יהוידע הכהן: מה היא התשובה?

עֲזָב נָא בֶּן אָדָם עֲזָב נָא. עֲזֹב שֵׁמֶץ וְדִבָּה. בְּטֶרֶם תִּתְעוֹפֵף כְּיוֹנִים אֶל אֲרֻבָּה. וְהַנּוֹשֶׁה בָּא לָקַחַת הָעֲרֻבָּה. לָכֵן שׁוּב וּזְכֹר אֶת הַיּוֹם הַבָּא. כִּי הַיּוֹם קָצֵר וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה. מִי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ. בְּטֶרֶם יִסָּפֶה אוֹ יוֹמוֹ יָבֹא. (מתוך סליחות לצום גדליה, זהות המחבר לא ידועה).

לדעת רבינו חננאל (ר"ה טז:) ורמב"ם (תשובה פ"ג ה"ג) הבינונים ניצלים וזוכים לחיים, דווקא על ידי התשובה. אם כן יש צורך בוער לברר איך וכיצד שבים בתשובה.

טעות לחשוב שמדובר במצווה שכמעט לא ניתן לבצעה, התורה מעידה (דברים ל יא-יד, לדעת הרמב"ן) שהתשובה לֹֽא־נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹ֥א רְחֹקָ֖ה הִֽוא: לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא: וְלֹֽא־מֵעֵ֥בֶר לַיָּ֖ם הִ֑וא: כִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ:

כדי לראות מדוע המצוה הזו, התשובה, קרובה ומצויה בהישג יד, בפה ובלב, עלינו לבחון תחילה כמה מקומות שיש בהם כדי לשפוך אור על גדריה ודרכיה של השיבה בתשובה.

סתירה לכאורה בדברי הרמב"ם

ברמב"ם (תשובה פ"א ה"א) מופיעה מצוות התשובה בדרך מעוררת תמהון:

כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה.

כלומר, לדעת הרמב"ם מצוות התשובה בעיקרה היא להתוודות על החטא. וקשה להבין מדוע מצוות התשובה מתמצית דווקא בוידוי לפני ה', ואילו החרטה ועזיבת החטא אינם נדרשים אלא כתנאי מקדים למצווה.

וביותר, שהרמב"ם עצמו בפתיחת הלכות תשובה, בהזכירו את פרטי המצווה, כתב, "מצות עשה אחת והיא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה". והרי מפורש שהמצווה היא לשוב מן החטא והוידוי אינו אלא חלק מן התשובה, והדבר נראה מנוגד לדבריו שהובאו לעיל, שהוידוי הוא המצווה והתשובה אינה אלא שלב מקדים.

ואכן יש ראשונים שחולקים על הרמב"ם^[1], אך לכל הדעות, מצוות וידוי היא חובה גמורה. וכמו שכתב הרמב"ם בספר המצוות (עשה עג):

הנה התבאר לך מכל מה שזכרנוהו שהוידוי מצוה בפני עצמה וחובה לחוטא על אי זה חטא שחטא ובין בארץ ובין בחוצה לארץ בין הביא קרבן בין לא הביא קרבן הוא חייב להתודות כמו שאמר יתעלה והתודו את חטאתם אשר עשו.

ומצווה זו מצריכה ביאור, איזה טעם יש בוידוי, ועד כדי כך שאין לאדם כפרה אף על פי ששב בתשובה, כל עוד לא התוודה על חטאיו (רמב"ם תשובה שם).

יתרה מכך, כתב הרמב"ם (שם פ"ב ה"ג) על פי דברי הגמרא (תענית טז.):

כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ.

וקשה להבין, מה למתוודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב את החטא לבין הטובל במים מטהרים, איזה ערך יש לוידוי שאינו מלווה בעזיבת החטא? – אכן, מכל הקשיים הנזכרים מוכח, שהוידוי הוא הוא עיקר התשובה והוא זה שמטהר ובלבד שהחוטא ישליך את הטומאה מידו. והדבר מחוסר ביאור.

