יחס הדת לבדיקה ולמדע

אחת הסיטואציות הקלאסיות המייצגות את חילוקי הדעות בין בני אדם בעולמינו, היא ההתנגשות הבלתי נמנעת בין דת למדע. גלילאו הנרדף על ידי האינקויזיציה, מוצג כ"קדוש" של המדע, כזה שניצב ממול הממסד הדתי שרדף עד חרמה אדם שבסך הכל סיפר את מה שראה בין עדשות הטלסקופ שלו.

עד היום נתפסת הדת כאחד האויבים של המדע, ננסה נא לבחון את יחסי היהדות והמדע, האמנם יחסי איבה היו ביניהם?

לעומת הנצרות שסברה כי הכל בסמכותה של הכנסייה, הרי חכמי ישראל הדגישו בכל מקום שהמדע הוא נחלת חוקרי הטבע, והדרך להשיגו הוא ע"י לימוד מחכמי הטבע, או צפיה בו.

חכמי ישראל למדו מחכמי אומות העולם

וכך מספר רבי אליהו מזרחי על לימוד חכמת הטבע ע"י חכמי ישראל לדורותיהם:

"וכן נראה מהאגרות המיוחסות להרב רבינו משה בר מימון ז"ל שרוב רבותיו בחכמותיו היו מאומות הישמעאלים^[1], והיו באים אצלו כמה וכמה משאר האומות ללמדם החכמות וכמה שאלות ותשובות נפלו בינו ובין שאר האומות בכל חכמה וחכמה, ובפסחים פרק מי שהיה טמא תנו רבנן חכמי אומות העולם אומרים גלגל חוזר וכוכב קבוע וחכמי ישראל אומרים גלגל קבוע וכוכב חוזר ואמר רבי נראין דבריהם משמע שהיו מתוכחים ביניהם והיו מביאין ראיות כל אחד משתי הכתות לקיים דבריהם ואלו היה אסור בדבר היאך יכולים להודיע להם ראיותיהם להתוכח עמהם עד שהכריע בזה רבינו הקדוש ואמר נראין דבריהם", (שו"ת הרא"מ סי' נז).

והרדב"ז כותב:

"הגאונים והחכמים הראשונים שנתעסקו בחכמה כרבנו סעדיה גאון ורבנו האי גאון והחכמים הבאים אחריהם ן' גבירול ורבי יהודה הלוי ור' אברהם ן' עזרא והרמב"ם וחכמי כל דור… ורבינו הקדוש היה בקי בכל חכמה… ושמואל… גם כן היה רופא טבעי..^[2] ועל כרחך למד חכמת הטבע שאי אפשר להיות רופא אם לא ידע זאת החכמה, ורב פפא גם כן רופא מובהק היה כדאמרינן בראש השנה יז. וכו' ורבי חנינא רופא מובהק הוה חולין ז: וכמה חכמים היו רופאים ובקיאים בחכמת הטבע היעלה על הדעת להרהר אחריהם ואין ספק מי שמבזה החכמה מבזה לומדיה והמה חכמים מחוכמים שוכני עפר ואעפ"י שיש בדברי הפילוסופים דבור סרה בעניני ההשגחה וקצת מהם יגיעו עוד בשרשי התורה לא מפני זה יגונה מי שלמד דבריהם כי אין ענייניהם תלויים באמונה אלא במופת ומופתיהם המה מופתי ראיה שבקל חיש ידחה אותם ולא יטעה אחריהם מי שמלא כרסו לחם התורה לחם אבירים אכל. כי גם הרבה מהם יחלקו על הדברים וכל חרד בדבר ה' יבחר מדבריהם המועיל והמסכים לאמונתינו על דרך תוכו אכל קליפתו זרק כר' מאיר (חגיגה טו:) וישתמש מהם לרקחות ולטבחות", (שו"ת רדב"ז מכתב יד, ח"ח סי' קצא)
"וכזה עשו כל החכמים שהביאו דברי החוקרים וספריהם כאשר גלוי לכל מס' המורה ובעל העקדה ושאר מחברים גדולים וקטנים", (שו"ת הרמ"א סימן ז).
"חכמת הטבע היא חכמה משובחת נצרכת להביט אל פעל ה' ומעשהו הגדול כי נורא", (שאלת יעב"ץ סי' מא). "טובה תורה עם ד"א… גם למוד חכמות העולם הנצרכות כגון חשבון ותשבורת וטבעיות שמעוטן יפה כדי לידע דרכי ישוב הארץ", (יעב"ץ למסכת אבות). "קשת הראיה בלבנה מתחלפת כפי אורך ורוחב המדינה בעולם… ובחיבורי במחקרי טבעי ולימודי ותורני עשיתי לדברי רשב"א סמוכים מטעם אחר טבעי, ואין כאן מקומו", (רבי יהונתן איבשיץ, כרתי ופלתי, יו"ד קפט ז).
"הענין הזה, רצוני מהיות הככבים גופים נחים בלתי מתנועעים מעצמם ולא נעתקים ממקומם, אשר מזה נתבאר מיעוט יכלתם, ושכל מה שעשו לא עשו אלא מדעתו, כמו שאמרנו, נתבאר אמתתו ראשונה לחכמי הגוים ולמלכיהם, מצד עוצם השתדלותם בעניני פרטי המלאכה ההיא, אשר כוונו אליה לעבוד עבודתה, ולשמור משמרתה, כמו שנתפרסם מעבודתם הנכריות, אשר אסרה אותם התורה תכלית האיסור. מה שלא הוצרך כל זה לחכמי ישראל, רק לדעת מה שכוון מהמלאכה ההיא לחכמת העבור ולחשבון תקופות ומולדות כתורה וכמצוה, כמו שיבא, והנותר מהם היה להם לזרה ולאבוד זמן בעניינים חצוניים שלא הותר להם להתעסק בהם, רק בזמן שאינו מן היום ולא מן הלילה", ("העקדה" שער לז).

