פרולוג

נמרוד ותרח מתהלכים בגן ציבורי.

הגן – השוכן בטבורה של אור כשדים – מוקף פסלוני חמר המעוצבים בסגנון מופשט ומתווים יחד קווים כלליים של להבת אש בלתי מרוסנת. שמו של הגן הוא – באורח צפוי למדי – 'נורא דשרפא לחוטרא' והוא חקוק על מספר תלי חול שזקורים בינות לפסלונים. במרכז הגן מוצב כבשן ענק ובו אש כבירה מלהטת גזעי ברותים חסונים.

השניים – נמרוד ותרח משוחחים בניחותא על רומו של עולם ועל תהומותיו:

תרח: זה נשמע קל מדי, אתה באמת סבור שדי בהסבר כה פשטני כדי לתת מענה מלא לקיום?

נמרוד: תרח, על תהיה טרחן, אמרתי לך רבוא פעמים שכן, זה ההסבר ואין זולתו! מה שיש זה רק אש, כל היתר הן תופעות לוואי.

תרח: ..אם נא מצאתי חן בעיניך, אדוני, אל ירע בעיניך אם אקשה ערפי ואשאל, מי ברא את האש?

נמרוד: הודעתיך ולא האזנת עד כה! שמע תשמע בפעם הזאת, והיה אם לא תווסר, אשליכך אל האש גופא, ותהיה לך לעדות למי הממשלה והגבורה.

תרח: אל נא באפך, אדוני.

נמרוד: בעבור זאת העמדתיך עד כה, למען תספר באזני בנך ובן בנך את הדבר הזה, ועתה הטה אזניך; האש היא היסוד העליון ומתחתיה אין יתרון. האש מחוללת מעגל מופלא, היא מכלה את העצים ובכך מייצרת אש נוספת שאף היא מבערת עצים שמפיקים אף הם תוך כדי כלייתם להבה ששורפת עוד חומרי בערה וכך הלאה. האש אם כן, באופן גלוי ובלתי ניתן לערעור, סיבת עצמה!

תרח: נו שוין, אפקט דומינו או תגובת שרשרת או תהליכים שמזינים את עצמם, אפשר למצוא כמעט בכל מקום, החל מתהליכים ביולוגיים וכלה בפעילות כלכלית.

נמרוד: שוב אתה לוקה באנכרוניזם, מלהג בניב מודרני, ומקדים את זמנך בשימוש במושגים שהשעה אינה יפה להם. אבל אם להסתמך על תגליות שהמדע עתיד לגלות, אז דע שהשמש שהיא צביר אש ענקי מדגימה באופן בלתי ניתן לערעור את גישתי. ליבת השמש מבצעת היתוך גרעיני שמזין את עצמו ומוכיח את העובדה שהאש היא סיבת עצמה.

תרח: הן לא נעלם מעיניך שכמה אגלי טל זעירים מכבים בלא מאמץ את האש הקדושה..

נמרוד: שוב הטיעון הילדותי הזה! הלא הפצרתי בך שלא תטרחני בו, הלהבה שאנו מכבים במים היא רק ייצוג דהוי של האש. האש לעצמה היא כח בלתי ניתן לכיבוי!

תרח: אפשר לטעון באותו אופן שהמים הארציים הם ייצוג חיוור של המים, המים לעצמם הם כח בלתי ניתן לכיבוש!

נמרוד: צללת במים אדירים והעלת..

תרח: ועוד טרם העלתי את מחזור המים האלמותי שמזין את עצמו!

נמרוד: לכו והשליכוהו לאש ונראה מה יהיו חלומותיו!

תרח: שא נא את חטאתי וכפר בעדי, השיבני רק זאת ואשובה; מה ביערה האש הראשיתית, מה היו חומרי הבערה של אש שקדמה לחומרים כולם?

קרני שמש אחרונות צבעו את שמים בגוונים מעוררי יראה, נמרוד מביט בדאגה על האפלה שהחלה להצטבר בקצה המזרח, "הושעיני שמש" הוא קורא "נוּרא, נוּרא אל תעזבני, כי באו מים עד נפש.."

השמים המאדימים מקדירים מבטם, ומסבים את פניהם לאִטם.

"מה פשעי ומה חטאתי, כי דלק תרח אחרי?" מקשה נמרוד וזועק בקול נורא:

"הדליקוהו, שרפוהו, בערוהו, הציתוהו, הסיקוהו, קלוהו, אוקדוהו, פחמוהו, לבנוהו, כווהו, התיכוהו, המיסוהו.."

נשמע קול פיצוח עז בכבשן האש הענקי, רסיס ענק ומפוחם ניתז לרגליהם של שני המשוחחים והם נרתעים בבהלה. עשן מיתמר ומתערבל סביב, רוח חרישית מבדרת את העשן ברחבי הגן עד שכולו אפוף ערפל סמיך.

