יהוידע הכהן: רובוטים חסרי שחר
לרגל ההשקה של רובוטים דמויי אדם – אבל מנומסים וחכמים הרבה יותר, התכנסו כל בכירי חברת הענק מייקרוזון לציין את המהפכה, ולתכנן קמפיין שיווק שישנה את העולם לתמיד.
הכינוס היה עליז, הוויסקי ניגר כמים ורמת האלכוהול בדם נסקה בהתאמה, ובתוך כך הוחלט כצעד ניסויי ושיווקי מקדים, להטמיע את הרובוטים באוכלוסייה בסתר, כאשר תיעוד השתלבותם המוצלחת יבשר על היכולות האדירות של הרודאי"ם.
הנסיין הראשון היה רובוט-ילד צעיר ומלא חן, עם גומות בשתי הלחיים ומחשב קוונטי זעיר שהסתתר מאחורי מצחו המנומש. באורח מקורי למדי זכה הנער לשם – רוברט 99.
הוא נשלח עם דרכון מזויף לבית הספר הליברלי-והדמוקרטי-למדעים-למחוננים ע"ש איינשטיין ובוהר. קודם לכן הוא צלח בקלילות את בחינות הכניסה שכללו הפגנת שליטה בחמש עשרה שפות, קור רוח ומנהיגות, ויכולת לשחזר ולנמק את ההוכחה של אנדרו ויילס להשערה של פרמה, או לחילופין להציג הפרכה או הוכחה להשערת ברנהרד רימן, או לספק השערה אחרת שאין להפריך או להוכיח.
רוברט 99 הוצג לבני כיתתו הצעירים על ידי פרופ' היילינג, הפרופ' ציין שהוא מצפה מהתלמידים לקבל באדיבות את הנער המוכשר והאצילי. מיד אחר כך השיעור התחיל. השיעור עסק בקיימות, והפרופ' תיאר בצבעים קודרים את סיכויי הקיימות הצנועים שנותרו לאנושות, אם היא תמשיך להתמקד בכילוי וזיהום מקורות המזון והאנרגיה. בשלב זה, רוברט 99 הניף את ידו המתכתית שצופתה ורופדה היטב ברקמות עור דמוי אנושיות והוסיף בנימוס ובחן:
"אדוני, חשוב לומר ששוררת מחלוקת בין העתידנים האם קץ האנושות יבוא ב-2055 או קודם לכן, ואולם יש מספר דרכי מילוט שעשויות להשפיע לטובה על העתיד העגום. די להזכיר מספר מחקרים שבוחנים את ההיתכנות של הימלטות לגלקסיות שכנות. או להצביע על מספר רב של הצעות אופרטיביות לשחזור שכבת האוזון ושימור והשבחת הפלנקטון וכיוצא באלו. אם כי מימושם של הרעיונות הללו מוטל בספק לאור המצב הגיאו-פוליטי העולמי. בפרט קשה להניח שההצעות האלו תושענה את חיות הקוטב הנכחדות, ועוד טרם נגעתי בפגיעה המתמשכת ביערות העד ובהתייבשות של אגן הים התיכון", סיים רוברט 99 בצער ונשף באמפתיה את שאריות האויר שנאגר בריאות הסיליקון שלו.
מסביב הורמו כמה גבות בתמהון, אבל הפרופסור היה מרוצה מאד מהתלמיד החדש שלו. הוא השיב את השיעור למסלולו הטבעי כשחזר לנבא את סופה הקרב של הציוויליזציה בשל אוכלי הבשר, אגזוזי המכוניות וכרישי הנדל"ן תאבי הבצע. למרבה ההפתעה, השיעור הסתיים מעט לפני שהציוויליזציה עצמה סיימה את דרכה.
השיעור הבא עסק במגדר. המרצה פם, נכנסה בחרון אף לחדר ההרצאות, ופתחה ללא שהיות בתיאור מצמית של דיכוי האדם הדניסובי על ידי האדם הניאנדרטלי אי אז בשחר הפרה-היסטוריה. לדבריה "יצר זאב-האדם רע מנעליו ועד קדקודיו". היא ביססה היטב את הדיכוי הנורא ההוא על סמך ציורי מערות מופשטים, גלי עצמות משוחזרות ומשקע סמיך שיכול להתפרש כמו שאריות של דם קרוש קדום או צבען אחר כלשהו. התלמידים נעו בחלחלה על כסאותיהם, כואבים את הצער וההשפלה העתיקים אך המוחשיים כל כך.
