יהי אור!

מהי המשמעות של התיאור המפורט למדי של ששת ימי הבריאה? מדוע העולם נברא דווקא בששה ימים ולאחריהם שבת? איך ניתן להבין את סדר הבריאה לפי התפיסה המדעית כיום? והאם ניתן להראות שהסיפור המקראי עצמו מפריך תיאוריות היווצרות והתפתחות אקראיות, על ידי כך שהוא מצביע על שכבות מרובות של תכנון מקדים שניתן לגלות בטבע?

ובכן, בספר בראשית ניתן לזהות סדר עולה של מורכבות. להלן דרך אחת להביט על הדברים, תוך נקיטת חופש פרשני כלשהו, ראשית נציג את עיקרי הדברים ולאחר מכן נפרט:

1. בריאת הרוח והחומר. ולאחר מכן בריאת האור והאנרגיה.
2. בריאת החוקים, המנגנונים והמבנה.
3. גיבוש החומר בהתאם לחוקים, הכפפתו של החומר לחוקים.
4. ארגון מערכת השמש שחיונית לחיים על פני כדור הארץ.
5. בריאת החיים הימיים.
6. בריאת החיים היבשתיים והאדם בעל התודעה והתבונה.
7. הענקת הברכה, הקדושה, התכלית והמשמעות לבריאה.

כפי שננסה להראות, כל שלב מהווה מכת מחץ לכל ניסיון לתאר את בריאת העולם והחיים והאדם כתהליך עיוור ומקרי, זאת משום שהמורכבות הזו חיונית לחיים אנושיים והיא מצריכה תכנון רב. נפנה אם כן לפירוט סולם המורכבות כפי שניתן לקרוא אותו בתורה על ידי פירוש לא מרחיק לכת יתר על המידה.

בריאת הרוח והחומר

בראשית נבראו חומר ורוח (ארץ ושמים), והחומר (ארץ) היה תהו ובהו וחושך על פני תהום, והרוח מרחפת על פני החומר ושואפת לתת לו צורה ותכלית.

ויאמר א-להים, יהיו אור ואנרגיה, החומר לא יהיה עוד חשוך ודומם וחסר חיים, אלא רוטט ופועם ומואר, המסה והאנרגיה יהיו שלובים זה בזה וזהים זה לזה ועם זאת – "ויבדל א-להים בין האור ובין החושך" – המסה והאנרגיה יהיו מובחנים זה מזה. כאן מתוארת הבעיה הראשונית ביותר, תיאוריית מדעיות אינן מסוגלות לבאר את התהוות התהליכים הראשוניים של יצירת חומר ואנרגיה יש מאין, ובוודאי שלא את יצירת הרוח. ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד.

חוקים וצורניות

ויאמר א-להים, יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. מכיוון, שהמים, כדברי מהר"ל, מייצגים את החומר נטול הצורה, אזי ניתן לומר שכאן עוצבו החוקים והקבועים והמבנה מתמטי לפיו יתארגן הכאוס החומרי לכלל מערכת בעלת צורה תכליתית. החוקים והקבועים והמבנה המתמטי יבדילו בין חומר לחומר, ויעניקו לו צורה קבועה וברורה ומבנה סימטרי. כך נוצרה האפשרות להבחין בין דבר למשנהו וכך נוצרו עצמים נבדלים שמתפקדים לפי כללים קבועים. חוקי הטבע שמהותם אינה ברורה כלל ועיקר עשויים בקפידה ובדיוק שאין לתאר כדי להתאים להופעת החיים. ויהי ערב ויהי בוקר יום שני.

גיבוש הכוכבים והיסודות

ויאמר א-להים, יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה. כלומר, יצטברו ענני גז ואבק (שמשולים למים חסרי צורה שמקבלים הוראה להיקוות אל מקום אחד) לכדי כוכבים דחוסים, ויסונתזו יסודות חומר בליבת הכוכבים באמצעות מיזוג גרעיני. כך החומר מקבל את צורתו המוגמרת – תראה היבשה. זהו שלב נוסף חשוב ומתוכנן היטב לקראת הופעת החיים.

ואז בהמשך (רק לאחר ייצוב מערכת השמש והופעת האדם וירידת הגשמים, כמתואר בבראשית ב ה-ו) יופיע הצומח על פני אדמת כדור הארץ. ויהי ערב ויהי בוקר יום שלישי.