לפתע מבעד למסך העשן מצטיירת דמות מחרידה, אדם חסון, שחום ולא גבוה הנושא מטה כבד וחנוט במדים שנראים כאילו נשדדו מקבר שבתחתיתה של פירמידה מצרית.

נמרוד ותרח: הי מומיה, לכבוד לנו לחזות פנייך, השלום לך?

הדמות מחווה תנועה במטה. לא נחוץ דמיון מפותח בשביל לחשוד שהיא מנסה לכשף את השניים במטה אשר בידה.

נמרוד ותרח בקול רועד: אנא שבי עמנו והתכבדי במעט לחם, צרי ודבש אשר לנו!

פרעה מלחש בקול חרישי ומסתורי: לא אוכל לשבת עמכם, כי לא יוכלון המצרים לאכול את הארמים לחם כי תועבה היא למצרים!

נמרוד ותרח מחליפים מבט מלא רחמים וממלמלים: ראו איש מצרי משעשע זה השטוף באמונות תפלות..

פרעה מתעלם וזונח לרגע את הגינונים והשפה המצריים וקולו ננסך בהתלהבות מה: אני מוכרח להתערב בדיון המרתק שבו עסקתם זה עתה.

הביטו ידידיי, נמרוד מייחס לאש את הגדולה והתפארת, ותרח משבח את המים, אבל יקיריי אתם מפספסים את לב הענין, אין שוב דבר ייחודי באש או במים או בכל כח אחר מסוג זה, מחזור המים הוא מאד מרשים, אבל אש השמש היא זו שמאדה את מי הים, האש היא ללא ספק כח יוצא מן הכלל, אבל היא תלויה כל העת בהזנה של חמצן, והחמצן הוא כמובן רכיב חיוני בכל מולקולת מים. כלומר, אי אפשר להצביע על גורם אחד שיש לו עליונות כלשהי..

נמרוד ותרח ברחמים גלויים: אל תעשה את זה, אתה מסתמך על המדע המודרני שעוד טרם התגלה! ישנה אסכולה שלמה שסבורה שהמתמטיקה היא לא גילוי של האדם אלא יצירה שלו..

אז ניתן לטעון שגם המדע המודרני היא יצירה אנושית ולא תגלית אנושית, אתה מבין.. אתה לא יכול להתבסס על דבר שלא קיים עדיין.

פרעה: ראו, מה שצריך זה לחשוב מחוץ לקופסה. כלומר, אם אנחנו רואים קופסה ותוהים לגבי היצרן שלה, עלינו למצוא משהו שונה מהותית ממנה, שיכול היה לייצר אותה.

זה יהיה חסר טעם לפתוח בחיפושים אחרי כח דומיננטי בתוך הקופסה עצמה.

עלינו לאתר את הדבר שהוא טרנסצנדנטי וחורג מן המערכת כולה, דבר מה שנוכל ליחס לו את המערכת עצמה בכללותה.

נמרוד: השליכו את החרטום האפריקאי הזה לאש!

תרח: הטביעו את החנוט המצרי המכושף הלז במים!

פרעה: מה שאני מציע זה דבר פשוט מאד, הדבר היחידי שחורג באופן מובהק מן הטבע כולו הוא האדם. האדם בעל התודעה, התבונה, החשיבה המופשטת..

נמרוד ותרח: גוואלד!

פרעה: מתוך בני האדם צריכים להניח את האצבע על האדם הגדול והמשפיע ביותר.. מסקנה: לי יאורי ואני עשיתיני!

נמרוד ותרח: ומי ברא אותך פרעה בן פרעוש?

פרעה: לא הבנתם דבר; אני סיבת עצמי! אני ראשון ואני אחרון, אני התנין הגדול השורץ בתוך יאוריו, אני מחולל ומוליד..

וזה לכם האות..

פרעה מטיל את מטהו על הארץ והמטה הופך לנחש ענק, פרעה מנסה לתמרן את הנחש לעבר השניים, אבל להוותו הנחש מסתובב על עקביו ועומד לתקוף את התנין הגדול בכבודו ובעצמו. האחרון נאנח ומטפס, כמו מתוך הרגל, על שיח לא גבוה שמשתוחח באנחה.

נמרוד ותרח: ומה יתרון לבעל הלשון..

כבשן האש נרעד באחת ופולט תוך כדי רעש כביר, עננה עצומה של פיח ואפר, שמתפזרת ושוטפת את מרחבי הגן.

פוסע בחדווה על הרמץ המתפורר, מופיע אדם מתולתל עם שפם מטופח למחצה, משקפיו הנטויים מתריסים כנגד כח המשיכה ולבושו המרושל בז לנימוס הארמי הקפדני.

נמרוד, תרח ופרעה בקול לחוץ: הי, בדואי/נווד/קבצן אתה מכיר במקרה משביע נחשים זול?

