"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה…"

כל ילד יודע שכך לא מתחילים סיפור, אלא כך מסיימים סיפור.

ביום שהם חיים באושר ועושר עד העצם, כבר לא נשאר מה לספר, הכל נהיה משעמם וחסר משמעות.

אלא שאם כך, אם הכל כל כך טוב ולכן חסר ערך, אז בעצם הכל רע ואז כבר דווקא מעניין וחדור במשמעות ולכן טוב מדי ולכן רע ולכן… כאן טמון הפרדוקס.

אפשר לקרוא לתופעה הזאת גם – "פרדוקס התעודה המשעממת", אם התעודה חלקה לגמרי ולכן משעממת ולכן בלתי נסבלת, אז היא בעצם תעודה גרועה ולכן מעניינת, ולכן טובה, ולכן…

מחלוקת הרמב"ם והיעב"ץ

הרמב"ם (שמונה פרקים ו) מצביע על פרדוקס דומה. השאלה היא מי גדול יותר, האם זה ש"מושל בנפשו", דהיינו זה שנאבק בה ומנצח אותה בעל כורחה או זה "המעולה" שמתאווה לטוב ורוצה בו ללא מלחמה.

והרמב"ם כותב, שהפילוסופים הסכימו ש"המעולה" עדיף על "המושל בנפשו", משום שעצם התשוקה לרע היא תכונה רעה בנפש. וראיה מדברי שלמה (משלי כא י): "נפש רשע איוותה רע". וכן (משלי כא טו): "שמחה לצדיק עשות משפט ומחתה לפועלי און".

אכן מציין הרמב"ם, שמדברי החכמים נראה להיפך, שהם אמרו (סוכה נב.): "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". ואמרו: "לפום צערא אגרא". וכן "רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב, אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לבוא על הערוה, אלא אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי".

מסקנת הרמב"ם, שיש לחלק בין רעות מפורסמות כגון שפיכות דמים וגזל שמי שמתאווה להן נפשו חסרה ופחותה, לבין רעות שאלמלא ציווי התורה לא היו נחשבות לרעות כלל כגון חלב ושעטנז (והן המכונות מצוות שמעיות), ולכן התאווה אליהן אינה חיסרון בנפש. ואדרבה, אדם שמתגבר על יצרו ונמנע מהן שכרו גדול יותר.

אך היעב"ץ (הגהות שם) דוחה את דברי הרמב"ם:

אף על פי שלכאורה דברים נכונים הם ומקובלים אל הדעת בתחלת המחשבה וכמו ששמח בהן הרב החסיד המחבר ז"ל תנוח בעדן גן אלהים שזכה וזיכה את הרבים בדבריו הנעימים ומתובלים. מכל מקום אחר בקשת המחילה, אני אומר שאין זה דעת תורני מוסכם, כי לפי דברי האומר במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד, וכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, על כרחנו נאמר שגם הנפש השוקקה לעבור על המצות השכליות וכבשה יצרה היא גדולה מנפש צדיק שאינו חומד ולא מתאוה לדבר עברה שתהיה. ודרך כלל אמרו: "לפום צערא אגרא", וכל שכן באלו העברות הגדולות שהנפש מתאוה להם ומחמדתן כגזל ועריות[1] ודומיהן אף על פי שאינן ממצות השמעיות. כל שכן ששכרן גדול ומרובה לפי הצער שיש בהמנעם יותר ממניעות השמעיות…

היעב"ץ סבור שאין לחלק בין רעות לרעות, ובשל כך זה שמתאווה לכל סוגי הרעות והעברות הינו נעלה יותר על ידי התגברותו על תאוותו.

אם כן, עולה כאן בעיה יסודית, מצד אחד דברי היעב"ץ מתבקשים וגם הרמב"ם לא חולק עליהם באופן גורף – ככל שהאדם מתאמץ יותר הוא ראוי ורצוי יותר, ככל שהאדם נאבק ומתגבר הוא גיבור ונערץ יותר.

