1

יהוידע הכהן: תוכי מדבר ואדם צומח

לאחרונה התפרסם כאן מאמרו של ד"ר יצחק מייטליס. המאמר מבקש ליישב את המחקר המדעי עם בראשית א'-ב'. בין הדברים כותב מייטליס:

בעבר היה מקובל במחקר להגדיר את האדם כתבוני משעה שהחל לייצר כלים. אולם, תצפיות על קופים גילו כי אף הם יודעים לייצר כלים מענפי עצים, וכן ידועים בעלי חיים רבים היכולים לבנות מבנים שונים, כגון הבונה הקנדי המקים סכרים ומבני עץ לאורך הנחלים. על כן, דמוי האדם שייצר כלי חרס בתקופה הניאוליתית (תקופת האבן החדשה) לא היה שונה מהותית מהקוף, גם אם היה “משוכלל” יותר.

תפיסה אחרת גרסה כי האדם התבוני הוא זה היודע לתקשר. אולם, במשך שנים רבות ידוע כי גם בעלי חיים מתקשרים בעזרת קולות המופקים מגרונם, ומחקרים שנעשו על תוכים מלמדים שחלקם לא רק מחקים קולות אדם אלא אף מגלים הבנה של שפה ברמה של ילד בן שלוש. זאת ועוד, ידוע היום כי קיים דמיון רב בין מוחו של אדם למוחו של תוכי, ושניהם מסוגלים להבחין בין צבעים וצורות הנדסיות שונות ולזהות סוגי חומרים שונים.

לדעתי, יש כאן השוואה שאינה במקומה, יש ילדים בני שלוש שיודעים לא רק לשוחח באופן שוטף אלא גם לקרוא. אז איכשהו זה לא נראה לי סביר שתוכים מגלים הבנה של שפה ברמה של ילד בן שלוש. אלא אם כן מדובר בילדים חרשים־אילמים.

ילד בן שלוש יכול ללמוד כל שפה שהיא, בהתאם לסביבת הגידול שלו, אבל תוכי ילמד רק "תוכית", וזה לא משנה אם הכלוב שלו נמצא באפריקה או במגדלי אקירוב. למעט כמובן חיקויים שהתוכי מחקה כמו תוכי, אבל חסר יכולת להבין את משמעותם.

אבל לא זה העיקר. נניח שהמחקרים המלומדים שמייטליס מצטט נכונים ומדויקים. נניח שהם אפילו עברו ביקורת עמיתים. נגיד שהם לא מכווני אג'נדה ולא נועדו לצרכים פוליטיים וגם לא לזכות את החוקרים בפרסים, במימון או בהכרה.

חשוב להבהיר, כושר הדיבור האנושי הוא לא סתם כלי תקשורת. כושר הדיבור האנושי קשור בטבורו לכושר החשיבה האנושי, והוא כולל את היכולת להמשיג, להכליל ולהפשיט באמצעות מילים. מדובר במערכת עשירה של סמלים שמסוגלת לטפל בכמות בלתי מוגבלת של בעיות ורעיונות.

כושר הדיבור אינו רק אמצעי תקשורת, ולכן המשפט: "תפיסה אחרת גרסה כי האדם התבוני הוא זה היודע לתקשר". לא מספיק, היכולת לתקשר היא לא ההגדרה של האדם התבוני, ממש לא.

כלומר, השפה האנושית מתייחדת בכך שהיא מכילה ומתייחסת למושגים, רעיונות ורגשות מופשטים. ויתרה מכך, השפה אינה רק אמצעי תקשורת אלא בעיקר אמצעי לחשיבה. החשיבה שלנו כפי שהיא לא היתה אפשרית ללא מילים. המילים הן תבניות המחשבה שלנו לא פחות משהן תבניות דיבורינו, ולכן השפה אינה כלי להעברת מידע אלא בעיקר כלי לעיבוד ותפיסת מידע.

הדיבור והחשיבה תלויים זה בזה ומזינים זה את זה, ולכן הדיבור האנושי הוא חלק מהיכולת השפתית הכללית שרק בגינה אנחנו ראויים לתואר אדם.

סביר להניח, שהתוכים המתקשרים הנ"ל מעבירים זה לזה, לכל היותר, מידע חיוני על מזון, סכנות וזוטות אחרות. נראה לכם שהתוכים גם חושבים את הביטויים הקוליים או הגופניים שבהם הם משתמשים? האם הם גם חושבים על המחשבה שלהם על הביטויים האלו?

