האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

יח. חכמים ראשונים ואחרונים

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

בחתימת התלמוד ישנו עוד אלמנט, שאיננו יכולים לציין אותו כשיקול, מכיון שחכמים לא הזכירוהו, אך הוא נכון לעצמו. כל דיון מגיע בסופו של דבר למיצוי, כאשר אין מדובר במדע מדוייק, אלא בתפיסה דתית ובהבנה של חוק אלהי. לא יתכן שכל דיון הלכתי ייאלץ לשוב לדון בנושאים שכבר מיצו אותם חכמים רבים במשך דורות רבים. ההלכה בנויה כאריח על גבי לבנה, כל דין מבוסס ומנומק בדין קודם לו, וכמעט בלתי אפשרי יהיה להגיע לפסק הלכה מוסכם ומבוסס, לו היינו צריכים לעסוק שוב ושוב ביסודות שכבר הסכימו עליהם קדמונים. לפיכך חתימת התלמוד אינה רק תוצר של הגלות, אלא גם תרומה מכריעה להלכה, מסגרת קבועה ובלתי משתנה, מונעת ספקות וויכוחים מיותרים.

החשש מפני תופעה שכזו חזר ועלה יותר מאלף שנים לאחר חתימת התלמוד, במאה ה15. ישיבות בבל שנחשבו כפוסקות הלכה בלעדיות נחרבו כבר חמש מאות שנים קודם לכן, יהדות ספרד המבוססת גורשה ונשמדה, ובשטח ההלכה שרר בלבול נוראי, כפי שמתאר את הדבר בן התקופה, הפוסק הגדול שבכל הדורות, רבי יוסף קארו:

"ויהי כי ארכו לנו הימים, הורקנו מכלי אל כלי, ובגולה הלכנו, וכמה צרות צרורות תכופות וצרות זו לזו באו עלינו, עד כי נתקיים בנו בעוונותינו ואבדה חכמת חכמיו, ואזלת יד התורה ולומדיה, כי לא נעשית התורה כב' תורות אלא כתורות אין מספר לסיבת רוב הספרים הנמצאים בביאור משפטיה ודיניה. וגם כי הם עליהם השלום כוונתם היתה להאיר מחשכינו, נמשך לנו מתוך האור הטוב שנהנינו מהם ע"ה ספק ומבוכה רבה… ועלה בדעתי שאחר כל הדברים אפסוק הלכה ואכריע בין הסברות כי זהו התכלית להיות לנו תורה אחת ומשפט אחד", (בית יוסף, הקדמה לפירוש הטור).

הסבה המוצהרת לחיבור השלחן ערוך היא "היות התורה כתורות אין מספר", והצורך ב"תורה אחת ומשפט אחד", ההגיון מחייב שיש צורך להתכנס ולהכריע את כל הספקות והמחלוקות, בכדי ליצור תורה אחידה – שזאת בודאי הכוונה בנתינת התורה, משפט אחד לכל העם.

רבי יוסף קארו נטל על עצמו מלאכה עצומה, אותה מלאכה שעשה רב אשי – עם בית דין של מאות תלמידי חכמים, עשה רבי יוסף לבדו! אך בענוותנותו הרבה, לא סמך על שיקול דעתו לבד, והסתמך אך ורק על כללי הפסיקה הידועים והמוכרים. גם במקומות בהם נתקשה בדברי קודמיו, לא מיהר לתקן את הדברים כפי דעתו, בכל מקום שיכל העתיק את לשונות הפוסקים שלפניו, ובפרט את לשון הרמב"ם. ובזכות דרך זהירה זו נתקבל חיבורו בכל ישראל.

למעשה כביר זה היו השלכות רבות, ואחת מהן היא ההגדרה "ראשונים", הפוסקים הראשונים שחיו לפני חיבור השלחן ערוך, ודבריהם נשקלו בין הפוסקים שעל פי דבריהם נוסד השלחן ערוך, הם בעלי משקל שונה מהבאים בדורות שאחריהם, ה"אחרונים".