הרמב"ם הדגיש כי חכמת התלמוד אינה מספיקה בכדי לדעת את חכמת הטבע:

"צריך לנו לבאר בחבורינו התלמודיים עיקרים תוריים על צד הספור לא על צד הביא ראיה כי הבאת הראיה על השרשים ההם צריכה למהירות בחכמות רבות לא ידעו התלמודיים דבר מהם", (מאמר תחית המתים).

והתשב"ץ מספר את השתלשלות חכמת האסטרונומיה:

"אע"פ שסוד העבור חכמתינו ובינתינו מפני זאת הגלות אבדה זו החכמה מאתנו והוצרכנו לחצוב וכו' בילדי נכרים חכמי יון חקרו יפה בזאת החכמה מחקר מספיק לקבלתינו", (תשב"ץ ח"א קד).
"אולי יחשבני השומע כי אני מכניס בתוך דברי קדושה דברי האומות ואין עלי אשמה בזה כי אין ראוי לחכם למנוע דבר האמת מפי אומרו יהיה מי שיהיה… ודניאל וחבריו למדו חכמת כשדים, וענין מזל קבוע וגלגל חוזר הודו חכמי ישראל לחכמי עכו"ם ומה שאסרו לקרות ספרים חצונים אינו על חכמת הפילוסופים^[3]", (רשב"ץ, בהקדמה לספרו מגן אבות).
"מזה נראה שיש ללמוד חכמות האומות כי למה לא ילמוד החכמה שהיא מהשי"ת שנתן להם מחכמתו", (מהר"ל נתיב התורה פי"ד).
"חלילה חלילה לחכמי ישראל לברוח ולהבריח את עם ישראל מהחכמות הצריכות לישוב העולם שהם ז"ל לא אסרו אלא ספרים המביאים לידי מינות או זנות או בטלה המביאה לידי שעמום… ספרים חיצונים שאסרו חז"ל אינם ספרי הפילוסופים", (רבי דוד ניטו, כוזרי שני).

רבי אברהם בן הרמב"ם כותב:

"הטפשים ועניי הדעת חסרי לב לא די להם חסרון דעתם ורב סכלותם שנאמר בדוגמתם ישראל לא ידע… עד שהעלו בדעתם כי כל מי שעוסק בחכמה הוא מין וכופר בתורה", (מלחמות ה').

לעומת גישה זו של ה"טפשים", אנו מוצאים את חכמי ישראל מכירים היטב בערך החכמה והמדע.

