נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ימי האבות באגדת חכמים

אגדות חז"ל מספרות הרבה דברים מופלאים על האבות, ומהם אין להם רמז בתורה, כיצד עלינו להתייחס אליהן?

 

ימי האבות באגדת חכמים

אגדות חז”ל מספרות הרבה דברים מופלאים על האבות, ומהם אין להם רמז בתורה, כיצד עלינו להתייחס אליהן? בפרק ה ראינו דרכים רבות ושונות לפרש את הדברים. אך כאן נציע את הדרך של ‘דברים כפשטן’. בין השאר משום שנוכל להדגים עקרון יסודי הנוגע להשקפתם של חז”ל בה נדון בפרק ח

כיהודים מאמינים מקבלים אנו את דברי התורה למשה מסיני, אך יש מבינינו שבאופן טבעי ולא מודע יוצרים דיסוציאציה בין דברי חז”ל לדברי התורה, ז”א מקבלים כמובנים מאליהם נתונים מסוימים הכתובים בתורה, אף שהם מופלאים ואינם מתיישבים עם האינטואיציה השכלתנית, אך כשדברים כאלו באים בחז”ל, נוטים לפרשם בצורות אחרות. כמובן שדיון מנומק יכול להצדיק הבדלים כאלו מסיבות שונות, ואין לגזור גזרה שוה לדברי תורה ודברי חכמים, ‘דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן’. אך אנו עוסקים בגישה האינטואיטיבית, מדוע אין אנו מתעכבים על מנין שנות הדורות שבין אדם הראשון לאברהם, או אפילו על מנין שנותיו של יעקב אבינו, ולא מסבירים את הדברים כאליגוריה,[1] ואילו תיאורים אחרים העוסקים ביעקב אבינו, הבאים רק בדברי חכמים, כמו למשל גלילת אבן שמשקלה מספר טונות, נתפסים באופן טבעי בצורה שונה?

מצד אחד, הגישה ‘אין לך בו אלא חדושו’ נתפסת כרציונלית, האם משום שבתורה מתוארים נסים, זה אומר שהתרחשו עוד ועוד נסים? וכפי שמתבטא הרשב”א (הקדמת ההגדות): האם משום שאתונו של בלעם דברה, זה אומר שכל אתון תדבר?

אך מן הצד השני, בידודם של תיאורים והפיכתם ל’על הראשונים אנו מצטערים’, עלול להוציאם מהקשרם המציאותי והטבעי, ולהפכם למאובן תיאורי. אם נתאר את החיים בימי בראשית כפי שאנו מתארים את החיים ע”פ הידע שבידינו, אלא שנחריג מהם את מה שכתוב בתורה, ניצור הכחשה מסויימת, התעלמות שבשתיקה מהרקע וההיקף של התופעות האלו. האם רק יעקב חי 137 שנים, או שמא היתה זו מציאות שהקיפה עוד אנשים באותה תקופה?

ידועים דברי הרמב”ם בנוגע לאורך חיי דורות הראשונים:

“אבל מה שכתבה בו התורה ממדת ימי האנשים ההם, אני אומר שלא חיה הימים ההם אלא האיש ההוא הנזכר לבדו, ואמנם שאר האדם חיו הימים הטבעיים הנהוגים, והיתה הזרות הזאת באיש ההוא אם לסיבות רבות במזונו והנהגתו, או ע”ד המופת ונוהג מנהגו, ולא יסבול שיאמר בזה זולת זה”, (מורה הנבוכים ב מז).

הרמב”ם מצמצם את הזרות, אך לא פותר אותה. איזה תרחיש יותר קוהרנטי, שיהיו קבוצה של אנשים שיחיו שנים רבות, או שהיה שלב באנושות בו חיו כולם שנים רבות? קשה להכריע.

הדיסוציאציה מודגשת מאד בדברי עזריה מן האדומים הכותב: “אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאה את השכל להאמין אורך ימי הדורות שהיו מאדם עד נח, אי לאו דמשה מפי הגבורה כתבינהו” (מאור עיניים, ח”ג פי”ח). מכח טיעון זה הוא רוצה לסתור ידיעות אחרות על אורך חיים מופלג בימי קדם (כך קיימת למשל גם רשימת המלכים הבבלית המייחסת להם שנים רבות), הכנסת תיאורים שמקורם נאמן, לקטיגוריה של ‘תלאות’ בהן אנו “חייבים להאמין” אע”פ שזה מתיש אותנו, אינה דרך ריאלית להבנתם.

הועלו אכן רעיונות כדוגמת שנים קצרות שהיו מקובלות אז[2], או הסברה של המספרים בדרכים סמליות. מלבד העובדה שכמובן מדובר בהוצאת הדברים מפשוטם באופן זר וחריג, יש לשים לב שמספר השנים הולך ויורד בהדרגה עם הדורות, וכן גיל ההולדה. מה שסותר הסברים אלו, ומלמד כי המדובר בתהליך טבעי, המסתיים ביעקב שחי 137 שנה, (לפי הדעה המחלקת את מספר השנים ב12, חנוך הוליד בן בגיל 5 ושת בגיל 8).