מעבר לזה, האופן שבו מתקיימת מצוות וידוי מעורר פליאה. הוידוי נעשה בדרך כלל על הקרבן או על סדר התפלה, והוא מנוסח בדרך של תפילה ותחנונים. מדוע הוידוי לא נאמר בפני עצמו כרוב המצוות, מדוע הוא שזור בתפילות ובקשות? – כדי לבקש מזור לכל הבעיות הללו נפנה להביט בעוד כמה עניינים הקשורים להלכות תשובה.

עד שירצה את חברו

ברמב"ם (שם פ"ב ה"ט):

עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל את חבירו או המקלל חבירו או גוזלו וכיוצא בהן אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו, אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו.

בהלכה זו מבואר שאין די בכך שהחבר הנפגע שכח את הפגיעה או שהיא תוקנה לחלוטין אלא יש צורך גם בריצויו. אך לא ברור מדוע הריצוי רלוונטי לתשובה, הרי אם הנזק עדיין קיים (כגון בחובל בחברו ופצעו שאינו יכול לתקן את המעוות אלא רק לשלם לו ממון), מה יעזור שהחבר מתרצה לו, ואם הנזק הוסר לגמרי (כגון בגוזל ומשיב), מה יוסיף הריצוי.

ואף שהיה מקום לומר, שהריצוי נועד לשכך את הכעס או הצער של הנפגע, מכל מקום הריצוי לא בהכרח קשור עם אלו, שהרי יתכן שהכעס התפוגג מזה זמן רב והיגון נעלם ואיננו, ואדרבה בקשת המחילה מזכירה נשכחות ועלולה לעורר מחדש רגשות שליליים.

דבר תמוה נוסף מסופר בגמרא (יומא פז.), על אמוראים שהיו מחזרים ומרבים לטרוח אחר מי שפגע בהם, כדי שהלה יבקש מהם מחילה, ומדוע לא מחלו מרצונם בלב שלם ובנפש חפצה והיו חוסכים לעצמם את הטרחה וההשפלה שבדבר?

בנוסף לכך, כתב הרמב"ם (תשובה פ"ב ה"ט) על פי הגמרא והמדרש (שם ובמדב"ר יט כג):

לא רצה חבירו למחול לו מביא לו שורה של שלשה בני אדם מריעיו ופוגעין בו ומבקשין ממנו, לא נתרצה להן מביא לו שניה ושלישית לא רצה מניחו והולך לו וזה שלא מחל הוא החוטא.

האין זה פלא שהנפגע והנעלב, הופך להיות החוטא? ולא עוד, משמע, שהוא לבדו החוטא וזה שפגע יצא בדימוס. ולא זו בלבד, משמע גם שהנפגע חוטא באותו החטא עצמו שבו חטא הפוגע קודם לכן, וכביכול נכנס הנפגע תחת הפוגע.

לפני שנציע פתרון לשאלות אלו נסור להביט על עוד פרטים בהלכות תשובה.

ויעיד עליו יודע תעלומות

ברמב"ם (שם פ"ב ה"ב):

ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר "יעזוב רשע דרכו" וגו', וכן יתנחם על שעבר שנאמר "כי אחרי שובי נחמתי". ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו', וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו.

ופירוש דבריו (עפ"י כס"מ ולח"מ שם) שעל השב בתשובה להעיד על עצמו את יודע תעלומות, ועל דרך הכתוב, "ואעידה לי את השמים ואת הארץ" שמשמעותו שהוא מקבל את השמים והארץ לעדים על עצמו.

וזוהי משמעות הפסוק שהרמב"ם מביא כסמך לדבריו, להלן הפסוק עם הפסוקים שלפניו:

שׁ֚וּבָה יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֥י כָשַׁ֖לְתָּ בַּעֲוֹנֶֽךָ: קְח֤וּ עִמָּכֶם֙ דְּבָרִ֔ים וְשׁ֖וּבוּ אֶל־יְקֹוָ֑ק אִמְר֣וּ אֵלָ֗יו כָּל־תִּשָּׂ֤א עָוֹן֙ וְקַח־ט֔וֹב וּֽנְשַׁלְּמָ֥ה פָרִ֖ים שְׂפָתֵֽינוּ: אַשּׁ֣וּר לֹ֣א יוֹשִׁיעֵ֗נוּ עַל־סוּס֙ לֹ֣א נִרְכָּ֔ב וְלֹא־נֹ֥אמַר ע֛וֹד אֱלֹהֵ֖ינוּ לְמַעֲשֵׂ֣ה יָדֵ֑ינוּ אֲשֶׁר־בְּךָ֖ יְרֻחַ֥ם יָתֽוֹם: (הושע יד ב-ד).

