יהוידע הכהן: סימטריה, א-סימטריה ויופי מסדר גבוה

הדרמה מתרחשת בפתיחת הפרשה, יהודה ניגש אל יוסף – "כי הנה המלכים נועדו", ודבריו כפולים ובהם קפלים, מכסים ומגלים, מפרשים ורומזים, מפייסים ומאשימים[1].

יהודה כאן מתגלה במלא יופיו וגדולתו, הוא מוכן להקריב את הכל בשביל לתקן את המעוות. הוא מוכן להקריב את חייו, "ישב נא עבדך תחת הנער, עבד לאדוני", וקודם לכן הוא מסכן את העתיד הרוחני שלו – "אנוכי אערבנו מידי תבקשנו, אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים".

ועל כך משיב לו יוסף, "אני יוסף, העוד אבי חי". יוסף מתגלה במלא יופיו ונשגבותו, אין הוא צריך להכביר במילים – צדקתו הולכת לפניו, כשיוסף מתגלה, יהודה והאחים מקבלים תשובה לכל שאלותיהם וטענותיהם בעצם הגילוי – "אני יוסף", וכן תוכחה למעשיהם במילים "העוד אבי חי"[2].

האמת מתגלה ברגע אחד, והאמת הזאת היא היופי של יוסף – מלך ביופיו תחזינה עיניך. זאת כאשר יופיו של יהודה מתגלה גם כן, יוסף מתגלה מתוך שלמותו ויהודה מתוך שברונו.

היופי מצוי במידה מסוימת בסימטריה, אך גם שבירה של הסימטריה מייצרת יופי, כפי שהשלמות מצויה באדם המתוקן והנקי מכל חטא ואשמה, אך גם בבעל התשובה שנאבק וגובר על יצריו וחטאיו.

יוסף הוא יפה תואר ויפה מראה, דהיינו שהפנימיות שלו תואמת לגמרי את החיצוניות שלו, אין חיכוך בין השתיים. ואילו על דוד משבט יהודה נאמר, "אַדְמוֹנִ֔י עִם־יְפֵ֥ה עֵינַ֖יִם וְט֣וֹב רֹ֑אִי" (שמואל א טז), וכפי שדרשו חכמים[3], יופיו של דוד תלוי במעשיו שלו, בבחירה שלו ובשבירה שלו.

תורה מפוארה בכלי מכוער

ליפי הסימטריה ולרעותה שוברת הסימטריה יש ביטוי יוצא דופן בדברי רבי יהושע בן חנניה (נדרים נ:)[4], מדבריו של רבי יהושע במענה לבת הקיסר, שמלינה על "תורה מפוארה בכלי מכוער" עולה שהכיעור מועיל לחכמה, אכן כסתירה לכך מרבי יהושע בן חנניה עצמו (גיטין נח.) שמתאמץ מאד לפדות תינוק טוב רואי בכרך גדול של רומי, ולבסוף אותו תינוק נעשה לרבי ישמעאל בן אלישע[5]:

ולכן נראה שרבי יהושע מלמד אותנו את שני הצדדים של היופי, קיים יופי של שבירה ושל מאבק, זוהי "תורה מפוארה בכלי מכוער". ויש את היופי של יוסף שנובע משלמות וקדושה, ובוודאי שיופיו של יוסף אינו מכהה את אור תורתו, ולכן הלך רבי יהושע לבית האסורים לבדוק האם התינוק השבוי הוא כיוסף שבעומק הבור עדיין קורא בשם ה', וכך ניצל רבי ישמעאל בן אלישע.