מערכת השמש

ויאמר א-להים, תתמקם ותתחם ותתאזן מערכת השמש תחת ערכים מדויקים ביותר במידה ההכרחית לקיום החיים על פני כדור הארץ.

כך מערכת השמש מיוצבת ומכוונת בדיוק הנחוץ להופעת החיים על פני כדור הארץ. המרחקים, הזוויות והמהירויות, הכל מובא בחשבון כדי להתאים לדרמה הגדולה של החיים. ויהי כן. ויהי ערב ויהי בוקר יום רביעי.

בריאת החיים הימיים

ויאמר א-להים, יבראו החיים על פני כדור הארץ, בימים ועל פני הרקיע. החיים מופיעים תחילה בים כפי שמקובל כיום.

האביוגנזה (הופעת התא החי הראשון מחומר דומם) היא איום מתמשך על אבולוציוניסטים. בין היתר, הופעת חיים פשוטים ככל שיהיו תלויה בהרבה גורמים שונים וגם בקיומם של חלבונים, אך אלו לא קיימים בלי DNA שנושא את המידע שקובע את המבנה של החלבונים, אך בלי חלבונים לא קיים DNA.

ובכלל, הרעיון הבסיסי אודות הברירה הטבעית של המתאימים ביותר, לא רלוונטי כאן, בעלי החיים לא שורדים יותר מחומר דומם, ולכן חייבים להניח שהופעת החיים היא סתם טעות אבולוציונית.

זאת ועוד, כפי שמציינים מדענים, הזמן לא היטיב עם דרווין, רעיון ההופעה התהליכי של חיים – כשל, החיים בעולם האמיתי ובממצאים מגיחים בבת אחת. ויהי ערב ויהי בוקר יום חמישי.

בריאת החיים היבשתיים

ויאמר א-להים, יהיו החיים על פני היבשה. רוב המגוון של החיים המורכבים, דהיינו, רב תאיים, מצוי על היבשה (כ-80%) ולכן אפשר להתייחס לשלב המעבר מחיים ימיים לחיים יבשתיים כעלייה ברמת המורכבות. זאת ועוד, החיים על פני היבשה מצריכים התארגנות מיוחדת. בין היתר, נדרשים מערכות לשמירת נוזלים, מבנה שתומך במשקל הגוף, מערכת נשימה ומערכות ויסות של טמפרטורה.

וכאן צפה שאלה חשובה, בשביל מה נחוצים חיים גדולים ומורכבים – פילים, לוויתנים, גי'רפות וקרנפים הם מערכות אדירות ויקרות לאין חקר, אך לא רק הם מעוררים שאלה, גם רב תאיים בסיסיים יחסית מייצרים כאב ראש לאבולוציוניסטים.

האין זה ברור שהאסטרטגיה הטובה ביותר היא הריבוי האדיר והפשטות שמצויים בחד תאיים? – חיידקים, ארכאונים ואמבות הם המנצחים הגדולים במרוץ החימוש ההישרדותי. בעלי החיים הזעירים האלו מתרבים מהר, מסתגלים בקלות, ושורדים בתנאים קיצוניים. כך הם כמעט בלתי ניתנים להכחדה.

אם המטרה היא רק מה לשרוד לאורך זמן, הם ניצחו מזמן, משום שבכף עפר מצויים כמיליארד מהם. נכון שבעלי החיים רב תאיים נחוצים במידה מסוימת משום שהם מספקים מזון לחד תאיים, אך שינוי של האיזונים בין חד תאיים לבין עצמם היה מספיק כדי לאזן את המערכת. כלומר, אם היתה כמות מספקת של חד תאיים שמייצרים סוכר ומזון אורגני, ושל חד תאיים שמפרקים מזון אורגני, וכן של חד תאים נוספים שמייצרים חומרים חיוניים, המעגל היה נסגר ולא היה צורך לבזבז אנרגיה על פרויקטים יקרים להדהים של חיות על.

בנוסף לכך, צמחים גם הם פשוטים יחסית לבעלי חיים גדולים וגם נפוצים ועמידים ביותר, ושילובם של צמחים וחד תאיים היה גם הוא מספק מעגלי חיים טובים יחסית.

