האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

יט. פתיחות לבקורת בהלכה

צוות האתר

צוות האתר

המידע האינסופי מסופק לנו על ידי מערכות מידע, המידע נוצר על ידי כמות עצומה של גופים, העוסקים כל אחד בתחום ספציפי.
image_printלחץ לגירסת הדפסה

 

יט. פתיחות לבקורת בהלכה

למרות שההלכה היא תחום דתי שענינו סמכות מחייבת, אחד המאפיינים הבולטים שלה הוא הפתיחות לדעות שונות. כל סוגי הדעות והגישות מוצאות ביטוי בהלכה, וצורת הגיבוש של ההלכה מורכבת מפסיפס של כל גישות החכמים. השופט ח. כהן מתאר את ההלכה כפלורליסטית:

  • "ראב"ע דרש פסוק בספר קהלת: דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד. בעלי אסופות אלה תלמדי חכמים שיושבים אסופות אסופות ועוסקים בתורה הללו מטמאים והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין, שמא יאמר אדם איך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר כולן נתנו מרועה אחד. דומה שמימרה זו של ראב"ע מבטאת אחד מן הרעיונות המופלאים שבתורה שבע"פ זוהי תורה פלורליסטית ביותר, כמעט ואין לך בעיה משפטית מוסרית או אחרת שהדעות עליה אינן מחולקות. האם ניתן לקבוע בכלל את ההלכה אשר הולכים לפיה?… צמח הדבר ונולד מתוך חילוקי הדעות מתוך חופש הדיבור… התקוממות זו נגד ההכרעה האלהית (בת קול) ועמידה זו על חופש הדעה האנושית ודרכי הכרעה אנושיות אין דומה להן בשיטות של משפט דתי… בבבתי המדרשות הקדומים ההם שררו חופש הדעה וחופש הדיבור", (חיים כהן, זכויות אדם במקרא ובתלמוד, בהוצ' אוניב' משודרת עמ' 74).

בעולם הרחב נתפסת הדת – אצל דתיים, ודברי אנשי הדת – בעיני מאמיניהם, כדברים שאינם מסורים לביקורת, ואילו פוסקי ההלכה מציגים את דבריהם בצורה אחרת. הפוסקים מנסים להוכיח את דבריהם מתוך התורה והתורה שבעל פה, אבל מכריזים וקובעים שאין הדברים מוחלטים, העיקר הוא האמת, ואם ימצא הקורא טעות, שלא יתלה אותה בקוצר דעתו (של הקורא) אלא פשוט יתקנה, כך כותב רבי סעדיה גאון:

"ואני משביע באלקים בורא הכל כל חכם לב שיעיין בספר הזה ויראה בו שום טעות, שיתקנה… ואל יאמר… שאני הקדמתיו לגלות מה שלא נזדמן לו, כי לחכמים מעלה על החכמה והם מוצאים לה חנינה", (רבי סעדיה גאון, הקדמה ל"אמונות ודעות").

ורבי נסים גאון:

"ואני שואל מעמך ומאת כל רואי ספר זה, ואני משביעו בשם, שאם יראה טעות ושגגה, שיתקן אותו ויכסה עליו לפי ש(גם) החכמים והחסידים ישגו, הלא אומר דוד שגיאות מי יבין", (הקדמת ספר האגדות).

הרמב"ם:

"מודה אני שלא רחוק הדבר שאטעה ויעלם ממני עיון או נוסח, ואין זה דבר גדול, ואני שמח מאד שכך בודקים אחרי והעושה כן ראוי לשכר ולתודה", (שו"ת הרמב"ם סימן תסז).

המפרש הגדול של השלחן ערוך, הש"ך:

"ידעתי נאמנה כי א"א לבר בלא תבן ושגיאות מי יבין, לכן באתי לחלות ולהשביע לכל קורא בספרי זה שאל יסמוך על פסקי והוראתי והכרעתי, אך כתבתי דברי דרך פלפול ומו"מ, והרואה יבחון ויטעם ואחרי החקירה והדרישה הטוב אשר יבחר יקרב לכן אם ירצה איזה בעל דין לחלוק עלי הרשות נתונה..", (הקדמה).

