יהוידע הכהן: תעלומת קהלת

מה מסתירות הסתירות של ספר קהלת? מה שלמה החכם באדם מבקש לומר בדרכו החידתית? מה צופנות המליצות העמוקות של ספרו? – הקדמונים כבר עסקו בשאלה הזאת כאשר הם שקלו ברצינות לגנוז את קהלת.

בגמרא (שבת ל:) נאמר, שחכמים ביקשו לגנוז את ספר קהלת מפני שדבריו סותרים זה את זה[1], אך לבסוף נמנעו מלגנוז את קהלת – "מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה".

קשה לראות מדוע יש בכך כדי להציל את קהלת מגניזה, או איך דברי התורה שבהתחלה ובסוף מיישבים את הסתירות, ואכן זו בוודאי לא כוונת הגמרא, שכן היא מיד מביאה פסוקים שנראים מנוגדים, כגון, "ושבחתי אני את השמחה", לעומת, "ולשמחה מה זֹה עושה", ושבה ומיישבת את הסתירה. לכן נראה שכוונת הגמרא שאף שניתן ליישב את הסתירות לא היה טעם בכך, אלמלא שלסתירות עצמן נועד תפקיד מיוחד בספר קהלת. קהלת בחכמתו השתמש בסתירות גופן כדי לגלות דברי תורה.

מסתורי קהלת

כדי לנסות ולהבין משהו מעומק העניין, נראה פסוקים נוספים בקהלת שנראים כשוללים זה את זה:

מי משובח יותר המת או החי?

"וְשַׁבֵּ֧חַ אֲנִ֛י אֶת־הַמֵּתִ֖ים שֶׁכְּבָ֣ר מֵ֑תוּ מִן־הַ֣חַיִּ֔ים אֲשֶׁ֛ר הֵ֥מָּה חַיִּ֖ים עֲדֶֽנָה" (שם ד ב).

לעומת: "כִּֽי־לְכֶ֤לֶב חַי֙ ה֣וּא ט֔וֹב מִן־הָאַרְיֵ֖ה הַמֵּֽת" (שם ט ד).

העמל הוא הבל או מתת א-להים?

"וְגַ֤ם כָּל־הָאָדָם֙ שֶׁיֹּאכַ֣ל וְשָׁתָ֔ה וְרָאָ֥ה ט֖וֹב בְּכָל־עֲמָל֑וֹ מַתַּ֥ת אֱלֹהִ֖ים הִֽיא" (שם ג יג).

לעומת: "וּפָנִ֣יתִֽי אֲנִ֗י בְּכָל־מַעֲשַׂי֙ שֶֽׁעָשׂ֣וּ יָדַ֔י וּבֶֽעָמָ֖ל שֶׁעָמַ֣לְתִּי לַעֲשׂ֑וֹת וְהִנֵּ֨ה הַכֹּ֥ל הֶ֙בֶל֙ וּרְע֣וּת ר֔וּחַ וְאֵ֥ין יִתְר֖וֹן תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ" (שם ב יא).

האם יש יתרון לחכמה?

"וְרָאִ֧יתִי אָ֔נִי שֶׁיֵּ֥שׁ יִתְר֛וֹן לַֽחָכְמָ֖ה מִן־הַסִּכְל֑וּת כִּֽיתְר֥וֹן הָא֖וֹר מִן־הַחֹֽשֶׁךְ" (שם ב יג).

לעומת: "כִּ֛י בְּרֹ֥ב חָכְמָ֖ה רָב־כָּ֑עַס וְיוֹסִ֥יף דַּ֖עַת יוֹסִ֥יף מַכְאֽוֹב" (שם א יח)

מה גורם לכעס החכמה או הכסילות?

"כִּ֛י בְּרֹ֥ב חָכְמָ֖ה רָב־כָּ֑עַס וְיוֹסִ֥יף דַּ֖עַת יוֹסִ֥יף מַכְאֽוֹב" (שם א יח)

לעומת: "אַל־תְּבַהֵ֥ל בְּרֽוּחֲךָ֖ לִכְע֑וֹס כִּ֣י כַ֔עַס בְּחֵ֥יק כְּסִילִ֖ים יָנֽוּחַ" (קהלת פרק ז ט).

מצא או מוצא?

"וּמוֹצֶ֨א אֲנִ֜י מַ֣ר מִמָּ֗וֶת אֶת־הָֽאִשָּׁה֙" (שם ז כו).

לעומת דברי שלמה במשלי: "מָצָ֣א אִ֭שָּׁה מָ֣צָא ט֑וֹב" (יח כב).

כמובן, המפרשים עמדו על הסתירות ויישבו אותן בדרכים שונות, כאן אין בכוונתנו לעסוק בסתירה זו או אחרת לגופה, אלא לחפש את הצד השווה שלהן, את העיקרון שעומד מאחורי כתב החידה כולו.

פרדוקסים מכוונים בדברי קהלת

עיון נוסף ספר יעלה שקהלת מצביע על פרדוקסים במכוון, קהלת מציע לנו בפירוש להשתאות נוכח הסתירות שהוא פורש לפנינו.

