל וכלל, שהרי כל התוצאים עלי אדמות אינם סיבתיים, ואין שום משמעות לכל מה שידוע עד כה. יתרה מכך, שום דבר לא באמת ידוע, שהרי כל המידע החקוק בזיכרונו של הנהג בצומת ושל יתר אזרחי העולם אינו אלא תוצר בלתי סיבתי ולכן חסר ערך. מיותר לומר, שבדרך זאת תישמט הקרקע גם תחת התיאוריה העוסקת בזמן סטטי, זו שבגינה נאלצנו זה עתה להפנות עורף לשכל הישר, וכך כל הדיון כאן ובכל מקום אחר יהפוך למיותר ונטול הגיון.
הדרך היחידה להחזיר את הרציונליות לחיינו היא להניח שהיקום הסטטי כולו נוצר על ידי סיבה כלשהי, ובה מצוי הקשר בין כל פרט ופרט בעולם. שכן היא יצרה את היקום באופן שיטתי שמשקף רציונל או עיקרון שמצוי בה עצמה.
אם נחזור למשל, נכון שכאשר הסמן על הצג של המחשב נע משמאל לימין, לא מדובר בתהליך סיבתי רגיל, כלומר, הקיום של הסמן על הצג משמאל, אינו סיבה לקיומו לאחר מכן בימין, ולו מהטעם שמדובר בכיבוי והדלקה עוקבים של נורות זעירות בזו אחר זו ולא בתזוזה של ממש משמאל לימין. אך האם המשמעות היא שהתנועה של הסמן איננה סיבתית? – לא ולא. אף שהסיבה לא מצויה על המסך היא קיימת מאחורי הקלעים במערכות המחשב או בתנועת היד של המשתמש. ולכן בהחלט ניתן להבין את תנועת הסמן על המסך, אם רק מכירים את הסיבות האמיתיות של תנועתו.
אם כך, רק לאחר שנניח שקיימת סיבה שכוננה את היקום הסטטי כולו והיא זו שמעניקה לחלקיו השונים מובן סיבתי מסוג כלשהו, נציל את נפשנו מהג'ונגל הכאוטי שנובע מיקום סטטי. אבל כאן מצויה נקודת התורפה, שכן הכרה בסיבה שממש יצרה את היקום הסטטי הינה חזרה מאולצת לזמן דינמי, שהרי כאמור כל סיבה ממשית אפשרית חייבת להתקיים במסגרת של זמן דינמי ומצריכה סיבה לקיומה של עצמה. ושוב נאלץ להתמודד עם כל המכשלות והקשיים שנובעים מכך שסיבה לא יכולה לסובב את עצמה, כשם שתרנגולת לא יכולה להטיל את הביצה שממנה היא עצמה בקעה בראשית ימי אפרוחיותה. לחילופין אם מישהו יציע שהיקום הדינמי שיצר את המערכת הסטטית קיים משך נצח בלי סיבה, הרי שהוא ישוב להסתבך עם בעיות העולם הנצחי הדינמי הנ"ל שתהפוכנה לרלוונטיות לגבי היקום החיצוני הדינמי.
דות"ס: נאמת לי מאד!
מדליף: זה מה שיפה בדיאלוג…
דות"ס: אל תשכח להדליף הכל כשאתה מסיים.
מערכה שלישית
מדליף: עכשיו זו באמת המערכה השלישית. אם אני זוכר נכון, יש איזו קלישאה על אקדח שמופיע במערכה הראשונה ויורה במערכה השלישית, לא?
דות"ס: נראה לי שקלישאה שמופיעה במערכה שלישית מרמזת על כך שהבמאי חותר לסיום המערכה, והוא מתלבט האם לחסל את השחקנים במחווה דרמטית או לסיים בטוב.
מדליף: כדאי שנברח מהר לפני ההתנקשות.
יריות ברקע מאששים את החששות. השניים חומקים במיומנות.
דות"ס: התנקשות בלי שום סיבה, היא אפילו יותר גרועה מיקום בלי סיבה!
מדליף: סכנה לשלום המדינה, אני מניח.
דות"ס: כמובן, איך שכחתי.
מדליף: לא להאמין שעדיין מבצעים פעולות כאלו בסגנון של מערבון בשחור לבן.
דות"ס: זה מזכיר לי. מה לגבי ה"אנד גיים?"
מדליף: מה איתו?