הגאון מוילנא עסק רבות במדעי הטבע, כפי שמספרים תלמידיו:

"נודע למשגב שרבינו כ"ק גאון ישראל מרן אלי' נ"ע עסק הרבה גם בחקירת סגולות הטבע מחקרי ארץ לשם השגת חכמת התורה ולשם קדוש ה' בעיני העמים ולשם קרוב הגאולה, עוד מצעירותו הראה נפלאות בכל ז' החכמות של מחקרי ארץ גם ציוה לתלמידיו ללמוד כמה שאפשר בשבע החכמות… ובזה יהיה עליונות ישראל הרוחנית", (קול התור, רבי הלל משקלוב, ה ב).
"אמר הגר"א שכפי מה שיחסר לאדם ידיעות משארי החכמות לעומת זה יחסר לו מאה ידות מחכמת התורה כי התורה והחכמה נצמדים יחד" (רבי ברוך משקלוב, בהקדמת ספר אוקלידס בהוצאתו, שהדפיס בחיי הגר"א, תק"מ. גם הספר ההנדסי "איל משולש" של הגר"א מיוסד על הנדסת אוקלידס).
אמר הגר"א כל החכמות נצרכים לתורתינו הקדושה, והגר"א רצה בצעירותו ללמוד חכמת הרפואה מרופאי הזמן^[4] (פאת השולחן, לרבי ישראל משקלוב תלמיד הגר"א, בהקדמת הספר).

אין להסתפק בכך שלחז"ל הגיעו ידיעות שונות מחכמתם של חכמי יוון, וכך מוזכרים דברים מפורשים בסגנונו של פליניוס הרומי:

"האומר אכול תמרת חזרת זו שתהא זכרני בה, אל תאכלנה מפני ברקית, הרי זה מדרכי האמורי" (תוספתא שבת ו ז). וכך כותב פליניוס: "החסה מצללת את החושים", (היסטוריה של הטבע 20, 64). 'ברקית' היא מחלת עיניים, וגם פליניוס (שם) מזכיר פגם בראיה כתוצאה מאכילת חסה. במקרה זה חז"ל החשיבו דברים אלו כאמונות טפלות ו"דרכי האמורי" בלבד. שלשת מיני הדקלים שמזכיר פליניוס (9 XIII) מנויים גם במשנה ע"ז ה א (פליניוס מזכיר את מנהגם לקדש חלק מהם לאלים, ובמשנה נאסר למכרם לעובדי ע"ז, מסיבה זו).

ביטוי מעניין אחר לדברי פליניוס יש במאמר חז"ל: "שדרו של אדם נעשה נחש לאחר שבע שנים, והני מילי דלא כרע במודים", (בבא קמא יז.). מאמר זה נראה תמוה ומוזר מאד, ראשית, מדוע על אי כריעה בברכת 'מודים' מגיע עונש חמור ומזויע שכזה. ושנית, לו יסוד המאמר היה מין עונש לזה שאינו כורע ב'מודים', מדוע נקבע ראשית כלל גדול כי כל אדם נעשה נחש, ולאחר מכן מוציאים מן הכלל את הכורע. מה שמזכיר את הפתגם ההומוריסטי כי כל אדם הוא חייב מיתה חוץ ממי שלא רצח.

המפרשים באמת התחבטו רבות במאמר תמוה זה, חלקם הזכירו את ההלכה שאדם צריך לכרוע במודים ולהזדקף כנחש, ובספר הזהר (פרשת משפטים דף ק.) משמע שמחמת זה לא יקום האדם בתחית המתים. הרב יוסף חיים ("בן איש חי" בספרו "בן יהוידע" על ב"ק שם) פירש שהתולעים היוצאים מעפרו דומים לנחש. אבל עדיין, מה גרם לחכמים להתבטא בצורה זו?

כשאנו קוראים את דברי פליניוס (X, 188): "שמענו ממקורות מוסמכים שלפעמים לאחר זמן קצוב נעשה חלק משדרת האדם לנחש" (אמונה זו מובאת גם בדברי פלוטארכוס, חיי אישים ח"ג כי לפעמים נעשה מגוף האדם המת נחש). ברור שחכמים הסתמכו על ידיעה זו, מבלי שהדבר מחייב שאימתו אותה. אלא שרצו לומר שגם אם ידיעה זו נכונה, האדם המקיים מצוה בשדרתו על ידי השתחוייה בברכת מודים, בודאי ניצול מגורל מוזר זה. (רש"ר הירש, מאמר על האגדות).

חכמי אומות העולם למדו מחכמי ישראל?

לעיל הובאו דברי התשב"ץ שבגלות אבדה חכמתינו באסטרונומיה, והוצרכנו ללמוד אותה מאת הנכרים חכמי יוון.