כך קהלת אומר (יא ט): "שְׂמַ֧ח בָּח֣וּר בְּיַלְדוּתֶ֗יךָ וִֽיטִֽיבְךָ֤ לִבְּךָ֙ בִּימֵ֣י בְחוּרוֹתֶ֔ךָ וְהַלֵּךְ֙ בְּדַרְכֵ֣י לִבְּךָ֔ וּבְמַרְאֵ֖י עֵינֶ֑יךָ". קהלת כמו רואה את אנחת הרווחה שנמלטת מפיהם של אי אלו מבלי עולם, ולכן הוא מיד מסיים: "וְדָ֕ע כִּ֧י עַל־כָּל־אֵ֛לֶּה יְבִֽיאֲךָ֥ הָאֱלֹהִ֖ים בַּמִּשְׁפָּֽט".

ולמען הסר ספק, קהלת מבהיר בפסוק הסמוך (י) שאין כל ערך בילדות, בבחרות ובשחרות "כִּֽי־הַיַּלְד֥וּת וְהַֽשַּׁחֲר֖וּת הָֽבֶל".

דוגמה נוספת לאבסורד שקהלת מציג, אם כי ברבות הימים אבסורד ספציפי זה נראה לנו טבעי ומתבקש…:

וְע֥וֹד רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ מְק֤וֹם הַמִּשְׁפָּט֙ שָׁ֣מָּה הָרֶ֔שַׁע וּמְק֥וֹם הַצֶּ֖דֶק שָׁ֥מָּה הָרָֽשַׁע (שם ג טז)

ולא זו בלבד, קהלת מצביע על לולאות ומעגלים מעוררי תמהון:

הנחלים נעים במעגלים, במחזוריות תמידית:

כָּל־הַנְּחָלִים֙ הֹלְכִ֣ים אֶל־הַיָּ֔ם וְהַיָּ֖ם אֵינֶ֣נּוּ מָלֵ֑א אֶל־מְק֗וֹם שֶׁ֤הַנְּחָלִים֙ הֹֽלְכִ֔ים שָׁ֛ם הֵ֥ם שָׁבִ֖ים לָלָֽכֶת (שם א ז).

כך גם החומר כולו, החומר שהיה הוא שיהיה, לא נוסף ולא נגרע ממנו מאומה, האנרגיה שפועלת גם היא לא נחלשת או מתגברת (חוק שימור מסה אנרגיה) ואין כל חדש תחת השמש:

מַה־שֶּֽׁהָיָה֙ ה֣וּא שֶׁיִּהְיֶ֔ה וּמַה־שֶּׁנַּֽעֲשָׂ֔ה ה֖וּא שֶׁיֵּעָשֶׂ֑ה וְאֵ֥ין כָּל־חָדָ֖שׁ תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ (א ט).

ובכל זאת למרות, שאין שום אפשרות לשינוי, העולם קיים, העולם קיים בניגוד לעובדה שהמערכת כפי שהיא לא מאפשרת שינויים ובוודאי שאין מה לדבר על הגחה של יקום שלם, שופע ותוסס. הקיום של העולם הוא לכן הפרדוקס הכי גדול שניתן להעלות על הדעת.

היקום לא יכול בשום אופן למשוך את עצמו בציציות ראשו ולברוא את עצמו, כפי שאפרוח לא יכול להטיל את הביצה שממנה הוא עתיד לבקוע. כללו של דבר, אומר קהלת במקום אחר:

הַכֹּ֥ל הוֹלֵ֖ךְ אֶל־מָק֣וֹם אֶחָ֑ד הַכֹּל֙ הָיָ֣ה מִן־הֶֽעָפָ֔ר וְהַכֹּ֖ל שָׁ֥ב אֶל־הֶעָפָֽר (שם ג כ)[2].

אם כן נראה שקהלת מצביע בדרכים רבות ומגוונות על הפרדוקסליות של היקום ושל הקיום האנושי. קהלת כמו מבקש לומר, צאו וראו אין תוכו של העולם כברו, מה שנראה טבעי וזורם כמו הנחלים אל הים, הוא גם הוא אבסורד.

יתרה מכך, כשמתבוננים בכל פרט, בכל דבר שהוא, מבינים שהכל הכל אינו אלא פרדוקס. המציאות כולה תחת עין בוחנת אינה אלא גחמה, חסרת פשר, סתומה וחידתית. למה כך ולא אחרת? למה בכלל? ואיך וכיצד? ורק התבוננות עמוקה עוד יותר מובילה אל התשובה.