נראה שאם נקבל את דברי התורה כבסיס לתיאור המציאות באופן ריאלי, נוכל להכניס גם את האגדה לאותה מסגרת עצמה. מחקרים בדורינו הוכיחו כי ההזדקנות אינה רק ענין סטטיסטי של בלאי, מה שהיה מחייב יוצאים מן הכלל, אלא הינה ענין גנטי. ישנם בעלי חיים שמזדקנים מהר מן האדם, וישנם שמזדקנים הרבה יותר לאט מן האדם כידוע. במאמר שהתפרסם בכתב העת הבריטי New Scientist בגליון יוני 1966, התפרסם כי ההזדקנות האנושית מקורה בגנים מסויימים, בAmerican Scientific אוקטובר 1997 התפרסם: “מדענים גילו את הגן לחיי נצח”. חוקר ההזדקנות פרופ’ כלב פינש מאוניב’ קליפורניה כותב: “אנחנו משוכנעים שקצב ההזדקנות הוא תחת פיקוח גנטי”. כך התברר בהקשר לתולעת Caenorhabditis elegans (בעלת כ13,000 גנים) ששינוי של גן אחד בלבד (גן ספציפי כמובן) “מכפיל את תוחלת החיים של התולעת”. במחקר אחד יצרו זן חדש, מבחינה גנטית, של זבובי פירות, עם תוחלת חיים כפולה מזו של זבובים רגילים, ובנוסף לזה הם “נשארים צעירים בגוף אפילו כאשר הם זקנים כרונולוגית”. לפי פינש ללא הזדקנות, בתנאים אופטימליים, תהיה תוחלת החיים הממוצעת כ1300 שנה, בהם לא תהיה הזדקנות ותהיה אפשרות להתרבות גם בגיל 1000.

מובן שהגן הגורם להזדקנות אינו מחוייב המציאות מעצם קיומו של האדם, גם אם כיום כבר הופץ על פני כל הארץ (כשם שישנם בעלי חיים החיים מאות שנים כדוגמת הצבים, מיני צפורים, ועוד, וגם זה מסבות גנטיות). מזה עולה כי בהנחה שגן זה הוא תוצאה של פגם שנוצר בתקופה מסויימת, המצב הטבעי הוא שמיום הפצת גן זה בין בני האדם הוא ילך ויתרבה במהירות, אך עדין לאורך תקופה יוותר המיעוט שעדיין לא נפגע, ההולך וקטן עם הזמן (ראה מאמרו של פרופ’ אביעזר בדף שבועי של אוניב’ בר אילן 1999 מס’ 259. ראה גם: כתב העת בד”ד 7 עמ’ 15 והלאה). גם כיום מצויה אריכות ימים בגזעים מסויימים כדוגמת קבוצות מסויימות בקווקז. אביעזר מראה כי תוחלת החיים הממוצעת של 950 שנה המתוארת בספר בראשית מתאימה לפער של 40% בין תוחלת מקסימלית (1300 שנה) ובין סבות מזדמנות למוות.

התהליך הזה קיים בכל המינים החיים:

“הנטיה לקיצור משך החיים ולזירוז הבגרות המינית דומה למה שרואים היום בבעלי חיים מבוייתים. לאחר דורות של הכלאה, עופות מגיעים היום לגודל המתאים לבישול וצליה שלשים יום לאחר שבקעו מן הביצים, במקום שלשה עד ששה חדשים בעבר”, (פרופ’ ג. שראדר, המדע והאל עמ’ 32).

הכל מכירים את הקללה המפורסמת שנתקללו בה אדם וחוה: עונש מוות (“ביום אכלך ממנו מות תמות”), לפי ההסבר הזה אפשר להבין היטב את משמעות עונש המוות, התפשטות הגן המביא לידי הזדקנות ומיתה. והאגדה אומרת בפירוש כי אחת מקללות האשה הוא שמזקנת (פדר”א פי”ד ערובין ק: אדר”נ). חכמים אמרו שהקללה היא מוות תוך אלף שנה (יומו של הקב”ה), והכוונה היא שקיצור הימים השפיע כבר על אדם שמת תוך אלף שנה, ומשם ואילך אותו “מוות” עצמו קיצר את משך החיים עוד ועוד.

זה מקביל בעצם לדברי הרמב”ם, שלא כל בני האדם בדורות האלו האריכו ימים, וסביר כי התורה אינה מונה אלא את השלשלת של מאריכי הימים, אך גילם המקסימלי של כל שאר בני האדם באותם הדורות הלך והתמעט, כל אותם “ויולד בנים ובנות” המוזכרים, לא בהכרח שחיו שנים רבות כאבותיהם.

לפי דרך זו, מאדם אחד יצאו גם כאלו שהיו ‘פגומים’ וחיו סכום שנים רגיל, כך שלאורך מאות שנותיו היה אביהם וסב סביהם של אלפי בני אדם. וכן מודגש בתורה ההבדל בין הבן העיקרי לבין “ויולד בנים ובנות”. ייתכן שאלו הם בני האלהים, שמתחילה הקפידו על חיתון אך ורק בינם לבין עצמם, מאחר שהבינו את משמעותו של התהליך אותו עובר המין האנושי, ולכן האירוע של ‘בני האלהים’ הנושאים להם נשים מבנות האדם ככל אשר חפצה נפשם, הכה גלים בהיסטוריה. לפיכך אין סתירה בין המפרשים בני האלהים כפשוטו, לבין המפרשים בני הדיינים וכדו’. שמחזאי שנמנה באגדה כאחד מבני האלהים (ת”י בראשית ו ד ועוד), אך נמנה גם כאביו של עוג מלך הבשן הענק (נדה סא.) וכמי שלימד את בני האדם לעשות נשק ולהתיפות (פדר”א ח). עוד אמרו: “ולמה קורא אותם בני האלהים? שהרבו ימים בלא צער ובלא יסורין” (ב”ר כו ה). וכן אמרו במפורש כי הזקנה והמחלות הם פגמים שנוצרו עם הזמן ולא מיד בבריאה (ב”מ פז.).