"ובכן", אמרה לאחר שחשה שהמידע חלחל היטב, "ברצוני לרמז ואף להצביע בפירוש על כך, שקיים קשר עקיף, אם כי למען האמת, ישיר וממשי לחלוטין, בין הדיכוי הקדום ההוא לדיכוי המיזוגיני השוביניסטי העכשווי שאותו יש לשרש ולבער מן העולם!"
רוברט 99 בחיוך אדיב קטע לפתע את הרצף המתודולוגי: סליחה שאני מתפרץ, אבל אני מוכרח לבצע תיקון עובדות קל, הדניסוביים מעולם לא דיכאו את הניאנדרטליים, לפחות ככל שזה נוגע לממצאים בשטח, ולכן לא יתכן כל קשר לדיכוי הנשים בעידן הנוכחי.
המרצה פם לקתה לרגע בהלם אבל מיד התיזה בבוז עמוק: שוביניסט חשוך! אתה עוד תסיים את הקריירה הפסאודו-מדעית שלך בבית הקברות של מכחישי המדע, יחד עם כל השרלטנים שפערו את הפה שלהם בשם העובדות, כדי לתמוך בעמדות גזעניות ובפוביות פרימיטיביות!
המחשב הקוונטי של רוברט 99 האומלל סרק במהירות האור מיליוני מאגרי מידע כדי לנסות למצוא פשר לסיטואציה המוזרה. המאמץ המרוכז גרם לקריסה מוקדמת של מספר תת חלקיקים שהיו שרויים בסופרפוזיציה נינוחה במרכז המעבד המתקדם. לבסוף, המחשב נתן פקודת נסיגה ורוברט 99 השתתק באחת.
המרצה חזרה לשלוותה הפילוסופית: תלמידות ותלמידים, נחוץ מאד לחדד את חוסר החשיבות או העדר האחיזה במציאות של שקר ההבדלים הטבעיים בין המינים והמגדרים השונים, ולהבליט את המשמעות היחידה והאדירה שקיימת להגדרה העצמית הוולונטרית של כל פרט בחברה מתוקנת. האם ידוע לכם כמה מגדרים שונים – מוינו והוגדרו בשנים האחרונות?
"בודאי", הגיב מיד רוברט 99, מנצל את ההזדמנות לתקן את התדמית האיומה שנוצרה לו "לפי רוב החוקרים קיימים כיום 1,729 מגדרים שונים. לפי דעה אחרת מספר המגדרים שווה למספר בני האדם על פני הגלובוס. שיטות המיון וההגדרה מתחלקות לכמה אסכולות שונות…"
המרצה הנהנה בשביעות רצון, והתלמידים שלחו מבטים ארסיים אל הילד החדש והרברבן, ששפע ידע כמו מטח מים משבר ענן. בחמ"ל הראשי של מייקרוזון צפו הבכירים במסך ענק ששידר את הדרמה הבית-ספרית, והצטמררו באושר כשרוברט 99 החל למנות את כל 1,729 המגדרים השונים. בדמעות נוצצות הכריזו הבכירים זה באוזני זה על שחר של עידן חדש.
הכל החל להסתבך בשיעור המבוא לפילוסופיה שנמסר על ידי הדיקן בכבודו ובעצמו. הדיקן המיושן בחר לעסוק בבעיה עתיקת יומין – הבעיה הפסיכו-פיזית.
"הביטו ילדים", קרא הדיקן, "נניח שאני רוצה להדליק את המזגן בחדר באמצעות הרצון שלי בלבד, מה הסיכוי שהרצון שלי יגרום למזגן לפעול? אפס! כלומר, הרצון אינו גורם פיזיקלי ואין לו השפעה על מערכות פיזיקליות. אבל מצד שני, אם אני רוצה להרים את היד שלי, היד שלי תתרומם ללא ספק. האם ניתן להסביר את העובדה שהרצון שלי שאינו מערכת פיזיקלית, מסוגל לחולל שינויים במערכות פיזיקליות?