זאת כנראה הנקודה של השטן (איוב א ט): וַיַּ֧עַן הַשָּׂטָ֛ן אֶת־יְקֹוָ֖ק וַיֹּאמַ֑ר הַֽחִנָּ֔ם יָרֵ֥א אִיּ֖וֹב אֱלֹהִֽים: הֲלֹֽא־את אַ֠תָּה שַׂ֣כְתָּ בַעֲ֧דוֹ וּבְעַד־בֵּית֛וֹ וּבְעַ֥ד כָּל־אֲשֶׁר־ל֖וֹ מִסָּבִ֑יב מַעֲשֵׂ֤ה יָדָיו֙ בֵּרַ֔כְתָּ וּמִקְנֵ֖הוּ פָּרַ֥ץ בָּאָֽרֶץ:

יתרה מכך, המשמעות של הקיום האנושי עצמה קשורה להתגברות ולמאבק, עולם שאין בו מאבק הוא עולם שאין בו טעם.

אך מאידך דברי הרמב"ם מסתברים גם הם, הרצון ברע, התשוקה לרע – רעים בעצמם. אדם שאינו אוהב טוב, אינו אדם מספיק טוב.

אפשר לטעון שזהו היבט נוסף של הפרדוקס הנ"ל, אדם שהוא טוב מדי, הוא לא טוב מספיק משום שהוא לא נאבק בדבר, ולכן הוא מוכרח להתנסות במאבק כמו איוב, אם הוא מתגבר לגמרי עד כדי כך שהמאבק לא נחוץ יותר, אז הוא נהיה טוב גמור, אך אז שוב הוא מאבד את מעלתו משום שהוא כבר ניצח ולכן הוא כעת טוב מדי ולכן נחות. האם יש דרך להיחלץ מהפקעת הזאת?

לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע

תנו רבנן, וראית בשביה, בשעת שביה. אשת, ואפילו אשת איש. יפת תואר, לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות. (קידושין כא:).

והקשה הגר"י שרייבר, מדוע התורה כביכול מיעטה את עצמה והתאימה את עצמה לתביעותיו של היצר ובשל כך התירה אשת יפת תואר, הרי התורה קדמה לעולם והעולם נברא לפי מידותיה ולכן היצר הרע הוא זה שצריך להתמעט ולהיבראות בהתאם לדרישות של התורה ולא להיפך.

ומעין זה מקשים על דברי הגמרא (סוכה נב.):

אמר רבי יצחק, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום שנאמר "רק רע כל היום". אמר רבי שמעון בן לקיש, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו" ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו אינו יכול לו שנאמר "ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו.

מדוע היצר הרע חזק כל כך עד שהקדוש ברוך צריך לעזור לאדם להתגבר עליו, האם לא סביר יותר שהיצר הרע מלכתחילה יהיה חלש ותואם ליכולת של האדם?

מכאן ניתן להבין את ההכרחיות של דברי היעב"ץ שהגדלות של האדם תלויה במידה שבה הוא נאבק ביצרו. כלומר, מכיוון שהגדלות של האדם תלויה בכך, לא די בכך שהאדם יתגבר על יצר שווה לו בערכו אלא היצר הרע חייב להיות גדול מהמידות של האדם משום שרק כך יש משמעות מספקת למאבק של האדם ביצר. ההישג של האדם מקבל ערך שאין שני לו מפני שהוא נאבק בכוח גדול ממנו.

יתרה מכך, כדי שהאדם יוסיף ויתעלה עוד, הוא צריך שיתייצב בפניו אתגר גדול ממנו, כזה שיהיה עליו להתעלות מעל עצמו כדי לגבור עליו.

אם כך, דברי היעב"ץ נהירים מאד. ויחד עם זאת צדקו דברי הרמב"ם שהאדם השלם הוא זה שאינו מתאווה לרע. האם ניתן ליישב את הסתירה הזאת?

מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן אודות גדלות המלאכים לעומת בני האדם

שיטת הרמב"ם עקבית עם דבריו במורה נבוכים (חלק ג פרק יג), על פיהם המלאכים נעלים על בני האדם:

ולא תטעה בנפשך ותחשוב שהגלגלים והמלאכים נבראו בעבורנו, הנה כבר התבאר לנו מדרגתנו, הן גוים כמר מדלי, ובחן עצמך ועצם הגלגלים והכוכבים והשכלים הנפרדים ואז יתבאר לך האמת, ותדע שהאדם הוא יותר שלם ונכבד מכל מה שיהיה מזה החמר לא זולת זה, וכשתעריך מציאותו למציאות הגלגלים כל שכן למציאות השכלים הנפרדים יהיה פחות מאד מאד, אמר הן בעבדיו לא יאמין וגו' אף שוכני בתי חמר…

כלומר, האדם הנאבק ביצרו אינו משתווה למעלת המלאכים השוקטים והשוקדים על מעלתם וכוחם. אין העדרו של היצר הרע מן המלאכים גורע ממעלתם, אדרבה זו היא מעלתם שאין להם כל רצון להרע ולקלקל. גישה זו מתאימה לדבריו של הרמב"ם הנ"ל, שהאדם השלם הוא זה שאינו מתאווה לרעות המפורסמות.