פרופסור: פראים-פתיים-פרימיטיביים, איני מזדקק להבלים המיושנים שלכם!

נמרוד: זה ברור, אתה הרי סופר מתקדם, האם אתה מכיר משוואה שמסוגלת לחסל נחש קוברה מצרי?

פרופסור: פרה-היסטוריים, פרה-תרבותיים, פרה-מתקדמים, חדלו מהעיסוק בדברי שוא ותפל. אש, מים ואדם, הם לא יותר מראקציות כימיות, פיזיקליות וביולוגיות. מה שמייצר את הכל זה חוקי הטבע.. אם להתנסח בכלליות: המדע הוא האלוהים.

נמרוד, תרח ופרעה:  מההה?

פרופסור: אני אסביר, אי שם בארץ רחוקה לפני שנים רבות, שכן לו מרק בראשיתי, המרק היה לוהט, והוא חולל בכל רגע ריאקציות כימיות מופלאות..

נמרוד, תרח ופרעה בצעקה: פרופסור, כאן זו לא פקולטה ואתה לא המרצה, שאלנו שאלה ולא הזמנו אותך לפתוח בהרצאה! מי יצר את המרק? מי קבע את החוקים? ומדוע דווקא ברגע מסוים ולא ברגע אחר?

פרופסור: אתם נוגעים בנקודה מרתקת.. בהתחלה היתה נקודה סינגולרית, אחר כך היה פיצוץ אדיר, החום העצום שהשתחרר..

נמרוד: תשיב על השאלות או שנמרח אותך בזפת ונשליך לכבשן!

תרח: תפסיק למרוח אותנו, או שנשטוף אותך במצולות!

פרעה: אל תשטוף אותנו בהסברים על החוקים, שואלים אותך מי ברא את החוקים, או מנין הם? תענה לענין או שאכשף אותך!

פרופסור: אני אשמח להתנסות בכישופיך, זאת תהיה חוויה נהדרת שאוכל אחר כך לנתח עם הסטודנטים שלי. אבל קודם לכן אני מוכרח להסביר, החוקים היו תמיד, מאז ומעולם, למעשה הם מהווים את סיבת עצמם. והם אלו שבראו ויצרו את היקום.

השלושה: לא בדעת תדבר! וכי יכול יוכל חוק ליצור דבר מה? חוק בסך הכל מתאר התנהגות מסוימת קבועה של דבר מה קיים. אם שום דבר לא קיים אז החוק חסר משמעות, בדיוק כמו שחוקי תעבורה הם חסרי משמעות כל עוד לא נסללו דרכים.

פרופסור: ובכן.. יש אומרים שהחומר עצמו שעליו חלים החוקים היה קיים מאז ומעולם.. למעשה פירוש הדבר הוא, שהחומר הוא סיבת עצמו!

השלושה: הנה יצא המרצע מהשק ונודע כי לא טוב אתה מעמנו, גם אתה באומרים לעץ אבי אתה, ולאבן את ילדתנו..

פרופסור: אוי לי, פונדמנטליסטים-פאשיסטים-פתאים, היו באוכלי שלחני, הלא משגה הוא להיכנס לדיון מדעי עם עובדי אלילים מחוסרי השכלה. אבל, אמור לי – ממצא-מצרי-מאובן, מה באשר ללהטים אשר הבטחתני?

פרעה מביט סביבו בהיסוס, ואז נחש הקוברה האימתני, מגיח בזעם, משתופף ועומד להכיש את הפרופסור..

נמרוד, תרח ופרעה: איך המדע מסביר את הנחש המכושף הזה?

פרופסור: לפי מכניקת הקוונטים קיימת הסתברות הגבוהה מאפס לכל אירוע שהוא, בין שהוא חורג מן הפיזיקה הקלאסית ובין שלא..

השלושה: הבנו, האלוהים שלך לא כל כך יציב, מה?

הנחש חושף את שיניו ומשלים הכנות אחרונות להכשה.

הפרופסור: פרובינציאלים-פנאטים-פאגנים, הושיעוני מהפתן-פורע-החוק הזה!

השלישייה: נו, קדימה התפלל לאלוהיך!

הפרופסור: מכון ויצמן-טכניון-אוניברסיטה, אנא, לעזרתי חושו!

הנחש רושף בלעג שורקני: הרגע, פרופסור.. האם ישוך הנחש בלא לחש..

החבורה מתפזרת בשקט, האש בכבשן הגן מתעממת, שרידי האפר מתפזרים ונמוגים. נמרוד כורע ברך על יד הכבשן, מליט בפניו בכפות ידיו המוקפות בעשן אפרפר. עשן הכבשן מתפוגג אט אט ונעלם.

I

הנה כי כן, תעלומת היסוד היקומית פונה אל השאלה החשובה והמתבקשת מכל, מדוע קיים משהו בכלל. המסקנה הנגזרת משאלה זו נקראת 'הראיה הקוסמולוגית'.

