יהוידע הכהן: ניצחון מוחלט

בין הסוכה ללולב שורר ניגוד בולט; בעוד שארבעת המינים נחשבים לכלי קרב[1], הסוכה מסככת ומאחדת ושמה הוא "סוכת שלם", ובכל זאת, למרות החיכוך לכאורה שבין הלולב לסוכה, שניהם באים תמיד יחד[2].

מדוע הדבר כך? מדוע הלולב והסוכה שמייצגים שני דברים הסותרים זה לזה, דווקא הם משלימים זה לזה?

במדרש (ויקרא רבה ל ב) נאמר, שעם ישראל ואומות העולם מתעמתים בראש השנה, ואין לדעת מי המנצח עד שישראל יוצאים בלולבין ואתרוגים בידיהם ואז נודע הדבר – ישראל נצחו.

וביאר הגר"מ שפירא, שהכוונה כאן למה שאמרו בזוהר (רע"מ ג אמור פח ע"ב), שיש הקבלה בין העימות של יעקב ועשיו על ברכותיו של יצחק לבין הדין של ראש השנה.

יעקב זוכה על ידי שהוא משמיע את קולו – קול יעקב שהוא קול השופר, וכתוצאה מכך עשיו מקטרג על יעקב ויעקב שב בתשובה בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים ונותן לעשיו מנחה, שהיא כעין השעיר שנשלח המדברה ביום הכיפורים, ואז עשיו מניח ליעקב, ואז יעקב נוסע סוכתה. וכדברי הכתוב: וְיַעֲקֹב֙ נָסַ֣ע סֻכֹּ֔תָה וַיִּ֥בֶן ל֖וֹ בָּ֑יִת וּלְמִקְנֵ֙הוּ֙ עָשָׂ֣ה סֻכֹּ֔ת עַל־כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם־הַמָּק֖וֹם סֻכּֽוֹת (בראשית לג יז).

אם כן, הניצחון של יעקב על עשיו נגמר דווקא בסוכה, אך לא התבאר מדוע הדבר כך, ואיך הסוכה מתקשרת לנטילת ארבעת המינים, ומדוע ארבעת המינים מייצגים ניצחון.

יתרה מזאת, אם בחג הסוכות מציינים ניצחון, היה מקום לצפות שהניצחון יבוא שלוב עם היאחזות בשטח, ולמה אם כן דווקא בזמן שמחתנו ובימי ניצחוננו אנו עוזבים את דירת הקבע ויוצאים לדירת ארעי, האם לא היה ראוי שהניצחון יבוא לידי ביטוי דווקא בהתקבעות בקרקע? מה עוד, שהסוכות הוא חג האסיף שבו שמחים על תנובת הקרקע ואיך יתכן שדווקא אז נשמיט את הקרקע מידינו?

סוכה שאולה לעומת לולב שאול

קיים עוד ניגוד חד בין לולב לסוכה, הניגוד הזה נוגע לארבע הלכות; לולב גזול ולולב שאול פסולים, לעומת סוכה על קרקע גזולה וסוכה שאולה שהינם כשרים, לדעת חכמים וכן להלכה.

וליתר פירוט: בגמרא (סוכה כז:) מבואר, שניתן לצאת בסוכה שאולה, לדעת חכמים, ועם זאת לולב שאול פסול לכל הדעות. הגמרא דורשת את החילוק הזה מן הפסוקים, אך לא התפרש טעמו של דבר, מדוע לולב שונה מסוכה ורק בו נדרשת בעלות גמורה.

יתרה מכך, מבואר בגמרא (סוכה לא.) שהיושב בסוכה שעל גבי קרקע גזולה יוצא ידי חובה לדעת חכמים, משום שקרקע אינה נגזלת[3]. ותמהו הראשונים והאחרונים, שמכל מקום, לדעת הרמב"ם (גניבה פ"ז הי"א), אף שקרקע אינה נגזלת יש איסור בגזלתה, ולכן זו מצווה הבאה בעבירה, ואיך יתכן שיוצאים ידי חובה כך והרי לולב גזול פסול, משום מצוה הבאה בעבירה (שם ל.)[4].