שינוי ביולוגי קטן יכול להיות רב משמעות, בגופו של העובר תאי גזע רבים הבונים את גופו, אך לאחר הלידה אלו אינם מתפקדים עוד. אצל יצורים שונים, ובפרט יצורים ימיים, נשארים תאי הגזע לתפקד לאורך כל החיים, כך אפשר לחתוך את התולעת הימית פלנריה לארבעה חלקים, ותוך מספר שעות יהפכו כל החלקים לתולעים מתפקדות בפני עצמן. ומה אם אפשר שגם אצל חלק מבני האדם פעלו תאי גזע כאלו? גם אצלינו ישנם תאים מיוחדים בכבד היכולים לשחזר אותו גם אם נכרת ממנו 70%, תופעה זו מיוחדת לכבד (ומוזכרת כבר במשנה (חולין ג ב), ומה אם היו תאים אלו באברים נוספים, אין פלא שבצורה כזו ניתן לחיות מאות רבות של שנים, כאשר הגוף מחדש את עצמו במקרה של כל פגע. ממש כמעשיותיו של הקטיוס מאבדירה על ההיפרבוראנים.

חכמים ספרו כי בדור אנוש קלקלו הבריות והתחילו לעבוד עבודה זרה (ב”ר ה ו ובמקומות רבים). אנוש היה נכדו של אדם הראשון, אך חי עד 1140 אחר הבריאה, ובהנחה שה’בנים ובנות’ היו קצרי ימים, אפשר להבין זאת. הארכיאולוגיה מלמדת שהקבוצה הראשונית והפשוטה של השמות האנושיים, היא של תארים לנושאיהם או כינויים מעולם החי והצומח, ורק בתקופות מאוחרות יותר אנו מוצאים את השמות המביעים יחס לאלוהות כל שהיא, עד שרוב השמות הם כאלו. (י.מ. גריניץ, יחודו וקדמותו של ס’ בראשית עמ’ 32).

בתורה אנו קוראים “הנפילים היו בארץ בימים ההם” (בראשית ו ד), למרות שנפילים עדיין היו בימי כתיבת התורה (במדבר יג לג) ככתוב “וגם אחרי כן”, לא היו אלו אלא שאריות. זכרו של גזע זה נכנס לתקופה ההיסטורית, ואת הספיח האתני האחרון של קבוצה זו יש לראות באברהם העברי, האחרון שהגיע לגיל שהוא בלתי אפשרי לפי הידוע לנו: 175. ואכן אברהם הוא האחרון ברשימת עשרים הדורות המסויימת לעצמה.

ניתן לראות את היחודיות האתנית של משפחת אברהם גם בגיל הלידה, תרח אבי אברהם ילד בן שבעים, למרות שכל הדורות מארפכשד ועד תרח ילדו בני 30-35, אברהם ילד בגיל מאה, נחור ומלכה ילדו עוד לאחר לידת שרה את יצחק (עוץ בכורו, בראשית כב כא). גם יצחק ורחל ילדו בגילאים מאוחרים. הלידה בגיל מאוחר היא מאפיין חשוב מכיון שכל הדורות הראשונים מאריכי הימים התחילו ללדת רק בגיל מאוחר, תכונה זו אינה יכולה להתפרש מחמת עצם הסיפור על אריכות ימיהם ולא היה שום צורך לספר אותה, מלבד הענין שבה המלמד על ספירה גופנית אחרת, מזו המוכרת לנו. כך חם בגיל מאה מכונה “בנו הקטן” (בראשית ט כד).[3] אין אפשרות להבין את דברי יעקב האומר בגיל מאה ושלשים לפרעה: “מעט ורעים היו ימי שני חיי”, בלי סוף הפסוק: “ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי” (בראשית מז ט).

את אברהם אנו מוצאים נלחם בארבעת המלכים מביסי הענקים, כמעט לבדו (בעזרת חבריו הענקים מקרית ארבע).[4] כך הספור על יעקב הגולל את האבן מפי הבאר מלמד על כח גופני רב. אפשר שגם שבט לוי ניחנו בסגולות גופניות מיוחדות, כפי מסורת חכמים ש”משה היה גבוה עשר אמות” (ברכות נד) ובמקום אחר חשבו לומר כי כל הלויים היו גבוהים עשר אמות (שבת צה. וישנה גם מסורת על כחם של שמעון ולוי ונפלאות עלילותיהם בשכם ובמצרים), כמו שאנו מוצאים את משה נושא את לוחות האבן הענקיות מראש ההר. ואפשר גם שזוהי הסבה שבת פרעה חשקה בו (ככתוב: “והנה נער בוכה”), ושפרעה גידלו בביתו. גם חכמים רמזו על תכונות פיזיות של משה בעת לידתו[5], ובהמשך חייו כמו בעקירת המטה (ספר הישר) וכדו’, וגם את הריגת עוג ייחסו לו אישית (ברכות נד). וכן עמדו חז”ל על העובדה כי כבר אדם הראשון היה גבוה גובה מופלג (חגיגה יג, ובסגנון ירושלמי ויק”ר כ ב. וענין מיעוטו ע”י החטא, אינו נס חד פעמי, אלא תחלתו של תהליך כאמור. גם קין והבל היו גבוהים מאד ב”ר יב). וכן אמרו שאין השכינה שורה אלא על בעל קומה (שבת צב.).