הפרי מגדים:

"אודיע למעין בחבורי זה שאל יסמוך עלי בשום דבר ח"ו אל יהא כזאת, ואני משביע ומחלה ומזהיר את המעיין ובודאי א"א להינצל משגיאה", (הקדמה).

בעל האורים ותומים:

"ודאי לא ימלט שיהיו בחבורי שגיאות, וגדולי ישראל… נכשלו באבן הטועים, ומה יענה איש אשר כמוני… אבל הישרים בלבותם הם יבחרו האוכל מתוך הפסולת, ויבקרו בין טוב לרע, את הטוב יקבלו ואת הרע לא יקבלו".

היעב"ץ:

"ואם יחשוב אדם שטעיתי באיזה מקום לא ירע לי, אך יודיעיני, חלילה לי לכעוס ולהקפיד על ככה, אפי' התלמוד הק' מצינו שאמרו "דברים שאמרתי לפניכם טעות הם בידי" וכה זה רבות, ואמרו אין אדם עומד על ד"ת אא"כ נכשל בהם שאין א' חכם נצול מזה", (הקדמה למור וקציעה).

"יכריעו בחורי ישראל בין השואל ונשאל וכו' אולי ימצא איש גואל וימיר הרע בטוב ויחליפנו והנני משביע בשבועה חמורה לכל רב ומורה שאל יסמוך עלי בשום הוראה אם לא שלבבו יבין ובעיניו יראה, כי רוב דברים המה בכתובים… ומימי נערותי הילדות והשחרות ולהעתיק שנית הענינים היגיעה רבה מאד גם אין אדם רואה לעצמו חובה ומהפך כל חלומותיו לטובה", (שו"ת תשובה מאהבה, הקדמה).

על שורת הפוסקים האלו נסמכת ההלכה, אלו שבענותנותם ראו את עצמם רק כמציעי דברים, כרעיונות הנמסרים לבדיקה. אמנם הם עברו היטב את הבדיקה, וכל החכמים שלאחריהם הכירו בגדולתם ובצדקת דבריהם, אף שבאמת הרבה פעמים חולקים עליהם, זוהי באמת הלכה אובייקטיבית, שאינה נושאת פנים לאיש, ואין פניה אלא להוכיח מתוך התורה והתורה שבעל פה את ההלכה בצורה הנכונה והצודקת ביותר.

בעל ספר החינוך, למשל, מתאר את ספרו בצורה צנועה ביותר: "אולי יתעוררו יותר וישמחו בה הנערים, ישתעשעו עמה בשבתות ובחגים, וישובו מהשתגע ברחוב הערים, איש את רעהו הילדים הרכים… לעורר לב הנער בני והילדים חבריו בכל שבוע… טרם שיכניסו בלבם חשבונות של שחוק", (הקדמה לספר החינוך). אכן, כשמו כן הוא, ספר לילדים. אך 'ספר ילדים' זה יצא מעטו של ענק רוח, שכל הבאים אחריו התענגו על הסבריו העמוקים למצוות התורה, וכך התקבל ספרו כאחד מעמודי המחשבה היהודית.

את הדרך בה יש לנו לבדוק פסקי הלכות, מתאר רבי אברהם בנו של הרמב"ם:

"דע כי אתה חייב לדעת כל מי שירצה להעמיד דעת ידועה ולישא פני אומרה ולקבל דעתו בלי עיון והבנה לענין אותו דעת אם אמת אם לא, שזה מן הדעות הרעות והוא נאסר מדרך התורה וגם מדרך השכל, ואין הפרש לקבלת אותו דעת להעמידה בלא ראיה או בין שנאמין לאומרה ונשא לו פנים ונטען לו כי האמת אתו בלא ספק מפני שהוא אדם גדול, שכל זה אינו ראיה אבל אסור… אבל יש לנו ולכל נבון וחכם להתבונן על כל דעה וכל מאמר על דרך שיש להתבונן אותה, ולאמת ולקיים מה שראוי לקיים, ולבטל מה שראוי לבטל, ולעמוד מלפסוק הדין במה שלא הוכרע הא' מב' הפכים, אמרו מי שאמרו. כאשר אנו רואים אותם ז"ל שאומרים אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה, וכן הם עושין במה שלא הוכרע שמעמידין אותו באמרם תיקו וחוזרים בהם מדעות שנתאמת להם באמרם הרבה מקומות חזר בו ר' פלוני מדבריו, חזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש, וגדול מזה בהוראתם ואהבתם את דרך המשפט אמרו אוקי רבא אמורא עלי' ודרש 'דברים אלו שאמרתי לפניכם טעות הם בידי', וכן אמר אבא מרי ז"ל ביאורה, והוא דבר מבואר וענין קל בעיני כל נוטה מתאוות גופו".

מובן שכוונתו היא לבקורת שנעשית על ידי הבקיאים בהלכה ומכירים אותה, ולא שכל אדם יכול לבקר ולבדוק נושאים שאינו מבין בהם. אך השיטה ההלכתית, להבדיל מ'פתוות' מוסלמיות או 'גילויי דעת' נוצריים, אינה מספקת תוקף לפסק הלכה בלי נימוק, כל פסק הלכה, וגם של הגדול ביותר, חייב להיות מגובה בנימוקים והוכחות, ולמן הרגע שבו ייסתרו הנימוקים וההוכחות, משתנית ההלכה לטובת ההוכחות התקפות.

לא זו בלבד שבמסורת פוסקי ההלכה ישנה פתיחות רבה לבקורת, נעשתה הבקורת גם ענף לעצמו, שכמה וכמה מחברים יחדו לה פרק, בו הראו כיצד הטעות יכולה ליפול אצל כל אחד, ואפילו אצל גדולי ישראל. להבדיל מהיחס לדת בעולם כולו, כדבר שאינו תואם את ההגיון, כפי המאמר "אני מאמין משום שזה אבסורד", כקביעות שרירותיות שאינן יכולות להתברר כטעות ואפילו אם המציאות תטפח על פניהם, (בהתאם לעקרון מניעת הטעות הנוצרי, לפיו "האפיפיור אינו יכול לטעות"). קובע החזון איש: ""טעות אינה מכהה כבוד הלומד אחרי שזה הטבע של קנין חכמה", (אגרות חזון איש).

הרב חיים יוסף דוד אזולאי, החיד"א, חיבר ספר בשם "העלם דבר", בו הוא מונה מאות מקומות בהם שכחו פוסקים מפורסמים דברים המפורשים במקומות אחרים (היה מונח בכתב יד, ולאחרונה נדפס ביחד עם "שם הגדולים"). אחריו חיבר הרב ישעיה ברלין (בעל "מסורת הש"ס) ספר בשם "אומר השכחה" העוסק בדברים שהפוסקים שכחו והשמיטו.

הבן איש חי בהקדמה לספרו "רב פעלים" ייחד גם הוא פרק לנושא, והביא דוגמאות רבות מהפוסקים שקדמוהו כיצד נתעלמו מהם דברים מפורשים. המטרה אינה חלילה לקנטר, או להוריד מכבודם, אלא להיפך, להראות כי גם אדם שטועה אין זה גורע ממדרגתו ומערכו. את הטעות יש לתקן, וכבודו נשאר מונח במקומו, כפי שהוא מסיים: "להודיע כי המצא ימצא גם בגדולי האחרונים שגיאות רבות כאלה אע"פ שהם גאונים וגדולים בתורה".

גם בעל חוות יאיר, בהקדמת ספרו מקור חיים (פירוש לש"ע א"ח), כותב כי "מצינו שאשתמיט גמרות ערוכות לגדולי הפוסקים, אל ירע בעיני הקורא… הלא מצינו דאשתמיט מגדולי אמוראי, כ"ש וק"ו לרבנן סבוראי ולשאר גאונים וקדמונים".