דות"ס: אם אין לכם אסטרטגיה, לפחות שיהיה לכם "אנד גיים!"
מדליף: אמרתי לך, אם יש לעולם התחלה אז יהיה לו גם סוף, אם יש אסטרטגיה או מחשבה תחילה אז יהיה גם סוף מעשה, כלומר אנד גיים!
The end
ללגימה מ"מרד המכונות" – ספרו של יהוידע הכהן לחץ כאן. למידע נוסף אודות הספר לחץ כאן. לאתר הספר לחץ כאן.
[1] היה מקום לומר, שאף הרמב"ם מודה בכך משום שבפרק ס"ח הוא אומר שהא-ל הוא משכיל, שכל ומשוכל שאינם אלא אחד, והוא מדמה את התאחדות הזו להתאחדות שמצויה בהשכלה האנושית בין השכל, המשכיל והמשוכל בפועל שאינם אלא אחד. ובפרק א' (ח"א) הוא אומר שהמשמעות שהאדם נברא בצלם א-לוהים היא שהוא דומה לו בהשגת שכלו.
אמנם אפשר שהרמב"ם מתכוון לפעולת ההשכלה הא-לוהית, כלומר לידיעת ה', ולא לעצם. והרי הרמב"ם אינו מתנגד לתאר את הא-ל באמצעות פעולותיו, אבל מכל מקום עדיין לא ברור מה טעם יש להמשיל את האדם לא-ל אחרי שהרמב"ם הבהיר שאין שום דמיון בין היוצר לבין יצוריו. מכאן אולי אפשר להבין שהרמב"ם אכן השאיר פתח להכרת הא-ל עצמה שלא במילים ולא בתארים אלא כדרך שה"אני" מוכר בתודעה. כלומר, על אף שידיעת ה' אינה כידיעתנו, ואף לא דומה לה כלל, מכל מקום ידיעתנו משמשת משל כלשהו, שלא בדרך משל ונמשל בעלמא, לידיעת ה'. ורק בידיעה בלתי מילולית לא בדיבור ולא בשפה אנו יודעים משהו כלשהו מידיעת ה'.
וז"ל המורה שם (ח"א פ"א): וכאשר ייוחד האדם בענין שהוא זר בו מאד, מה שאין כן בדבר מן הנמצאות מתחת גלגל הירח, והוא ההשגה השכלית אשר לא ישתמש בו חוש ולא מעשה גוף ולא יד ולא רגל, דמה אותה בהשגת הבורא אשר אינה בכלי, ואם אינו דמיון באמת, אבל לנראה מן הדעת תחלה. ונראה באדם מפני זה הענין, ר"ל מפני השכל האלהי המדובק בו, שהוא בצלם אלהים ובדמותו, לא שהשם יתברך גוף שיהיה בעל תמונה. ע"כ.
אלא שאם כן הדבר, מדוע הרמב"ם לא התיר את קושייתו (ח"א פרק נט), האיך תתאפשרנה דרגות השגה שונות ממשה ושלמה ועד אחרון המשיגים, והרי ההשגה לדבריו אינה אלא שלילת הגבולות וביטול השלילות. והרי הרמב"ם יכל להשיב על כך שבתודעה הבלתי מילולית מתקיימות דרגות רבות של ידיעה והשגה. ובדוחק יש לומר, שהרמב"ם ביקש דרגות השגה שניתן למסור אותן מאדם לרעהו ומרב לתלמיד, ולא די לו בהשגה שאיננה ניתנת לתיאור במילים. שאם נאמר שההבדל בין חכם גדול לבין זולתו, אינו בא לידי ביטוי מילולי, מה תועיל מבחינה מעשית השגת רב לתלמידו.
[2] נראה שאי אפשר לטעון שאף אם כל התופעות ביקום קיימות בלי סיבה, מכל מקום הן מתרחשות בהתאם לחוקיות כלשהי, שהרי דבר נטול סיבה במוחלט לא כפוף לשום חוק. החוק מופיע רק במקום שבו קיימות סיבות, משום שמערכת חוקים הינה מערכת המגבלות והאילוצים של סיבות פועלות כלשהן ושל התוצרים שלהם. אך בהינתן חופש מלא מסיבתיות אין משמעות לחוקים.
אפשר קצת הסבר מהי בדיוק תפיסת היקום הסטטי?
עיין ב"זמן ותודעה" מאת אבשלום אליצור. ספר מרתק.