כך או אחרת, השפה (או המקור) של התוכים בוודאי לא מכילה שום דבר מעבר לקולות התרעה, הרתעה וכדומה. אם התוכים אכן מבחינים בצבעים וצורות, אזי הדבר נעשה מן הסתם כתגובה אינסטינקטיבית לא־רצונית לגמול או איום כלשהו, או על כל פנים כתפיסה מאד מוגבלת וחד ממדית של המציאות בדיוק כמו שטורף מזהה היטב את טרפו ונטרף מזהה בכלל לא רע את טורפו. קשה להאמין שהם משוחחים על דברים נעלים כמו פוליטיקה וכדור רגל, נכון? זאת אומרת, הם מסוגלים לזהות ולאותת רק על מה שעכשווי ומיידי, אבל ברור שהם לא יוצרים מושגים כלליים.

לא סביר שיש מחלוקת על הטענה שרק בן אדם מסוגל להבחין במושגים ולדבר מושגים. ככל הידוע, אפילו בדמוקרטיות "הנאורות" ביותר, טרם הועבר חוק שמקבע שוויון זכויות והזדמנויות עבור בני אדם, תוכים וחיות אחרות. וזה לא בגלל שהתוכים לא יודעים לכתוב…

לכן, השפה האנושית שמעניקה לנו כושר דיבור וחשיבה מילולית מפותחים, היא בלי ספק רכיב מרכזי וייחודי באנושיות שלנו.

כדי להבין עוד מעט את הייחודיות של השפה האנושית, וגם כדי להתקדם לעבר הפרשנות של בראשית א'-ב', נזכיר את הפרדוקס שהטריד את הבלשן נועם חומסקי; אי אפשר לחשוב בלי מילים, אך גם אי אפשר לרכוש מילים חדשות בלי לחשוב. לכן בלתי אפשרי שאדם יגיח לעולם חסר כל מושג שפתי, חסר כל הבנה מילולית, ועם זאת תוך קצר הוא ירכוש שליטה מוחלטת בשפת אמו. בשביל להכיר שפה חדשה – הכרח להחזיק תחילה בתשתית של הבנה ושל תקשורת, דהיינו, צריך להחזיק בשפה… ולכן רכישת שפה מאפס היא דבר מתמיה ביותר. לכן, לפי חומסקי אדם חייב להיוולד עם כלים מולדים שיגשרו בינו לבין העולם.

 

כעת נראה שגם הכתובים ודברי המפרשים מתיישבים טוב יותר, אם נניח שמה שמאפיין את האדם כאדם הוא כושר הדיבור.

ראשית, כך כתוב בבראשית (פרק ב):

וַיִּיצֶר֩ יְקֹוָ֨ק אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַֽיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה:

ובתרגום אונקלוס (שם):

וברא יי אלהים ית אדם עפרא מן ארעא, ונפח באפוהי נשמתא דחיי, והות באדם לרוח ממללא.

'רוח ממללא', היא, רוח מדברת. כלומר, לפי אונקלוס, האדם, בניגוד לבעלי החיים האחרים, ננסך ב'נשמת חיים' וכך הוא מקבל את כושר הדיבור.

לדבר זה ניתן גם למצוא סימוכין במדרש (בראשית רבה יד ג):

רבי יהושע בר נחמיה בשם רבי חנינא בר יצחק ורבנן בשם רבי אליעזר, ברא בו ארבע בריות (-מידות) מלמעלן וארבע מלמטן, אוכל ושותה כבהמה, פרה ורבה כבהמה, מטיל גללים כבהמה, ומת כבהמה. מלמעלה עומד כמלאכי השרת, מדבר, ומבין, ורואה, כמלאכי השרת. ובהמה אינה רואה, אתמהא, אלא זה מצדד[1].

המדרש מזהה באדם ארבעה מאפיינים ייחודיים, שני מאפיינים קשורים לתבניתו הגופנית (עומד ורואה לנגדו, ואילו הבהמה אינה זקופה ועיניה בצדי פניה), ושני מאפיינים אחרים לכשריו הנפשיים (מדבר ומבין). וכפי שהוזכר, יש קשר חזק בין הדיבור להבנה, הדיבור תלוי בהבנה וההבנה תלויה בדיבור.