לא נערכה "חתימת תקופת הראשונים" כשם שנערכה חתימת התלמוד, ולכן אין גבול ברור ואמיתי בין ראשונים לאחרונים. רבים מחכמי ישראל בתקופת ה"אחרונים" עדיין ראו לנכון לחלוק ולבטל לפעמים מדברי ה"ראשונים", את הבית יוסף אנו מוצאים לפעמים חולק על דברי הראשונים[1], ובדרך כלל לא גדולי הראשונים. גדולים אחרים לעומת זאת, כדוגמת המהרש"ל[2], הש"ך[3], ה"פרי חדש"[4], ה"שאגת אריה", היעב"ץ[5], הגאון מוילנא[6], בעל אור החיים[7], ועוד[8], לא נרתעו מלחלוק אף על גדולי הראשונים והפוסקים, כדוגמת הרי"ף והרמב"ם.

ובדור הקודם כותב רבי יוסף רוזין (הגאון הרוגאטשובי): "אין לנו להוסיף על דברי רבותינו הגמ' והירושלמי והתוספתא רק להבינם ולא נישא פנים לשום אדם בעולם", (שו"ת צפנת פענח, סי' ע).

האחרונים מתנצלים על כך שהם נאלצים לשנות מדעת הראשונים, אך הם מחויבים לאמת כפי שהיא נראית בעיניהם:

"לפי שהתוס' והרבה גדולים חלקו על רש"י מוכרח אני להאריך ואף שאיני כדאי להכניס ראשי בין ההרים גדולים מ"מ הלא התורה מונחת בקרן זוית וראיות ברורות יתנו עידיהם ויצדקו", (ש"ך חו"מ עב ט).

"ואע"פ שיש לומר שהריטב"א והריב"ש בקיאי טפי מנן בפירוש דברי הראשונים, הני מילי במילתא בלא טעמא, אבל במילתא דאיכא טעמא ואיכא למותיב מותבינן, דלאו קטלי קני באגמא אנן", (רבי יוסף קארו, אבקת רוכל סי' קנה).

"עומד אני בדעתי בכח דהתירא, שלא לישא פנים בדין חכמים שאני חולק עליהם בדין זה, כי אף שתלמידיהם אנו ומימיהם הכינו לנו… בתורה דכתיב בה אמת, הלא בלתי אל האמת עינינו… למעשה איני רואה את דברי מו"ר לסמוך עליו ועומד אני בדעתי ע"פ ראיות שהבאתי ואם כת"ר מפני השלום אינו בא לסתור דברי מו"ר הלא אני שמשתי את הכה"ג בהיותו במדינתינו ומחויבני בכבודו ומוראו כמורא שמים עאכ"ו, אבל אני שומר פי התלמוד הקדוש שהורונו הדרך הזה… אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, יאמר נא מר הייתכן לסמוך על פסקא דדינא דמו"ר דחזינא בי' פירכא טובא וכבר הוזהרתי מפי מורי קדוש ישראל רבינו הגדול הגאון החסיד מוילנא שלא לישא פנים בהוראה[9]", (רבי חיים מוולז'ין, "חוט המשולש" סי' ח וט).

"כאשר הראתי ספרי לאחד המיוחד מגדולי חכמי אשכנז השיבני כי תקעתי עצמי לדבר הלכה יותר מן הראוי לחלוק על גדולי הקדמונים… יכירו וידעו כל המעינים אם האמת אתי… ואם דברי התוס' מתנגדים קצת לכאורה וכן קצת פוסקים, מה הוי, רוח אל עשני, כמוני כמותם, ואני לא אמרתי קבלו דעתי הלכה למעשה רק לא אשא פני איש", (חוות יאיר סי' קנה).

"אם לפעמים תמצא בספרי השגה על איזה חכם קדמון מרבנן קשישאי אשר קטנו עבה ממתני אל תתמה וכו' תורה היא וללמוד אני צריך וכן היא דרכה של תורה כמ"ש בתשו' חו"י מותר לכתוב על איזה מחבר מן הראשונים שטעה כיון שמין האנושי לא ימלט מן הטעות", (ספר הברית, הקדמה).

"הלכתי קצת בגדולות ונפלאות ממני וכתבתי במקומות רבות על מאורי השמים אשר היו לנו לעינים בעלי התו' ז"ל ותפשתי עליהם, ובמקומות מועטות גם על המאור הגדול רש"י ז"ל… אף כי דברי הראשונים ז"ל דברי אלהים חיים מ"מ לא אמנע לכתוב מה שנראה לי", (הקדמת "תורת חיים" חלק א וב).

