נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

יריבות חדשה: האקדמיה מול האמת

גדי טאוב, במאמרו הפותח בכותרת 'אסור לומר את האמת', כותב: "באקדמיה קרתה בחצי המאה האחרונה מהפיכה שהיא לא פחות ממדהימה: השליחות המקורית של גילוי האמת התחלפה עבור דיסציפלינות שלמות בהיפוכה: האיסור לומר את האמת!"

האייל הקורא מתאר:

הסרוב של אובמה (להכיר במציאות של טרור איסלמי) הוא רק סימפטום לתופעה עמוקה ורחבה יותר שבסיסה בגישות הפוסט־מודרניות שנפוצו בעולם האקדמיה ושלא רק מרחיקות את האקדמיה מאחד מעמודי התווך שלה — חקר האמת והוצאתה לאור — אלא אפילו דוחקות בה להסתיר את האמת מעיני הציבור:

"כדי להבין את היקף התופעה צריך להסתכל גם מעבר לפוליטיקה של חסידיה, אל העורף האינטלקטואלי שלהם, מפני שבאקדמיה קרתה בחצי המאה האחרונה מהפכה שהיא לא פחות ממדהימה: בדיסציפלינות שלמות השליחות המקורית של גילוי האמת התחלפה בהיפוכה — האיסור לומר את האמת.

לא מדובר באיסור מוסדי, כמובן… זוהי עמדה פילוסופית, שהאמת, המציאות וערכים כמו זכויות אדם אוניברסליות הם מושא התקפתה הישיר. קוראים לעמדה הזאת פוסט־מודרניזם ויש לה יחסי ציבור טובים מספיק כדי שרובנו לא נשים לב במבט ראשון להשלכותיה היותר חמורות.

האופן המטעה שבו העמדה הזאת מציגה את עצמה משווה לה מראה בלתי מזיק, שיש לו אפילו ניחוח דמוקרטי. הנה כך זה מובן מחוץ לחוגים של יודעי חן פוסט־מודרנים: פעם האמנו שיש אמת אחת, אוניברסלית, אובייקטיבית ומוחלטת. הדבר הפך אותנו ליהירים ובסופו של דבר גם לדכאניים. הוא נתן לנו לגיטימציה לכפות את האמת האחת הזאת — האמת של בעלי המעמד ההגמוני — על כל שאר ה"אחרים". אלא שמאז התבגרנו והבנו שאין אמת אחת, רק נקודות מבט שונות, וכך הפכנו לסובלניים יותר."

טאוב מביא דוגמאות מענפים שונים, מהמזרחנות באקדמיה האמריקאית, עבור בביטול שיעורי יוגה בקנדה, המחלקות ללימודי נשים ומגדר, ועד ליחסה של הציונות לעדות המזרח ומורשתן התרבותית.

"ההיגיון מאחורי האיסור ללמוד את המציאות הוא על כן כזה: אם אתה מתאר את מה שנדמה לך שהוא המציאות, אתה רק מחזק את אותה המציאות ומקבע את יחסי הכוחות שבה…"

יתירה מזאת, הוא טוען שמעבר לענין האקדמי גרידא והנרקיסיזם שנובע ממנו, הנזק של הגישות הנ"ל מביא לבעייתיות מוסרית שגולשת ומשפיעה מעבר לגבולות האקדמיה על הפוליטיקה, התקשורת, המשפט והנורמות הציבוריות.

טאוב כותב:

כשמפשיטים את הדבר הזה ממחלצות הרטוריקה היומרנית אודות "אפיסטמולוגיה רדיקלית" ו"דקונסטרוקציה של קטגוריות", הוא נראה פתאום פשוט וגס. הנה דוגמה: כשהייתי עיתונאי צעיר הגשתי תוכנית ראיונות לילית בגלי צה"ל. ראיינתי שם את אחד הבולטים שבין האינטלקטואלים הרב-תרבותיים מן הז'אנר הפוסטמודרני… לא על זה התפוצץ הדיון. הוא עלה על שרטון כששאלתי האם לדעתו של המרואיין שלי היה צריך לשמר גם את מבנה המשפחה הפטריארכלי שעולי המזרח הביאו איתם מארצות ערב. הוא כינה את עצם השאלה גזענות. בעצם, לשיטתו אסור לנו לומר שיחסו של העולם הערבי לנשים הוא דכאני, בלי שום קשר לשאלה אם מדובר באמת או בשקר. אסור, פשוט מפני שזה נשמע שלילי. אנחנו לא צריכים לעסוק בעולם, אם כן. רק בטיהור השיח שלנו אודותיו.