הצמחים הם השולטים בעולם ופרוקי הרגליים – בעולם החי (המספרים מייצגים מסה: ג’יגה-טון פחמן) | מקור: פרופ’ רון מילוא

לפי מחקר של מכון ויצמן, קרוב ל-90 אחוז מהמסה הכוללת של יצורים חיים בכדור הארץ הם צמחים, וחלק משמעותי מהמסה כולל חיידקים ופטריות. בני האדם הם מאית האחוז בלבד מהמסה הכוללת של יצורים חיים. זאת אומרת, בקרב על ההישרדות יש מנצחים אך ההתפתחות אדישה לעובדות וממשיכה בשלה.

למצער, כפי שניתן לראות בתרשים, מכיוון שפרוקי רגליים (למשל, חרקים ועכבישים) מהווים את חלק הארי של בעלי חיים רב תאיים, היה מקום לשקול להגביל את בעלי החיים לפרוקי רגליים בלבד. ברור שיש לבעלי חיים המורכבים תרומה למאזן האקולוגי, אבל העניין הוא שבעלי החיים הפשוטים יכלו להסתדר נהדר בלעדיהם, כפי שהם שרדו לפי התיאוריה קודם הופעתם של העילאיים, ומן הסתם ביצוע שינויים כאלו ואחרים באחוזי התפוצה הפנימיים של הפרוקים או החיידקים היו פותרים בעיות כאלו ואחרות של מחזור חומרים.

האם אנחנו, הקופים וההיפופוטמים נולדנו בטעות?

אם מסתכלים על התפוצה והעמידות מתרשמים שהאבולוציה עומדת על ראשה, היה מקום לטעון שהופעת החיים התחילה מבעלי החיים העילאיים והתפתחה אט אט לקראת נמלים ומקקים בואכה חיידקים…

לטענת האבולוציוניסטים ההסבר הוא שרב תאיים התפתחו בהדרגה בנישות אקולוגיות כאלו ואחרות שעודדו את התפתחותם בשל צורך מקומי וזמני דוחק כזה או אחר, ובלי שים לב לכך שלאורך זמן וביחס ליתר המקומות והצרכים מדובר בנסיגה הישרדותית.

אך אם כך היה מקום לצפות שברוב המקרים יתרחשו תהליכים הפוכים, דהיינו שרב תאיים יהפכו לחד תאיים משום שכאמור ברוב המקומות והזמנים יש תועלת דווקא בפשטות, בעמידות ובכושר התרבות מהיר.

אך ככל הנראה זה לא קרה מעולם, אף שיש לעתים נסיגה מסוימת או התנוונות של איברים ומעבר למצג פשוט יותר, אין טענה על הפיכה של רב תאי ליצור חדש בעל תא בודד. זאת בניגוד חד לתועלת האבולוציונית האדירה.

כל זאת כאשר, ייצור איבר חדש ומורכב הוא משימה אדירה שנמשכת זמן רב מאד ומצריכה מספר גדול של מוטציות (כאשר הרוב המוחלט של המוטציות האקראיות הוא הרסני ורק אחוז זעום מהן מועיל), ואף על פי כן לפי התיאוריה מגוון אדיר של מינים עם איברים מורכבים נוצר בצורה הזו, למרות שהפתרון הפשוט והמתבקש ברוב המקרים הוא דווקא נסיגה למצג פשוט יותר, כמו שמשתקף בניצחון המוחץ של המינים החסכוניים.

תודעה ותבונה

ויאמר א-להים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. כאן אנחנו מגיעים לאחת השאלות הכי קשות שמעיבות על האבולוציה. התודעה – הן אם היא גורם רוחני והן אם היא גורם חומרי, אינה נוטה חסד לאבולוציוניסטים.

אם (כפי שאכן ניתן להוכיח) התודעה אינה רק אפקט או היבט כלשהו של המוח אלא היא ממד אחר וכוח אחר שאינו נשען אך ורק על המוח והגוף החומריים, אזי ברור שהאבולוציה אינה יכולה להעניק פשר לקיומו של עולם כזה. שהרי האבולוציה אינה אלא תיאור של יחסי גומלין אקראיים בין עצמים פיזיים, ואין להעלות על הדעת כל דרך פיזיקלית או מכנית שבה תיווצר נפש כתוצאה מפעילות אקראית של חומר. התהום העקרונית שפעורה בין עצם חומרי לבין נפש רוחנית היא מהותית ואין לסדרת צעדים אבולוציוניים מדודים או אפילו לדילוגים רבולוציוניים חסרי תקדים כל ערך, ואין בכוחם לצמצם את רחבה של התהום המושגית אף כמלא נימה.