"אל יתמיה מתמיה עלי איך מלאני לבי לבא לסתור ולסתור דבר מדברי הראשונים והמה חכמים מחוכמים, על זה אשיב ואומר כי אפשר שידעו האחרונים וישיגו יותר מהראשונים משתי בחינות: האחת – מטעם שכבר אפשר שאיש מן האחרונים לקח לעצמו לעיין בדרוש אחד מיוחד והשתדל והעמיק ושם בו כל שכלו ועיונו והשתדלותו, באופן שהשיג בו יותר מדברי הראשונים. השנית – שהנה אנחנו האחרונים עם המעט שהתמדנו בעיון, השגנו הרבה יותר בזמן מועט ממה שהשיגו הם בזמן רב, לפי שבימיהם היו כל החכמות נעלמות ובלתי נשלמות והיו צריכים להוציאם מדעתם בהשתדלות נמרץ, אבל אנחנו מצאנו הכל כשלחן ערוך לפנינו, כל דבריהם וראיותיהם מסודרים, ובאור חכמתם נראה אור והיו לנו לעינים", (הקדמה ל"מגלת אסתר" על ספר המצוות לרמב"ם).

"אל תחשבו שהחכמים יקצפו עלי על אמרי שטעה בדבר מה כי חלילה להם אדרבה יאהבוני כי לא לפניהם יבא חנף ויאהבו החולק עליהם בדעת", (מהר"מ לונזנו, בהקדמת ספרו דרך חיים).

למען האמת, ההתלבטות בנושא שינוי מדעת הקדמונים, היתה כבר בדורות הקודמים לשלחן ערוך, בתקופת הראשונים עצמם. גם בעיני הראשונים, לא היה הדבר פשוט לחלוק על קודמיהם הגדולים, וכך כותב בעל המאור:

"מלא חשק כל חכם לב לדרוש ולתור בין האמת ובין השקר להורות ולהבדיל ויש אשר יגבר החשק הזה עד שיראה כיוצא מדרך המוסר לבחון האמת שנא' אדברה נגד מלכים בעדותיך ולא אבוש כאותה שאמר רבי ילדות היתה בי והעזתי פני בנתן הבבלי, וא"ר פפא כל כי האי נימא קמי' רבי' ולא לשתוק. מנין לתלמיד היושב לפני רבו ורואה חובה שלא ישתוק? ת"ל מדבר שקר תרחק, וזה המנהג נהגו כל חכמי העולם, כמ"ש החכם המורה אבן גנאח בהשיבו על המורה הגדול ר"י ז"ל הזכיר דברי הפילוסוף (אריסטו) שהשיב על רבו ואמר ריב לאמת עם אפלטון ושניהם אוהבינו אך האמת אהוב יותר ואמר עוד לא באתי לגרוע מעלת האיש וכדברים האלה כל שיש להוסיף אני הצעיר אומר על רבינו הגדול (הרי"ף) הרב המובהק", (בעל המאור, הקדמה).

והרמב"ן מתנצל בלשון שירית:

"והנני עם חפצי וחשקי להיות לכ"א תלמיד, לקיים דבריהם ולהעמיד, לא אהיה להם חמור נושא ספרים תמיד, אבאר דרכם ואדע ערכם, אך כאשר לא יכילו רעיוני, אדון לפניהם בקרקע, אשפוט למראה עיני, ובהלכה ברורה, לא אשא פנים לתורה, כי ה' יתן חכמה בכל הזמנים ובכל הימים", (אגרות רמב"ן).

אך בצד ההתלבטות, ההלכה היא ברורה: מותר ואף חובה ללומד תורה לקבוע את ההלכה כפי שיקול דעתו, וגם בניגוד לדעת רבו (שלחן ערוך יו"ד רמב ג), "וגם הראשונים היו חולקים על רבם" (הגר"א), "כך דרכה של תורה מימות התנאים אמוראים וגאונים", (ש"ך). "אסור לתלמיד לקבל דברי הרב כשיש לו עליהם איזו השגה", (רוח חיים לר' חיים מוולז'ין, אבות פ"א מ"ב). "מצינו הרבה תלמידים חולקים על רבם בצעירותם", (תוס' נדה יד:).