לכן יש לראות את דברי חז”ל (ב”מ פז) שפעם לא היו בני האדם חולים, כמסמנים מציאות של גזע אתני מסויים, הקבוצה הראשונית והנבחרת בעולם. ואין פלא שבני ישראל שהם ההמשך האתני של קבוצה זו, המקפידים מאד על חיתון בינם לבין עצמם בלבד (והאבות נסעו למרחקים בכדי למצוא להם אשה ממשפחתם דוקא), נחשבים כעם סגולה מיוחד. ובכל אופן לא ספרו שום ספור או אגדה על כח גופני רב על שום נביא או מנהיג לאחר תקופת יציאת מצרים, אלא רק על תקופת האבות בלבד, הלא דבר הוא.

וכן יש בזה כדי להבין את הסבה ששרה ורבקה ‘נחטפו’ עם הגיעם לשערי מצרים, כשייכות לגזע עליון, (למרות הגיל המתקדם), ודברי חכמינו שכיפיה של שרה לא היה בכל העולם (מגלה ז) כפשוטם.

וזהו פשר חזרתה של משפחת אברהם לארץ כנען (תרח כבר היה בדרך לארץ כנען עוד קודם הציווי לאברהם, בראשית יא לא), למרות שאברהם שמר אמונים לעמו ולארצו ואת הכנענים שנא, ואשה לבתו שלח לקחת דוקא ממולדתו האהובה. ואולי זהו גם פשר הצורה בה קבלו תושבי הארץ את אברם כנשיא אלהים (יש לשים לב שחבריו של אברהם “בעלי בריתו” הם ענר אשכול וממרא שוכני קרית ארבע, שהיא כידוע עירם של בני הענק (יהושע יד טו), אברהם ראה בהם שותפים טובים[6]). וכדאי להתבונן בעדות של ההיסטוריון הכנעני פילון מגבל:

מסורת כנענית מספרת על אחד האלים (ומן הצד השני הוא מתואר גם כאדם) שהקריב את בנו היחיד לשמים, מל את עצמו, ואת כל בני בריתו (שמואל ליונשטם, אנצ”מ ערך פילון מגבל).

סיפור זה מקביל ממש למעשי אברהם – עקדת יצחק והנהגת המילה בכל שבטו, אך אף אחד מן החוקרים לא חשב לזהות סיפור כזה על “אל” עם מציאות. וראה שם כי פילון מגבל סיפר גם על כך שבבית אל היו אבנים “עם נשמה” – מה שמקביל לאגדה על האבנים שהתחברו זה לזה מתוך רצון להתקרב ליעקב (חולין צא:).[7]

אפשר שמשפחת אברהם שכנה באיזור בבל מאז המבול, ובני הענק שבכנען הם קרובים רחוקים ששרדו את המבול, ככתוב “ארץ לא גושמה ביום זעם” (יחזקאל כב כד, ב”ר לו ג, זבחים קיג.), וכפי שספרו חכמים שעוג מלך הבשן שרד את המבול (נדה סא. ילקו”ש נח רמז נו). השווה את הסמיכות שם בין עוג לבין א”י. בתורה מפורש כי עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים, אך הרפאים היו חיים וקימים אחר המבול,[8] וארבעת המלכים הכום (בראשית יד ה, טו כ, דברים ב כ). וכן אמרו עוג וסיחון אחי הוו (נדה סא.) ובהכרח שגם סיחון מקורו קודם המבול, (ראה תוספות). וכן באוצר מדרשים (מדרש משה עמ’ 367) מפורש כי סיחון ועוג היו במבול ולא מתו, שמתפאר שם משה ואומר: “עשיתי מלחמה עם ב’ מלכים ילידי הענק (סיחון ועוג) שבשעת המבול לא הגיע המים לקרסוליהם”. ובנדה שם אמרו שם שהם נכדי שמחזאי שהוא אחד מ”בני האלהים” שהתערבו בבנות האדם. הרי שיחוסם ידוע על משפחת בני האלהים שקודם המבול. וכן מפרש רש”י על התורה “הנפילים ראינו בארץ”, שהם צאצאי שמחזאי ועזאל שהיו בדור אנוש, (במדבר יג לג ורמב”ן שם שהם צאצאי הנפילים שבדור המבול), הרי שנשארו עמים שלמים מלפני המבול.

כשאמרו “עוג” התכוונו לאדם ענק, ולאו דוקא לעוג עצמו, כמו שאמרו (מסכת סופרים הוספה א) ובעוד מקומות שאליעזר עבד אברהם הוא עוג, והכוונה שהיה גם הוא מגזע הענקים (ובלשון בעלי התוספות על התורה: “תרי עוג הוו”). וזה הכוונה גם במדרש (פ’ ויגש) שבעת שבא יוסף למצרים היה שם עוג – אחד ממשפחת בני הענק.[9] ולכן תרגום יונתן כותב (בראשית יד יד ובילקוט חיי שרה קט) שאליעזר עבד אברהם היה בנו של נמרוד, כי גם נמרוד נחשב על גזע הגבורים. והכוונה שווה שאליעזר נמנה על בני הענק היחודיים.