לעומת זאת האגדה היהודית סיפרה כי חכמי יוון העתיקו את חכמת הטבע מן היהודים, ברור שאין אפשרות לקבל אגדה זו כפשוטה, שהרי חכמת יוון אינה משנה סדורה, אלא כל חכם אמר דברים אחרים וסותרים, וכי את הכל קבלו מן היהודים?

מקורה של אגדה זו הוא כנראה, מן המסופר בספרים ההיסטוריים שחכמי יוון ינקו את מושגי האלוהות המופשטים מן היהדות, ולידיעה זו אכן מקורות נאמנים:

אוזביוס מספר מפי נומניוס שפיתגורס ואפלטון היו בקשר הדוק עם חכמי היהודים ובקשו ללמוד מהם, וכן שאפלטון הגיע להבנתו את האל מהתורה (המקור אצל אוזביוס XIII עמ' 2. ראה גם קורות הפילוסופיה, ויל דורנט, מהד' אנגלית עמ' 13).
"בתכונתם המיוחדת של מושגי האלהות בישראל הכירו כנראה עוד בחוגו של אריסטו, ותיאופרטוס תלמידו של אריסטו אומר על היהודים שהם הפילוסופים בין הסורים, משום מושגי האחדות בהכרת הא' שהוא מוצא בישראל, בן זמנו היקאטיוס מאבדירה היה הראשון בהוגי הדעות היווניים שניסה להגדיר את מהותם של מושגי האלהות בישראל וקבע שאין בני ישראל מוצאים לאפשר לתת צלם או דמות לאלהים מפני שהם רואים בקוסמוס (או בשמים) שכולל ומקיף הכל את האלהים, מתוך אותה ההשקפה דן על מושגי הא' בישראל גם מגאסתמס – סופר יווני מתחלת המאה ה3 לפסה"נ". (יהושע גוטמן, אנצ"ע ערך אלהים).
העדות היחידה שיש מקום לראותה כמהימנה היא של קליארכוס (תלמידו של אריסטו, מובא בספר נגד אפיון א 22) המספר על שיחה בין אריסטו ויהודי אחד שבה נתרשם אריסטו מגדולתו של איש שיחו בפילוסופיה ומעמדתו המוסרית, מובן כי יהודי זה לא היה מן היהודים ההלניסטים שניסו לחבר את חכמת יון עם היהדות, שאנו מכירים את כתביהם. ולא הגיע לדרגות גבוהות בפילוסופיה, הוא היה בעל עמדה מוסרית טהורה כפי המסורת היהודית מבית מדרשם של הנביאים (אנצ"ע ערך אריסטוטלס).
"סגנונם של דברי קליארכוס ותכנם מעידים שאין להטיל ספק באמיתות ההיסטורית של סיפורו… דבריו של קליארכוס על מדותיו של אותו יהודי היודע לכבוש את יצרו ועל התבונה שנטע בו החינוך היהודי ואף מה שהוא אומר שיהודה היא מדינת פילוסופים, יש בהם כדי ללמדנו שבדיון על שאלת החוקה למופת שהתנהל באותם הימים בחוגי תלמידיו ומעריציו של אריסטו באה לידי בירור אגב אותה פגישה עם אריסטו והיהודי גם שאלת המשטר של יהודה שחייה ערוכים היו לפי חוקי התורה, וכנראה השמיע אריסטו דברי שבח לתורת ישראל… בתיאורו של תיאופרטוס את חכמי ישראל ודיוניהם בעניני האלהות בדבריו על קריאות היהודים לאלהים בתפילותיהם הנערגות בשעה שהם מתבוננים בגרמי השמים מביע תיאופראסטוס בבירור את ההנחה שחכמי ישראל השיגו את השיא של הפילוסופיה האמתית". (משה גוטשטיין, אנצ"מ ערך הלניזם, כרך ב עמ' 830).
"עוד נאמר כי הרמיפוס רשם בספרו הראשון על המחוקקים שפיתגורס שאב מהעם היהודי את הפילוסופיה שהנהיג בין היוונים", (אוריגינוס נגד צלסוס (ספר 1 פרק 15).