מעניין גם לראות את ההתייחסות של מלבי"ם (בראשית פרק א):

ויאמר אלהים ישרצו המים. הבריאה הלכה ממדרגה למדרגה, דומם, צומח, חי, מדבר, וכל הקודם הי' הכנה למה שאחריו… ונודע שגם בעלותה בסולם המדרגות לא עלתה הבריאה בדלוג רק ע"י אמצעיים, שנמצא האלמוג שהוא אמצעי בין הדומם והצומח והפלופ שהוא אמצעי בין הצומח והחי, והקוף שהוא אמצעי בין החי להמדבר, וכן בכל מדרגה עלתה בסדר מלמטה למעלה כמ"ש שביצירת הצומח עלתה מדשא אל עשב וממנה אל העצים, וכן היה ביצירת הבע"ח שחכמי הטבע חלקו את הבע"ח לששה מערכות, א] התולעים. ב] הפורחים או הרמשים. ג] הדגים. ד] חית המים, החיים בים וביבשה. ה] העופות. ו] היונקים…

למעשה, כמו שנראה להלן, הדיבור הוא כושר שממצע בין הכוחות הרוחניים והשכליים לבין כוחות הגוף. כלומר, הדיבור מכיל מושגים רוחניים ותחושות ורגשות מופשטים, אך הוא מובע באמצעים גופניים על ידי קולות והברות פיזיקליים שמופקים על ידי הגוף, ולכן הדיבור מייצג את מדרגת האדם שבהכנתו התערבו גם גוף ("עפר מן האדמה") יחד עם נשמה עליונה ("ויפח באפיו נשמת חיים").

הדיבור הוא השילוב הייחודי שמצוי רק באדם, האדם הגשמי קיבל את כוחות הגוף ככל בעלי החיים, אבל גם קיבל כח נוסף שכדברי חומסקי לא יכול להיות נרכש אלא חייב להיות מולד ומוטבע באדם מראש, הכח הזה הוא כח הדיבור שנובע מההתמזגות של הרוח בגוף.

אלו דברי מהר"ל (גבורות ה' פרק כח):

ופירוש זה, כי האדם מתחבר בו הנשמה אל החומר… וכאשר תתחבר הנשמה אל הגוף נעשה אדם חי מדבר גשמי… וכן תרגם אונקלס (בראשית ב') ויהי האדם לנפש חיה, והוה לרוח חיה ממללא. כי האדם צורתו חבור הנשמה השכלית והגוף ביחד, ודבר זה הוא עצמו כח המדבר שהוא נשמה עם הגוף כמו שיתבאר, וכח המדבר הוא גמר צורתו… וזה כי פועל הדבור על ידי גוף, ואי אפשר זה בלא נשמה שכלית כמו שאמר למעלה, כי התינוק שאין לו שכל אינו מדבר, וכן הבהמה יש לה כלי הדבור ואין בה דבור, כי הבהמה אין לה נשמה שכלית.

זאת אומרת, הכתוב מדגיש מהו מותר האדם, לא הכתב, לא הלבוש, ולא כלי הברזל, בהם דיבר מייטליס, אלא נשמת חיים שהופחה באפיו. ולדברי המפרשים גם היא זו שנתנה בו את כח הדיבור.

בסמוך לכך מתואר בכתובים הדבר הבא:

וַיִּצֶר֩ יְקֹוָ֨ק אֱלֹהִ֜ים מִן־הָֽאֲדָמָ֗ה כָּל־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְאֵת֙ כָּל־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם, וַיָּבֵא֙ אֶל־הָ֣אָדָ֔ם לִרְא֖וֹת מַה־ יִּקְרָא־ל֑וֹ, וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִקְרָא־ל֧וֹ הָֽאָדָ֛ם נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה ה֥וּא שְׁמֽוֹ:

כאן הכתוב מראה את היחס בין האדם בעל כושר הדיבור ויכולת ההכללה וההמשגה לבין בעלי החיים. חית השדה ועוף השמים מובלים אל האדם כדי לקבל ממנו מושג על עצמם!

 

כעת כמה מילים על לב הענין; יישוב הממצאים העדכניים עם בראשית.