חכמים ספרו על נמרוד דברים, ואפשר שהיו אלו ידיעות מוחשיות שנודעו לעמי קדם. נמרוד הוא כנראה נגרת שנחשב כאלהי הציד המיסופטומי, (ההתפתחות הפוניטית בין שני מבטאים אלו מסתברת לאור מקבילות אחרות, יורם צפריר, אנצ”מ ערך נמרד), נגרת הוא גם שמו של אחד ממלכי אשור באמצע האלף השני לפנה”ס, במקביל לזמן בו מדווח על נגרת אלהי הציד. סביר שהוא אותו אדם, וזמנו מתאים לראשית ימי אברהם. חכמים התייחסו לנמרוד ולעוד אנשי קדם גם הרשעים שביניהם כאנשי מעלה, וכך עולה מן התורה בכמה מקומות. על נמרוד למשל אמרו: “אמר הקב”ה מכיר הייתי לנמרוד ותליתי לו עד שיפיל את אברהם לכבשן האש” (ספרי דאגדתא על אסתר נוסח ב פרשה ו).

לנמרוד היו בגדים מיוחדים שלבש שהיו ירושה מאדם הראשון, ועשיו הרגו כדי להשיג בגדים אלו (ב”ר סה טז), ייתכן שלבישת בגדים אלו ייצגה מעמד מסויים, או השתייכות לקבוצה מסויימת. נמרוד היה בין הגבורים אשר מעולם אנשי השם, ועשיו שגם הוא כנראה מלבד היותו סתם “יודע ציד איש שדה” רצה להיכנס גם הוא למועדון של הגבורים אנשי השם (ומעניין לציין כי עשיו היה שעיר, עד כי מגע בגופו כמוהו כמגע בעור גדי עזים, בראשית כז כג. ראה לעיל פרק ו על השעירים. וכן: אנכידו הפרא בעלילת גלגמש מתואר כמי שכל גופו מכוסה שער, שער ראשו כשער אשה, קווצות שערו צומחות בשפע כשעורים,[10] לוח א טור ב שורה 36-7). להיפך מיעקב שהעדיף לקחת על עצמו את הצד הרוחני של הגזע הנבחר. לכן אין לתמוה על אריכות ימיו של נמרוד עד לימי עשיו, שהרי הוא מאנשי השם.

אמונת הקדמונים

כפי שראינו לעיל, למרות הרושם הראשוני שכל הקדמונים תמיד היו עובדי אלילים, נראה מדברי חכמים לא כן, כפי שהזכירו את בית מדרשו של שם ועבר, ואכן גם בארכיאולוגיה התברר שהאלילות לא היתה ברירת מחדל בכל דברי ימיה של האנושות. הארכיאולוג יצחק מייטליס כותב:

“תקופת הברונזה הביניימית היא אחת התקופות המסקרנות בתולדות ארץ ישראל… אין סימנים לאופי הפולחן של אוכלוסיה זו, בישובים ובקברים כמעט שלא נמצא חפץ המתפרש כפולחני, בכמה מקומות התגלו לוחות אבן עומדים שייתכן ושימשו מצבות פולחניות”, (לחפור את התנ”ך, מייטליס, עמ’ 33). “סביר להניח כי אוכלוסיה חדשה חדרה להר המרכזי בראשית המאה ה18 לפנה”ס ודחקה את רגלי האוכלוסיה המקומית”, (שם עמ’ 41).

גם גריניץ אומר שניתוח של ממצאים רבים מראשית האלף השני לפנה”ס מלמד שבני שם האמינו באל אחד יוצר הכל:

“חקירות מפורטות שנערכו ברחבי העולם בעמים הפרימיטיביים העלו, שלעמים אלה משותפת האמונה באל עליון יוצר כול (תבל ומלואה) יודע כל וכל יכול, שאין לו דמות הגוף ולא משיגי הגוף (דהיינו שאינו אנתרומורפי) החי במרומיו – בשמים, הרחק מעסקי יום יום, נישא מכל… באמונת בני שם קדם הייחוד לריבוי”, (פרופ’ י.מ. גריניץ, יחודו וקדמות של ס’ בראשית עמ’ 77).

ב. אופנהיימר (במאמרו “אל עליון קונה שמים וארץ” שנתון למקרא ולמזרח הקדום ב תשלז עמ’ 20-26, ובספרו הנבואה הקדומה בישראל עמ’ טו), מראה כי בין תקופת האבות לתקופת כיבוש הארץ חל שינוי באמונת העמים באיזור, שעזבו את אמונת ‘אל עליון’ והחלו לעבוד לבעל.

כל זה תואם לפשט התורה, שבספר בראשית לא מתוארת בכלל עבודת אלילים, בעוד החל מיציאת מצרים מזהירה התורה חזור והזהר על ניפוץ האלילים וכו’, האבות אינם יודעים כלל על אלילות, הם קוראים כמובן בשם ה’, אך אינם נלחמים בשום דבר, ומתקבלים בארץ כנען בכבוד וברכה. גם בפעלם של עשרים הדורות שמאדם עד נח לא מוזכרת כלל עבודת אלילים, משום שהתורה מתארת את חיי אנשי הסגולה המורמים מן ההמון, שמעולם לא עבדו לאלילים ולפסילים.

רמזים לאנשים יחידים מופלאים בדורותיהם אנו מוצאים במקרא בכמה מקומות, האיש המסתורי שנאבק עם יעקב עד עלות השחר, סירב לומר את שמו “למה זה תשאל לשמי”(בראשית לב ל), מה שמזכיר את דבריו של המלאך אל גדעון (שופטים יג יח). האיש גורם לירך יעקב להינקע ע”י נגיעתו, ובברכתו ליעקב הוא אומר “כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל”. ויעקב מודה על ש”ראה אלהים פנים אל פנים וינצל” (בראשית לב לא, ובהושע יב ה מכונה איש זה “מלאך”). ועוד קודם לכן יעקב הולך לדרכו ולפתע פוגעים בו מחנה של מלאכי אלהים (בראשית לב ב).