לעומת זאת, כותב החוקר רבי פנחס מוילנא:

"ראיתי את היהודים ואנשים בם מעט אומרים שהפילוסופיא היה בראשונה אצל בני ישראל ומהם למדו האומות, ועתה אנו לומדים מהם ומהדרים למרא קמא, (מחזירים לבעלים הראשונים), וזה שקר. אבל בתחלה המציאו אותה חכמי העמים ושלהם היא של בני קדם ושל מצרים ואח"כ נעתק לחכמי יון ואנשים מבני ישראל איזה יחידים בדורות הקדמונים למדו מהם ואנשים מיהודה אומרים לנו היא למען הכבוד וזה לא באמת ולא ביושר כי כבוד זה שלהם הוא", (ספר הברית).

אך ר' פנחס הגזים בבקורתו, שהרי בודאי מושגי האלוהות המופשטים היו ביהדות לפני שהיו ביוון, ומקורות היסטוריים מעידים על הקשר. אך אין זה מחייב שגם יסודות בתפיסת העולם על הטבע מקורן ביהדות. ובכל אופן בימינו אין מקום להשתבח בחכמת יוון, שהרי כל תפיסת העולם של היוונים בטלה ומבוטלת.

כך או כך, חכמי ישראל מעולם לא הציגו את המדע כאנטיתזה לתורה, וגם לא טענו כי בכח הדת לפתור בעיות ושאלות בתחום מדעי הטבע.

וכך מציגים חכמים (מנחות כט) את משה רבינו: "שלשה דברים היו קשים למשה עד שהראה לו הקב"ה באצבע… שרצים, (לא היה מכיר איזה טמא ואיזה טהור, רש"י) הלכות שחיטה, (לא היה מבין מהיכן היא מוגרמת, רש"י). חכמים מציינים כאן את משה כמתקשה להבין את אופן הביצוע של ההוראות בבעלי חיים אלו, וה' הוצרך להראותו בחזיון מיוחד.

ידיעת הטבע המוחלטת אינה נחלתם של חכמי ישראל, אלא אך ורק של בורא העולם, כפי שאמרו חכמים: "מכאן תשובה לאומרין אין תורה מן השמים וכי משה קניגי או בליסטרי היה" (חולין ס.), כלומר: מכך שהתורה מציינת שישנם רק שלשה בעלי חיים בעלי סימן טהרה אחד, יש ללמוד שהיא דבר אלהים. הרי שדבר אדם, ואפילו אם יהיה מחכמי ישראל אינו יכול לקבוע קביעות מוחלטות בתחום מדעי הטבע.

הגמרא מספרת על חמש מאות נערים מבית הנשיא רבן גמליאל ש"למדו חכמת יוונית" (ב"ק ס.) ומכאן ברור שלשם בירור שאלות בתחום מדעי הטבע היו צריכים לעיין בספרות היוונית.

"אין מעמידין בסנהדרין אלא… ויודע קצת משאר חכמות כגון רפואות וחשבון ותקופות ומזלות ואצטגנינות", (רמב"ם הלכות סנהדרין פ"ב ה"א).

ובהרבה מקומות כתבו חכמים במפורש שאין הדבר ברור להם, וכך אמרו: "ודלמא מינא דתאו נינהו ודלמא מינא דזמר נינהו?" (חולין פ.), "ים אוקינוס אין ידוע שיעורו אלא למי שבראו" (פסקי תוס' תמיד כט) ועוד רבים.

חכמי ישראל שבכל הדורות לא חשבו את עצמם לסמכות בעניני מדע מחמת גדלותם בתורה, והרמב"ם כותב (מו"נ ח"ב פ"ג): "מה שאומר בעניני הטבע אינו יותר נכון מאחרים". והראב"ד כותב: "המחבר הזה מתגדר מאד בחכמה הזאת (אסטרונומיה) ואני איני מאנשיה כי גם רבותי לא הגיעו אליה" (השגות הראב"ד הלכות קדוש החדש פ"ז ה"ז). ורבי יחזקאל לנדא (ה"נודע ביהודה", חלק ב ל) אינו מבין כיצד ניתן לסמוך על סימן דגים שנמצא בכתבי רבי יהודה החסיד: "מה שחשש מעלתו לדבריו )של ר' יהודה החסיד) לדעתי אין לסמוך על סימן זה וכי קניגי ובלסטרי (ציד) היה וידע תמונות כל הדגים בעולם ליתן סימן לטהורים?".