קודם כל, ברמה האישית אין בי התלהבות מהמחקרים בתחומי המדע הבלתי מדויק, קשה לי להתייחס ברצינות לנברנות והחטטנות של משוגעים לדבר בשכבות גיאולוגית במעמקי דומה, רק כדי למצוא שיירי תרווד רקב מתחת לערמת שחת, שלאחר שחזור מאומץ ופורה מתגלים כגולגולת ניאנדרטלי שגווע בדמי ימיו בשל אכילת יתר של תותי יער. תוסיפו לזה את הבדיקות של האיזוטופ הרדיואקטיבי פחמן 14, שמבוססות על הנחות כאלו ואחרות. ואל תשכחו את הבריאתנים המלומדים שטוענים שיש בידם הוכחות נחרצות לכך שהעולם שלנו צעיר ורענן.

בקיצור, צריך לב חזק בשביל להישאר אדוק לגמרי במסקנות הפרהיסטוריות של המחקר הארכיאולוגי.

יחד עם זאת, נראה שצריך להפריד בין תיאוריית האבולוציה הכללית שמלאה חורים כמו תיקי האלפים של מר נתניהו, לבין טענות על תיארוך ממצאים ארכיאולוגיים שעומדות בפני עצמן, ואינן תלויות בחולשתה של האבולוציה, וגורלן אינו זהה לגורלה, ולכן, קשה לפטור אותן במשיכת כתף.

זאת אומרת, מטרתי היא לא ליישב את הטענה הרופפת של התפתחות המינים האבולוציונית עם המקרא, אלא רק לעסוק ביישוב טענת קיומו של מין אדם נחות בפרהיסטוריה עם המקרא. וזאת רק עבור מי שסבור שאכן יש צורך בדבר.

כידוע בריאת האדם מוזכרת במקרא פעמיים. פעם אחת בפרק א':

 (כז) וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם:

ופעם שנייה בבראשית פרק ב':

(ז) וַיִּיצֶר֩ יְקֹוָ֨ק אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַֽיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה:

גם בריאת חוה מוזכרת פעמיים. פעם אחת בפסוק הנ"ל שמתאר את בריאתה של נקבה יחד עם זכר. ובפעם השנייה בהמשך פרק ב'.

גם במדרש אנו מוצאים דבר מעניין (בראשית רבה יד ג):

 "וייצר" שתי יצירות יצירה מן התחתונים, ויצירה מן העליונים.

המדרש דורש את שני היודי"ם שמופיעות במילה "וייצר" ורואה בהם רמז לשתי היצירות שמהן מורכב האדם. יצירה מן הגשם ויצירה מן הרוח.

באדם כאמור מתמזגות שתי יצירות, זאת בניגוד ליתר הנבראים האחרים, האדם הוא דואלי.

אפשר, לכן, לטעון שהבריאה המוקדמת של פרק א' היא בריאת הגוף נטול הנשמה, ואילו הבריאה של פרק ב' היא בריאת הנשמה או הפחתה באפיו של האדם הגופני.

רמז לכך ניתן למצוא בדברי המדרש (בראשית רבה ח):

אמר ר' ירמיה בן לעזר בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון אנדרוגינס בראו, שנאמר "זכר ונקבה בראם".

כלומר, אדם הראשון נברא מלכתחילה כאנדרוגינוס, משום שביצירתו הראשונה הוא נברא במדרגה קרובה לבעלי החיים. בקרב רמשים וחרקים לא מעטים ובצמחים רבים אין כלל הפרדה בין זכר לנקבה, שניהם מתקיימים ביצור אחד, ובמינים אחרים ההפרדה בין זכר לנקבה קלושה והתלות ההדדית ביניהם חזקה וקבועה. ולכן ההפרדה בין הזכר לנקבה בפרק ב' עשויה לתאר את השלב שבו האדם מקבל את מדרגתו הגבוהה, האנושית.

כמובן, חשוב לזכור שגם ביצירתו הראשונה הגופנית, הוא נברא כך שהוא מוכן לקבל את מדרגתו הגבוהה שהרי כבר בפרק א' הוא נברא בצלם אלוהים. אך המדרגה הזאת לא נטעת בו בפועל עד פרק ב'.

כאן לא המקום להרחיב בכך, אבל העובדה שבעלי חיים רבים ובפרט בעלי החיים העילאיים ובכללם האדם לא מסוגלים להתרבות אלא באמצעות זכר ונקבה נבדלים זה מזה, ולא בדרך פשוטה, בטוחה וזולה הרבה יותר ללא הזדקקות לבן זוג, הינה תעלומה לא זניחה[2].