"האם ניתן לטעון שהרצון שלי בעצמו מהווה מערכת פיזיקלית? התשובה היא לא! משום שהרצון שלי אינו ניתן להגדרה, אינו תופס מקום, ואינו בעל נפח או מסה, והוא גם לחלוטין שלי ואף אחד מכם אינו יכול לחדור אליו או לצפות בו. כל ההגדרות האלו לא שייכות כלל וכלל לחומר פיזיקלי. זאת אם כן תמציתה של הבעיה הפסיכו-פיזית". הדיקן עצר לרגע וסקר את התלמידים.
רוברט 99 זיהה מיד את הסדק הצר שנפער: אני מכיר על פה עשרות אלפי מאמרים שנכתבו על הנושא הזה, אבל לדעתי מדובר באיוולת מוחלטת!
הלסת של הדיקן נשמטה בתדהמה.
"הבט, אדוני הטוב", אמר רוברט 99, "אין שום משמעות לבעיה הזאת, משום שזה עתה אמרת שהרצון שלך אינו ניתן להגדרה. אם הרצון לא מוגדר, אז הוא חסר משמעות משום שלא ניתן להתייחס אליו או לתפוס אותו בשום דרך, אם הוא חסר משמעות, אז כל בעיה שנובעת ממנו חסרת משמעות בדיוק כמוהו".
הדיקן: אתה טועה, הרצון הוא חסר הגדרה, אבל הוא ממש לא חסר משמעות, להיפך הדבר היחידי שיש לו משמעות לגבינו – כבני אדם, הוא הרצון שלנו, כמו יתר התחושות והמחשבות המודעות שלנו!
רוברט 99: איך זה יתכן? הרי הידע שלנו מורכב מהגדרות בלבד, אנחנו לא יכולים לדעת שום דבר שאיננו מוגדר! למען הדיוק, אנחנו גם לא באמת יודעים שום דבר, אנחנו רק מגיבים לגירויים מוגדרים בדרכים מוגדרות.
הדיקן: אתה שוגה לחלוטין! ההגדרות הן רק תולדה מאוחרת ומאורגנת של התודעה שלנו, וכי איזו הגדרה יש לריח שאני חש באפי? לצבעים שאני רואה בעיני? לצלילים שבאוזני?
רוברט 99: אכן אין הגדרה, ולכן התחושות הללו כלל לא קיימות! בעיני, הבעיה הזאת היא פיקציה חסרת כל ערך. עשרות אלפי מאמרים נכתבו לחינם על בעיה שלא קיימת, משום שבעיה שלא ניתן להגדיר שווה לבעיה שאינה קיימת. לכן גם הגישה המוניסטית מטריאליסטית שמכחישה את הנפש האנושית שגויה, משום שגם היא מתייחסת לבעיה הפסיכו-פיזית – כבעיה שיש לפתור, בעוד שהבעיה הזאת מעצם הגדרתה כבלתי מוגדרת – משוללת כל יסוד!
הדיקן: מדוע חוסר הגדרה שווה לחוסר קיום?
רוברט 99: מה זאת אומרת? תאר לך שניתן למחשב על.. אולי למחשב קוונטי.. לפתור את הבעיה הזאת. האם נוכל להגדיר לו את הבעיה כדי שיוכל לפתור אותה? הרי כל הבעיה מבוססת על הנחות לא מוגדרות, שהמחשב אינו מסוגל להכיל, ולכן המחשב יהיה חסר אונים. הוא לעולם לא יבין מדוע מטרידים את שלוותו עבור בעיה שבעיניו לא רק שאינה קיימת, אלא לא יכולה להתקיים.
הדיקן בהארה פתאומית: נהדר, ברגע זה המצאת בלי משים מבחן טיורינג מעודכן למחשבים; שאל מערכת שחשודה בהתחזות לבן אדם – מה דעתה על הבעיה הפסיכו-פיזית וראה אם היא בכלל מבינה את הבעיה, אם לא, הרי שמדובר במתחזה!
הדיקן נעמד על רגליו הקצרות וצווח תוך שהוא מצביע על רוברט 99: אתה המתחזה הראשון שנכשל במבחן הזה! ילדים כבו אותו!