הרא"ש (סנהדרין פ"ד סי' ו) כותב: "אם לא ישרו בעיניו (של הדיין) דבריהם (של הגאונים) ומביא ראיות לדבריו המקובלים לאנשי דורו, יפתח בדורו כשמואל בדורו, אין לך אלא שופט שיהיה בימים ההם ויכול לסתור דבריהם, כי כל הדברים שאינם מבוארים בש"ס אדם יכול לסתור ולבנות אפי' לחלוק על דברי הגאונים, ואמוראים האחרונים היו חולקים על הראשונים".

עם זאת, נתקבלו כאמור פסקי השלחן ערוך, ועמהם תורת הראשונים באופן כללי, ובלא סבה מוצדקת ביותר אין נוטים מדברי הראשונים. בתחלה אמנם התנגדו חכמי ישראל להפוך את השלחן ערוך לתורה חדשה שממנה בלבד נפסקת ההלכה, ואנו מוצאים בדבריהם אף ביטויים חריפים:

  • "ששולחן ערוך סותר עצמו ואין בכך כלום, ובר מן דין אין ממנהגי ומדרכי להיות עסקי בדברי בעלי הש"ע, וק"ו לבנות יסוד באיזה הוראה על דקדוק סודות דבריהם, כי לא נתנו מרועה אחד רק הם דברים נלקטים מחוברים מדברים נפרדים, שכמה פעמים לא יצדק חבורם", (שו"ת מהר"ם לובלין סי' יא).
  • "אמנם לא בתפיסה זו לבד נתפס הב"י אבל כבר יש לי חבילות חבילות סתירות והשגות על דבריו ושגגות שיצאו מלפניו שנפל בהם שהם יותר זרים וקשים מזאת", (שם סי' קצד).
  • "אותן שנמשכין להורות הוראות ע"פ ש"ע הם המורים בתורה שלא כהלכה ובודים טעמים מלבם ומרבים מחלוקות", (שו"ת ב"ח סי' פ).
  • "הן עתה רבו ע"ה יותר ממה שהיו בימי הקדמונים לפני חבור הש"ע", ("ויכוח מים חיים" הקדמה ו, מאת אחיו של מהר"ל מפראג).
  • "מג"א וט"ז לא עשו מהדו"ב ולשונם מגומגם גם טעו בכמה מקומות בדברים קלים כבודם במקומם מונח", (שו"ת חוות יאיר סימן ט).
  • "דרך הזמן הזה שכל הדברים הכתובים על ספר אפי' בתרא דבתראי וכו' אין מזיזין אותן ממקומם ולפי מנהג חכמי מדינתינו דבר שנדפס בשלחן ערוך אין לשנות חס ושלום כתורת משה… רחמנא ליצלן מהאי דעתא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות… ורשאי כל אדם לחלוק בראיות ברורות אפי' על דברי הראשונים", (שו"ת פנ"י ח"ב מז, נ,נב, יו"ד לד).
  • "מעלתו שם לבו אל האחרונים ספרי הט"ז והש"ך ואני לא כן אנכי עמדי, עיקר עסקי תודה לאל בפוסקים ראשונים ובש"ס… כי האחרונים מבלבלים הדעת והזכרון… ומי שהוא בבית מדרשינו אראה לו חבילות טעיות בכל דף מספריהם, ע"כ אין עסקי עמהם ת"ל, ויש למעלתו למכור ספריהם ולקנות ד' טורים עם הב"י", (שו"ת נחלת שבעה ג, לבעל ברכת הזבח).
  • "להוציא מדעת משתבש שהתריז כנגדי כסבור וכו' והיה לשחוק בעיני מבלי עולם שרוצים להורות מתוך משנת השו"ע בלא ידיעת מקור הדין..", (מור וקציעה קסח).
  • "ומרן ז"ל מסר ספרו ב"י לתלמידיו וכו' ומפני זה נמצא הרבה דברים דסתרי אהדדי וכו' איזה תלמיד כתב כן וכו' ולא הרגיש בטעות", (מאמ"ר או"ח קנח). "חיבור הש"ע הוא כעין מפתח להב"י והרבה פעמים מביא הסברות מב"י אף דלדידי' לא ס"ל לפיכך אין לפסוק הלכה מהש"ע", (שמש צדקה לג). "ש"ע כתבו מהר"י קארו בסוף ימיו ומפני חולשתו נמצא בו דברים רבים שלא דקדק בהם", (ערך לחם יו"ד סי' ב). "שמעתי אומרים שהרב מוהריק"א מסר לתלמידיו כתיבת קצור ספרו הגדול ב"י ויען כי לא אחד היה הרב המסדר שניהם נמצאו מזה קצת השינויים בדעות ובנוסחאות וקשה לזווגם ולתקנם יחד בלי דוחק הרבה המביא להוציא הדברים מידי פשטן", (שו"ת מהר"ש אבוהב סימן רנא). ראה ביד מלאכי (כללי הש"ע) שמביא בשם מוהריט"ץ (סי' סז) "הרב שו"ע לא עשה ספר השו"ע אלא לקטנים ועמי הארץ", ואינו מסכים עמו.