דהיינו, השב בתשובה פונה אל ה' ואומר לו שהוא לא ישוב לחטאיו. וכאן שוב ניכר הדבר שהתשובה כרוכה בעיקרה בוידוי ובתפילה ובפנייה אל ה' עד כדי שיעיד על עצמו את יודע תעלמות שלא יחזור לזה החטא, ויתרה מכך, בתוך הדברים אומר הנביא את המילים המכוננות של עבודת התפילה כולה – "ונשלמה פרים שפתינו". וכדי לעמוד על פשרם של דברים ניגש להביט בהלכה מתמיהה בהלכות חושן משפט.

הכשרת רשע ששב בתשובה בבית דין

לדעת ר"ח ורי"ף (כתובות כב.) ועוד ראשונים, כאשר אדם נפסל לעדות ולדין בגלל שהוא גזל, אין הוא חוזר לכשרותו עד לשעה שבה בית הדין מכשירים אותו ולא למפרע, זאת אף על פי שבית הדין מסתמך על עדים שמעידים עליו שחזר בתשובה לפני זמן מה. כלומר, אף שחזרתו בתשובה היא הסיבה להכשרתו אין הוא חוזר לכשרותו אלא משעה שבית דין מכשירים אותו בפועל, ולכן כל עדות או פסק דין שיצאו מפי העד או הדיין הפסול קודם שבית דין הכשירו אותו פסולים אף הם, אף שנעשו לאחר שחזר בתשובה.

ותמה הש"ך (חו"מ סי' מו ס"ק סו) על כך, מדוע זה שחזר בתשובה לא יוכשר בבית דין למפרע משעה שחזר בתשובה, והרי כשם שאדם שהעידו עליו בבית דין שגזל, נעשה פסול לעדות למפרע משעה שגזל, כך אדם שחזר בתשובה ראוי לשוב לכשרותו למפרע.

ונראה לכן שהתשובה עצמה של הגזלן הפסול לעדות אינה נגמרת עד שבית דין מקבלים אותו ומשיבים אותו לכשרותו שכן התשובה על עברות שפוסלות לעדות ולדין, אינה רק על עצם הגזלה אלא גם על הפרישה מן הכלל ועל עצם הפיכתו לפסול ולמנוע מעדות ודין, ולכן אין התשובה נגמרת עד שייוודע לבית דין שהוא שב לכשרותו ובית דין מקבלים ומאמצים אותו חזרה לחיק הציבור, ורק כך הוא מסיר את המחיצה שמבדילה בינו לבין הכלל.

מי יתנני ירחי קדם

ומכאן נראה שהוא הדין לכל חזרה בתשובה שאינה רק עזיבת החטא אלא היא בעיקרה שיבה אל המדרגה הקדומה שהיה החוטא מצוי בה לפני החטא ושיקום הקשר בינו לבוראו, וכלשון התפילה "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם".

בהתאם לכך, הוידוי הוא עיקר התשובה משום שהוא קשור ישירות לתפילה ולקרבן; הוידוי הוא פנייה אל ה' בתפילה ובחרטה ובעזיבת החטא. התשובה היא כלשון הפסוק – "שובה ישראל עד ה' א-לוהיך" והיא מתבצעת באמצעות וידוי ופנייה אל ה', ואילו עזיבת החטא היא לא התשובה עצמה אלא רק תנאי מקדים והכרחי או הסרת מניעה עיקרית שעצם קיומה לא מאפשר תשובה. וכדברי הגמרא, הוידוי דומה לטבילה ואילו עזיבת החטא לשמיטת מקור הטומאה מן היד.

ולכן אין סתירה בדברי הרמב"ם, האם המצווה נאמרה על הוידוי או על התשובה, שכן הוידוי הוא התשובה עצמה[2].

כך מובן גם מדוע בעבירות שבין אדם לחברו, נדרש לרצות את החבר, משום שכאשר החטא הוא כלפי הזולת, אין התשובה נגמרת עד שמוסרת המחיצה בין החוטא לבין חברו, שכן גם כאן נדרש שיקום היחסים בין האדם לחברו.