ניתן לכן להציע בזהירות, שהדבר קשור ליכולת של התקשורת בין המינים. ההפרדה הזאת בין שני המינים מייצרת את הצורך בשיחה, בתקשורת. ולכן היא תורמת לקיומו של כושר חיוני זה שמוביל בסופו של דבר להישרדות המין כולו.

אצל האדם כאמור הדיבור הוא לא רק אמצעי תקשורת אלא הרבה מעבר לכך, ומכאן גם היכולת שלו בניגוד לבעלי החיים העילאיים להקים תא משפחתי יציב לאורך דורות. תא משפחתי יציב זקוק לא רק לאמצעי תקשורת, אלא גם לחשיבה, להבנה ולדיבור אנושי.

כך ניתן להבין את ההדגשה היתרה בפרק ב' בנוגע להפרדה בין הזכר לנקבה שמסתיימת בפסוקים:

 (כג) וַיֹּאמֶר֘ הָֽאָדָם֒ זֹ֣את הַפַּ֗עַם עֶ֚צֶם מֵֽעֲצָמַ֔י וּבָשָׂ֖ר מִבְּשָׂרִ֑י לְזֹאת֙ יִקָּרֵ֣א אִשָּׁ֔ה כִּ֥י מֵאִ֖ישׁ לֻֽקֳחָה־זֹּֽאת:

(כד) עַל־כֵּן֙ יַֽעֲזָב־אִ֔ישׁ אֶת־אָבִ֖יו וְאֶת־אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ וְהָי֖וּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד:

מדוע בריאת האדם, לפי גישה זו, נעשתה בשתי פעימות?

אפשר להציע שהאנושיות היא עבודת האדם, היא התכלית שאליה האדם צריך לשאוף. היא לא ניתנת ללא מאמץ ממושך ולא השתוקקות לכך מצד האדם שחש בחסרונו[3].

תהליך זה מקביל אולי לתהליכי העומק שעובר המין האנושי באלף השישי – הנוכחי. האנושות חווה אירועים מטלטלים שנועדו להכשיר אותה לקראת סוף האלף השישי, לגלות את האנושיות שלה עצמה עד להתגלות מלאה ושלמה של דמות אדם.

לתהליך הזה יש פנים רבות, אבל נציין רק שבראשית ההיסטוריה מין האדם סגד בדרך כלל לאלילים רבים ונרדף על ידי שדים ורוחות, ולכן היה משועבד ובלתי פנוי פיזית ומנטלית לאנושיותו. האלים הרבים להם כרע לא היו אנושיים ולכן "הדרישות" שלהם לא היו אנושיות, והן כללו לעתים טקסים אכזריים כמו הקרבת הבנים לאש. כשהאלים לא ראויים לתפקידם, אז בוודאי גם אלו שסוגדים להם לא נוהגים באנינות דעת. ואילו העידן הנוכחי גירש את האלים המרובים וניפץ את מזבחותיהם. רק מה, העולם המודרני הציב עגל זהב מעודכן על החורבות של המקדשים הישנים – העגל הזה הוא האדם. האדם שזכה לחירות מחודשת גילה את כוחו הרב, פיתח טכנולוגיות ומצא אוצרות של ידע ועושר, והפך לאליל של עצמו, ולכן הוא מקדיש את חייו לסיפוק גחמותיו והנאותיו שלו עצמו. וכמובן, כוח הדיבור, כוח המחשבה, מהפכת הידע ועליית כוחה של התקשורת האנושית, שכאמור מהווים את עיקר כוחו של האדם, התפתחו ללא היכר והם מנסרים בחלל העולם כמו קול המונה של רומי. אך יחד עם זאת, הצבת האדם ורצונותיו במרכז, תביא בסופו של דבר לרגע שבו האדם יעמוד על דעתו שלו ויגלה את עצמו.