רבי יהושע בן חנניה היה לוי (ערכין יא.), ואותו תינוק הוא (לפי חלק מהדעות[6]) רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, ולכן היחס ביניהם דומה ליחס בין יהודה ליוסף. יופיו של רבי יהושע, שהיה פחמִי וכותלי ביתו שחורים מעשן, שהיה נאבק בגלות עם חכמי אתונה ויכול להם, ניכר בשבירה שמתוכה עלתה תורה מפוארה, בחושך שמקרבו בוקע אור, ואילו רבי ישמעאל הכהן הוא כיוסף, שהרי יוסף ככהן הוא, וזכה בבכורה – כִּ֤י יְהוּדָה֙ גָּבַ֣ר בְּאֶחָ֔יו וּלְנָגִ֖יד מִמֶּ֑נּוּ וְהַבְּכֹרָ֖ה לְיוֹסֵֽף" (דברי הימים א ה ב), ולו שני חלקים בארץ כבכור, ונקרא "נזיר אחיו".

ומפליא ששני המעשים המנוגדים הללו מתרחשים תוך מאבק ברומי ובבת הקיסר. רומי מבקשת לכבוש את היופי של רבי ישמעאל בן אלישע, הוא נשבה בקטנותו (לפי חלק מהדעות[7]) ונהרג על ידם בגדלותו, ובת הקיסר מבקשת לפשוט את עור פניו ולאחר מכן אנשיהם משתמשים בעור פניו בטקס מסתורי (ע"ז יא: ורש"י שם). וכאמור, בת הקיסר באה לרבי יהושע בן חנניה בטענות מדוע תורתו המפוארה מצויה בכלי מכוער, זאת אומרת, בת הקיסר שואפת לכבוש את חכמתו של רבי יהושע ולצקת אותה בכלי הזהב של רומי.

זאת אומרת, רומי, כהמשך של עשיו, מבקשת לשלוט בכפייה על הקודש והחול (באופן שהם סותרים זה לזה, כמו שראינו במאמרים הקודמים), וכן לכבוש את החכמה בכוח הזרוע, וגם למשול על שני הסוגים הבסיסיים של היופי, על הסימטריה ועל שבירתה, למרות שהדבר בלתי אפשרי. רומי שואפת להניח את היד גם על יופיים השבור והמלחש של גחלי יהודה הרמוסה תחתיה, אך אי אפשר להשיג את היופי של השבירה בלי השבירה עצמה, ולכן רומי משולה לבת הקיסר שמאלצת את היין לנוח בכלי כסף וזהב.

יופי אינסופי

הכוח של הסימטריה או של שבירת הסימטריה בפני עצמן לכונן יופי מוגבל מאד, שכן יופי שנשען על שתיהן בלבד מגיע למיצוי. סימטריה מרובה מדי נמאסת עד מהרה, וכמו כן שבירת סימטריה יתרה אינה אלא כאוֹס מייגע.

מה הוא כן סודו של היופי הבלתי מוגבל? – ציון נקראת מכלל יופי, "מציון מכלל יופי אלהים הופיע", משמע, כל היופי על סוגיו השונים מצוי בציון.

לעומת זאת, כתוב במדרש (תנחומא ויגש י), "בא וראה, כל צרות שארע ליוסף ארע לציון", דהיינו, קיימת הקבלה מלאה בין יוסף לציון, וכפי שכתב השל״ה, "ציון" בגימטרייה "יוסף".

ההשפעה יורדת לעולם דרך ציון[8], ויוסף גם הוא משפיע, יוסף הוא המשביר לכל עם הארץ, וביאר הגר"מ שפירא, שיוסף הוא כנגד המדה שנקראת "כי כל בשמים ובארץ", דהיינו, שיוסף בקדושתו מחבר שמים וארץ, וציון היא מקום החיבור של שמים וארץ.

נראה שהיופי של ציון הוא מכלל יופי, דהיינו כולל את כל סוגי היופי, משום שכאמור יופי של סימטריה או של שבירת סימטריה הינו יופי מוגבל מאד, אך לא כן יופי שנובע מחיבור מתמשך של דברים שנראים נפרדים, כלומר, ציון היא מקום של שבר ושל חיבור, כל המאבקים והקרעים מתנקזים אליה, והיא מחברת הכל, "ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו" (תהלים קכב), זהו היופי הכולל של ציון.