סוף לעומת אינסוף

בקהלת מוצפנים פרדוקסים סמויים נוספים; בקהלת מופיעה לראשונה בתנ"ך המילה "סוף" בשלושה פסוקים:

1. אֶת־הַכֹּ֥ל עָשָׂ֖ה יָפֶ֣ה בְעִתּ֑וֹ גַּ֤ם אֶת־הָעֹלָם֙ נָתַ֣ן בְּלִבָּ֔ם מִבְּלִ֞י אֲשֶׁ֧ר לֹא־יִמְצָ֣א הָאָדָ֗ם אֶת־ הַֽמַּעֲשֶׂ֛ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים מֵרֹ֥אשׁ וְעַד־סֽוֹף (ג יא).
2. ט֞וֹב לָלֶ֣כֶת אֶל־בֵּֽית־אֵ֗בֶל מִלֶּ֙כֶת֙ אֶל־בֵּ֣ית מִשְׁתֶּ֔ה בַּאֲשֶׁ֕ר ה֖וּא ס֣וֹף כָּל־הָאָדָ֑ם וְהַחַ֖י יִתֵּ֥ן אֶל־לִבּֽוֹ (ז ב).
3. סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָ֑ע אֶת־הָאֱלֹהִ֤ים יְרָא֙ וְאֶת־מִצְוֹתָ֣יו שְׁמ֔וֹר כִּי־זֶ֖ה כָּל־הָאָדָֽם (יב יג).

ניתן לומר שהסופיות כאן מתייחסת לאדם, למרחב ולזמן. הפסוק הראשון "גם את העולם נתן בלבם" מדבר על הזמן, לדעת אבן עזרא (שם), ולכן אפשר לפרש שכוונת הכתוב היא, שהזמן נברא מוגבל וסופי כדי שהאדם יוכל לתפוס "בלבו" את מעשי האלוקים.

הפסוק השני, מתייחס אל סוף האדם במפורש.

והפסוק השלישי מדבר על סוף הדברים, כלומר סוף המרחב והעצמים שבתוכו.

ומפתיע לראות שלכל שלושת הממדים האלו יש גם צד אינסופי, שכן הזמן נקרא "עולם" במשמעות של נצח כמו "חיי עולם" או "בחסד עולם" (ישעיהו נד ח).

המרחב גם הוא נקרא "עולם" בלשון חז"ל, למשל, "ריבונו של עולם", כאשר העולם הוא כל המרחב במשמעות של אינסוף.

והאדם נקרא "עולם קטן" (תנחומא פקודי ג), וגם כאן משתמע היבט אינסופי שמצוי באדם.

אם כך, האינסופיות והסופיות עומדות בסתירה זו לזו בשלושת העולמות, וזו להבנתנו כוונתו של קהלת; הסופיות של העולמות האלו – האדם, המרחב והזמן – והחומריות שלהם, מבהירים שהם כולם הבל וריק, "הבל הבלים אמר קהלת", אך דווקא הסופיות הזו מובילה בהכרח אל האינסופיות, אל "האלהים ירא", משום שהסופיות של אלו, ממחישה את ההבלות שבהם, את חוסר היכולת שלהם לקיים את עצמם.

הערך מצוי בנצח ובאינסוף ובנשמת האדם, שהם מעבר למרחב ולזמן ולגוף הסופיים. ולכן הפסוק האחרון בקהלת הוא "סוף דבר הכל נשמע, את האלהים ירא ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם". וזו כוונת חכמים[3] באומרם שהם נמנעו מלגנוז את קהלת מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה, דהיינו, הסתירות והפרדוקסים כולם נועדו להוביל את המסקנה הזאת, הכל מתכלה, הכל מתבלה, הכל הבל, והכל סותר את עצמו ומעכל את עצמו ולכן מעבר לאותה סופיות אבודה, יש רק אפשרות אחת – את הא-להים ירא.

לדרכו של קהלת

[1] כך נאמר בגמרא: אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה, ומפני מה לא גנזוהו – מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה, תחילתו דברי תורה – דכתיב מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש ואמרי דבי רבי ינאי: תחת השמש הוא דאין לו, קודם שמש – יש לו. סופו דברי תורה – דכתיב סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם. מאי כי זה כל האדם, אמר רבי אלעזר, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה. רבי אבא בר כהנא אמר: שקול זה כנגד כל העולם כולו. שמעון בן עזאי אומר, ואמרי לה שמעון בן זומא אומר: לא נברא כל העולם כולו אלא לצוות לזה. ומאי דבריו סותרין זה את זה – כתיב טוב כעס משחוק וכתיב לשחוק אמרתי מהולל. כתיב ושבחתי אני את השמחה וכתיב ולשמחה מה זה עשה. לא קשיא, טוב כעס משחוק – טוב כעס שכועס הקדוש ברוך הוא על הצדיקים בעולם הזה, משחוק שמשחק הקדוש ברוך הוא על הרשעים בעולם הזה. ולשחוק אמרתי מהולל – זה שחוק שמשחק הקדוש ברוך הוא עם הצדיקים בעולם הבא. ושבחתי אני את השמחה – שמחה של מצוה, ולשמחה מה זה עשה – זו שמחה שאינה של מצוה.

[2] כאן אפשר להציע, שהחוק השני של התרמודינמיקה, הוא זה שמתאר את העובדה שהכל מתבלה ומתכלה לבסוף ומתפרק ל"עפר", אי הסדר (האנטרופיה) במערכת סגורה תמיד גדל, ולכן אין פשר לעובדה שהעולם קיים על מורכבותו בסדר גבוה יחסית.

[3] ראה הערה לעיל.