הילדים הסתערו בחדווה לא בלתי גלויה על רוברט 99 שהצטנף במבוכה בכסאו, פשפשו בין תלתליו ומצאו את מקש הכיבוי הנסתר ומחצו אותו באצבעותיהם הדביקות. רוברט 99 מלמל משהו על דיכוי אלים, גזענות ונבערות אנושית, וקרס תחתיו כמו צרור גרוטאות מתכת וסיליקון.
הבעיה הפסיכופיזית, היא, החידה הסתומה שאופפת את עצם היותנו כבני אדם שמקיימים יחסי גומלין עם הסביבה ועם התודעה. המצב הזה למרות היותו מובן מאליו הוא בכל זאת תעלומה מסתורית שאין שני לה.
הערפל שמרחף על הבעיה הזו לא נוח ולא מיטיב עם אג'נדות פיזיקליסטיות, ולפיכך נחלצו שוחרי הקדמה להגן על עמדתם המאוימת. אין מנוס מלקבוע שבמאבקם ההרואי הם לא בחלו בשימוש בתיאוריות או בעמדות חסרות שחר.
מה עומד מאחורי הטענה שהתודעה האנושית היא בסך הכל פונקציה נפתלת ומוזרה השוכנת במוח שבעצמו מתפקד כמו מחשב?
ובכן, ניתן להראות התאמה בין הפעילות המוחית האנושית לבין תגובה גופנית כלשהי. כך למשל, באמצעות מניפולציות באזורים מסוימים במוח ניתן להביא לתגובות מגוונות בכל חלקי הגוף. כך גם, פגיעה נקודתית במוח תביא לשיתוק או לביטול של יכולת גופנית מסוימת בהתאם למקום הפגוע.
התגליות האלו שימשו כמצתים באזורי מוח נרחבים של פיזיקליסטים, שששו על המציאה ומאז ועד היום הם מפליגים בדמיונם ומרבים ללהג על היום שבו יאוחסן כל המין האנושי בדיסק און קי או ברשת וירטואלית.
אבל למרבה הצער, ההתאמה הזאת אינה יכולה להביא למסקנה חפוזה כל כך, משום שהיא לא מעניקה אפילו שמץ של פשר לתופעות החריגות של החשיבה והתודעה האנושית.
חשוב להבין שמציאת מתאם אינה חזות הכל. ישנה התאמה, למשל, בין דופק מהיר ושטף אדרנלין בדם לבין תחושת פחד או זעם. האם פירושו של דבר שדופק מואץ ואדרנלין הם פחד?
האם נדודי שינה וחלומות מסיוטים הם הטראומה בעצמה או שהם התגובה לחוויה תודעתית איומה?
ברור לגמרי שהתגובות הגופניות האלו הן רק ביטוי מסוים למצבים שמצויים בתודעה או בסביבה, בדיוק כמו שחום גבוה הוא לא מחלה ויראלית אלא בסך הכל סימפטום. לכן המעבר ממציאת מתאם כזה או אחר לפיתוח תפיסת עולם בה המחשבה והתחושה הן רק מקסם שוא או פונקציה, היא מוטעית מיסודה.
למען האמת, יש בה בטענה הזאת גם טעם רע שנובע מן הרגרסיה הכפויה למדע מיושן של ימי הביניים, משום רק שבימי הביניים היו לחומר ארצי שאיפות, מטרות וכוחות והוא היה מגשים אותן בדרכו. עצמים שהיו כרוכים אחר 'מקומם הטבעי' היו נופלים מטה כדי להשיג את תכליתם, ואש היתה מטפסת מעלה מסיבות דומות. עננים ממטירים גשם וברקים מבזיקים ממעל – למען האידאלים השונים.
לכן באופן פרדוקסלי, הגישה הזאת מסיגה לאחור את כוחות המדע אל התפיסה הקדומה ההיא, משום שהיא מלמדת שהמוח הפיזיקלי החומרי, הוא למעשה עצם שמסוגל לרצות ולהרגיש.
בשורות הבאות אנסה לפרט עד כמה רב המרחק בין פעילות המחשב לבין המחשבה והתחושה האנושית.
לא מדובר בפערים טכניים אלא בתהום מהותית בלתי ניתנת לדילוג שמפרידה בין תהליכים חומריים חסרי מודעות לבין תהליכים נפשיים, שאין אפילו שפה שמסוגלת להגדיר אותם ברמה הבסיסית ביותר.