דברי הבקורת על השלחן ערוך ונושאי כליו נאמרו בדורות הראשונים לאחר חיבורם, כאשר עדיין לא עברו את הבקורת המספיקה. אך ברבות השנים, חברו על רבי יוסף קארו בית דין של מאות ואלפי חכמי ישראל, כל אחד בזמנו ובמקומו עבר על השלחן ערוך, כולם בדקו תיקנו והוסיפו, השלחן ערוך הפך לבית דין של כל ישראל, לאחר שנבדק וזוקק על ידי כל חכמי ישראל במשך כמה וכמה דורות, וכיום אין מי שמפקפק על סמכותו של השלחן ערוך יחד עם נושאי כליו. ואעפ"כ קובע היעב"ץ: "שמעתי מאדוני אבי הגאון ז"ל בשם בעל חלקת מחוקק ז"ל, שאין אדם רשאי להורות עד שיהא בכחו לעקור ולמחוק סעיף מן השלחן ערוך", (לחם שמים קכב).

בהמשך הובעו דעות הפוכות בדיוק, היו שגרסו שאין להוסיף ולחבר ספרים חדשים, שכן אין סוף לאפשרויות השונות, ולכן יש להסתפק בפסקי ההלכות של הקדמונים, כך כותב בעל הנודע ביהודה:

"ואם נרצה לעיין בתשובות האחרונים מה שהכריעו הם בפלוגתא הנ"ל, אזי נתת תורת כל אחד ואחד בידו, כי נוכל למצוא כמו שנרצה, כי בהרבה מקומות מבואר להקל, ובהרבה מקומות מבואר להחמיר" (אבן העזר סימן כט). "ראיתי שמביא דברי תשובות האחרונים ובהם ימצא כאות נפשו הן לאיסור והן להיתר וכו' אין לי עסק עמהם והלואי יהיה הזמן מספיק עמנו לעיין בכל דברי הראשונים ולמה נאבד זמננו בדברי האחרונים בענינים כאלו שכבר הלכו בהם הנמושות ומי שרוצה לסמוך על האחרונים תורת כל אחד הוא בידו לבחור איזה צד שירצה", (שם סימן יח, כיוצא בזה סי' כט וסי' נ).

כך גם החתם סופר כותב: "הנה כל יקר ראתה עינו בתשו' האחרונים זה אוסר וזה מתיר וכל אדם ימצא כמבוקשו", (יו"ד מה).

על אחד מחכמי פולין המפורסמים בדורו של הרמ"א, מהרנ"ש, מספר בנו כי סירב לכתוב את פסקי ההלכה שחידש, מכיון שהדורות הבאים צריכים להכריע לעצמם את ההלכה כפי הבנתם: "קבלתי הלכה למעשה מאדוני אבי מורי מהרנ"ש… בקשתי עם הרבה לומדים ממנו שיעשה פוסק ותשובתו… יודע אני דשוב לא יפסקו כ"א באשר אכתוב מטעם דהלכה כבתרא… ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות לכן יעשה כ"א הוראת שעה כאשר עם לבבו ומה"ט לא עשה נמי רבו הגאון מהרי"פ (ר' יעקב פולק) שום ספר", (שו"ת רמ"א סי' ה).