כאשר התברר לחכמים המציאות, לא חששו מלקבוע בצורה ברורה:

"ראש השלפוחיות המונח על המקור מגיע עד כנגד פתח החדר כידוע למתחיל קצת בניתוח וכמבואר בציורי ספריהם… כל זה כתבו תוס' לפי הבנתם… הכל לפי שכלם אבל אחר בקשת המחילה מרבותינו הקדושים לא צדקו דבריהם בזה כי האמת עם הרמב"ם כאשר יעיד הניסיון עפ"י חכמי וספרי הניתוח אשר לפנינו מספרי בני ישראל… ויש לפני עוד ספרים מדויקים מרופאים מומחים אשר לא מבני ישראל המה בכמה וכמה ציורים כולם יעידון ויגידון כהרמב"ם ז"ל ומיני' לא ניזוע גם שאלתי רופאים וכך אמרו לי", (שו"ת חתם סופר יו"ד קסז).
"חפשתי בספרי הטבעים מחכמי ישראל וראיתי שכולם לא הביאו אלא שני חללים ללב בשבילי אמונה ובספר הברית וכו' ומה שהאריך בזה הב"א הם דברים שאין להם שחר ותלוי בראיית העין ובעזה"י גם לא טח עינינו מראות, ונמצא כזה דבאיזה דברים לא היו בקיאין היטב כמש"ל בסי' לב וכן בסי' נו וכיו"ב מצינו לאדונינו הרשב"א ז"ל כמו שנר' מדבריו בתשובה גבי נקב שמצא בהבני מעים וכן מ"ש בתוה"ב גבי כבד וכן בסי' פז גבי ביצים ובעלי השו"ע הלכו אחריו ואין זה שום פחיתות כבוד להם בזה כמ"ש כבר דמצינו כן גם בגמ' דאמרו בריבי לא היה בקי בתרנגולים" (יד יהודה יורה דעה סי' מ).

וכך מתריע רש"ר הירש שלא לערב את הדת במדע:

"איך לנהוג עם התלמידים כשימצאו בדחז"ל דברים שאינם מסכימים עם החכמות החיצונות הנהוגות בזמננו עם החכמות הטבעיות בפרט דרך האמת שלא למנוע מהתלמידים מהכנס בחדרי המדעים האלה ויראו בעצמם שהרבה מהם הוא השערות, וגם חכמי דת האלקים ומקבלי ומוסרי התורה היו חכמינו ולא חכמי הטבע וההנדסה והתכונה והרפואה ביחוד רק כפי הצריך להם לשמירת התורה, ולא מצינו שנמסרו להם ידיעות אלו מסיני, ונזהר לבלתי עשות פרוש דחוק ורחוק לפסוק או לאגדה או למימרא רק למען כסות ערותינו ועניות דעתנו", (רש"ר הירש, מאמר על האגדות).

היהדות, על כל מטענה הרוחני הכביר והיחודי, נוהגת בענוה כלפי המדע. מעולם לא נרדף אדם במשך ההיסטוריה היהודית על תגלית או דעה מדעית כל שהיא, והפרשנים גילו גמישות רבה בפירושי הכתובים ודברי חכמים הקדמונים בכדי להתאימם למציאות, וכך כותב הרשב"א:

"לא אאשים אחד מבני עמנו בשאינו מפרש קצת מן הכתובים כפשוטיהם להתחייב אצלו כי הוא משל מפני שהענין רחוק אצלו לפי הנחת השכל, ולמה נאשים אותו על ככה ועל כרחנו יש לו להודות בהרבה מקומות שדברו הכתובים דרך משל", (שו"ת הרשב"א, ח"א סי' ט. ראה לדוגמא רש"ש פסחים צד.).

וגישה זו מתבטאת יפה בלשון הרמב"ן: "ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים..", (רמב"ן בראשית ט יב, וכן בראשית א ט). ברור שלו היתה זו גישת הכנסיה, לא היתה רודפת את גלילאו..

בעל פרי חדש מכריע במחלוקת האמוראים בשאלה זיאולוגית מכח ידיעת הטבע המקובלת בזמנו (פרי חדש יורה דעה פ), והמאירי מתקן את דברי חכמים לפי הידיעות שבזמנו (חדושי המאירי יבמות פ:).

כך אנו מוצאים את הגאון מוילנא תמיה על הלכה מסויימת: ותמוה שהרי כתבו בספרי חכמי הטבע… (ביאור הגר"א לשלחן ערוך יורה דעה רא י. כך שו"ת רמ"א ה פלתי יו"ד מ ד, ועוד רבים), ואת הפרי חדש (יורה דעה פו) פוסק בשאלת סימני עוף טהור לפי כללים מספר הטבע של אריסטו.

