יהוידע הכהן: שעבוד זה שהשתעבדו אבותינו – על שום מה?

מדוע השתעבדו אבותינו במצרים? לשם מה נחוצות הגלויות?

לדברי חכמים, לאחר שני אלפי תוהו מתחילים שני אלפי תורה[1], זאת כאשר אברהם בן חמישים ושתיים שנים. מעט לאחר מכן, נכרתת ברית בין הבתרים, כשאברהם בן שבעים שנה (סדר עולם א), ובה נופלת אימה על אברהם והוא מתוודע לשעבוד מצרים ולגאולה ממנה. ומשעה זו מתחיל מנין ארבע מאות ושלושים שנה ליציאת מצרים.

מסתבר לכן שיש קשר הדוק בין אברהם לשעבוד ולגאולת מצרים ולשני אלו למעבר החד מתוהו לתורה, ואכן מיד לאחר יציאת מצרים מתייצב העם בתחתית ההר ומקבל תורה.

הכתב האלפביתי

קיים קונצנזוס שהכתב האלפביתי התפשט ממצרים או סיני לכל העולם ונעשה בו שימוש לראשונה על ידי כנענים או פועלים שמיים בסיני או מצרים בתקופת האבות. יתרה מכך, מספר חוקרים טוענים בוודאות[2], על סמך כתובות ארכיאולוגיות, שהכתב האלפביתי הראשון היה בשימוש אצל אבותינו העבריים וכעבור זמן התפשט לכל העולם. אם כך, השימוש בכתב האלפביתי צובר תאוצה, קרוב לתום האלף השני, ולכן ניתן להניח שיש קשר בין עובדה זו לבין המעבר מתוהו לתורה ובין אלו לגלות מצרים.

באלפיים שנות תורה, העולם מקבל צורה במובן זה שהוא יוצא מהמצב הטבעי החומרי של התוהו ומקבל צורה אנושית מפותחת שמבוססת על שפה וכתב מפותחים.

כתב באמצעות סמלים משאיר מרחב לדמיון, לטשטוש ולערבוב ואינו מקבע את התפיסה להגדרות חדות. ואילו כתב אלפביתי מחייב שיטתיות וסדר, מחדד את ההגדרות ומצמצם את המרחב של הדמיון והבלבול.

גלות הדיבור

לדברי הזוהר, הדיבור היה מצוי בגלות במצרים, וכפי שאומר משה – "לא איש דברים אנוכי". סביר להניח שהדיבור עצמו הוגדר מחדש כשהכתב האלפביתי החליף את הכתב ההירוגליפי, שכן כתיבה מאורגנת מייצרת סדר ותבנית שמשפיעים על הדיבור ועל החשיבה.

ולכן הופעת הכתב האלפביתי לקראת סוף האלף השני הכשירה את העולם לקבלת צורה חדשה. הכתב החדש מאפשר מערכות יעילות של חוקים, ניהול ומיסוי, תחת שלטון מאורגן ומרכזי "דבר מלך שלטון" ופיתוח ראשוני של מדע ופילוסופיה.

במצרים הופיע השלטון המרכזי הראשון בהיסטוריה, במקביל לגיבוש אורח חיים חקלאי, בניית יישובי קבע חקלאיים וזניחת אורח החיים הישן שהיה כרוך בציד וליקוט. מלכתחילה הכתב ההירוגליפי העתיק הומצא במצרים בדיוק לאותם צרכים של שלטון מרכזי – ניהול, מיסוי וחקיקה.

כדי להוביל את העולם מתוהו לתורה, עם ישראל גולה דווקא למצרים, כדי להפיץ בה ומתוכה את הכתב הייחודי שנושא את הצורה החדשה, וכן כדי לצאת ממנה ב"רכוש גדול", דהיינו, ללמוד ממנה את סדרי השלטון, את השיטות החקלאיות המפותחות שלה וכיוצא בזה.