הט"ז, בהקדמתו לפירושו לשלחן ערוך, מסביר כי בודאי נוח לו לפוסק שטעה, שיפרסמו את טעותו, ולא ייכשלו בהלכה מחמתה: "האמנם כי אין חולקין כבוד לרב בהלכה למעשה, ובסימן שעא נדפסה הוראה נגד משנה ערוכה, וניחא ליה לאותו צדיק שיפורסם, ובלי ספק דכל הרוצה לחלוק כבוד להלכה ולמעשה בזה הוא מן המתמיהין".

הפוסקים והמחברים מתנצלים לפעמים ומסבירים כי התנאים הקשים בהם נכתבו ספריהם, יכולים להשפיע על התוכן:

"סמכתי בלשונות החבורים המובאים בתוך דבריהם, לא הרהרתי אחר העתקותיהם, לא בדקתי אחריהם כי אם לעתים רחוקות שנזדמן לי לפעמים, כי לא עלי המלאכה לגמור, וכבר אמר פקח לא יגונה דורש החכמה אם לא הגיע לתכליתה… הספר הלז הוא ראשית פרי עמלי, בהיותי עדיין חסר ספרים, לא היה לי רק ד' טורים עם ב"י, לא ש"ס ולא שום חבור אחר, לא היה תחת רשותי לא קדמון או אחרון… ונאספו אלי תלמידים לשמוע אמרי..", (יעב"ץ, הקדמה למור וקציעה[1]).

הפוסק הגדול, הרמ"א כותב: "בעוונותי הרבים אין לי תלמוד כעת לראות בו, וגם בסוגיא זאת אני כותב כחולם חלום", (שו"ת רמ"א סי' סט).

אחד הפוסקים המפורסמים על שלחן ערוך אורח חיים, הוא המאמר מרדכי. מחמת העניות והדחק במקומו, נאלץ לכתוב את חיבורו בלא שיהיה לו אפילו ספר תלמוד, וגם את המסכת הרלבנטית לנושא (ברכות) נאלץ לצטט מהזכרון, ולפעמים גם לשכוח, וכך הוא כותב: (או"ח קעד): "כמדומה שהוא ברש"י או בתוס' ואין תחת ידי מסכת (ברכות)", ובסי' קעט: "שוב בא לידי מסכת ברכות ומצאתי שם.." ובסי' קנא: "מ"ש מרן שכ"כ תוס' בפ"ק דבתרא האמת אגיד שאין בתרא מצויה אצלינו", ובסי' תלג: "שוב בא לידי מסכת פסחים".

הפוסקים התחשבו במצבים אלו בכדי להעריך את פסקי ההלכה, וכך כותב הנודע ביהודה:

"מה שהביא מעלתו מבעל שמש צדקה, אינו מכריע, ואף שרב גוברין היה, הלא בעצמו כותב שזאת התשובה כתב בטרדות בלא עיון כלל", (נודע ביהודה ח"ב יו"ד כט).

וגם עם עצמו החמיר הנודע ביהודה, ובמקום אחד נמנע מלהשיב תשובה הלכתית, באמרו: "אין לי כאן לא ספרי ב"י, ולא ספרי רמב"ם, ולא ש"ס, לבד מסכתא יבמות, לכן אין רצוני להיכנס במים שאין להם סוף", (אבן העזר מא).

ולפעמים מסבירים חכמים את הסבה שלפעמים טועים בציטוט המקורות וכדו', כך למשל כותב הרמ"א: "ראה מש"כ בעל העקדה סוף וזאת הברכה להביא מקרא מפורש שאינו שם, וכ"ז גרם לו הנחוץ, כל שכן שכזה יקרני ג"כ בעבור הנחוץ ומהירות הענין, רק מה שעולה בלבי אני כותב בקולמוס", (שו"ת רמ"א סי' ז). ה'ניחוץ' (הנחיצות) גורמת למחבר למהר ולהתמקד בעיקר הענין, ולכן יכולות ליפול טעויות בציטוט המקורות, כך בעל העקדה "מצטט" פסוק שאינו נמצא בתורה.