- המחשבה אינה תופסת מקום, והיא לא בעלת מסה או נפח, היא לא זקוקה לאנרגיה וגם לא פולטת אנרגיה. אין לה הגדרה כמותית או איכותית, והיא סובייקטיבית באופן מוחלט.
נניח, שעובד מסור קם באיחור והוא נחפז להתלבש ולאוץ למלאכתו, ברם, כשהוא מוצא סוף סוף את נעליו, הוא מגלה שטרנטולה שעירה וברוּכת רגליים וגם ידידותית במיוחד, איותה למושב לה את הצד הפנימי והאישי של סוליית האדידס שלו, וכעת גיבורינו אחוז רתיעה עזה ומסתתר מאחורי כריתו. בשלב עדין זה, אין לנו – המביטים מהצד – אמת מידה אובייקטיבית שבה נוכל לאמוד עד כמה חמורה הסלידה שפושטת בגופו של הבחור, והאם יש בה כדי לגבור על תחושת המחויבות שלו למעבידו. לכל היותר, ניתן לבצע הערכה סובייקטיבית ובלתי מדעית בעליל, שמקורה בתחושת המתבונן בלבד, ולשער את תוצאותיה של התקרית. אבל אין שום דרך וגם לא תהיה אף שיטה בה ניתן לכמת או למדוד את התחושה ולהשוות אותה לכל תחושה אחרת.
באותו אופן, אין שום דרך להשוות או לדמות תחושה סובייקטיבית של אדם אחד לתחושה סובייקטיבית של אחר. לעולם לא נדע בכלים מדעיים, האם התחושה הענוגה שתוקפת את ראובן בשעה שהוא מאזין לצלילי הסימפוניה השמינית הבלתי-גמורה של שוברט, זהה לתחושתו של שמעון במצב דומה. למען האמת, יתכן ששמעון בשומעו צלילים אלה חש בתודעתו תחושה אחרת לחלוטין, שזהה – לכו תדעו – לתחושת הריח העמומה שמקננת בראובן בשעה שהוא מהלך בפרדס רימונים.
אם ננסה לתכנת מחשב כך שיכיל באופן כלשהו את המושג 'ריח' או 'רגש', נמצא שאין לנו שום הגדרה רלוונטית שניתן להזין בה את המחשב. הבעיה כה חריפה עד שאין אפילו הגדרה מספיק טובה כדי לתאר את הבעיה הזו בעצמה.
- בניגוד לכל עצם וכח פיזי, התודעה לא ניתנת למחקר או לגישה מבחוץ, והיא מוכרת רק באופן בלתי אמצעי על ידי מי 'שמחזיק' בה. כאשר לא ברור באיזו דרך הוא 'מחזיק' ומדוע אין דרכי גישה אחרות אל התודעה המסתתרת.
לא ניתן לפתח סורק מוח שיחדור אל התודעה ויקרין אותה על מסך חיצוני, משום שהתודעה לגמרי לא נגישה, ולאף אדם אין שמץ של מושג איפה לאתר אותה.
מעבר לכך, ברור שגם אם היה ניתן לחדור לתוך ההכרה של אדם ולהקרין אותה על מסך, זה עדיין לא היה גורם לצופה במסך לחוש ישירות את תחושותיו של אותו אדם, אלא רק לצפות בהדמיה כלשהי שלהן על המסך, שאין בינה לבין הדבר שהיא אמורה לייצג שום קשר בעל ערך. כאשר את התצוגה הזאת בעצמה היה הצופה החיצוני 'רואה' דרך התודעה שלו, ולכן לא היה מדובר בגישה לתודעה של אדם אחר אלא רק תצפית חיצונית על ידי תודעה זרה.
- יש היבט אינסופי במחשבה שגם חושבת על עצמה, ובתודעה שגם מודעת לעצמה, ובמכלול של התחושות והרגשות שמתערבלים זה עם זה ומייצרים לבסוף תמונה אחידה, רציפה ואף נושמת ופעילה. קשה להתחמק מהדימוי של איש זעיר שמביט בנעשה ומאחוריו סידרה אינסופית של צופים זערוריים שצופים זה בזה ובכל המתרחש גם יחד.