זאת ועוד, עם ישראל מביא לעולם תפיסה אחדותית חדשה, שקושרת את כל חלקי המציאות לא-ל אחד ובכך מנוגדת לתפיסת הריבוי האלילית המצרית, תפיסה אחדותית זאת משולה לממשלה ארצית שמחזיקה בשלטון מרכזי – "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא", ולכן עם ישראל יורד למצרים כדי לגלות בסדרי השלטון הארציים את סדרי השלטון השמיימיים.

כך גם הכתב האלפביתי פורץ הדרך ממחיש כיצד עשרים ושתים אותיות מרכיבות מילים ויוצרות משמעויות רבות בלי הגבלה, משמע, הריבוי יוצא מאחדות ואינו סותר לאחדות. כאן טמון השלב הראשון של נטישת האלילות, האלילות היא תפיסה של כאוס, מקריות, תהו וערבוב, ואילו הכתב הממוסד, המאורגן והאחדותי שמציית לחוקים וסדרים, מבשר על שינוי שיוביל את העולם אל אלפיים תורה וצורה[3].

חזרה לתוהו

לדברי הגר"א באלפיים האחרונות העולם חוזר לתוהו, "מלכה ושריה בגוים אין תורה", וכנראה אין זה סותר לכך שהתורה קיימת ונפוצה מאד, וכן המדע ומערכות רבות מתפתחות דווקא באלפיים אלו, שכן החזרה לתוהו היא תהליך של חורבן אך גם תהליך של תיקון, החורבן של הצורה הראשונית הוא הזדמנות לבניין מתוקן, החזרה לתוהו מהווה גם התבוננות מחודשת בעומק הדברים.

באלפיים האחרונות הצורה נבנית "מלמטה למעלה", מתצפיות ומעקב וליבון ודיון, השיטה התורנית המוקדמת באלפיים תורה שבאה "מלמעלה למטה" אבדה עם חרבן בתי המקדש, כלומר, העולם לא כשיר אליה עוד. ואילו בעולם הפילוסופי והמדעי השיטה הישנה התבררה כשגויה, זאת משום שלאדם אין כלים לקלוט את החכמה כמו שהיא והוא צריך לבנות כלים כדי לתפוס אותה.

החזרה לתוהו מאלצת את העולם לבנות צורה בדרך מדודה ושקולה במשך זמן רב, אך הצורה הזו גם היא מתגלה לפעמים כתוהו ותחתיה נבנית צורה חדשה, ואף בדברי תורה מתחת לכל צורה שאינה אלא כעין לבוש מסתתר עומק, כלומר, תבנית, כל תבנית אף שהיא מנגישה את החכמה היא גם מסתירה אותה, ובשל כך בכל חזרה לתוהו קיימת הזדמנות להגיע לממד עמוק יותר.

ככל שהמדע מתקדם הוא חוזר במידה מסוימת לתוהו, דהיינו המדע המודרני אינו תואם את ה"שכל הישר", התיאוריות המדעיות המתקדמות מופשטות וסתומות, ולא זו בלבד, במכניקת הקוונטים ובדומה לכך, בתורת הכאוס, הסיבתיות נעלמת לטובת האקראיות, כמו כן התיאוריות על החלקיקים היסודיים או על המרחב והזמן וביתר שאת בתורת המיתרים, המבנה של החומר והמובן של המרחב והזמן נעלמים לטובת עקרונות מופשטים. המדע הקלאסי מתפורר ומפנה את מקומו לאנרכיה מדעית.

וכך החזרה לתוהו מובילה אל תיקון, משום שהיא ממחישה את אפסות כוחה של התבנית שהאדם מטיל על המציאות, כאשר הצורות מתנפצות והגדרות נופלות האמת מתגלה.

בתחום הבינה המלאכותית התרחש דבר דומה; עד לא מזמן היו שטענו שהמוח פועל בשיטה פורמלית/לוגית/מתמטית כמו מחשב טוב, דהיינו, ההנחה היתה שהצורניות והמבניות והשיטתיות הם סוד כוחו של המוח, אלא שהצלחת הבינה המלאכותית שפועלת בשיטה הסטטיסטית קוראת תיגר על תפיסה זו.