הרבי מקוצק היה מזכיר את דרושו של המהר"ל מפראג (דרך חיים על אבות ה כב) שמאריך לבאר מדוע אצל אברהם אבינו כתוב "ושני נעריו עמו", ואילו על בלעם כתוב "ושני נעריו אתו". בזמן שהאמת היא שבתורה כתוב להיפך, על זה אמר הרבי מקוצק: "הגם שהיה המהר"ל איש אלקים, ודבר לא נעלם ממנו, עם כל זאת היה רק בשר ודם ושגיאות מי יבין", (עמוד האמת עמ' צה).

מעניין כי במקום נוסף באותו חיבור (פ"ה מכ"ג) אירעה שגיאה כזו בדברי המהר"ל, המהר"ל מאריך בדרושו על ה'פסוק' "ואלו מאה שנים יחיה", ומסביר כי שני האדם הם מאה וכו', אבל בפסוק המקורי לא כתוב אלא "ואלו חיה אלף שנים פעמיים" (קהלת ו ו). האברבנאל (פרשת ויגש) מפלפל במקרא שכתוב 'ולמושל בכל ארץ מצרים' מה ענין הל', אבל בכתוב נאמר ומושל (ואפשר גם שנוסחה מוטעית נזדמנה לו). המהרש"א (מגלה טז:) מדבר על הפסוק: "טוב מלא כף נחת מבית מלא זבחי ריב", אלא שבפועל אין פסוק שכזה, חציו הראשון של המשפט לקוח מקהלת ו וחציו השני ממשלי יז. הצל"ח (ערובין כב.) כותב: "שאמר שלמה המלך ע"ה בקהלת לא תרוה ולא תחטא", אבל אין זה פסוק בקהלת, אלא מאמר חכמים (ברכות כט:)[2].

הרמ"א כותב: "אשר נר חכמת אדם אחר חופש כל טעות ממטמונים ואף המחבר עצמו חוזר בו בכל יום מאשר לפניו כדאי' בירושלמי נדרים פ"א הטעות מצויה ובן בד"ת כדאי' בסנהדרין לד למחר חזי טעמא אחרינא ובדף לה לבא דאנשי אנשי והרי אין לך מחבר קדמון שלא הגיה ספרו", (שו"ת רמ"א סי' לז).

וכך כותב אחיו של המהר"ל (ויכוח מים חיים, הקדמה ז): "דבר הוראה… דעתו של אדם אינה שוה עליו בכל עת, ובאולי לא היה דעתו נוטה להורות בה כמו שהורה אתמול, ואין בזה שום השתנות או חסרון לומר שנעשית התורה ע"י כב' תורות, חלילה, אדרבה כך דרכה של תורה ואלו ואלו דברי אלהים חיים". מובן שכל עוד לא חזר בו הפוסק, הרי ההלכה מחייבת ושרירה, אלא שהרבה פעמים אנו מוצאים פוסקים חוזרים בהם מסבות שונות, ואין זה חסרון באחידות השיטה, מכיון ששיקול הדעת הוא דבר מורכב ומשתנה, כפי שכותב בעל ויכוח מים חיים, (ראה באריכות בהקדמת 'פרי מגדים' ליורה דעה).