הפניה הזאת מן המציאות אל השיח – הנטייה שקליפורד גירץ כינה "היפוכונדריה אפיסטמולוגית" – היא בסופו של חשבון מין נרקיסיזם אקדמי. אקדמאים שכנעו את עצמם שהם עצמם חשובים יותר מכל דבר אחר. אז הם עברו לחקור את עצמם. שכן אם השיח – שהם יוצריו – יוצר את העולם ולא מתאר אותו, הרי שהם עצמם, הפכו לבוראים. ואחרי שהם קיבלו את התיאור המחמיא הזה של עצמם, הם פשוט נתקעו בטקס רחיצת הידיים. הם עוסקים בטיהור של עצמם, בטרם ייגשו למלאכת הבריאה מחדש, שמא ידבק בבריאה החדשה שמץ מן הטומאה של זו הישנה. הטומאה של מה שרובנו מכנים מציאות, שבה אסור לגעת, עליה אסור להסתכל, ואת קווי המתאר שלה צריך להכחיש, פן, חלילה, נשכפל אותה.

אבל מה שעשו אקדמאים חשוב הרבה פחות ממה שהם הפסיקו לעשות. הם נטשו את משמרתם. העיסוק במצפונם שלהם החליף את העיון השיטתי בעולם, שהוא בסיס לכל מאמץ רציני לשפר אותו. והם נתנו גושפנקא מוסרית ופילוסופית לנטישה הזאת של המציאות…

חלקים נרחבים של האליטות בנות זמננו — רבים מהפוליטיקאים, העיתונאים, המשפטנים, אנשי הרוח, האינטלקטואלים והמורים — התחנכו בתוך האווירה האקדמית הזאת, ויצאו אל העולם שהם אמורים לדאוג לעתידו, להבין אותו, לפרש אותו בשביל אחרים, וחשוב מזה, להתערב בהתנהלותו… כשהם נתקלים בבעיה, הם מעיינים בעצמם ולא בה. מאחר שיש חשש של איסלאמופוביה, אסור לבקר את הסתגרותן של קבוצות מוסלמיות בתוך חברות מערביות; מאחר שיש חשד לגזענות בשאלות על תרבות של מהגרים, אסור להציע מגבלות על הגירה; מאחר שיש חשש צל של מיזוגניה, אסור לשאול אם נעשה שימוש לרעה בתלונות שווא על אלימות במשפחה; מחשש פגיעה בדימויו העצמי של תלמיד, אסור לומר לו שהוא זקוק לשיעורי עזר במתמטיקה; מחשש תמיכה בהתנחלויות אסור לדבר על הגזענות הגלויה של ספרי הלימוד הפלסטיניים; מחשש צל צלו של חשד לאי־ביקורת נלהבת מספיק נגד הקולוניאליזם, אסור לומר שמצבן של נשים בסעודיה רע לאין שיעור ממצבן של ערביות אזרחיות ישראל."

ולבסוף הנזק מהשיח הציבורי גם מתרגם לנזק במציאות חייהם של אנשים, קהילות ומדינות — "וכשאסור לומר, אי אפשר לפעול. ואם לא פועלים מפקירים חפים מפשע: לגזענות, לשוביניזם, לטרור, לאלימות ולדיכוי פרוע. רוב הנפגעים הם לא בפריז ובסן ברנרדינו. הם הרחק מחוץ למערב. אבל הרי אסור לומר שמוסלמים הורגים מוסלמים, וכל התערבות בענייניהם חשודה באימפריאליזם וביהירות תרבותית, אז דמם של מאות אלפים נעשה הפקר."