באופן סדור הראיה הקוסמולוגית אומרת כך:

1. העולם או לפחות חלק מזערי ממנו קיימים.
2. מוכרחים להימצא גורם או סיבה שיצרו אותו.
3. קשה להשיב על שאלה זו, משום שכל הצבעה על סיבה שממנה ובגינה נוצר היקום, תעורר שאלה חדשה, והיא, מהי סיבתה של הסיבה ההיא.
4. מכאן ניתן להסיק שישנה מציאות כלשהי שהיא סיבת עצמה, רוצה לומר, מציאות כזו שאינה זקוקה לסיבה מוקדמת נוספת, אלא שהיא מכילה בתוכה את סיבת קיומה, והיא מהווה את הסיבה לשאר המציאויות שאינן סיבת עצמן.
5. היקום אינו יכול להיות סיבת עצמו, משום שהניסיון וכן ההיגיון מלמדים שכל אירוע ביקום מתרחש מחמת סיבה.
6. לפיכך, מוכרחת להתקיים סיבה לא פיזית שהיא עילת המציאות, משום שרק דבר שאינו חלק מהיקום והוא שלם ובלתי תלוי באופן מוחלט כולל בתוכו את הסיבה לקיומו שלו. כמו כן רק דבר כזה יכול לספק את ההסבר הלוגי לקיום עצמו. את הסיבה הזו אנו מכנים – אלהים.

התהיה הזאת היא החידה העמוקה והבסיסית ביותר של קיומנו. מעולם לא נמצאה דרך נוחה לחמוק ממנה, על אף המאמצים הרבים שהושקעו בכך. ובכל זאת קמו מערערים על המסקנה מרחיקת הלכת שנגזרת משאלת היסוד היקומית.

במאמר זה ברצוני לבחון את הערעור המרכזי והעיקרי ולמקד את הדיון בו בלבד.

הערעור מעלה את האפשרות שהיקום הוא הוא סיבת עצמו. וכך אנו חודרים לליבת הראיה הקוסמולוגית, האם ניתן להוכיח את הטענה שדווקא אלהים הוא הסיבה הראשונית, או שניתן להציע תחליפים שהם יהוו את הסיבה הראשונית?

ובכן, קיימים כמה נימוקים כבדי משקל שמראים שהסיבה הראשונית אינה יכולה להיות דבר מלבד אלוהים.

לפני שנפנה לעיין בהם חשוב להדגיש תחילה, שההגדרה שלנו לאלהים לצורך הוכחה זו, היא, סיבת מציאות בלתי חומרית, ואת ההגדרה זו אנו חותרים להוכיח.

בהמשך, נוסיף על הגדרה זו את ההגדרות: מציאות הכרחית, שלמה ואינסופית. הפרטים הנוספים אינם מתחייבים מכל טיעון בפני עצמו אבל הם נובעים מכולם יחד.

להלן הנימוקים:

1. קשה לקבל את הטענה הזו שחומר כפי שאנו מכירים אותו הוא סיבת עצמו, אין בחומר שום דבר שמתאים עם קו חשיבה שכזה, ומעולם לא צפינו באיזושהי תופעה חומרית אחרת שתומכת בגישה כזו.

ההיכרות שלנו עם העולם מצביעה על כך, שיש רק דרך אחת שבה הוא מתנהל, והיא, תגובה או שינוי בהתאם לעילות שפועלות עליו. איננו מכירים שום שיטת פעולה אחרת, ולכן המחשבה שהוא מסוגל לדרכי פעולה מסוג אחר נשמעת תמוהה.

לעומת זה, כשמדובר באלהים, שכפי שהגדרנו, הוא עילה ראשונה בלתי חומרית ובלתי תלויה, אנו יכולים להבין שהשלמות שלו כוללת גם סיבה להימצאותו, שאיננה פועלת בדרך הרגילה המוכרת לנו.

2. העולם הפיזיקלי המוכר לנו אינו מתאים לקיומו של דבר מה שהוא סיבת עצמו, והפיזיקה אינה מסוגלת לתאר סיבת קיום עצמית. לכן יש לשער, שסיבת קיומו של דבר שהוא סיבת עצמו, איננה סיבה פיזיקלית כזו שאנו צופים בה בכל שעל בעולמנו אלא סיבה מסדר גבוה יותר.

לפי הבחנה זו נחוץ הכרח טהור שיחייב את המצאותה של הסיבה הראשונה (וטמון בעצם קיומה) ולא בפעולת שרשרת או בסדרת תגובות בסגנון ארצי. לא מדובר בפיזיקה אלא במשהו גבוה מפיזיקה.

