לחץ לגירסת הדפסה

מאמר אנונימי ומרתק מהבלוג 'צא ממצרים שבתוכך':

תחילת האלף ה- 2 לפנה"ס. אמצעי מניעת הריון עוד לא קיימים. נשים יולדות לעתים קרובות, כנראה 5 – 15 פעמים לאורך חייהן, אבל אוכלוסיית העולם אינה גדלה. מדוע?

מכיוון שרק 10% מהילדים מגיעים לגיל בגרות.

כל אדם בכל יומו עוסק במשימה העיקרית – להשיג אוכל כדי לשרוד. רצח וגניבה לשם השרדות – התנהגות לגיטימית. מוות מרעב ומוות בקרב על מזון מתרחשים מול עיני כולם בכל יום. רצח הוא תופעה יום-יומית רגילה.

–מהפכה מנטאלית

אמצע המאה ה- 17 לפנה"ס. הרעב בכנען גורם למשפחת יעקב אבינו לרדת למצרים. שם היא מיישבת את ארץ גושן הפורייה.

בניהולו של יוסף בן יעקב בני ישראל בונים תעלה, אשר חיברה את נהר הנילוס לאגם קארון. תעלה זו עדיין קיימת והיא נקראת (ערבית) بحر يوسف [בחר יוסוף] = (עברית) ים יוסף (ראה/י את המאמר "יציאת מצרים ויציאת יוון").

תעלת יוסף היא מערכת השקיה מסועפת. היא איפשרה (ומאפשרת) לחדש את מלאי המים באגם קארון מנהר הנילוס, מה שגרם להתפתחות של חקלאות יציבה סביב האגם. איום המוות מרעב בקרב בני ישראל במצרים הוסר. כתוצאה מכך, שיעור תמותת הילדים ירד משמעותית -שינוי שגרם לריבוי אכלוסין חסר תקדים – לקראת יציאת מצרים כמות בני ישריאל הגיעה ל- 4 מיליון (קרא/י את המאמר "מספרים").

430 שנים חיו בני ישראל במצרים. במהלך תקופה זו התחלפו 15 – 20 דורות אשר שכחו את סכנת המוות מרעב. מנטליות בני ישראל השתנתה – בקרבם רצח וגניבה חדלו להיות אמצעי הישרדות.

רק האדם אשר אינו פוחד ממוות מרעב, מסוגל להבין "כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם". רק אדם שבע יכול להקדיש חלק מזמנו להתפתחות רוחנית ואינטלקטואלית. לכן דווקא בתקופה זו ודווקא אצל בני ישראל התפתח אלפבית פונטי, אשר איפשר לרשום את דיבור האנשים המדברים בשפות שונות (קרא/י את המאמר "מדוע אירופה כותבת משמאל לימין?"). אלפבית זה היה בנוי מ- 22 אותיות. בגלל פשטותו הוא היה נגיש לכל אדם, ובכך הוא היה שונה באופן מהותי משאר סוגי הכתיב אשר באותה התקופה היו פריבילגית הנבחרים.

–

הדברות

כעבור 7 שבועות לאחר תחילת יציאת מצרים לעולם הוענקו עשרת הדברות.

הן נכתבו על גבי לוחות האבן באותיות של האלפבית הפונטי העברי. מאז הגופן השתנה (קרא/י את המאמר "מדוע אירופה כותבת משמאל לימין?"). להלן עשרת הדיברות הכתובות בעזרת הגופן המרובע המודרני:

תורה, ספר דברים:

ה,ו אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי.

ה,ז לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, כָּל-תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת–וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ.  ה,ח לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם:  כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא–פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים, לְשֹׂנְאָי.  ה,ט וְעֹשֶׂה חֶסֶד, לַאֲלָפִים–לְאֹהֲבַי, וּלְשֹׁמְרֵי מצותו (מִצְו‍ֹתָי).

ה,י לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא:  כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה, אֵת אֲשֶׁר-יִשָּׂא אֶת-שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.

ה,יא שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.  ה,יב שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.  ה,יג וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי–שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  לֹא תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ-וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ-וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל-בְּהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ–לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ, כָּמוֹךָ.  ה,יד וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה; עַל-כֵּן, צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת.

ה,טו כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ, כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ, וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

ה,טז לֹא תִרְצָח,

וְלֹא תִנְאָף;

וְלֹא תִגְנֹב,

וְלֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא.

ה,יז וְלֹא תַחְמֹד, אֵשֶׁת רֵעֶךָ;  וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ, שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.

ננסה לפשט את טקסט עשרת הדיברות ולחלק אותן לקבוצות כדלקמן:

קבוצה א': הדיברות 1, 2, 3, 4 אודות יחסים בין האדם לבין אלוהים:

1. אנכי אלוהיך היחיד לעד.