אך הנקודה היא, שגם אם נחשיב לצורך הדיון את התודעה להיבט חומרי כלשהו, עדיין האבולוציה נתקלת בחומה בלתי עבירה. שהרי המשמעות של הטענה שהתודעה אינה אלא תכונה כלשהי של המוח, היא, שלתודעה אין שום ערך. זאת אומרת, אם מניחים שהמוח אינו אלא סוג של מחשב מתקדם, שמשום מה הפך בשלב מסוים להיות מודע לעצמו, אזי המודעות הזו הינה חסרת ערך, שהרי מחשב (ובכלל זה החומרה והתוכנה כאחד) יעיל באותה מידה עם תודעה ובלעדיה, מחשב לא צריך לדעת דבר על מה שמתחולל בקרביו כדי לחשב היטב. ומכיוון שכעת אנו מניחים שהמוח עורך חישובים לבדו ובכוחות עצמו כמו כל מחשב, ברור שהתודעה כסרך עודף לא יכולה לתרום דבר. כך גם לגבי רגשות או רצונות שפועלים בתודעה, מכיוון שברור מחשב נטול רגשות ורצונות יעיל לא פחות ואף יותר כפי שהוא ואין שום צורך בכך שהוא ירגיש או ירצה, ברור גם שהתודעה על רגשותיה אינה מועילה ואף מזיקה לחישוביו היעילים של המוח המכני והלוגי.

חשוב להבין, ממש כפי שיודעת כל אם עברייה שכדי שמיקסר יערבל בצק אין הוא צריך לרצות בכך, באותה מידה המחשב או המוח יעילים לכל תכלית ללא שום צורך בתוספות מעורפלות וגחמניות.

ולכן התודעה כהיבט של החומר הינה דבר מיותר, ומכאן נובע שאין שום קשר בין הברירה הטבעית לבין התודעה, שכן תודעה טובה יותר או פחות, או תודעה משובשת לגמרי אינה מעלה או מורידה כהוא זה. כלומר, לפי הגישה שהתודעה היא תופעה מיותרת, אדם יכול לחשוב ולהרגיש ולדעת בתודעתו כל דבר, הוא יכול לחשוב שהוא נפוליאון שרוכב על המאדים במרדף לכיבוש שבתאי, ועדיין גופו החומרי ישכים לעמל יומו ללא שינוי, שכן אם המוח מנהל את הגוף כמו מחשב טוב התודעה אינה אלא תוסף מיותר שאינו יכול להשפיע כהוא זה על החישובים.

וכאן מתעוררת השאלה, מדוע בכלל נוצרה תודעה בשעה שאין בה כל צורך, ומכיוון שבו זמנית לא ניתן להטיל ספק במרכזיותה בחייו של כל אדם ובחייו של המין האנושי כולו, קל להגיע למסקנה שמדובר בבזבוז אנרגיה וקלקול משאבים מהחמורים ביותר שאירעו בכל ימי האבולוציה, ולכן אלו לא היו אמורים להתרחש.

יתרה מכך, גישה זו מובילה למסקנה שהדבר הסביר ביותר הוא שאין לתודעה כל אמינות והיא אינה אלא תעתוע, שהרי היא אינה אלא שבבים בנגרייתה של הברירה הטבעית, כלומר, האומן היוצר של התודעה, כלל לא "התכוון" ליצור אותה והיא הגיחה בדרך אגב כתוצר לוואי וככזה היא בלתי ראויה לאמון[1].

ואם כך, אין כל מקום לייחס לתפיסותיה של התודעה בכל נושא שהוא, ובכלל זה לדעתה על האבולוציה עצמה, כל ערך, ולכן תיאוריית האבולוציה גופה היא זו שגם שוללת מעצמה כל תוקף. ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי.

הענקת המשמעות

ויכל א-להים ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי, ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו וייתן לחומר החשוך את היכולת להתקדש ולהתברך ולהזדכך.

הבריאה מקבלת את הברכה והקדושה התכלית והמשמעות. האדם כולו עסוק כל ימיו בחיפוש משמעות וקדושה, יש לחיפוש הזה שמות שונים, ויש לעתים קרובות מדי תחליפים זולים שמנסים להיחשב בטעות למשמעות וקדושה, אבל העובדה הבסיסית היא שהאדם לא מסוגל להתנהג כמו חיה רציונלית ולהסתפק במזון ומים, הוא מחפש תכלית וערך.