המסר ברור מאד, האקדמיה יצרה טשטוש חדשני בין המדעים המדוייקים לבין מדעי הרוח, במקום להפריד בין העיסוק בהומניזם, בתרבות, בחויות, לבין איסוף ועיבוד נתונים. מחילים את המודלים התרבותיים והנפשיים על המציאות, משנים אותה, מעוותים אותה, מואסים ב'אמת' לכשעצמה, מציגים דברים איך שהיינו רוצים (?) שייראו אותם. הזיהוי המוטעה של הממסד האקדמי עם המדע או עם האמת, הורס כל חלקה טובה, ובסופו של דבר גם חוזר כבומרנג אל מי שמחפש את המאת, ואפילו אל ה'מוחלש' עצמו.

אחת המגיבות מצטטת:

מאמר מה"וושינגטון פוסט" (קישור בתגובות) מציג את פירות ערכי החברה המערבית בכמה אוניברסיטאות אמריקאיות. אלה עוברות בשנים האחרונות תהליך היטפשות מרצון שמעמיד בספק גדול את מה שאנחנו מכנים "ידע", וייתכן שיצריך הגדרה מילונית חדשה לגמרי למונחים "השכלה גבוהה", "חופש מחשבה" ו"חופש ביטוי". הפוליטיקלי קורקט הפסיק להתווכח עם בני אדם, והתחיל להתווכח עם המציאות. והמציאות מפסידה.

"התמסחרות הנשיות, השפע והלובן בתופעת מרתה סטיוארט" היא כותרת עבודת דוקטורט מאוניברסיטת מיזורי, פרופסור באוניברסיטת איתקה טוען ש"חקלאות היא פטריארכיה גזענית וקפיטליסטית", אגודת הסטודנטים של ווסלי איימה בהפסקת המימון לעיתון הקולג' בגלל מאמר ביקורת על שמאלני הקמפוס, פרופסורית באוניברסיטת וושינגטון הודיעה שתוריד את הציון לכל סטודנט שישתמש במונח "מהגרים לא-חוקיים" בבואו להתייחס למהגרים לא חוקיים.

מרצה אחרת באותה אוניברסיטה הודיעה שמי שיכנה גברים או נשים "זכרים" ו/או "נקבות" – ייכשל בקורס. הלשכה למגוון תרבותי באוניברסיטת טנסי מודאגת שמא שימוש בכינויי הגוף המקובלים "הוא" ו"היא" יגרום מצוקה לסטודנטים ומציעה כינויי גוף נייטרליים: "ZE" ,"HIR". באוניברסיטת קליפורניה עלה חשש שמא המחשבה "אני מאמין שהאדם המוכשר ביותר צריך לקבל את העבודה" היא עוינת ומבזה.

באוניברסיטת מאונט הוליהוק ביטלו את ההפקה השנתית של ההצגה "מונולוגים מהוואגינה" כיוון שההצגה אינה כוללת נשים ללא ואגינה וגברים שמזהים את עצמם כנשים. בקולג' אירוויין אסרו על הנפת דגלים שכן "דגלים הם הנשק של הלאומיות". הוועדה המייעצת לענייני רב תרבותיות באוניברסיטת קולומביה הציעה לפרסם אזהרת טריגר על שירי אובידיוס שכן הם מתארים התנהות מינית קלוקלת. סטודנטים בברקלי התנגדו ללימודי ה"גברים הלבנים והפריבילגים" אפלטון ואריסטו.

הטיעון המפורסם של דקארט "אני חושב – משמע אני קיים" התחלף ב"אני נעלב לכן אני צודק ולכן אתה תשתוק", וייתכן שטוב שכך, שכן דקארט ניהל מערכת יחסים עם אישה אבל לא התחתן איתה גם לאחר שנולדה להם בת, ולכן הוא סוג של מנצל נשים קדמוני ולכן רגשות סטודנטיות (או שמא סטודנטיםות) עלולים להיפגע מהפיכתו לסמל פילוסופי.

וראה עוד: מקארתיזם אקדמי.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of