משמע, הבינה המלאכותית מיטיבה לייצר תגובות דמוי אנושיות משום שהיא זנחה את החשיבה העקבית, משום שהיא חזרה לתוהו, ויחד עם זאת אי אפשר לטעון שההבנה האנושית היא עניין אקראי וסטטיסטי, כאשר אדם מחשב כמה זה 1+1 הוא לא בוחן את ההסתברות לכל תשובה אלא מבין את התשובה עצמה. ולכן החזרה המסוימת הזאת לתוהו בפיתוח הבינה המלאכותית מצביעה על כך שהחשיבה האנושית אינה בעלת אופי צורני בלבד והיא גם לא אקראית אלא היא נוגעת לעצם הדבר, היא לא תופסת מבחוץ באמצעות הגדרות אלא מבפנים במקום שאין בו גבולות.

באופן זה, החזרה לתוהו מעמידה את האדם על שורש הדברים והיא מאפשרת בנייה של צורה שלא תעמוד בסתירה לאמת שמסתתרת מאחוריה.

מפני מה נשתעבדו?

חז"ל (נדרים לב.) אמרו, שהשעבוד במצרים בא כעונש לאברהם על ששעבד תלמידי חכמים, ועל שאמר "במה אדע כי אירשנה", ועל שהפריש בני אדם מתחת כנפי השכינה כשמסר למלך את הנפשות שפדה מהשבי[4].

ונראה לבאר, על פי דברי המהר"ל (נצח ישראל א) שהגלות מורכבת מאיבוד המקום ופיזור ושעבוד, ומכאן שהגלות פוגעת בשלושת העולמות, הזמן, המקום והנפש, שכן השעבוד גוזל את הזמן, והפיזור של העם ושל האדם עושק את הנפש, וההגליה מהמקום המיוחד לאדם ולעם מבטלת את המקום.

ומעתה, שעבוד תלמידי חכמים גזל מהם את הזמן, ובאמירת במה אדע כי אירשנה ביחס לארץ ישראל היתה פגיעה במקום המיוחד לעם ישראל, ומניעת הגיור של הגרים פגעה בנפש, שכן יש בכל האומות נפשות וכוחות שצריכים להצטרף לשלמות ולאחדות נפש עם ישראל, וכדברי חז"ל שלא גלו ישראל אלא כדי שיתווספו עליהם גרים[5]. ולכן שעבוד מצרים נועד לתקן שלושה חלקים אלו[6]. וכן משמע מדברי המדרש שהביא המהר"ל (שם), "ויאמר ה' אל אברם ידוע תדע" (בראשית טו, יג), ידוע שאני מפזרן תדע שאני מקבצן, ידוע שאני ממשכנם תדע שאני פורקן, ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם", דהיינו, שהגלות נועדה לגאול את אותם שלושה חלקים.

כלומר, עם ישראל גלה לאימפריה זרה כדי להיבנות כעם מאוחד ובן חורין בארצו, דבר זה נולד דווקא ממאבק במשעבד זר.

ובדומה לכך, העולם מתחיל באלפיים שנות תוהו, שהן מעין תקופת חסד ראשונית ללא גבולות וגדרים (כנגד גלות וגאולת הזמן). לאחר מכן אלפיים של תורה, שנועדו לבנות בעולם גדרים ודפוסים (כנגד גאולת וגלות הנפש, שכן הצורה הזו תלויה באדם התופס אותה) ולבסוף חזרה לתוהו אך גם לתיקון, באלפיים האחרונות העולם נע דרך חרבן וגלות וחשכת ימי הביניים לעבר תיקון כולל, כדי להגיע אל השלמות בלי לפגום בחסד הראשוני הבלתי מוגבל ומוגדר, העולם נחרב ונבנה מחדש שוב ושוב, העמים מתייצבים אט אט בארצות מוגדרות, חשכת ימי הביניים מסתלקת ובאה במקומה תקופת נאורות שהיא עצמה חושך מסוג שונה, אך אט אט גם הדבר הזה עתיד להתברר והאלילים מתנפצים בזה אחר זה (כנגד גלות וגאולת המקום, שכן הכל בא לידי תיקון בשורשו ובמקומו).