שלשת האנשים שבאו לאברהם לבשרו על הולדת יצחק, היו אנשים יחידי סגולה יודעי דעת עליון, אך ילודי אשה, לדעת המפרשים שהביא אבן עזרא (בראשית יח יג). גם חנוך “התהלך את האלהים” (בראשית ה כד), מה שמזכיר את המשפט “מכיר הייתי לנמרוד” (ראה לעיל). ונח “מצא חן בעיני ה’” (בראשית ו ח). מכנה משותף ישנו לכל יודעי דעת עליון בימי קדם עד יצחק ויעקב: הם מדברים עם אלהים כמעט “פנים בפנים כאשר ידבר איש אל רעהו”. אדם, קין, נח, אברהם, מתוארים כמדברים עם ה’ ללא שום הקדמות, שינה, וחלום (יוצאת מן הכלל ברית בין הבתרים שהיא ענין לעצמו). ואילו בזמן משה התורה קובעת במפורש כלל, כי נביא יכול לדבר עם ה’ רק בחלום, לא כן משה, שרק הוא מדבר עם ה’ פנים בפנים כאשר ידבר איש אל רעהו (שמות שם). הרי שאפשר לומר שחלק מתכונת אנשי השם הקדמונים היתה גם נפשית, והכנותיהם להשגת ה’ היו גבוהות יותר. ומשה בעצם, כמו גדלו הפיזי, לידתו כ”נער בוכה” מהול, גם נפשו היתה משוכללת יותר מעצם ברייתה. הרמב”ם קבע כי כמשה לא קם עוד גם לפניו. ובלשון התורה: “ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה’ פנים אל פנים”, אפשר לפרש את ההדגשה “בישראל” כי הכוונה לנביאי ישראל הידועים, ולא דוקא לאנשי השם הקדמונים. ואכן כך אמרו חכמים (ספרי דברים שנז) “בישראל הוא דלא קם אבל באומות העולם קם ומנו בלעם”.[11] אך על כל פנים ברור שמשה הוא זה שהגיע למדרגת נתינת התורה, ולא אף אחד אחר לפניו או אחריו. ובברכות ז. ביקש משה שלא תשרה שכינה על אוה”ע. ומעתה אין להתפלא על אגדת חכמים כי לבן הוא בלעם (תרגום יונתן במדבר לא) ובמקום אחר (סנהדרין קה.) כי הוא אביו של בלעם, והכוונה בזה שהוא שייך למשפחת נחור, צאצא ישיר של עשרת הדורות מאריכי הימים. שאם לא כן לא היה ראוי לנבואה[12]. והרי גם בלבן מצינו שבא אליו אלהים בחלום הלילה (בראשית לא כט) וזה המכנה המשותף ביניהם. גם את דברי לבן ליעקב: “אלהי אברהם ואלהי נחור ישפטו בינינו – אלהי אביהם” (בראשית לא נג), יש לפרש כמתכוונים למציאות אחת שהיא אלהי אברהם ואלהי נחור.

במקורות האכדיים נזכרת העיר נחור, גם לבן אינו מתיחס לאביו אלא לנחור: “הידעתם את לבן בן נחור” (בראשית כט ה) והכוונה בן משפחת נחור, עיר נחור קיימת כנראה עוד קודם לנחור אחי אברהם. ויותר נראה שעיר זו קרויה על שם הסב הגדול נחור בן שרוג, ועליו כיוון לבן באמרו “אלהי אביהם”, לבן ידע כי תרח סטה מן הדרך (ולכן מוזכר לגנאי באופן אישי -יהושע כד ב) של אביו הגדול נחור (בהשפעת נמרוד כמסופר באגדה), ואלהי אברהם הוא הוא אלהי נחור, וזוהי משמעות הביטוי “אלהי אביהם”, אלהי נחור שהוא האב הגדול של צאצאי אברהם וצאצאי נחור השני, שנקרא כמובן על שם אביו. האלילות של תרח שספרו עליה חז”ל היא סטיה שלו מדרך אבותיו, ובנו קם ותיקן את הסטיה.

אנשי השם הקדמונים האלו זכו לכינוי “נביא”, כדברי הספרי (המובא לעיל) המפרש את הפסוק לא קם נביא בישראל, שבאומות העולם קמו. וכך עולה מדברי הפלשתים הקדמונים לאבימלך: “השב את אשת האיש כי נביא הוא” (בראשית כ ז), ודוקא בתורה ובפי צאצאיו לא נקרא אברהם נביא. (ומענין לראות את לשון ברייתא דמסכת נדה פ”ג ה”ב: “בימות נביאים הראשונים[13] כיון שנולד לאחד מהם בן היה מוסרו בחיק של זקנו, כיון שנולד אברהם לתרח מסרו בחיקו של נחור, מובא באוצר מדרשים עמ’ 399) וכן יש לשים לב כי גם משה לא נקרא כלל בתורה בשם נביא אפילו לא במקום אחד. והפסוק “לא קם בישראל נביא” מדבר על המושג הכללי של נביא שאינו מגיע למדרגת משה, או כאשר הוא מודיע “נביא מקרבך מאחיך כמוני אקים לך” (דברים יח), “כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום” (דברים יג). אלדד ומידד מתנבאים במחנה (במדבר יא כז). נבואה הוא השם לרוח הכללית השורה על בני אדם, נביאים היו הרבה, אך משה הרבה למעלה מכך. וכן מפורש במקרא: “אם יהיה נביאכם ה’ במראה אליו אתודע”, (במדבר יב ו) דהיינו שגם בזמן משה כבר נודעה מציאות של נבואה, אך זו לא היתה למעלה מאשר מראה.