הלכה למעשה, אף שאין שום כלל מחייב לגבי חכם או חיבור ספציפי, פניה של ההלכה נקבעות לפי הכלל של הרמ"א בחושן משפט (כה א) "אין להקל בדבר שהחמירו בו רוב החבורים שנתפשטו בישראל", והחזון איש מתבטא: "הלא הכל במזלא תליא מילתא, והרבה הלכות בהלכות שבת ובהלכות חלב ובהלכות טריפות שאין אנו חוששים לדעת יחיד, ולזה אמינא דנתן… לית ליה מזלא ולא חששו האחרונים לדעת הראב"ד בזה", (יו"ד קכד). הכרעת רוב החיבורים והפוסקים נחשבת כהלכה פסוקה, ולפעמים תלוי הדבר במזל, שחששו גם לדעות שאין להם מקורות מספיקים.

בכל מקום בו יש שינוי או חילוקי דעות בין הקדמונים למאוחרים, ההלכה היא כהכרעה האחרונה, (חו"מ כה, הלכה כבתראי), הסבה היא ככתוב "אל השופט אשר יהיה בימים ההם" (בגדי ישע על הרי"ף, הקדמה).

הערות:

[1]על הראבי"ה (או"ח תקנד), על הרוקח (יו"ד סי' מא ג, או"ח קסז), על הכלבו ועל האגור (יו"ד א), על הטור (יו"ד יז, וכן לט, וקעג' ד"ה ואפילו), על רבינו ירוחם (יו"ד ד), על הגאונים (סי' לג, וכיו"ב סי' כח וכד). על בעל הלכות גדולות (לו סי"ג), על שבלי הלקט בשם הגאונים (יו"ד סו), על הרשב"א (יו"ד כד וכן סד). על אגור בשם מהרי"ל (יו"ד צז), על רבינו יונה (או"ח קסט), על הטור (יו"ד רלט יד וש"ע), על המרדכי (יו"ד שמה) על התוספות (יו"ד שעה), על אבודרהם (או"ח קסז וכן רח), על האור זרוע (או"ח קס). על האגור בשם א"ז (או"ח קסב), על ארחות חיים (יו"ד עג), על הכלבו (או"ח קעח), על שבלי הלקט בשם העיטור (או"ח שיג). על הנמק"י (יו"ד שמה) על הכלבו (יו"ד שסז), על המרדכי בשם מהר"ם מרוטנברג (יו"ד שצב, ובש"ע השמיט הדין, אך הרמ"א בהג' ס"ב פסק כב"י ולא כמהר"ם). על הרשב"א (חו"מ ז), על תרומת הדשן (חו"מ לז ז), על ריב"ן ואו"ז (חו"מ לט א בדה"ב), על המרדכי (חו"מ עה ד ע"ש בדרכ"מ ג), על מהרי"ק (חו"מ עז א), על רבינו ירוחם (חו"מ קכט י), על בעל התרומות (חו"מ קכט ח), על מהרי"ק (חו"מ קנו: "דבריו תמוהין בעיני… ואע"פ שהפריז הרב על מדותיו… לא בשביל זה אמנע לכתוב הנראה לי דמלאכת שמים היא ואין משוא פנים בדבר"). בחלק גדול מהמקרים האלו מגיעה דעתו לשלחן ערוך (ולפעמים ברמ"א, ראה למשל בחו"מ קנה שמביא הב"י מדברי רבינו ירוחם בשם תשובות גאונים, תמה עליהם, וברמ"א סמ"ד הביא שתי דעות ב"י והגאונים).

[2]המהרש"ל כותב: "ואף שהרמב"ם גדול בתורה הוא ואף הסמ"ג הביא ראיה לדבריו והראב"ד ג"כ לא השיגו לא אשא פנים לתורה, ובדקתי עד שידי מגעת", (שו"ת מהרש"ל סי' יד). ועל הרשב"א הוא כותב: "ומילתא פריכא היא כשמועה נידחת ע"כ היא נדחית", (שם). על בעל הטורים הוא אומר: "מה לי שהוא הסכים עם אביו (הרא"ש), אנו לא מסכימים עמו בדבר הלכה", (שם). וכן: "הטור טעה טעות גדולה", (שם סי' לג). "ושרי לי' מרי' לרב הגדול הרמב"ן", (ים של שלמה חולין פ"ח סד), "הרמב"ם חוץ לכבודו לא ירד לעמקה של הלכה", (חולין ז יח).