הגלות הראשונה של עם ישראל כעם, מביאה לעולם את הכתב שהוא הבסיס לתורה והבסיס לאמונה בא-ל אחד, במשך אלפיים תורה העולם קולט בהדרגה את היסודות האלו, עד שלקראת סוף האלף הרביעי הנצרות מתחילה להפיץ את האמונה הזאת (בדרכה המשובשת) ברחבי העולם, ואילו הגלות האחרונה והארוכה נועדה להוביל את העולם לתפיסה שהעולם צועד לקראת תיקון ועל האדם לחפש אותו ולהחיש אותו, אלו הם אלפיים משיח. האמונה בא-ל אחד והאמונה שהעולם הוא זמני ואמצעי לתכלית גבוהה ממנו, אף שהיא מעניקה לעולם בסיס אחדותי ובעל פשר, היא גם אמונה שמפרקת את הסדרים והחוקים ומובילה לתוהו שכן משמעה שמעל כל אלו, קיימת אמת פשוטה ובלתי מוגדרת, שהגדרים והסדרים אינם הדבר עצמו, ועם זאת, היהודים מלמדים את העולם שלמרות אמונה באחדות על מקומית ועל זמנית ובתכלית ובאחרית, בכל זאת קיימת מחויבות לשמירה על סדרי העולם, על חוקים ועל מוסר, כך באה לידי ביטוי משיחות מתוקנת שבה מצטרפים התוהו והתורה לתיקון שלם.

כבד, לב ומוח – תוהו, תורה ומשיח

"כבד לב פרעה", ודרשו חז"ל (שמות רבה ט ח), "מה הכבד כועס, אף לבו של זה נעשה כבד", דהיינו הכבד, בו מיוצרים חלבוני הדם, שולט על הלב, המערכת הנמוכה של התוהו עודנה שולטת על המערכת החדשה של הלב, של הדיבור, של האנושיות המדברת.

המעבר מאלפי התוהו לאלפי התורה, מחייב את הבירור של השלטון של הלב והדיבור על הכבד ועל המעשה, על המעשה להיות מחושב ובלתי ספונטני אלא מכוון מטרה.

הדיבור שולט אצל המצרים שכן הם מכוננים מערכת שלטונית, אלא שהמטרה של הדיבור היא החומר, כלומר אף שהדיבור שולט בחומר המטרה היא רק השגת החומר, ולכן במקביל לשליטה של הדיבור בחומר גם החומר שולט בדיבור, ולכן מצרים היא מקום המאבק והיא מעין חולייה שמקשרת בין התוהו לתורה, מצרים היא שלב מעבר בין תוהו לצורה.

פרעה נמשל בדברי חז"ל (שמות רבה ט ב) לכלב, וביאר הגר"מ שפירא, שמל"ך הוא ר"ת של "מוח" "לב" ו"כבד", דהיינו שהמלכות תלויה בכך שהמוח שולט בלב והלב שולט בכבד, ואילו אצל כלב (שמופיע בדברי חז"ל כניגוד למלך) הסדר הוא שהכבד שולט בלב ועד המוח לא בא. דהיינו, פרעה משול לכלב משום שאצלו המערכות של הגוף שולטות במערכות החשיבה והרוח.

ולכן, דווקא המצרים שהקימו את השלטון המרכזי הראשון בהיסטוריה והכתב והדיבור התפתחו והשתכללו אצלם כחלק ממערכת שלטונית שזקוקה לכתב ודיבור לניהול יעיל, הם אלו שמחזיקים אצלם את הדיבור "בגלות", הדיבור שמתווך בין המעשה למחשבה מצוי בגלות משום שהוא משמש להשלטת החומר ולא להשלטת הרוח.

זאת ועוד, לטענת ההיסטוריונים הכתב האלפביתי לא אומץ ברחבי העולם אלא כעבור כ-800 שנה בשל שיקולים זרים. האימפריות הגדולות וביניהן מצרים על שליטיהן ובעלי ההון שימרו במכוון את הכתב המסורבל והישן כדי לשמר את הסדר הקיים ואת השליטה %