בהקשר זה ראוי לצטט את פול מרטין מולר בספרו 'הרפתקאותיו של סטודנט דני' ששם בפיו של הסטודנט ההרפתקן את המילים הבאות:
חקירותי הבלתי נלאות הופכות עבורי את היכולת להשיג משהו לבלתי אפשרית. יתרה מזו, אני מתחיל לחשוב על עצם חשיבתי על המצב שבו אני מוצא את עצמי. אני אף חושב שאני חושב על זה, ומחלק את עצמי לסדרה נסוגה אינסופית של 'אני"ים' המתבוננים זה בזה. אינני יודע באיזה 'אני' לעצור ולראותו כ'אני' האמיתי, וברגע שאני עוצר באחד מהם, שוב יש 'אני' שעוצר שם. אני מתבלבל ומרגיש טשטוש, כאילו הצצתי לתוך תהום ללא תחתית, וחיפושי מסתיימים בכאב ראש נורא.
- כשאדם נושם הוא חש את אפו ואת ריאותיו הנוטלים חלק בפעולת הנשימה, אבל כשהוא חושב אין בתחושתו כל זכר למוח או לכלי אחר שנוטל חלק בתהליך.
יתרה מזאת, האיברים בגופנו בנויים בהתאם לתפקידם המסוים. כשבוחנים את הלב ניתן למצוא קשר ישיר בין הפונקציה אותה הוא ממלא – שאיבת והזרמת הדם, לבין המבנה המסוים שלו בן ארבעת המדורים.
הוא הדין בנוגע לעיניים שמכילות את הקרנית, הקשתית, האישון, הרשתית ומרכיבים אחרים, ומבצעות את פעולת הראייה בדיוק כפי שניתן לצפות מהמכלולים המרשימים שנועדו לכך. כאשר הקשר בין תפקוד הקשתית, למשל, לראייה אינו בלתי מובן. הקשתית בהיותה טבעת שרירית המקיפה את האישון, מתכווצת ומתרפה כדי להתאים את גודל האישון לכמות אור נתונה. כך כל איבר בנוי בדיוק רב כדי לשמש את המטרה שנועדה לו. המוח הוא מקרה חריג, משום שלא ידוע על שום קשר בין רקמותיו לבין הדבר שאמור היה להיות הפונקציה העיקרית שלו, דהיינו, התודעה. אין שום קשר נראה לעין בין כלל המבנים, הקשרים המסועפים וכ- 86 מיליארד תאי העצב לבין תחושות, רגשות ורצונות.
בהקשר זה מעניין להוסיף, שלמרות שהמוח הוא זה שמזוהה עם עיבוד תחושת הכאב, הוא עצמו אינו רגיש לכאב כלשהו. כאשר מגירה מעץ מלא נוחתת על קצות האצבעות של ביש גדא, יש להניח בזהירות שהוא יתקף בכאב עז. התהליך יתחיל בנוציצפטורים – תאי עצב שמופקדים על העברת המידע דרך חוט השדרה, ויסתיים בפיענוח הכאב במוח, כך שתחושת הכאב בפועל לא תמצא באצבעות אלא בתודעה.
אך למרבה הפלא, דווקא ברקמת המוח עצמה אין זכר לנוציצפטורים. אותו מוח שכביכול מרכז ומייצר את כל מגוון תחושות הכאב, אדיש לפגיעה של ממש ברקמותיו, כמו גם לכל מגע או תחושה אחרת. מנתחי מוח מנצלים את העובדה הזאת כדי לייתר את הצורך בהרדמת המוח עצמו במהלך ניתוח, ומסתפקים בהרדמת אזור הקרקפת וקרומי המוח. לעתים ניתן להותיר את המנותח ערני במהלך הניתוח ולהיעזר בו כדי למנוע פגיעה בשטחים קריטיים במוח.
המשמעות היא, שהמוח כשלעצמו הוא נטול רגש – הוא מעוקר מתאי עצב שמעבירים תחושות. וזה חריג להפליא, ממש כמו מצב שבו הלב שמספק דם לכל הגוף היה בנוי כך שהיה נמנע ממנו לספק דם לעצמו.