במילים אחרות, ההסבר לקיום מוכרח לחרוג מהגבולות של הפיזיקה. הפיזיקה פועלת באמצעות סיבה ותוצאה והיא אדישה לתועלת ולתכלית. אבל נראה שלגבי שאלות עמוקות יותר של הקיום, התשובה נמצאת בהכרח במחוזות של התכלית והאידאה. כלומר, אם אין אפשרות שתתקיים עילה, במובנה השגרתי, לסיבה הראשונה, אז ההגיון מחייב לחפש מקור אחר לקיום, המקור יכול להיות רק האידאה או התכלית.

לכן עלינו להסיק, שסיבת היקום היא מציאות אידאלית לא פיזיקלית שאינה מתקיימת מסיבה פיזיקלית אלא מהכרח שלמותה האידאלית והתכליתית בלבד.

3. דבר שהוא סיבת עצמו, הוא לא רק דבר שאינו תואם את הנסיון, הוא גם מהווה קושי לוגי. כלומר, יש הכרח למצוא הסבר מניח את הדעת, מדוע דבר קיים, ומדוע הוא קיים באופן מסוים ולא באופן אחר, ומאיזה טעם דווקא הוא קיים ולא דבר אחר וכיו"ב.

הטענה שקיים דבר שהוא סיבת עצמו, אינה מעניקה הסבר לקיומו, שכן עדיין קיים המחסום הלוגי – מדוע קיים הדבר הזה שמהווה סיבה לעצמו, ומדוע סיבה ספציפית שכזו שגורמת לו להופיע באופן מסוים. לכן מן הנמנע שיתקיים דבר כזה שהוא מחוסר הסבר.

לעומת זאת, כאשר מצביעים על אלהים כסיבה הראשונה, המניעה הזאת לא קיימת, משום שאנו מגדירים את אלהים כמחויב המציאות, כלומר, כדבר שחייב להימצא, מחמת שלמותו, ולכן ההסבר לקיומו הוא ההכרח.

כאשר נדרש הכרח כזה שיתקיים במציאות שהיא סיבת עצמה, לא סביר שאף חומר ארצי יכול להתגדר בתואר סיבת עצמו, משום שאין להעלות על הדעת איזשהו הכרח כזה שבגינו יהיה היקום מוכרח להימצא.

4. כדי להדגים את התיאור שהופיע לעיל (שקיימים שני סוגי הכרח – הכרח פיזיקלי או סיבה פיזיקלית והכרח גבוה יותר שאינו פיזיקלי), נביט בהבדל בין הכרח שמפעיל כח (כגון כח המשיכה) לבין ההכרח שנמצא בלוגיקה או בדברים מחויבי מציאות אחרים, כגון, הוכחת אוקלידס לכך שקיימים אינסוף מספרים ראשוניים.

ההכרח הראשון הפיזיקלי, תלוי בקיומם המסוים של ישים או חומרים שבהם הוא פועל ולכן הוא מקרי בלבד. ואילו ההכרח השני אינו תלוי בדבר ולכן הוא טהור ובלתי תלוי.

על אחת כמה וכמה, ההבחנה בין הכרח פיזיקלי כלשהו, לבין ההכרח המופשט שקיים בסיבה הראשונה, היא מהותית, ולמעשה מדובר בשני סוגי הכרח הקוטביים זה לזה, ולכן ההכרח שקיים בסיבה הראשונה אין בו כדי לקיים חומרים ארציים, והוא נלמד בקל וחומר מהוכחת אוקלידס המלמדת על קיומם המופשט של אינסוף מספרים ראשוניים, אך לא מסוגלת לייצר אפילו גרגר חיטה אחד. ולכן גם הכרח הסיבה הראשונה, יכול להעניק הסבר רק לקיומה של סיבה ראשונה מופשטת ובלתי ארצית ולא לקיום פיזי.

במילים אחרות, אינסוף מספרים ראשוניים מתקיימים באופן מופשט בהכרח שמצוי בעצם קיומם שלהם, ואין שום הכרח עצמי דומה שיכול לקיים דבר מה פיזי. לכן יתכן שבאופן דומה במקצת, אף ההכרח העצמי המצוי בעצם קיומה של הסיבה הראשונה, יכול לקיים סיבה ראשונה לא פיזית בלבד, מפני שאין שום דבר פיזי שיכול להכיל הכרח קיום עצמי[1].

5. אם נניח שהחומר הוא סיבת עצמו, כי אז תצוף שאלה חמורה, מדוע החומר אינו גודש את היקום באינסופיות מוחלטת [ראה הרחבה בהערה[2]].

כאשר קיים הכרח הימצאות, קשה לראות מדוע הוא מוגבל להימצאות חלקית ולא להימצאות אינסופית. הכרח הימצאות נראה כמתאים לעצם אינסופי בלבד.

הוכחת אוקלידס, למשל, אינה מוגבלת למקום או לזמן מסוים, ולכן איננו מצפים שמדרום לגלקסיה 'אריה A'  המספרים הראשוניים יאזלו ויהפכו לבלתי ניתנים להשגה.