לפי פרשנויות מסוימות, היום השישי של הבריאה הוא התקופה השישית, שבה הבורא מכשיר את האדם לקראת יום שבת שהוא התקופה השביעית, שבה אלוהים שובת ממלאכתו ומעלה על במת ההיסטוריה את האדם, והפיקוד כביכול נמסר לידיו של האדם. התקופה השביעית הזו, לפי גישה זו, עדיין לא הסתיימה (שכן בניגוד ליתר הימים לא כתוב בחתימתה "ויהי ערב ויהי בוקר"). התקופה הזו גם היא מתחלקת לשבע, ולכן מכילה שבעת אלפי שנים אנושיות. לקראת סוף האלף השישי, הוא האלף הנוכחי, שמקביל ליום השישי הבראשיתי, האנושיות המלאה צריכה לצאת לפועל כהכנה לאלף השביעי, שבו האדם כאדם שלם מדבר ומבין, גם הוא ישבות מכל מלאכתו.

 

בגלל התזמון שבו נכתב המאמר אי אפשי שלא לסיים אותו בכמה מילים אקטואליות;

ראינו שהאנושיות אינה מתנה מוּלדת אלא היא פריו של מאבק ממושך שצריך לבוא מצד האדם. אחת הסגולות האנושיות הנעלות ביותר שנובעות גם כן מכך שהאדם ממזג רוח וגשם באופן ייחודי, היא הבחירה החופשית. בחירה חופשית היא אפשרית רק בגלל שהאדם מורכב מרוח וגשם, ולכן הוא יכול לנוע בין שני הניגודים האלו בחופשיות. הבחירה החופשית הגבוהה ביותר מתרחשת כשהאדם שב בתשובה; כשהאדם משנה את דרכיו בניגוד ובסתירה למצבו הגשמי ודבק רק בנשמתו ובאנושיותו. התשובה צריכה להיות לכן דווקא באמצעות וידוי בפה, משום שכאמור מדרגת האדם באה לידי ביטוי דווקא בכושר הדיבור הגבוה שלו. בריאת האדם שהתרחשה בא' תשרי, בראש השנה, מגיעה לכן לשיא כוחה בתום עשרת ימי תשובה שמסתיימים בי' תשרי, ביום הכיפורים, משום שהתשובה היא השגת מדרגת האדם על ידי האדם עצמו, ולכן משלימה את רגעי בריאת האדם הבראשיתיים.

הערות:

[1] יש מפרשים שכוונת המדרש שהבהמה מצדדת, כלומר, שעיניה קבועות בצדי ראשה (כך הדבר אצל מרבית בעלי החיים). ואילו עיני האדם מצויות בקדמת פניו. המשמעות היא, ככל הנראה, שהאדם ניחן ביכולת למקד היטב את מבטו באובייקטים המצויים מולו, ליצור, לקרוא ולהבחין בפרטים דקים וכך הלאה. ואילו מרבית בעלי החיים זקוקים בעיקר לשדה ראיה רחב ככל הניתן כדי לשרוד, וחייהם תלויים פחות בכושר הבחנה מדויק וממוקד. יחד עם זאת, חלק ממיני הטורפים ואוכלי הכל מצוידים בעיניים קדמיות, בשביל להיטיב להתמקד בטרפם. 

[2] תיאור של הבעיה ניתן למצוא ב–"13 תעלומות מדעיות" מאת מייקל ברוקס, פרק 10.

[3] בתחילת פרק ב' קודם להפחת הנשמה באדם, כתוב כך: וְכֹ֣ל שִׂ֣יחַ הַשָּׂדֶ֗ה טֶ֚רֶם יִֽהְיֶ֣ה בָאָ֔רֶץ וְכָל־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה טֶ֣רֶם יִצְמָ֑ח כִּי֩ לֹ֨א הִמְטִ֜יר יְקֹוָ֤ק אֱלֹהִים֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וְאָדָ֣ם אַ֔יִן לַֽעֲבֹ֖ד אֶת־הָֽאֲדָמָֽה.

ונאמר על כך במדרש אגדה (שם פרק ב סימן ה): וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ. קודם שיצאו על הארץ אילנות ועשבים, למה לפי שאילנות ועשבים אין באים כי אם מכח מטר, והקב"ה לא המטיר על הארץ, לפי שעדיין לא נברא האדם שיעבוד את האדמה ומתפלל על הגשמים שירדו וגם אד לא היה שיעלה מן הארץ וישקה את האדמה עד שנברא אדם, ולכך כתיב וייצר ה' וגו' (פסוק ז).

כלומר, הבריאה זקוקה לאדם, ודווקא החסרון הזה, הירידה הזו, מובילה אל הרגע המיוחל של בריאת האדם.