דהיינו, חלק עיקרי בחטא שבין האדם לחברו הוא הפגיעה בקשר שביניהם, יצירת קרע וקיטוב ושילוח מדנים בין אחים, ולכן התיקון לא נגמר עד שירצה את חברו ויתחדשו ימיהם כקדם. ולכן היו האמוראים מחזרים אחר אלו שפגעו בהם, כי אין טעם שהנפגע ימחל סתם כך, אלא המבוקש הוא שיקום היחסים וחידוש האחווה ולשם כך הכרחי ששני הצדדים ישתתפו בתהליך.

ומובן מדוע הנפגע שמסרב לסלוח הוא החוטא, שכן כאמור חלק עיקרי בחטא הוא הפירוד והפילוג שנוצר בין הניצים, ומכיוון שהנפגע מסרב להתרצות הרי הוא זה שנושא באשמה כעת על המשך המחלוקת ביניהם ולכן יש לו כעת חלק בחטא המקורי של הפוגע, שכן חלק עיקרי בחטא של הפגיעה בזולת, כאמור, הוא עצם יצירת השנאה והקיטוב, וכעת הנפגע הוא זה שמחזיק באותה קטטה והפוגע נעשה כאנוס לגביה.

דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב

ומסתבר שמקורם של האמוראים לכך, הוא מהכתוב, "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב", שנדרש על עשרת ימי תשובה, בהם הקב"ה מתקרב אל החוטאים כדי שהם יבקשו את מחילתו, ורואים כאן שאין מקום למחילה סתם ללא ריצוי וללא דרישה מצד החוטא, שהרי הקב"ה מתקרב אך לא מוחל ללא קריאה מצדנו, אלא רק באמצעות פנייתנו אליו נוצרת קרבה מחודשת.

ולכן גם הכפרה והמחילה הם חלק עיקרי בתשובה, כמו שניכר מאד בנוסח התפילה, בדברי חז"ל, וברמב"ם בהלכות תשובה, כי התשובה בעיקרה היא לשוב לירחי קדם ולחדש את הנעורים כבראשונה[3].

ומכאן ניתן להבין שהתשובה היא בהישג יד, בפה ובלב, משום שהתשובה בעיקרה היא פנייה אל ה' וחידוש הקשר עמו. עזיבת החטא, הכרחית, אמנם, אבל יתכן שדווקא המשל, אודות הטובל ושרץ בידו, שנאמר עליה, שנועד להחמיר נמצא גם מקל מעט, משום שעזיבת השרץ בשעת הטבילה אינה מחייבת שיודע תעלומות יעיד על הטובל שלעולם הוא לא יחזיק עוד שרץ ביד.

כלומר, הטובל בשעת הטבילה צריך לפרוש לגמרי מהטומאה ודי לו בכך, הוא לא אמור כרגע לעסוק בעתידות משום שהטהרה באה לו מהמים ולא מעזיבת השרץ. כך גם השב בתשובה צריך להתמקד בשיבה אל ה' ובחידוש הקרבה אליו באשר הוא שם. ויהי רצון שיתקיים בנו, "ומל ה' א-לוהיך את לבבך ואת לבב זרעך" (דברים ל ו), שזו היא התמורה לשבים בתשובה שפותחים את סגור לבם כחוד מחט ונפתח לבבם כפתחו של אולם.

[1] ראה בספר שערי תשובה בראשיתו.

[2] ראה קרית ספר (תשובה פ"א) שכתב שהוידוי והתשובה הם מצוה אחת.