לפיכך, הכרח להימצאות חומר – צריך היה לפעול ללא הגבלת כמות, מקום וכדומה.

לעומת זאת אלהים אכן ניתן להגדרה כאינסופי, כמו שנובע מהגדרתו כמחויב המציאות.

מצד שני, ניתן לטעון שלמרות שהכרח ההימצאות של החומר הינו מוחלט, החומר אינו יכול להפוך לאינסופי משום שבכך הוא יאבד את כל הגדרותיו החומריות ולכן מעצם טבעו הוא מנוע מלהפוך לאינסוף. אבל בכך עדיין לא יוסבר מצבו של החומר, משום שגם אם הוא לא יכול לחצות את הגבול ולהפוך לאינסופי עדיין היה ניתן לצפות שהוא ישאף ככל הניתן לכך. לדוגמה, גם אם הוא לא יכול להציף 100 אחוז מהחלל בחומר דחוס באופן מקסימלי, מכל מקום עליו למלאות 99 אחוז או יותר ממנו (אם כי אין להכחיש ש-99 אחוז חומר, אינם קרובים יותר לאינסוף מאשר אחוז בודד או פחות, אך מכל מקום עדיין נחוץ הסבר, מדוע כמות החומר ביקום אפסית ביחס לגודל היקום, ולמה היא לא גבוהה יותר).

לחילופין, יש מקום למחשבה שדווקא הטענה הזו מאששת את מה שנאמר, משום שאם חומר לא יכול להפוך לאינסוף, הרי שהכרח הימצאות שמהווה סיבה מוחלטת לקיום אינסופי, סותר את מהותו הסופית של החומר, ולכן מוכח בבירור שהכרח הימצאות אינו תואם את המאפיינים של דבר ארצי. [וריאציה מעניינת נוספת לטיעון זה ראה בהערה[3]].

6. החוק השני של התרמודינמיקה מעורר פולמוסים רבים בנוגע לשאלה האם כחו יפה לשלול את האבולוציה, אבל לא תמיד זוכרים שהוא משלים את הראיה הקוסמולוגית.

בקצרה ובפשטות, החוק השני של התרמודינמיקה מתאר את פעולתה של קוביית קרח המושלכת לקפה רותח; החום ינוע בהדרגה מהקפה אל קוביית הקרח שתתחמם ותימס אט אט והקפה יאבד בתהליך זה חלק מחומו. תהליך זה ימשך עד שלכל המולקולות תהיה אותה אנרגיה קינטית בערך – מצב שמכונה שיווי משקל תרמי.

על פי החוק, זרימת האנרגיה התרמית במערכת מבודדת תהיה תמיד מהחם אל הקר ולעולם לא הפוך; האנטרופיה תגדל עד להשגת שיווי משקל. לעולם לא יהיה ניתן לצפות במהלך הפוך שבו קפה קריר, מגלה מקוריות, והקור שבתוכו נע למרכז הכוס עד שלפתע צפה קוביית קרח על פני הקפה המתלהט ומעלה אדים. זרימת האנרגיה התרמית במערכת מבודדת היא תמיד מהאובייקט החם יותר לזה הקר ממנו, עד שבסופו של דבר הם יגיעו לאותה טמפרטורה.

הדבר נכון לגבי כל אנרגיה שהיא – בלא התערבות חיצונית היא תעבור מצורה שימושית לצורה פחות שימושית, כמו קרינת השמש שהופכת על פני כדור הארץ לחום נמוך יחסית. ובסופו של דבר היא נעשית בלתי שמישה, כאשר חום השמש שנפלט מכדור הארץ לחלל מתפזר על פני שטח עצום ומאבד את האפקטיביות שלו.

לא ניתן להכחיש שביקום קיימת הרבה אנרגיה שמישה, אך אם היקום הוא סיבת עצמו ולפיכך הינו נצחי, כמו סיבת קיומו שגם היא נצחית, אז כל האנרגיה שלו הייתה צריכה מזמן להתפוגג למצב בלתי שמיש. כלומר, אם היקום הוא בן אינסוף זמן, היה עליו להגיע לידי שיווי משקל תרמי, ולא היה ניתן לצפות בגופים קורני אנרגיה בסביבה ריקה ודלילה. מכיוון שזה לא המצב, בהכרח שליקום היתה נקודת התחלה כלשהי.

7. הטענה הקודמת מזדקקת לחוק השני של התרמודינמיקה כדי לשלול את היות היקום סיבת עצמו ונצחי, אולם ניתן להעלות הוכחה דומה בלעדי חוק זה, על ידי הפניית המבט אל הפרדוקס הבא שמתעורר בעקבות הנחת יקום בעל גיל אינסופי:

מדוע החומר ביקום נמצא במצב מסוים ולא במצב שהיה או שיהיה בעוד שעה, הרי יש לו אינסוף זמן לאחור, כך ששום דבר אינו מבדיל בין זמנו עכשיו לזמנו עוד שעה.