בכמה מקומות לא ברורה משמעותו של הכינוי “מלאך” האם כוונתו ליצור שמימי או לשליחו של ה’, כמו שנחלקו הדעות על המקרא “ויעל מלאך ה’ מן הגלגל אל הבוכים” (שופטים ב א) אם אין זה אלא נביא אנונימי כמו: “וישלח ה’ איש נביא” (שופטים ו ח). או יותר מכך, וראה גם שמות כג כ, לג ב, וזה מורה על הקשר שהיה בלשון הקדומה בין נביא לבין מלאך, גם מלאך ה’ שנתגלה להגר הוא חלק מהמעשים הללו של מלאך שמתגלה לאדם פשוט.

נסתפק בדוגמאות אלו, כמפתח להבנת דברי חכמים בהרבה מקומות, שאין הכונה רק למליצה, או לענין מקומי שהדורש מצא בפסוק שלפניו, אלא לחלק ממסורת והשקפה אחידה על המציאות כפי שהיתה וכפי שנמסרה לנו מאבותינו דור אחר דור.

[1] נאמנים לשיטתם הם ה’בלתי מוטרדים’ שאת גישתם, העקבית יש לומר, הזכרנו לעיל בקטע ‘בריאת בעלי האדם ובעלי החיים’. הם אינם מוטרדים גם מן הנתונים המתוארים בתורה. הדיון בתקפותה של גישה זו הוא פרדוקסלי, שכן גישת אי ההיטרדות יכולה לעקר כל סמכות שתובא לדיון, בנימוק של אי היטרדות מכך שפשט הדברים סותר את הגישה, אך ההדגשה של השלכות גישה זו עשויה לחדד את משמעותה בעיני המתבונן, ולאפשר לו בחירה חפשית.

[2]ישנו הסבר הגורס כי השנים הטבעיות באמת היו קצרות יותר. כפי שנזכר במדרש על הפסוק כל ימי הארץ חורף וקור: “עד כאן לא היה סדר זמנים”, ומפרש הספורנו (בראשית ו יג) שמסלול כדור הארץ השתנה ונהיה אליפטי, ראה גם במלבי”ם פרשת נח, ובסנהדרין (קח) שבשנת המבול לא היה הסיבוב כרגיל. כך נרמז גם באבן עזרא (בראשית ט יד) וכל השינויים האלו מכריחים שסיבובו של כדוה”א היה שונה, סיבוב קצר יותר, ומכאן כי השנים היו קצרות יותר, וייתכן ששינוי התנאים השפיע גם על צורת הגדילה והחיים. וכן מבואר במדרש כי בזמניהם לא היו עונשים בדיני שמים עד גיל מאה (מקביל לגיל עשרים בזמננו), וכן מוזכר כי כולם ילדו בגיל מאוחר מאד ובגיל מוקדם עדיין לא ילדו, ובנימין בגיל מבוגר נקרא נער ‘ועזב את אביו ומת’. ועי’ גם במדרש שכל טוב (בראשית מא) על הפסוק “בעוד ששים וחמש שנה”, דהיינו ששים וחמש שינויים – תקופות, ז”א כ12 שנה.

[3]אמרו במדרש שבזמניהם לא היו עונשים בדיני שמים על גיל מאה. ואפשר גם שמקור הדבר מן האמור בישעיהו (סה) על העתיד לבא: “החוטא בן מאה שנה יקולל”, וראשית הפסוק “הנער בן מאה שנה ימות” והוא ממש כענין ימי קדם.

[4]על גדלו וגבורתו של אברהם סיפרו נפלאות בהוספה למסכת סופרים א א. (ושם טעות סופר: שבעה עשר בני קטורה).

[5]על יסוד האגדה (סוטה יב.) שמשה נולד מהול, ניתן להניח כי זו סגולה פיזית המיוחדת לאנשי מעלה (אדם הראשון וכן בנו שת נולדו מהולים אדר”נ פ”ב. כך נח כמ”ש באדר”נ שם, ושם בן נח נולד מהול, רש”י בראשית ה לב, וכן מבני יעקב ויוסף ועוד מן השבטים, אדר”נ פ”ב רש”י בראשית ל יא. וכך דוד המלך, סוטה י:, ובאוצר מדרשים עמ’ 178 עוד רשימת אישים). ואפשר כי הערלה היא גם שינוי גנטי שנוצר במשך הדורות, וזה אחד מן הרעיונות שבמילה – הצטרפות לגזע משרתי ה’ ממלכת כהנים וגוי קדוש (כך משמע באדר”נ שם וב”ר מו שהערלה נוצרה רק לאחר החטא). ואולי זה פשר המנהג בכמה עמים רחוקים למול לעתים ידועים, כגון כהנים שרצו להתקדש במצרים מלו ערלתם, מפני שרצו בזה להידמות לאלים.

[6]ממרא מכונה האמורי (בראשית יד יג), ואכן האמורי נחשב על הענקים: “ואנכי השמדתי את האמרי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים” (עמוס ב ט). האמורי מצויין כעם בפנ”ע בזמן האבות, “כי לא שלם עוון האמורי” (בראשית טו טז) “אשר לקחתי מיד האמורי” (בראשית מח כב) “ויכו את כל שדה העמלקי וגם את האמרי” (בראשית יד ז). ואפשר שבאמת עוון הכנעני והחתי שלם כבר מזמן, כמו שאמרה שרה “קצתי בחיי מפני בנות חת” (בראשית לז מו). רק עוון האמורי, שהיה עם ענקים, ושונה מן הכנעני (אם כי נטמע בבן כנען האמורי), לא שלם עדיין, וסיחון ועוג הם מלך האמורי (במדבר כא כא, דברים לא ד). “ויגרש ה’ את כל העמים ואת האמורי יושב הארץ” (יהושע כד יח). ואמנם יש פסוקים שבהם הכינוי אמורי מתכוין לכל עמי הקדם שישבו בארץ, וגם זה מטעם שעם זה היה הבולט והנזכר ביותר מחמת גדלו וכחו.