[3] כנגד כל החיזיון הזה ניצבת הלכה מחודשת מאד שעוסקת באדם שמקדש אשה על תנאי שהוא צדיק גמור: "על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור – מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו" (קידושין מט:). והנה תמהו רבים, איך יתכן כן, הרי גם אם המקדש הרהר תשובה בדעתו הוא לא התוודה עדיין, וכדברי הרמב"ם אין לאדם כפרה עד שיתוודה. וכן קשה, הרי רשע גמור הינו כזה שחטא גם כלפי חבריו, והרי על עבירות אלו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו [כך הקשה שי למורה (אבה"ע סי' לח סל"א), וראה בית יוסף (אבן העזר סי' לח סל"ב): וכתב רבינו ירוחם (נכ"ב ח"ד קפח ע"א) ויש מפרשים שאם הוא רשע לבריות כגון גזלן וכיוצא בו אין יכול להיות צדיק עד שישיב הגזילה ויש מפרשים דכיון שהרהר להשיב הרי הוא צדיק]. ועוד, הרי הוא עדיין מחזיק את גזלותיו בידו ואיך נחשיב אותו לבעל תשובה (כך הקשה חלקת מחוקק שם). 

ועוד קשה, שגם על עבירות שבין אדם למקום יש חילוקי כפרה, ולמשל, מצוות עשה מתכפרת על ידי תשובה מיד, אך מצות לא תעשה אינה מתכפרת עד יום הכיפורים (רמב"ם תשובה פ"א ה"ד), ואם כן איך יתכן שהוא הפך בין רגע לצדיק גמור.

ויש מיישבים, שוודאי שאין כל עברותיו מתכפרות על ידי הרהור תשובה, אלא שמכל מקום תשובתו מועילה להפוך אותו לצדיק, ואין התשובה תלויה בכפרת עוונותיו.

אך לפי האמור לעיל אין זה כך, שכן התשובה והכפרה כרוכות זו בזו לבלי הפרד, וכן הוכחנו שהוידוי הוא עיקר התשובה ואיך נאמר שהמהרהר תשובה בלבו ולא התוודה חזר בתשובה והפך לצדיק.

לכן נראה שיש לפרש כך, וכן משמע בחלקת מחוקק (אבה"ע סי' לח ס"ק מד), שבוודאי אין המהרהר תשובה בלבו בגדר בעל תשובה, אך מכל מקום הוא יכול הוא להפוך את עצמו לצדיק על ידי כך, והיינו, כדברי הגמרא (ברכות סא:), שצדיק הוא זה שיצר הטוב מכוון את צעדיו ורשע להיפך, ובינוני הוא זה שיצר הטוב ויצר הרע מנהלים אותו ביחד. ולכן זה שמהרהר תשובה בלבו, עושה באותו רגע את המירב שביכולתו לעשות ולכן די בעזיבת החטא במחשבתו כדי שהוא יהיה בגדר צדיק לפי שעה. אך יחד עם זאת הוא לא השלים את תשובתו ולא כיפר על חטאיו.

וראיה לדבר מהמשך דברי הגמרא שם: "על מנת שאני רשע, אפילו צדיק גמור – מקודשת, שמא הרהר דבר עבודת כוכבים בדעתו".

והנה הגמרא לא נקטה שמא תהה על הראשונות בלבו, שעל ידי זה הוא מאבד את כל זכויותיו (רמב"ם שם פ"ג ה"ג), שדבר זה הוא ההנגדה המתאימה למהרהר תשובה, אלא הגמרא אמרה רק שיתכן שהוא מהרהר בעבודה זרה שהיא עברה חמורה שעוברים עליה בהרהור בלבד (ראה קידושין לט:), ועל ידי כך נעשה לרשע. ולכן משמע שהוא הדין בתחילת הדברים אין ההרהור בתשובה מועיל אלא להופכו מרשע לצדיק, אך אין כאן שיבה בתשובה ממש. ולכן החשש בשני המקרים ההפוכים זהה, שמא המקדש שינה ברגע הקידושין את מעמדו מצדיק לרשע ומרשע לצדיק, ותו לא. 

ואם כן שבים אנו ומקיימים את מה שהתבאר קודם לכן, עיקר התשובה הוא הוידוי שבו החוטא לוקח עמו דברים ושב עד ה', דהיינו על החוטא לבקש ולרצות את ה', ועזיבת החטא אינה אלא הסרת המניעה ולא עצם התשובה.

וכאשר פגע בחברו עליו גם לשוב ביחס אליו ולהתוודות בפניו, וכאשר הוא הוסר והורחק מהציבור ונפסל לעדות ולדין עליו לשוב ביחס לציבור ואין תשובתו שלמה עד שבית דין יקבלו אותו ויאשרו את תשובתו.