כך למשל, אם נמדוד את המיקום המדויק של גרמי השמים במערכת השמש, נקבל מפה מדויקת וספציפית, אבל התוצאה הזו מעוררת תמהון, משום שאם כל התהליכים שהובילו לכך הם בני אינסוף זמן, אז מה קובע את מצבם הנוכחי המסוים? מדוע הם כעת במצב נתון ולא כפי שהיו אתמול או בעוד אלף שנה? מכאן ניתן להסיק שהיתה נקודת התחלה שממנה החלו כל התהליכים על פני היקום[4]. אלהים לעומת זו הינו נצחי, ולא מתרחשים בו תהליכים כלל, כך שלא ניתן להחיל עליו את הפרדוקס הנזכר.

8. למעשה, המדע המודרני סבור שהעולם איננו קדמון; תצפיותיו של האבל המלמדות שהגלקסיות מתרחקות זו מזו והיקום תופח במהירות עצומה, ומדידת קרינת הרקע הקוסמית, שינו את תפיסת העולם המדעית, משום שהן הוכיחו את חשדם של מספר מדענים, שהיתה נקודת התחלה סינגולרית מסוימת שממנה החל היקום להשתרע לכל עבר.

כעת ניתן לעדכן את ההוכחה הקוסמולוגית. זו גישתו של ויליאם ליין קרייג וכך הוא מנסח אותה: 1. לכל מה שמתחיל להתקיים חייבת להיות סיבה. 2. היקום החל להתקיים. 3. מכאן שיש ליקום סיבה; אלוהים.

כלומר, בהכרח שאלהים הוא סיבת עצמו וסיבת היקום, משום שהיקום אינו יכול להיות סיבה לעצמו, כאשר מתברר, שהוא בעצמו יצירה שנוצרה בעבר[5].

לסיכום אלו הם הנימוקים: 1. הניסיון מתכחש לחומר בעל סיבה עצמית 2. סיבת עצמית אינה מתאימה אלא לעצם לא חומרי בעל שלמות ותכלית. 3. סיבה עצמית חייבת להיות גם הכרח עצמי, מה שאינו תואם לחומר מקרי ולא הכרחי. 4. הכרח אינו מייצר חומרים פיזיים. 5. הכרח עצמי מחייב אינסופיות או קרוב לכך (בכמות ובאיכות). 6. החוק השני של התרמודינמיקה מלמד על זמן עולם סופי. 7. פרדוקס זמן יקום בלתי מוגבל, מצביע על כך, שזמן היקום קצוב. 8. המדע מכיר בעובדה שהיקום נברא.

הערות:

[1] כמובן שקיים הבדל ניכר, בין אינסוף מספרים ראשוניים וכדומה שאינם ישים קיימים לעומת הסיבה הראשונה שהיא יש קיים, אך עם זאת, נראה שהדבר שהכי קרוב להכרח קיום עצמי שניתן להצביע עליו, מצוי בלוגיקה וכיו"ב, והוא לא מתאים כלל לעצמים חומריים.

[2] רוצה לומר, מדוע גושי חומר אינם ממלאים בדוחס מקסימלי (או אינסופי) את כל המרחב. בפועל החלל השומם והריק בין הגלקסיות תופס את רוב הנפח של היקום, ואפילו גלקסיות ומערכות כוכבים, מורכבות כמעט כולן מחלל ריק.

להלן הפרדוקס של אולברס, שמוצג כראיה נגד קיומו של יקום המכיל אינסוף כוכבים, וממחיש את הדברים:

אם נניח כי ביקום יש מספר אינסופי של כוכבים מאירים המפוזרים באופן אחיד, אזי:

סך הבהירות המתקבלת ממערכת של כוכבים במרחק נתון אינה תלויה במרחק זה.

כל קו ראייה צריך להיגמר בסופו של דבר בפני השטח של כוכב.

כל נקודה בשמים צריכה להיות בהירה כמו פניו של כוכב.

עד כאן הפרדוקס ששולל יקום אינסופי. יקום סופי לעומתו אינו יכול להיות מחויב המציאות משום שכמו שהוסבר, אילו היה מחויב המציאות היה עליו להפוך לאינסופי.

[3] קיימת הוכחה מעניינת שנשמעת תפלה במבט ראשון, אך אם ננתח אותה היטב, ונמקם אותה כאן בתור הוכחה משלימה לראיה הקוסמולוגית, כי אז היא תיטב בעיני המתבונן. וזה תוארה: "אם אמת היא שדבר סופי, חומרי ובעל חסרון מכיל את התכונה הזו שהוא סיבת עצמו, הרי קל וחומר שדבר מה אינסופי ושלם יהיה סיבת עצמו. לפיכך אלהים שהוא אינסופי ושלם – קיים". עד כאן ההוכחה.