בהקדמתו לספרו ההלכתי הגדול הוא כותב: "כל אחד בורר את שלו ועם ועם כלשונו וסובר התורה ירושה היא למשפחות, ולא זו הדרך ולא זו העיר, ומימות רבינא ורב אשי אין קבלה לפסוק כאחד מן החכמים במקום שאין הכרע בתלמוד". וכבר כתב הנודע ביהודה: "רש"ל חולק על גדולי הראשונים כי לבו כלב הארי", (יו"ד יג).

[3] הש"ך (יו"ד פו טו. וכן קכז יד) חולק על רש"י, ועל הרשב"א (פירוש הארוך לטור יו"ד סד), ועל התוס' וטור (יו"ד רלח יג). ועל הריב"ש (חו"מ לד כח), על הרא"ש ורי"ו (לט לט), "בחינם דחה רשב"ם (חו"מ מג כט), ועל הטור (חו"מ עח יח), "אבא לסתור דברי הרא"ש ומרדכי והגמ' וסיעתם" (חו"מ פא לד), "חוץ מכבוד תורתו של רמב"ן לא ירד לעומק.." (חו"מ פא כב- עי' תומים יז והגהות חכ"צ שהשיבו עליו), ועל תרוה"ד (חו"מ פז טו, פז לה), "מהרי"ק והנמשכים אחריו טועין בדבר משנה" (פז לח), וראה ש"ך חו"מ רנה ה: "תמהני מאוד על הרמב"ם והברטנורה והכסף משנה והתוס' דאישתמיטתהו ש"ס ערוך פ' מרובה… אני תמה על הראב"ד שלא השיג על הרמב"ם בשני מקומות בהלכות מעשה הקרבנות ובהל' תמורה בזה וכן על התוס' י"ט ושאר מפרשי הרמב"ם שלא הרגישו בזה כלל ונמשכו אחריהם ואין ספק דאשתמיט לכולם הש"ס דמרובה הנ"ל שהבאתי ונ"ל לענין דינא..".

[4]על הפרי חדש הקפידו לפעמים הבאים אחריו, ורבי יונתן איבשיץ כתב עליו בלשון לימודים: "ושגיאה כזו קרה להרב פר"ח לעוצם פלפולו וצווחים עליו בבי מדרשא, ונטל שכרו הואיל ולא שם מחסום לפיו לדבר גבוהה גבוהה נגד גדולי חקרי לב", (כרתי ופלתי, יו"ד נד ב).

להגנתו של הפרי חדש יצא רבי יהודה לנדא, בעל "יד יהודה", מצאצאי הנודע ביהודה, שחי במאה ה19, וכך הוא משיב על דברי ר"י איבשיץ: "וכמדומה שהפר"ח לא נענש ח"ו מחמת זה כי הוא דרך התורה ומצינו זה בכל גדולי קדמונינו ז"ל וכן בגדולי האחרונים, אך הוא היה לו עונש בצדו על מה שספר אחר מטתו של הפר"ח ז"ל", (יד יהודה יורה דעה נד, פירוש הארוך אות ג).

רבי חיים בן עטר (בעל "אור החיים", שייחד חיבור הלכתי להתמודדות עם גישת הפר"ח) כתב בלשון חריפה יותר: "יצרו הטעהו לכתוב על הגאונים לישנא קלילא ממעוט כבוד אשר לזה לא צידד..", (פרי תאר סי' טו).

ומענין כי חכמי הספרדים הקפידו על בעל פרי חדש בעיקר על מה שמהין לחלוק על הבית יוסף, הרבה יותר מעל העובדה שהוא חולק ומבטל את דברי גדולי הראשונים, ומהם אף החרימו אותו על כך, (ראה שו"ת גינת ורדים יו"ד ג ג).

[5]היעב"ץ לאורך כל חיבוריו, וראה דבריו בהקדמת פירושו לשו"ע או"ח (מור וקציעה): "הרמב"ם הוא היה הראשון שעלה בדעתו… מבלי הגיד לנו מאין לו זאת… וקבעוה המון פוסקים מאוחרים להלכה מבלי סבה מכרחת ולא ראיה ומנין, עד שהגיע הדבר לידינו עלה בידינו סתירת דעת רמב"ם בלא ספק". ושם בסי' קע הוא כותב: "אגב שטפי' נזדמן לש"ע טעות כפול, והך טעותא הדרא וקפחתינהו לתלתא סבי דרי"ו ורשב"א נמי מטעו טעו בהכי, ומג"א בשם לבוש הפליג והוסיף טלאי ע"ג טלאי ובכדי טרחו".