אך בל ניתן לכל הדוגמאות האלו להטעות אותנו, האנקדוטות האלו שמוצגות כאן כשגגות, אינן אלא סוג של שכחה, אבל לא טעויות בהבנה, כאלו שאנו מוצאים אצל חוקרים המנסים לקרוא תלמוד. ובודאי לא טעויות גסות של חוסר הבנת מושגי התלמוד (ראה מאמרים בקטיגוריה זו). לכן אין לראות בטעויות אלו שום שיטתיות, ואין הן פוגמות בכבוד החכמים שאירעו להם. אין במציאת טעויות כל שהם, בציטוט של דברי אגדה וכדו', בכדי להקל ראש בדבריהם של הקדמונים. כי בצד כל טעות כזו, ישנם אלפי קטעים שנכתבו בשיקול דעת מופלא ועיון מעמיק ועצום, כדוגמא קטנה ראה את דברי הש"ך ב'נקודות הכסף' (יורה דעה לד): "אתמול למדתי במה שהקשה כמו שלש שעות בלילה… עכשיו קמתי בהשכמה כשתי שעות, וראיתי דלא קשה".

דוגמא מעניינת לכך שאין למהר להכריז על טעות, אפשר לראות בדבריו של רבי יהונתן איבשיץ בספרו כרתי ופלתי (יו"ד סה), בו הוא מספר על אדם שרצה לטעון כי איסור 'גיד הנשה' אינו נוהג אלא בבהמות ממין זכר, ולא בנקבות. ר' יהונתן מספר שם כי ביטל את כל טיעוניו, כאשר הראהו מפורש בסמ"ג שכתוב "ונוהג בזכרים ובנקבות". הרגיל בלימוד ספרי המצוות שחיברו הראשונים, ובפרט בספר סמ"ג (ספר מצוות גדול) יודע כי המשפט "ונוהג בזכרים ובנקבות" מתכוין תמיד אך ורק לומר שהמצוה נוהגת בבני אדם זכרים ונקבות, ובשום מקום אין הכוונה לבהמות. אכן, לכאורה נכשל רבי יהונתן בטעות שתינוקות של בית רבן אינם טועים בה!

כך חשבו רבים וטובים במשך כמה דורות, ובספר "תולדות אדם" (פט"ז) מביא את המקרה כדוגמא שגם גדולי תורה יכולים לטעות טעויות כאלו. עד שבשנת תשכא נחשף בקובץ תורני 'הפרדס' כתב היד של ספר כרתי ופלתי, בו כתוב ש"הראהו מפורש בסה"נ שכתוב ונוהג בזכרים ונקבות", סה"נ במקום סמ"ג, (מה שיכול להיות תיקון של המדפיס שלא ידע מהו "סה"נ"). סה"נ הוא 'ספר הניקור' בו מפורש באמת שגיד הנשה נוהג בבהמות ממין זכר וממין נקבה (ואילו בסמ"ג משפט זה באמת איננו כתוב בהקשר למצוה זו).

הפתיחות של ההלכה לבקורת, היא יוצאת דופן, אבל אינה באה במקום יראת הכבוד ושיקול הדעת המדוקדק שצריכים להתלוות לכל בקורת על דברי גדולים וטובים מאתנו.

כמובן שערכה של הבקורת תלויה בהנחות היסוד שלה, ראה במאמר: 'מחקרי הלכה'. לא ניכנס כאן גם לחלקים מן הבקורת של סופרי 'חכמת ישראל' על ריבוי הפלפול והפרשנות, כאילו צרה עינם בהתפתחות והתרחבות תחום ההלכה, כמו כל מקצוע אחר, וראה דברי הרב עמיאל בנושא:

"אם אפשר מהתחלה של חטה אחת לבא ע"י כפל ומשנה כפל למספר שאין שיעור למו, היש מקום לכל הבקורת של וייס וחכמים שכמותו, על התרחבות הנפרזה – לפי דעתו – של הפלפול התלמודי? זה בא מהתרחבות האין סופית הטבועה בעצם תכונתה", (מבא לחקר הלכה, תרצט).