בנוסף על כך, כידוע התחושה שמתלווה לראיית צבע מסוים, אינה מצויה בגלי האור שנקלטים בעין. אורך גל כלשהו מתורגם במוח לצבע מסוים, אך לא ניתן להצביע על קשר כלשהו מהותי בין אורך גל לבין תרגומו החופשי במוח. כך גם לגבי תחושת הריח, הטעם והקול. המוח מגיב לגירויים שונים וממפה אותם לפי עולמו המושגי הפנימי.
הפלא הוא, שלא ניתן לזהות בתהליך העיבוד הנוירולוגי במוח, שונות בין הפקה של תחושת ראיית צבע, לבין יצירה של תחושת האזנה לצלילים או תחושת טעם וריח.
למעט החלוקה למרכזי תפקוד שונים, לא ניתן למצוא בתהליכים הרבים רמז לתחושה שתתהווה לבסוף, למרות ההבדל הניכר, למשל, בין תחושת הדכדוך שבכנפיה של רוח סתיו, לבין רגש ההתעלות שבראיית שקיעה מרהיבה. ובין שתי אלו לבין רצונות ורגשות.
האבסורד שבדבר מעלה את המחשבה על מכונה שתהיה מסוגלת לייצר באותו תהליך עצמו, לפעמים בובות צעצוע ולעתים צוללות גרעיניות, כלומר, מוצרים שאין ביניהם כל קשר, כאשר במהלך הייצור כולו לא ניתנת שום אינדיקציה – לא מבחינת חומרי הגלם ולא מבחינת אופן הפעולה של המכונה – איזה מוצר עומד להיפלט מקרביה.
גם לו היה ניתן לנחש מה עתיד להיווצר בסופו של דבר, על ידי תיעוד האזור בו מתמקדת הפעילות המוחית, לא היה בכך מזור, משום שכאמור, בפעילות עצמה אין כל היכר למה שעתיד להתרחש.
לסיכום: 1. התחושות, הרגשות והרצונות אינן נוהגות כרכיבים פיזי, משום שהן לא בעלות מסה, נפח וכיוצא בזה, והן לא מוגדרות כלל ועיקר. 2. אין כל שער דרכו ניתן להתוודע ישירות לתודעה של אדם זר, התודעה היא למעשה האדם הזר בעצמו, וככזו היא לא נגישה למישהו אחר. זאת בניגוד חריף לכל חומר ארצי. 3. באורח לולאתי קסום, התודעה מודעת לעצמה או מכילה את עצמה כמו בבושקה ייחודית שמתכרבלת בשלמותה על כל מרכיביה בתוך הגרעין הזעיר של עצמה. 4. המוח שכביכול מפריש או מייצר את התודעה, משום מה, אינו מודע לכך כלל. כלומר, אין בתודעה כל תחושת התייחסות למוח למרות התלות שמיוחסת לה במוח. כך גם אין במבנה המוח כל מנגנון שראוי לייצר תודעה. ובנוסף, המוח עיוור לחלוטין לכאבים או תחושות ככל הנוגע לפגיעה או השפעה על רקמותיו. זאת ועוד, הרגשות השונים שמתחוללים, לכאורה, בין רקמותיו אינם משאירים עקבות. כלומר, בתהליכים הנוירולוגים אין אחיזה להבדלים בין התחושות המגוונות הנחוות בסופו של דבר.
לסיום כדאי להזכיר את ניסוי המחשבה של פרופ' אבשלום אליצור; אליצור מציע לחבר שנשען על המוניזם המטריאליסטי, עסקה שאי אפשר לסרב לה. במהלכה החבר יומת ללא כאבים בתמורה להבטחה שיורכב תחתיו גוף אדם הזהה באופן מוחלט לרכיבי גופו ומוחו המקורי שזה עתה הומת, וכדי לשפר את הרגשתו יוענק לאותו יצור מעבדה מיליון דולר במזומן. החבר המטריאליסט רשאי לראות ביצור המעבדה המתקדם את עצמו לכל דבר וענין עם קצת יותר כסף. משתלם, לא?
אם החבר בכל זאת מהסס, אליצור דוחק בו ומוסיף, שלמען האמת יצור המבחנה ההוא כבר נבנה, והוא מצפה בקוצר רוח להשלמת העסקה. עתה, מה הסיכוי שחביבנו המטריאליסט יענה לאתגר?