[6]כמתואר בהקדמת באור הגר"א לש"ע או"ח: "עסק בדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים המה הגדולים אשר בעולם ולא פנה אל גדולתם להצילם מכל מכשול ושגיאה לתרץ דבריהם… באות אחת מדברי רז"ל דחה הרבה מדברי המחברים". כך למשל הוא כותב על דברי המהרי"ל (המובא ברמ"א יו"ד קעט): "ודבריו קשין כעשן לעיניים וכחומץ לשיניים לגנוב דעת המקום והבריות".

שיטת לימוד זו המשיכה אצל תלמידיו, כך רבי חיים מוולז'ין (ראה להלן), ר' דוד טעביל ממינסק בעל נחלת דוד (ראה למשל ברכות לז), בעל ה"גאון יעקב" (לאורך כל ספרו), ובעל "ברכת ראש", מנהגם לחלוק על דעות הראשונים להלכה.

[7]כך חולק בעל אור החיים על הרא"ש (אור החיים ויקרא ט יא ), על הריב"ש (שם לט כג), על התוספות (דברים כג), על הראב"ד (שמות ל כא), על הרמב"ן (שמות לט), על הרא"ש בשם רמב"ן (פרי תאר פא י), על הרשב"א (שם קט ג, קיג יב).

[8]הב"ח חולק על הריטב"א (יו"ד לז ב), על הרא"ש (שם לא ס"ב), על ספר התרומה וסמ"ג (יו"ד קפז), על התוס' (תשובות ב"ח מא). הרמ"א (ד"מ יו"ד לד א) חולק על הרשב"א, הט"ז (תרפז ס"ב) חולק על הר"ן, וכן על בעל האגודה (יו"ד א ו, וכן שלד א, רכא מב), ועל התשב"ץ (יו"ד ריח ג), על מהרי"ק (יו"ד רנו ד), ועל מהר"ם ורא"ש (יו"ד שצו ב "עצור במלין לא אוכל כי תלמוד ערוך הוא פסק זה לפע"ד שלא כדברי מהר"ם ולא כדברי הרא"ש במחילה מכבודם"), התבואות שור חולק על הרמב"ם (נו"ב יו"ד ה), והחכם צבי חולק על המרדכי (תשובה צד). בעל נודע ביהודה (דגול מרבבה יו"ד לב), החוות דעת (קפט ו) חולק על הרא"ה, המעדני יו"ט (הל' ערלה סי' ב) חולק על הרא"ש, הקצה"ח על תוס' (לז ז, ועי' גם פח ג על הרשב"א, ועי' חת"ס חו"מ קסט שמשיג על קצה"ח שדחה דברי הריטב"א, ובנתה"מ ס י משיגו שחולק על הגאונים), ועוד רבים רבים.

[9]קפידא מיוחדת היתה במדינת ליטא וגלילותיה שלא לחלוק על הגאון מוילנא. ראה בהקדמת ה"חיי אדם": "שמעתי דבת רבים עלי שהשגתי באיזה מקומות בח"א על מחותני רשכבה"ג הגר"א, ובלתי ספק שלא ידעו שכן דרך תוה"ק זה בונה וזה סותר ותלמיד חולק על הרב כמ"ש בש"ע". וכן בשו"ת משיבת נפש (מאת מוהר"ל מפלאצק) מתנצל כאשר הוא חולק על הגר"א: "ואם כי לא קם כמוהו מימות הקדמונים… לא יפלא שישיג פעוט ושכל שח ביגיעה רבה ועצומה מה שלא ישיג הענק דרך העברה בעלמא, והוא כלל גדול". וכן בחזו"א כלאים ג כד חולק על הגר"א באימה, וראה יד יהודה יו"ד צא בארוך ס"ק לב: "ראיתי בחדושי הגר"א מוילנא כו' ולא ידענו מאי קאמר וודאי לא עיין ברשב"א כלל".

0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
0
Would love your thoughts, please comment.x