ואילו רמב"ן (שער הגמול) כותב, שנשמת האדם גבוהה מזו של המלאכים, שכן היא נבראה ביום הראשון לפני בריאת המלאכים: "וידוע הוא בכל מעשה בראשית, כי הנבראים בראשון דקים וקרובים לסיבה הראשונה וליסוד המוקדם יותר מן הנבראים בשני, וכן השני מן השלישי, כאשר תראה אפילו בפשט הכתובים".

מה לילוד אשה בינינו

קרוב הדבר שוויכוח זה עצמו כבר ניטש בין משה רבינו למלאכי השרת:

ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו… מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו… אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה… אמר להן… מה כתיב בה, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב, קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם. מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא… (שבת פח:).

וביאר המהר"ל (תפארת ישראל פרק כד):

כי כמו האדם אשר יש לו המעלה העליונה שהוא נברא בצלם אלהים, והצלם הזה מקבל אותו גוף הגשמי. וכך התורה בעצמה, עם מעלתה העליונה על כל, הרי היא נתלית ועומדת בדברים הגשמיים, הם המצות המעשיות. וכמו שאין למלאכים הצלם האלהי שיש לאדם, כי הצלם הזה לפי מעלתו העליונה צריך אליו נושא, והוא גוף האדם, שהוא נושא לצלם הזה. והמלאכים שאין להם נושא מקבל, רק האדם שיש לו הגוף, יש לו נושא מקבל, לכך הוא מקבל הצלם הזה. וכן התורה, לפי מעלת השכל הזה, צריך לזה נושא גשמי, הוא האדם.

וביאר הגר"מ שפירא, שהתכלית של התורה היא להתגלות בעולם השפל ולהאיר אותו עד כדי כך, שהעולם הגשמי יתעלה ויזדכך ויתאים לעולם העליון. ולכן דווקא לילוד אשה שעשוי מחומר ורוח ולכן מצוי במאבק תמידי והוא חופשי לבחור בטוב או ברע, דווקא לו יש יתרון ביחס לתכלית זו שכן רק הוא יכול לתקן את העולם החומרי.

ומעין זה כתב נפש החיים (שער א פ"י), שנחלקו הראשונים האם אדם עדיף על מלאך או לאו, אך אלו ואלו דברי א-להים חיים, שכן המלאך עולה על האדם בקדושתו וטהרתו, אך יתרון האדם הוא שיש לו כוח להתעלות ולעלות את כל העולמות ואילו המלאך נקרא עומד שאין בו עלייה או ירידה.

ומהדברים האלו ניתן להסיק, שהוא הדין ביחס למחלוקת הרמב"ם והיעב"ץ – אלו ואלו דברי א-להים חיים, זה "המעולה" שאינו נאבק ביצרו קדוש וטהור יותר בדומה למלאכי השרת, וזה "המושל בנפשו" המצוי במלחמה מתמדת נחות ממנו, אך הוא עדיף עליו בעניין אחד והוא שיש בכוחו לתקן את עצמו ואת העולם הגשמי יותר מחברו הנעלה והמתוקן, דווקא משום שהמושל בנפשו מקולקל וחסר יותר.

אכן נובע מכך שאין פתרון יסודי לפרדוקס האמור, אין דרך לאחוז את החבל משני קצותיו, היינו, אי אפשר להיות גם "מעולה" וגם "מושל בנפשו" ולכן אי השלמות היא הכרחית. ואף על פי כן, ננסה להציע דרך לאחוז בזה ומזה לא להניח את היד.

אלמלא יצר הרע חדוותא דשמעתא לא ליהוי

כדי לקיים את שני הקטבים הסותרים הללו, מסתבר שהשלמות מושגת על ידי שילובם ביחד, דהיינו, המאבק בוודאי הכרחי לגדלותו וערכו של האדם, אך המאבק של האדם לא מכוון להשמדה מוחלטת של היצר, כי כאמור השמדת היצר הרע תהיה גם ביטול המשמעות של האדם, אלא על האדם להילחם לנווט את יצרו לאפיקים חיוביים. כך האדם נשכר במידה מרובה, הוא גם זוכה בתהילת המנצח במלחמה וגם מגייס את היצר עצמו לטובת הקדושה, וגם הוא יורש את השלמות של זה שרוצה בטוב ומואס ברע, משום שהוא לא כובש את יצרו סתם כך אלא הוא מושל בו ומתעל אותו אל הטוב, כך שהרצון ברע עצמו הופך לרצון בטוב. זו המדרגה של האדם השלם שבו מתקיימות זו לצד זו גם תביעותיו של הרמב"ם וגם של היעב"ץ.