והנה הרחבנו בפרשת בהר והראנו שהטעם לכך שהקרקע אינה נגזלת וכן נקבעו דינים נוספים ייחודיים [אין בה אונאה ואין נשבעים עליה ואין בה הודאה במקצת ואין בה דיני שומרים ואין פודים בה בכור וקונים אותה בכסף ובשטר ובחזקה], הוא שהבעלות על קרקע אינה דומה לבעלות על מטלטלין, זאת משום שהאדם אינו שולט בקרקע ואינו מחזיק בה אלא היא מחזיקה בו ולכן בעלותו עליה רופפת ואינה דומה לבעלות על מטלטלין, וכעין שכתוב "כי לי הארץ, כי גרם ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כה כג).

ומעתה ניתן לומר, שמה שאמרו בגמרא, שלדעת חכמים, קרקע גזולה כשרה לסוכה משום שקרקע אינה נגזלת, פירושו שאין הבעלות על הקרקע חלה בקרקע עצמה, אלא היא רק בגדר הסכם כמעט שרירותי בין בני האדם, ואין בעלות זו מהותית לקרקע. וכך מובנים דברי הריטב"א[5], שאין סוכה על גבי קרקע גזולה פסולה משום מצוה הבאה בעבירה, משום שהעבירה אינה בגוף הסוכה, שכן כאמור הבעלות עצמה של הנגזל אינה בגוף הקרקע אלא היא כהסכם חיצוני שנכרת בין בני האדם והפגיעה בבעלות זו אינה עבירה שנעשית בגוף הקרקע. לא כן הדבר לגבי לולב, שבו כן קיימת בעלות גמורה, ולכן לולב גזול פסול משום מצווה הבאה בעבירה, שכן העבירה היא בגוף הלולב.

וכעת מובן גם מדוע קרקע שאולה כשרה לסוכה, שהרי סוכה בדרך כלל נבנית על גבי קרקע, ומכיוון שנתבאר שלעולם אין הקרקע שייכת לאדם כמו מטלטלין, לכן מעיקר הדין אין דרישה, לדעת חכמים, שהקרקע תהיה בבעלות היושב בסוכה אלא סוכה שאולה כשרה, בניגוד ללולב שהוא מטלטל ותיתכן בו בעלות גמורה, ולכן לולב שאול פסול.

אם כן, ראינו שיש הבדל מהותי בין הסוכה ללולב, הלולב מצוי בבעלות גמורה של האדם והקרקע שעל גביה בנויה הסוכה אינה כזו, וההבדל הזה בא לידי ביטוי בהלכות סוכה ולולב. עתה ניגש לחקור לאן מובילה אותנו אבחנה זו.

ניצחון הרוח

הניגוד שבין הלולב לסוכה, הוא זה שמביע את הניצחון האמיתי ושולל את הניצחון המדומה. תפיסת קרקע נחשבת אמנם כשלב חשוב בניצחון, אך מדובר באשליה, האדם אינו מחזיק את הקרקע אלא הקרקע היא זו שמחזיקה בו.

אומות ואימפריות גדולות שהשתרעו על שטחים עצומים התפוררו, התנוונו או שקעו לתוך עצמן תחת המשקל של עצמן. הניצחון שלהן לא היה בר קיימא משום שהוא היה ניצחון חומרי בלבד.

ניצחון שמחזיק מעמד לאורך זמן אינו תלוי בכיבוש קרקע או בכלי נשק מתקדמים, אלא הוא נובע מהעליונות התרבותית או הנפשית של המנצח. כאשר הצד המנצח מחזיק בתרבות עדיפה מבחינה רוחנית והוא כופה אותה על הצד המנוצח רק אז הניצחון עשוי להיות ניצחון מוחלט.

דוגמה מובהקת לדבר, היא מלחמת העולם השנייה, בה הובסו מדינות הציר (גרמניה, יפן ואיטליה) בכוח הזרוע, אך הטוטליות של התבוסה, והמהפך הקיצוני שהתרחש במדינות אלו שהפכו מפשיסטיות לכמעט פציפיסטיות, נבעו בוודאי מהנחיתות המוסרית הקיצונית של עמדתם. בעלות הברית הצליחו לשוות למלחמה שלהם אופי מוסרי וצודק שהועיל להם במשך הקרב עצמו וסחף אותם לניצחון גמור וארוך שנים יחסית.

הניצחון האמיתי הוא לכן ניצחונה של הרוח. ומשום כך, לאחר שבראש השנה ויום כיפור אנו נאבקים ברע הפנימי שבתוכנו וברע החיצוני הכללי שמאיים לכלותנו, אנו יוצאים בסוכות בלולבים ואתרוגים כדי להראות כיצד נראה ניצחון אמיתי ומוחלט.