זהו יופי בלתי מוגבל, יופי זה מצרף עוד ועוד בלי הרף דברים שנראים סותרים, דברים שיש בהם שבירה של סימטריה, אך לבסוף מצטרפים יחד להרמוניה סימטרית גבוהה יותר וכוללת יותר, כשאלו מתגלים כתואמים זה לזה למרות הכל מתגלה יופי מסדר גבוה יותר.

יוסף אף הוא מחבר בין שמים לארץ, וכאשר הוא חובר ליהודה, מתגלה היופי הבלתי מוגבל, דהיינו, כאשר השברים מתחברים זה לזה והיו לאחדים, וכמו שכתוב (יחזקאל פרק לז טז-יז): וְאַתָּ֣ה בֶן־אָדָ֗ם קַח־לְךָ֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְתֹ֤ב עָלָיו֙ לִֽיהוּדָ֔ה וְלִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל חֲבֵרָ֑יו וּלְקַח֙ עֵ֣ץ אֶחָ֔ד וּכְת֣וֹב עָלָ֗יו לְיוֹסֵף֙ עֵ֣ץ אֶפְרַ֔יִם וְכָל־בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל חברו חֲבֵרָֽיו: וְקָרַ֨ב אֹתָ֜ם אֶחָ֧ד אֶל־אֶחָ֛ד לְךָ֖ לְעֵ֣ץ אֶחָ֑ד וְהָי֥וּ לַאֲחָדִ֖ים בְּיָדֶֽךָ:

יוסף ויהודה בני ציון כנגד בני יוון

כאשר יהודה ויוסף חוברים יחד הם גוברים על יון, וכמו שכתוב בזכריה (ט יג) כִּי דָרַכְתִּי לִי יְהוּדָה קֶשֶׁת, מִלֵּאתִי אֶפְרַיִם וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִך צִיּוֹן עַל בָּנַיִך יָוָן וְשַׂמְתִּיך כְּחֶרֶב גִּבּוֹר. מוזכרים כאן יהודה ואפרים (בן יוסף), שמשיגים ניצחון על בני יוון כאשר הם מוגדרים "בניך ציון".

הפילוסופים היוונים מפתחים מערכת של תפיסות שגויה אך בעיניהם איכשהו במסגרתה העולם אינו עוד נס חסר פשר אלא טבע מתפקד בכוחות עצמו, הם רואים את העולם כקדמון, כלולאה אינסופית שמזינה את עצמה, ובעיניהם זהו היופי. היופי או העדרו הוא התוצר הסופי של כל מערכת והוא נושא או משקף את המשמעות שלה, ולדעתם, היופי נמצא בתוך מערכת סימטרית או אסימטרית סגורה. אדרבה, לדעתם ולדעת העולם המערבי שבא בעקבותיהם, אם המערכת אינה סגורה, אם נותרות שאלות פתוחות, אם מערכת איננה מסבירה את עצמה אז הכל נעכר והיופי נעלם.

כך היוונים מטמאים את השמנים כי היקום סגור עבורם. לדברי הגר"מ שפירא, טהרה היא מלשון אור וצוהר, וטומאה מלשון אטום וחתום. כאשר התפיסה היא שהמערכת סגורה ומכילה את עצמה בתוך עצמה, אז המערכת אטומה להשפעה ממה שלמעלה ממנה וכך היא נעשית טמאה.

היוונים טועים ומטמאים, סימטריה או אסימטריה אינן מספיקות כדי לקיים את המערכת ולטעון אותה ביופי ובמשמעות, אם נצפה בדבר מה שוב ושוב לא יוותר בו שום ערך, המערכת הסגורה אינה מספקת תשובות ואינה מכוננת יופי כפי שהיא בפני עצמה.

היופי נמצא דווקא בציון, משום שהיופי נמצא בשבירת סימטריה בשלמותו רק עד כמה שהיא מראה כיצד דברים שמנותקים וסותרים זה לזה מתחברים זה לזה. כאשר הסימטריה ושבירתה מצטרפים יחד על ידי שהם משלימים זה את זה נוצר יופי של ממש, וכאשר ציון מחברת ומתאמת עוד ועוד פרטים ותפיסות, כאשר היא משמשת כבית לכל העמים בו מתלקטים ומצטרפים כל השברים והרסיסים, יופייה הוא מכלל יופי.