אדם גדול הוא זה שמוציא לפועל את כל כוחותיו וכישרונותיו ונובע מכך בהכרח מאבק מיוחד שאינו נחלתו של אדם פחות ממנו, ולכן אמרו כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. כלומר, אם היה היצר של האדם קטן יותר אז האדם היה קטן יותר, שכן הרצונות שלו והמאוויים שלו מצומצמים וכבושים והאישיות שלו אף היא מצומצמת וכבויה. ומכאן נובע שהמלחמה המדויקת ביצר היא לא כדי להשמיד אותו אלא על מנת להשתמש בו, וכדברי חז"ל בכל לבבך – בשני יצריך.

וראיה גדולה לדבר מדברי הזוהר (מדרש הנעלם א קלח א) שאף לעתיד לבא לא יתבער יצר הרע לגמרי – "דאלמלא יצר הרע חדוותא דשמעתא לא ליהוי". כלומר, שני הקטבים באים כאן לידי ביטוי מצד אחד המאבק ביצר חייב להימשך כי רק כך יש משמעות ושמחה ותענוג בדברי תורה. ולא זו אף זו, היצר הרע כשהוא מכוון אל הקדושה הוא עצמו הופך לחייל בשורותיה.

וכן בילקוט שמעוני (תהלים רמז תתלג): "אמר רבי לוי, תלמידי חכמים אין להם מנוחה אפילו לעולם הבא, שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון".

כלומר, המאבק חייב להימשך לעולם, לטוב ולקדושה יש אינסוף מדרגות בהן ניתן לטפס, וכל מדרגה נחותה ביחס לחברתה הגבוהה ממנה. הרע הוא החיסרון היחסי שבין מדרגה למדרגה, והמאבק הוא על העלייה המתמדת, וכך הרע משרת את הטוב.

כך בא לפתרונו פרדוקס האושר. האושר לא מוביל לחדלון ולחוסר משמעות, אם המאבק מתמיד. הטיפוס והמאבק אפשריים כל עוד החיסרון וההעדר קיימים, והם קיימים בהכרח שהרי אושר ללא מאבק חדל להיות אושר, ולכן הוא עצמו ככל שהוא מוחלט מכיל חיסרון ולכן איננו מוחלט.

כך גם המאמץ של האדם השלם לא מכוון לשלול את כוח הבחירה שלו אלא להשתמש בו כדי לטפס מעלה. יתכן שלכך התכוונו החכמים (נדרים לט:), שהתשובה נבראה קודם שנברא העולם. התשובה היא התכלית של העולם ולכן היא קדמה לו, שכן התשובה השלמה אוספת את כל חלקי הרע ומחזירה אותם אל הקדושה.

זאת אומרת, הקב"ה לא רצה רק בטוב המוחלט שלו עצמו, הוא רצה גם להיטיב לאחרים, אך אלו אינם יכולים להיות שרויים בטוב מוחלט שכן אז לקיומם לא היתה משמעות, שכן הטוב המוחלט, הקב"ה, כבר קיים ואין לנבראים כאלו מקום כשלעצמם. לכן הקב"ה ברא טוב יחסי, טוב כזה שתלוי ביחסי הגומלין שלו עם הרע ועם הזולת. טוב כזה מחייב מאבק מתמיד ומחייב את התשובה. ולכן במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

ללגימה מ"מרד המכונות" – ספרו של יהוידע הכהן לחץ כאן. למידע נוסף אודות הספר לחץ כאן. לאתר הספר .

[1] הרמב"ם (שם) כתב שעריות אינן רעות מפורסמות אלא שמעיות בניגוד לדברי היעב"ץ, ויתכן שאין כאן מחלוקת, שכוונת היעב"ץ לעריות שהן רעות מפורסמות כגון אשת איש, והרמב"ם אולי התכוון לעריות שאינן רעות מפורסמות כגון נדה או אחות אשתו.