חשוב שהניצחון לא יסתיים בכיבוש פיסת אדמה או בתפיסת שטח כי ניצחון כזה יוביל למבוי סתום. הניצחון חייב להיות בסופו של דבר ניצחון רוחני. אדרבה, אנו יוצאים מדירת קבע לדירת ארעי, משום שהניצחון לא תלוי בהיאחזות באדמה, משום שהאדם אינו שולט בקרקע אלא היא שולטת בו, היא משעבדת אותו לעבודתה ולצרכיה וכלשון הכתוב (קהלת ה ח): וְיִתְר֥וֹן אֶ֖רֶץ בַּכֹּ֣ל היא ה֑וּא מֶ֥לֶךְ לְשָׂדֶ֖ה נֶעֱבָֽד.

סוכה שאולה כשרה, משום שהסוכה מראה על העניין הזה של העדפת הארעיות על ההתקבעות בקרקע, ארעיות שהיתה מנת חלקם של אבותינו רועי הצאן, ארעיות שקשורה לתלות בגשמי העונה, ושעומדת בניגוד לתרבות המצרית החקלאית המתבצרת באדמותיה השוכנות על שפת הנילוס. ארעיות זו נדרשת דווקא בזמן שבו התבואה נאספת הביתה ועלולה לבוא בעקבותיה שאננות ונטייה לבורגנות. אכן, כאשר נמנעים מלהשתעבד לקרקע ודרים בסוכת שלום, דווקא אז הלולב מבטא את הניצחון, משום שהניצחון עליו מלמד הלולב אינו היאחזות באדמה אלא התגברותה של הרוח.

ארבעת המינים הם כלי נשק בלתי שגרתיים, הם מבטאים את רוח האדם שנושא את לבבו אל כפיים, כדברי הכתוב (איכה ג מא): נִשָּׂ֤א לְבָבֵ֙נוּ֙ אֶל־כַּפָּ֔יִם אֶל־אֵ֖ל בַּשָּׁמָֽיִם. הלולב כנגד השדרה, האתרוג כנגד הלב, הערבות כנגד השפתיים וההדסים כנגד העיניים, כל אלו מראים על קומת האדם השלמה שמנצחת בקרב כאשר היא מאוגדת באגד אחד ומכוונת אל א-ל אחד.

הגבורה מתחילה מבפנים, "איזהו גיבור הכובש את יצרו", המלחמה היא בראש ובראשונה מלחמה פנימית וכאשר הרוח מנצחת בפנים היא גם תפרוץ החוצה ותכרית את האויב שבחוץ, ואז הניצחון לא יהיה ארעי אלא ניצחון של קבע.

לולב שאול פסול משום שלכל אדם יש את מבנה הנפש המסוימת שלו, את הדרך המיוחדת שלו ואת חלקו הייחודי והבלתי־ניתן להעתקה בניצחון המוחלט.

[1] תיקו"ז כט א.

[2] צדקת הצדיק קעו.

[3] כלומר, הגזלן אינו יכול להכניסה לרשותו ולכן אין בה קנייני גזלה ואין הגזלן מתחייב באונסיה.

[4] ויישב הריטב"א: "אבל הנכון, דהכא כיון דלא קני לה כלל וברשותיה דמאריה איתא ואין המצוה מוציאתה מרשות בעליה, לא חשיבא מצוה הבאה בעבירה, והרי הוא כאילו היתה שדה דעלמא גזולה ברשותו שאף על פי שעבירה בידו אין הסוכה נפסלת בכך". והאחרונים ביארו את דבריו שמכיוון שקרקע אינה נגזלת לכן אין האיסור בחפצא אלא בגברא, ולכן אין בכך משום מצווה הבאה בעבירה. אכן הדבר צריך עיון, ובקצרה יש להקשות, הרי בסוכה גזולה אף שאין הסוכה קנויה לו ואינה מחייבת אותו באונסין, שכן קרקע אינה נגזלת, לדעת חכמים, מכל מקום הרי עובר איסור בישיבתו בה ובהנאתו ממנה ואם כן הסוכה עצמה אסורה עליו, ומדוע לא יחשב איסור כזה לאיסור חפצא.

[5] הובאו בהערה לעיל.