ברור שכוונת המתנגדים להתרחבויות האלו היתה בסופו של דבר ליצור שינוי מגמה ולבטל לא רק מה "שבא על ידי פלפול", אלא בכלל את כל הגישה הרצינית להלכה כמחייבת וכמקור סמכות, כמרכז החיים, ואת הדת כאידיאל של ממלכת כהנים וגוי קדוש. כשנוכח המומר חוולסון במהותם האמיתית של מתקני הספרות וחכמת ישראל, כתב: "אצבעו הקטנה של רבי חיים מוולז'ין שווה יותר ממאה עורכי דין שאבדו את המעלות הלאומיות שלנו". והיינריך היינה ידידו המומר של מנדלסון כותב:

"פרידלנדר ויעקובסון מנתחי היבלות של היהדות… על ידי חוסר כשרונם צפוי ישראל לכליה מזיבת דם מרובה… יסוד התקונים בחוסר כח "לגדל זקן לצום לשנוא ולסבול מתוך שנאה" גם אני אין בי את הכח אפילו לאכול מצות כהלכה..".

הערות:

[1]במקום נוסף מתלונן היעב"ץ על חסרונו בספרים, ואפילו בתלמוד: "אני לומד מבלי ספרים כי אין אתי תחת ידי  ורשותי בכל עת שארצה אפי' הש"ס, ולא א' מכל המפרשים והאחרונים, רק ספרי טור", (שאלת יעב"ץ ח"א ד), "בי נשבעתי כי אין לי אפי' מגיני ארץ", (=שולחן ערוך. שם בסוף הספר).

[2]מספר דוגמאות מענינות:

הרש"ש מנחות צד. כותב: "וכתיב לא יחסר לחמו, התוספות יום טוב מביא משמואל (א יז יז) "ועשרה הלחם הזה". ונראה שחיפש בהקונקורדנציה כי שם במספר הלחם מביאו בלשון זה. אבל הוא שבוש כי בכה"ק שלפנינו כתוב "ועשרה לחם הזה"… ובעיקר הדבר שכח התוי"ט מקרא מוקדם".

היעב"ץ בהערותיו ליבמות (מד.) כותב: "אמר רבי שמעון ברבי, נ.ב. זה חדוש כי לא נמצא כי אם שלהי מכות במשנה ובפרק שתי מדות (מנחות פח:) שאמרו משמו דבר". הדבר מוזר ביותר שכן אמרו הלכה בשמו בעשרות מקומות בש"ס! (ראה למשל ברכות יג: לה. שבת קנב: זבחים נט.). הפתרון הוא כנראה, שמקורו של היעב"ץ היה ספר "סדר הדורות" המשתדל להביא על כל תנא את המקומות שמוזכר בש"ס, ועל ר"ש ברבי הביא משום מה רק שתי מקורות אלו המובאים ביעב"ץ.

לפעמים קרה שהפוסקים הקשו קושיא שנשאלה כבר בתלמוד, ונתנו לה תירוצים אחרים, כך הט"ז (או"ח קכח) שואל את שאלת התלמוד (תענית כט.) ומסיים "לא ראיתי מי שהתעורר בזה". כך הש"ך הדרישה והט"ז שלשתם (ביו"ד שטז) מקשים את קושיית התלמוד בכורות כא: החתם סופר (או"ח קעג) שואל את שאלת התלמוד זבחים קא. הרדב"ז (תשובות ללשונות הרמב"ם לז) שואל את שאלת התלמוד שבת קכ:

0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
1 תגובה
Inline Feedbacks
View all comments
גרשם
גרשם
1 month ago

לגבי ״השכחה״, לא ציינת מקורות יותר חשובים לענ״ד.

משה:

במדבר כה:ו

במדבר לא:כא

תנאים ואמוראים:

בכורות ד:ד 

מידות ב:ה (מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, שָׁכַחְתִּי מֶה הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, שָׁם הָיוּ נוֹתְנִין יַיִן וָשֶׁמֶן, הִיא הָיְתָה נִקְרֵאת לִשְׁכַּת בֵּית שְׁמַנְיָה…)

מידות ה:ד

״שמעתי ושכחתי״ פסחים סו, קידושין נז, זבחים ע, זבחים קא, חולין פב, כריתות כה

ראשונים:

רשב״ם שמות ד:י 

רמב"ן על רש״י במדבר לב:מב

1
0
Would love your thoughts, please comment.x