היהודים היו ממובילי ומנחילי המדע בימי הביניים. בעולם המוסלמי ובארצות הנוצריות, שמשו היהודים כמתרגמים של הכתבים היווניים והלטיניים הקדומים, במאות ה11 וה12 היו בתי ספר לרפואה בבדרש, לוינל, ארליס, ונרבונה, בהם היתה שפת ההוראה עברית.

"לפי דברי החוקר האמריקאי פרידנואלד עולה מספר כתבי היד הרפואיים העבריים כל מספר כתבי היד הרפואיים בכל שפה אחרת ב1518 נשא נגיד האוניברסיטה בליפציה מוסאלאנוס נאום שבו אמר: "בספריות של היהודים צפון אוצר כה רב של החכמה הרפואית עד שקשה למצוא דוגמתו בלשונות אחרות", (אוצר הרפואה והבריאות, גולדשטיין ושכטר, הוצ' דביר 1958. ערך רפואה והלשון העברית).
"בימי הביניים רבו הרופאים היהודים שהרפואה היתה להם קרדום לחפור בה, בתוכם כמה גדולים בתורה פייטנים ופרשנים תורניים והוגי דעות… רופאים בחצרות מלכים ונסיכים ובמשכנות האפיפיורים רובם מאחינו בני ישראל היו ושמם הלך לפניהם. מימי הרינסנס ואילך יצא טיבם וטבעם של רופאים יהודים בעלי שם עולמי אשר בלעדיהם לא תתואר כלל ההתקדמות הרבה שחלה במדע הזה", (אוצר הרפואה והבריאות, ערך רופאים יהודים).

מסעו של קולומבוס לעולם החדש הסתייע אף הוא במפותיו של התוכן היהודי אברהם זכות, שאף אחת מבקעות הירח קרויה על שמו מכיון שהוא צפה בה לראשונה (ישנה גם בקעה בירח על שם המלומד היהודי הרלב"ג).

הרי, כי אף שאין המדע נחשב ביהדות כאידיאל, הוערכה חכמת הטבע כחכמה המושגת על ידי תצפית וניסוי, ורבים מחכמי ישראל אף התמחו בחכמות אלו.

אין בדברינו כאן נגיעה לפער הרעיוני שקיים בימינו בין הממסד האקדמי ותרבותו, ובין הלך הרוח הדתי. המדובר בהתנגשות בין תרבות שפיתחה אמונות ואידיאלים העומדים בסתירה ערכית לרוחה של הדת. ורודפת את מתנגדיה באדיקות לא פחותה מזו של הכנסיה ברדפה את גלילאו או את ג'ורדנו ברונו, תוך הסתמכות על אוירה של גיבורי לגנדות, מרטיריה ושאר סיפורי צדיקים.

[1]על עצמו מספר רבי אליהו מזרחי: "מצד העיון המיוחד לי בכל יום והוא הבאור הנכבד אשר אני מחבר על הספר הגדול הנקרא אלמגסטי והיא חכמה מפוארה עד מאד ומצוה להתעסק בה", (שות הרא"מ סי' ה).

[2]על סמך הידיעה ששמואל היה רופא, פוסק הריב"ש שהלכה כמותו נגד שאר החכמים במה שנוגע למדעי הטבע (שו"ת הריב"ש סי' תמז).

[3]וכן מספר התשב"ץ על עצמו: "בהיותי קטן משמש בישיבה היתי מתעסק ובקי באסטרונומיה", (תשב"ץ ח"א קג, וסי' קסג. ראה עין זוכר מאת החיד"א א צג).

[4]הגר"א בביאורו לספרא דצניעותא פרק חמישי כותב כי כל עניני העולם רמוזים בתורה, אבל אין כוונתו שחכמי ישראל באמת ידעו להוציא מן התורה ידיעות אלו, וכמוזכר בגמרא (ראש השנה כט:) ששלמה ביקש להיות כמשה שהבין את כל שערי החכמה ולא עלתה בידו. ועכ"פ הגר"א עצמו בודאי למד מספרי הטבע כמבואר, וכמו שמביא בעצמו בביאורו ליורה דעה סי' רא אות ג. וכמו שהראינו לעיל בחיבור זה שגם חז"ל השתמשו באומנים ורופאים וחכמי האומות, ולא הוציאו כ"ז מהתורה.