וכאמור, כאשר יהודה בעל התשובה הנשבר ויוסף השלם והנשגב חוברים זה לזה, כשהסימטריה משלימה את האסימטריה והן תואמות זו לזו, מתגלה היופי הגבוה והבלתי מוגבל. בשעה זו הם מכונים בני ציון, משום שהם מגלים חיבור במקום שהיה נראה שיש בו פירוד.

ימי יוונים וימי רומיים

ואמרו חכמים (מגילה יא. על פי חלק מהגרסאות): "ולא געלתים", בימי יוונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו ומתתיה כהן גדול, "להפר בריתי איתם" בימי רומיים, שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי הדורות".

וכאמור, כוחם של הכהנים דומה של כוחו של יוסף ולכן החשמונאים גוברים על יוון, יוון שכוחה בדעת ובחכמה מבקשת להתבדל ולהתנשא ביופייה ובחכמתה, אך יופייה אינו שלם אלא סגור ואטום, והכהנים הטהורים יחד עם מתתיה כהן גדול גוברים עליה. מה נהדר מראה כהן גדול וקומץ בניו שגוברים על גיבורי יוון, כך הם מגלים יופי מסדר גבוה, חיבור גבוה במקום שהיה בו רק פירוד וטומאה.

אכן לאורך זמן החשמונאים לא זכו ונפלו, משום שבפני עצמם הם לא היו מסוגלים להתמודד עם הרומאים. איתם מיטיבים להתמודד דווקא בית רבי ורבי יהודה הנשיא משבט יהודה, שכן הרומאים הם אנשי מעשה שכובשים את העולם בכוח הזרוע, והמאבק איתם מקבל אופי אחר. המיקוד אינו במלחמה על אידיאות מופשטות אלא בפעולה מעשית, וכפי שנאמר על יהודה, "ידך בעורף אויבך", יהודה הוא זה שמסוגל לגבור עליהם. אולם כאשר יצטרפו יוסף ויהודה יחד, אז ינוצחו בני יוון ורומי וממשיכי דרכם לצמיתות, שכן אז יתגלה יופי מסדר גבוה שיגנה ביופיו כל יופי אחר.

להצטרפות לרשימת התפוצה: 0000cohen@gmail.com

כמו"כ ניתן להזמין במייל זה, את ספרו של המחבר – "מרד המכונות", בהוצאת מוסד הרב קוק

[1] במדרש (בראשית רבה צג ו) נאמר שיהודה ניגש לפיוס למלחמה ולתפילה. הפיוס גלוי על פני השטח, המלחמה אינה מצויה אלא בדרש, נראה שיהודה מדבר בגלוי בדרך פיוס ובתוך כך הוא מרמז ליוסף, כדרך שאומר המדרש (שם ח), שהכל היה מתוכנן מראש על יד יוסף, שזו עלילה שנרקמה במכוון כדי לגזול מידם את בנימין.

היכן התפילה אליה ניגש יהודה? – רצ"ה (פרי צדיק ויגש) מבאר, שכל דברי יהודה נאמרו גם כלפי גבוה, יהודה מציע כלפי מעלה שהוא יהיה לעבד והנער בנימין יעל עם אחיו.

ואפשר שגם בתפילתו זו, קיימים רבדים שונים, רובד פשוט של פיוס ותחנונים ורובד נסתר של כביכול עמידה לדין, דהיינו, יהודה טוען בתפילתו מעין מה שהוא רומז ליוסף שהכל מכוון על ידי יוסף, וגבוה מעל גבוה, מרמז יהודה, כדברי חכמים (סוטה יא.) במכירת יוסף, "וישלחהו מעמק חברון, א"ר חנינא בר פפא, בעצה עמוקה של אותו צדיק שקבור בחברון, דכתיב, ידוע תדע כי גר יהיה זרעך".