[7]אפשר שגם יוסף הפך לאל במצרים, על “נהר יוסף” (בחר יוסוף) היו עובדים את האל ‘שמון’ (שזוהה לאחר מכן כאל החכמה), ועליו מסופר: אשמון היה מתחלה עלם נאה, אם האלים נתאהבה בו ואשמון ברח מפניה. (אנצ”ע ערך אשמון). ד. לוי מציין כי אחד מכינוייו של שמון היה “יהו” וכינוי אחר הוא “הבקי בשפות זרות” (מקרא וארכיאולוגיה, הוצ’ בני רחל י-ם תשסח, עמ’ 6. ע”פ ברטסד וגבעון).

[8]חז”ל זיהו את הרפאים עם ענקים שקודם המבול, ואמרו בב”ר לא על הכתוב “רפאים יחוללו מתחת מים” (איוב לא יב) שהכוונה לדור המבול,  וכן את המקרא רפאים בל יקומו דרשו (סנה’ קו.) על דור המבול. והנה עם הרפאים (או לפחות חלק או זכר ממנו) נותר גם אחר המבול כאמור. וכן ממה שאמרו שננערו מתי מבול לשנער, מובן שאין סבה שינערו לבבל מתים מקצה הארץ. ראה לעיל את דברי רד”צ הופמן בנושא המבול.

[9]וכמו בערובין מח. “באמה דידיה עוג מלך הבשן מה תהא עליו” היינו אדם ענק וגדול מה תהא עליו (וכמו שבת קנא: יומא פ: ויומא ל.), וכן בלשוננו מכנים “עוג” לאנשים גדולים, כמו שמכנים “איינשטין” לאנשים גאונים. אבל בודאי לא היה כוונתם שהוא אותו אדם (כמו שהבין גם ב’זית רענן’ לבעל מג”א, וכך אמרו חכמים “ויבא הפליט” זה עוג, ומקורם מן הכתוב: “רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים” (דברים ג יא), והרי ארבעת המלכים היכו את הרפאים. ומיד בפרק הבא “אחר הדברים האלה” אברהם אומר “ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר” לפי הפשט הוא בן משק ביתו מאז ומעולם, ולפי הדרש סמיכות הענינים מלמדת על הקשר ביניהם, בפרט שאברהם במלחמתו הגיע עד משמאל לדמשק. ואפשר שבאמת עבד אברהם היה משבויי המלחמה ששבו המלכים בארץ הרפאים ושחררו אברהם ונטלו לעצמו, ואין זה שייך לשלל שהחזיר לבעליו. וכן אמרו בפדר”א שאליעזר היה עבדו של נמרוד, לפי המסורת שנמרוד הוא אמרפל, שהרי שניהם היו מלכי שנער בזמן אברהם. ראה עוד בפרק הקודם על זיהוי שמות.

[10]אנכידו זה, “אנשים לא הכיר ולא ארצות, עם איילות הוא רועה, עם הצאן והבקר הוא שותה מבורות המים, עם חיות טרף הוא שובר את צמאונו”, כנראה דומה היה יותר לשעירים, ואעפ”כ תבונתו היתה אנושית וגם דיבר, כמסופר לאחר מכן.

[11]וראה רמב”ן במדבר כד א: “אמר אשר מחזה שדי יחזה כי ראה עתה באספקלריה המאירה, כנביאים הראשונים שאמר בהם וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי”. חז”ל הבדילו בין בלעם שהיה מדבר עם ה’ בכל שעה שירצה ובין משה, (ספרי זוטא במדבר ט ז).

[12]ואפשר שדיבור אתונו של בלעם, אינו מעלה גדולה באתון שנשתנתה לדבר בצורה שיבין בן אדם, אלא מעלה שכלית בבלעם שיכל להבין שיחת חיות.

[13]ראה לשון הרמב”ן בהערה לעיל, וראה סנהדרין כו: “אבן היתה שם מימות נביאים הראשונים ושתיה שמה”, והלא אבן זו קיימת שם עוד הרבה קודם ל”נביאים הראשונים” שאנו מכנים, שהרי לא מצינו נביאים קודם שמואל ושמואל משח את דוד שקידש את מקום המקדש. וגם אין זה שום רבותא על אבן מימות שמואל או אפי’ מימי יהושע בן נון, ולכאורה הכוונה נביאים הקדמונים שהיו מקדשים את המקום ומקריבים בו, כמו שמצינו באברהם. וזה שמה ארץ המוריה שבה נראה ה’, ככתוב בהר ה’ יראה, וזהו גם משמעות השם ירושלם שכונתה בו עוד קודם כיבוש בני ישראל כמוזכר בספר יהושע, וגם באגרות אל עמרנא. וראה להלן בקשר לירושלים ולארוונה. אבל לפי פשוטו יותר נראה דהיינו מימות חגי זכריה ומלאכי שהם ראשונים לבנין הבית ומזמנם היתה האבן במקום הארון (עי’ ירו’ יומא ה ג).

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of