כשלעצמה היא מעלה חשד שאין בה כדי ראיה של ממש, משום שניתן לדחות אותה בטענה, שדבר אינסופי או מופשט אינו סיבת עצמו משום שהוא כלל אינו יכול להתקיים. אבל במבט נוסף, ה'קל וחומר' שצוין מעלה שאלה חשובה; אם החומר הסופי והחסר ביקום מתקיים מכח עצמו, היה ניתן לצפות שיתקיים חומר גדול ממנו או שלם ממנו שאף הוא סיבת עצמו, שכן דבר שהוא מעולה יותר או חזק יותר, צריך להיות גם יותר נוטה להכיל את התכונה הזו של הסיבה העצמית.

כלומר, אם דבר יכול לקיים את עצמו מתוך עצמו, סביר להניח שככל שהדבר שלם יותר הוא מסוגל יותר לקיים את עצמו, ובהינתן מצב כזה, היו צריכים לצוץ קרוב לאינסוף (בהנחה שלא ניתן לחצות את הגבול של האינסוף) עצמים שהשלמות או האיכות שלהם אף היא קרובה לאינסוף. מכיון שלא זו המציאות הנצפית, (דהיינו, שקרוב לודאי שהעצמים והכוחות ביקום אינם בחוזק ובשלמות המקסימליים שניתן להעלות על הדעת), בהכרח שהם אינם סיבת עצמם, וקיים יש אחר שהוא סיבת עצמו, והוא אכן בעל שלמות מקסימלית, שיצר את היקום ומלואו כפי שהוא ולא יותר. 

[4] אמנם, לפי תורת היחסות הפרטית, היקום מתואר כאוסף של מצבים, מהעבר ועד העתיד, שכולם קיימים 'עכשיו' באותה המידה, ולכן ניתן להקהות את עוקצה של השאלה בטענה שאכן התהליכים בזמן אינם מצויים בנקודה מסוימת כלשהי. אך עדיין ניתן לשאול שאלה דומה, מפני שלפי תורה זו, הזמן מתפקד כמו מרחב (והוא למעשה מהווה את המימד הרביעי) ולכן יש להפנות את השאלה למרחב זה, מדוע כל נקודה שבו אינה מאבדת את משמעותה הפיזית מחמת אינסופיותה. שהרי, אם ינתן חלל אינסופי לא יהיה ניתן להתקדם על פניו או להתייחס אליו בשום צורה, משום שכל פעולה בתוכו אינה מוגדרת (טענתנו כאן אינה מתייחסת כמובן לספקולציה על זמן מעגלי, שאמנם מסלקת קשיים מסוימים אך מעוררת קשיים אחרים). בנוסף חשוב לומר, שטענה זו של תורת היחסות מעוררת קושי רב והיא איננה מוסכמת כלל. 

[5] יש מערערים על הוכחה זו, על סמך העובדה שאף הזמן לא התקיים לפני רגע ההתחלה, ולכן לא ניתן לשאול מה היה קודם לכן, משום שאין משמעות לשאלה זו, כיון שאין 'קודם' במציאות שאין בה סדר זמנים. אך בעיני נראה שאין בכך כדי להקל על הקושי, משום שגם במצב כזה שאין בו סדר זמן, עדיין בהכרח שקיים סדר תהליכים כלשהו שאינו תלוי בזמן, שהרי בלא כן לא תוכל להתרחש כל התחלה שהיא. ולכן השאלה במקומה עומדת, מה ברא את ההתחלה הזו, שהרי דבר שטרם קיים (שוב, 'טרם' לא בסדר זמנים אלא בסדר של תהליכים) אינו יכול לברוא את עצמו. ואם הוא היה קיים מעולם, הרי שאין לו נקודת התחלה.

לחילופין, גם אילו לא היתה משמעות לשאלה מה היה לפני שהיה זמן, עדיין לא ניתן להסביר מדוע אנו מצויים דווקא בזמן מסוים ולא באחר, כלומר, אם נשאיר את נקודת הפתיחה חסרת פשר, אז כל נקודות הציון בהמשך יהיו חסרות פשר, ועליהן כן ניתן לשאול מדוע הן כפי שהן.

אם כי לפי תורת היחסות הפרטית, היקום מתואר כאוסף של מצבים, מהעבר ועד העתיד, שכולם קיימים 'עכשיו' באותה המידה, ולכן אין משמעות גם לשאלה זו. אבל הטענה הזו של תורת היחסות מעוררת קושי רב והיא בפירוש לא מהווה סוף פסוק.

לעומת זאת, ניתן להביט בעובדה זו שהזמן והמרחב לא היו קיימים קודם לבריאת העולם, כאל תמיכה נוספת בכך שהזמן והיקום נבראו על ידי יש לא פיזי, שכן בלתי אפשרי לראות כיצד עצם פיזי כלשהו פועל שלא במסגרת זמן-מרחב ומייצר את הזמן והמרחב.