2. לא תהיה עבד לחפצים.

3. זכותך לבקש את עזרתי אך ורק בעניין החשוב ביותר בחייך. טעותך תפסול את זכותך לעד.

4. לא תחשוב על חומר בשבת.

קבוצה ב': הדיבר 5 – הנוסחה האוניברסלית של קיום עם כלשהו. תשומת לב לפועל "נֹתֵן" בנוסח המקורי. הפועל נמצא בצורת זמן הווה – זה הופך את הדיבר לאקטואלית תמיד.

5. העם קיים על אדמתו כל עוד הוא זוכר ומכבד את אבותיו.

קבוצה ג': הדיברות 6, 7, 8 מייחדות את האדם מן החיה:

6. לא תרצח

7. לא תזדווג ללא אהבה (קרא/י מאמר "אודות האהבה")

8. לא תגנוב

קבוצה ד': הדיברות 9, 10 מייחדות אדם טוב מאדם רע:

9. לא תשקר.

10. לא תקנא.

הדיברות 6 – 10 הן לא רק ההגדרה המקיפה של המוסר המודרני, אלא הן גם קובעות את סדר ההעלאה המוסרית של האדם – מהדיבר ה- 6 אל הדיבר ה- 10.

–

אודות טבע החוקים

אדם רגיל רוצה לחצות את הכביש במקום שנוח לו ובזמן שנוח לו. אולם החוק מחייב אותו לחצות את הכביש רק בצומת ורק באור ירוק. זה נוגד את רצונו אם כי הסיבות הן מובנות מאליהן.

כל החוקים ללא יוצא מן הכלל אוסרים על אדם לעשות את מה שהוא רוצה, או להיפך, מחייבים אותו לעשות את מה שהוא לא רוצה. חוק כלשהו נוגד לטבע האדם!

לפני כ- 3200 שנה ביום ה- 50 מתחילת יציאת מצרים בני ישראל הביאו לעולם את החוקים האוסרים על בני האדם להתנהג בטבעיות – לרצוח, להזדווג באקראי, לגנוב, לשקר ולקנא. קשה מאוד לאנושות לחיות על פי חוקים אלה. לכן יום קבלת עשרת הדיברות, חג השבועות, הוא יום הולדת האנטישמיות.

–

מדוע דווקא בני ישראל

משתי סיבות:

– בסוף המאה ה- 13 לפנה"ס בני ישראל היו הקבוצה היחידה אשר בתוכה רצח חדל מלהיות התנהגות נורמלית. לכן, באותה התקופה בני ישראל בלבד היו מסוגלים להבין ולקיים את החוק "לא תרצח".

– בסוף המאה ה- 13 לפנה"ס בני ישראל היו הקבוצה היחידה בעלת האלפבית הפונטי האוניברסלי. לכן משימת הפצת המוסר הטמון בעשרת הדיברות, נפלה דווקא על בני ישראל.

טרם המאה ה- 20 תהליך התפשטות המוסר היה איטי מאוד – האנושות היתה עסוקה במאבק נגד המוות מרעב.

–

קשה להבין את זה בימינו

בשנים 1932 – 1933 בברית המועצות מתו מרעב כ- 5 מיליון אנשים. ידועים המקרים בהם האם כדי לשרוד אכלה את בשר ילדיה שמתו מרעב.

בשנות ה- 1930 בגרמניה כמעט כל המזון חולק על פי תלושי מזון.

בשנת 1954 באנגליה בוטלו תלושי מזון.

אדם מודרני, המתגורר במדינה מתוקנת, יתקשה להאמין שממש לא מזמן, לפני פחות מ- 100 שנה המוות מרעב היווה איום יום-יומי כמעט לכל אדם על פני כדור הארץ.

במחצית השניה של המאה ה- 20 חל מהפך:

– הטכנולוגיות ניצחו את הרעב באירופה ובאמריקה.

– עמי אירופה ואמריקה רכשו אוריינות טוטאלית.

קצב התפשטות המוסר המבוסס על עשרת הדיברות גדל באופן מהותי.

נא לא לחשוב שאנשים הפסיקו לרצוח – לא! אך בימינו, בניגוד למאות השנים הקודמות, במדינות מפותחות רצח הפסיק להוות התנהגות נורמלית. בימינו רצח – הוא מעשה רע. חלק גדול מאוכלוסייה כבר לא מסוגל לרצוח בשל סיבות רגשיות. ועל אף שבענייני מין מזדמן, גנבה, שקר וקנאה האנושות עוד לא הגיעה לגבהים כאלו, פה ושם התנהגות שכזו כבר נחשבת כמגונה.

קורא נכבד, קבל ברכות! אנו עדים להתפתחות התהליך הגורלי בתולדות האנושות – תהליך ההתקרבות בין האנושות לבין האנושיות.