[2] מפליא לראות שאצל יעקב, עליו אמרו חז"ל שלא מת, מוזכרים החיים והמוות פעמים רבות מאד, "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי", "למה אשכל גם שניכם יום אחד", "ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה", "והורדתם את שיבתי ביגון שאולה", "העודנו חי", "והיה כראותו כי אין הנער ומת", "העוד אבי חי",  "ותחי רוח יעקב", "אלכה ואראנו בטרם אמות", "אמותה הפעם", ובפרשת ויחי מתוארת מיתתו באריכות רבה. ומכיוון שאמרו, שחיי יעקב תלויים בחיי זרעו, מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, אפשר שכל אותן המיתות שהוזכרו בו הן ביחס לזרעו, דהיינו בנוגע למפעל חייו, שמטרת חייו כבחיר האבות להקים עם שלם ומתוקן ובמכירת יוסף היה הדבר נתון בסכנה גדולה, ואבדן מפעל זה הוא כמוות ליעקב, ולכן הוזכרה סכנת המוות אצל יעקב פעמים רבות. ולכן התוכחה של יוסף לאחים היא רק שלוש מילים: "העוד אבי חי".

[3] וכך אמרו בילקוט שמעוני (שמואל א רמז קכד): כיון שראה שמואל את דוד אדמוני נתיירא אמר זה שופך דמים כעשו אמר לו הקדוש ברוך הוא עם יפה עינים, עשו מדעת עצמו הוא הורג אבל זה מדעת סנהדרין הוא הורג קום משחהו כי זה הוא.

[4] אמרה ליה בת קיסר לרבי יהושע בן חנניה: תורה מפוארה בכלי מכוער! אמר לה: למדי מבית אבוך, במה מניחין יין? אמרה ליה: במאני דפחרא (-בכלי חרס). אמר לה: כולי עלמא בפחרא, ואתון במאני דפחרא? (-כל העולם בחרס ואתם בכלי חרס?) אתון אחיתון במאני דכספא ודהבא (-אתם משפחת המלוכה הניחו בכלי כסף וזהב). אזלת ורמת חמרא במאני דכספא ודהבא, וסרי (-הלכה והטילה יין בכלי כסף וזהב והתקלקל). אמר לה: אף אורייתא כן. והאיכא שפירין וגמירין! (והרי יש נאים ומלומדים!) אמר לה: אי הוו סנו הוו גמירין טפי (-אילו היו כעורים היו מלומדים יותר).

[5] מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר: מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים? ענה אותו תינוק ואמר: הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו. אמר: מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה! שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו? רבי ישמעאל בן אלישע.

[6] ראה ספר יוחסין (מאמר ראשון).

[7] ראה הערה קודמת.

[8] כך במדרש (תנחומא קדושים י): אמר ר' ינאי אפילו פלפלין נטע שלמה, וכיצד היה נוטען, אלא שלמה היה חכם, והיה יודע עיקר משתיתו של עולם, מנין מציון מכלל יופי אלהים הופיע (תהלים נ ב), מציון נשתכלל כל העולם כולו, למה נקראת אבן שתיה שממנה הושתת העולם, והיה שלמה יודע איזה גיד הולך לכוש, ונטע עליו פלפלין, ומיד היו עושין, הרי מה שהוא אומר נטעתי בהם עץ כל פרי. ד"א נטעתי בהם וגו'. כשם שהטיבור הזה נתון באמצע האיש, כך ארץ ישראל טיבורה של עולם, שנאמר יושבי על טבור הארץ (יחזקאל לח יב), ארץ ישראל יושבת באמצעיתו של עולם, וירושלים באמצע ארץ ישראל, ובית המקדש באמצע ירושלים, וההיכל באמצע בית המקדש, והארון באמצע ההיכל, והאבן שתיה לפני ההיכל, שממנה הושתת העולם, שלמה שהיה חכם עמד על השרשין היוצאין ממנה לכל העולם, ונטע בהם כל מיני אילנות, לפיכך אמר עשיתי לי גנות ופרדסים.