ברור שחיה שמחפשת משמעות, חיה שנושאת מורכבות עודפת כזאת הינה לא פחות ממשגה אבולציוני חמור.

נכון שמספרי הסיפורים האבולוציוניים כבר טוו סיפור כיסוי; חיפוש המשמעות משמש ליצירת קשרים חברתיים או ויסות והתמודדות עם חרדה או עידוד לחדשנות ויצירתיות או מועיל כמנגנון לעיבוד מידע. בקיצור, זה מועיל לכל דבר, כן, כן זה איכשהו מועיל למשהו.

אלא שמדובר בטירוף, מכיוון שהמשמעות – מנקודת מבט רדוקציוניסטית או מטריאליסטית, לפיהן, האדם הוא רק קומץ חלקיקיו החומריים – איננה אלא אשליה, והחיפוש אחר כלום ושום דבר, תוך הקדשת החיים כולם לשם כך או גדיעתם באיבם (כפי שהתרחש פעמים רבות) כאשר הם חסרי משמעות, הוא מחיר יקר מדי לשלם בעבור תועלת עמומה שנמצאת אולי אי שם.

ממש כמו לחפש גז היכן שהוא לא קיים במעמקי הים, לשלם את כל העלויות המופלגות על הציוד היקר, ליטול את כל הסיכונים ולשאת בכל הנזקים, רק עבור תועלת הלוואי שבעצם החיפוש… היודעים אתם איזו לכידות חברתית היא מנת חלקם של קבוצת מחפשים מיואשים המוטלים על הסיפון בלב האוקיינוס על סף מותם? – באופן אישי נראה לי שאנשים שמחפשים משהו ולא מוצאים עלולים, בשלב זה או אחר, לאכול אחד את השני, אבל, מה שחשוב, מבחינת האבולוציוניסטים, שהם יעשו את זה כאיש אחד בלב אחד…

אם כן, ברור כשמש שחיפוש אחר משהו שלא קיים מזיק עשרת מונים יותר מאשר מועיל, הזיות או סכיזופרניה בשום אופן לא מובילות לשגשוג, ובוודאי שלא ביחס שווה לנזק שהן גורמות.

ולא, לא מדובר בסתם ניחוש, אנשים רבים מתאבדים הלכה למעשה בגלל חוסר משמעות בחייהם, כפי שויקטור פרנקל מפרט בכתביו, אז אי אפשר לומר שאין מחיר אבולוציוני כבד לחיפוש אחר משמעות.

ללגימה מ"מרד המכונות" – ספרו של יהוידע הכהן לחץ כאן. לאתר הספר . למידע נוסף אודות הספר לחץ כאן.

[1] נכון הדבר, שגם אם הברירה הטבעית היתה משפיעה בדרך כלשהי על התודעה, עדיין לא הייתה התודעה זכאית לאמון, משום שאם מניחים שהתודעה אינה אלא תוצר אקראי של האבולוציה, הרי הדבר שקול להכרה בכך שהתודעה היא שרירותית ומקרית, ולאחר שמניחים דבר כזה אי אפשר לחזור ולהגן על התודעה בטיעונים כאלו ואחרים, כגון הישענות על "תבונתה" של הברירה הטבעית, שכן מדובר בטיעון מעגלי שמבקש להשתמש בתודעה עצמה כדי להגן על עצמה, אך אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים ואין אדם מעיד על עצמו, דהיינו, בסופו של דבר המסקנה של כלל השיפוטים שלנו, ידועה לנו ומצויה לנו אך ורק בתודעה, והתודעה היא זו שעומדת כרגע למשפט והיא לא יכולה להיות השופט ואף המוציא לפועל במשפט של עצמה. זאת ועוד, אין כל דרך לוודא שהברירה הטבעית אכן טרחה להתקין תודעה אמינה כל הצורך, שהרי די לה בהישרדות של יצוריה ותו לא וכפי שאיננו מסתמכים על הברירה הטבעית בנוגע לאמינות דעתו של חתול ביחס למציאות. אך אם אנו מניחים כפי שהראנו שהברירה הטבעית אדישה לגמרי לתודעה, אזי המטנו מכת מוות על התודעה.