האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

ישעיהו חלק שני

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

ישעיהו חלק שני

אחת השאלות הגדולות והקדומות בתולדות בקורת המקרא היא שאלת ישעיהו חלק שני[1], חלק שלפי המחקר המודרני אינו שייך לדברי ישעיהו בן אמוץ, האם ייתכן כי בעלי המסורת טעו טעות שכזו? ואם כן, שמא טעו גם טעויות נוספות בכזה סדר גודל?

ספרות הבית השני תופסת את ישעיה כולו כחבור אחד של ישעיה בן אמוץ. כך התרגומים (תרגום השבעים לישעיהו היה לפני קאלימכוס במאה ה3 לפני הספירה, ראה משה עמית כאן: "קלימכוס, שעבד בספריית אלכסנדריה וערך את הקטלוג שלה, כותב באחת מן האפיגרמות שלו (מס' 55), "הספרוס, איך נפלת!". הספרוס הוא, כמובן, כוכב הערב (שהוא גם כוכב השחר). אי אפשר שלא להזכר בנבואת ישעיהו על מלך בבל: "איך נפלת משמים הֵילֵל בן שחר" (ישעיהו יד, יב); בתרגום השבעים "הילל בן שחר" מתורגם "הספרוס"), בן סירא, עזרא הרביעי, הברית החדשה, יוספוס, וכמובן המסורה. לעומת זאת החליטו חכמי הנוצרים במאה ה19 לייחס את ישעיה חלק שני לנביא אחר ששמו לא נודע[2], בראשית תקופת ההשכלה התעורר פולמוס בנושא, כששי"ר קיבל דעה זו, ושד"ל יצא נגדו בחריפות.

בזמננו נתקבלה על כל אנשי המדע הדעה המפרידה את חלקי ישעיהו באופן מוחלט. ב"מקרא מפורש" של פרופ' מ.צ. סגל, המכריז על עצמו כי לא יכתוב מה שמתנגד מאד למסורת, כתוב במבא לספר ישעיהו כי ענין ישעיהו השני "הוא מן המפורסמות שאין צריך ראיה".

ההוכחות בהן מפרידים את חלקי ישעיה הם:

1) נבואות הנחמה מזכירות את תקופת שיבת ציון והתקוות שנתעוררו בעקבותיה.

2) ישעיהו מזכיר במפורש (פרק מה') את כורש ומכנה אותו "משיחי".

3) ישנן הבדלים סגנוניים בין שני החלקים.

לו היה ישעיהו חלק שני ספר בפני עצמו, כי אז הפתרון היה יכול להתקבל ביתר קלות. אך כיצד השתרבב ספר נפרד ומכובד בפני עצמו להיות חלק מספר ישעיהו?

בהקשר לכך הציעו שני דרכים: הנביא היה תלמידו של ישעיהו, ושמו נשכח. או ששמו של הנביא היה ישעיהו ולכן חשבו שהוא הוא ישעיהו בן אמוץ.

הפתרונות

נבדוק ראשית את הפתרונות האלו.

 

 ישעיהו השני

הטענה כי שמו היה ישעיהו ומשום כך טעו בו בדורות מאוחרים, אינה רצינית. לו באמת שמו היה ישעיהו, בהכרח שבזמן כתיבת או העתקת ספרו היו מציינים כבר אז 'ישעיהו השני', או לכל הפחות את שמו ושם אביו. שהרי ישעיהו בן אמוץ נחשב כאחד מדמויות המופת של האומה בדורות הראשונים, ואף אדם לא היה מכנה סתם נבואות בדורות שלאחר מכן בשם "ספר ישעיהו".

כתיבת הנבואות שבישעיה חלק שני בודאי נעשתה מתוך ידיעת שם הנביא, שהרי נעשתה על ידי תלמידי הנביא, לו היה הנביא ערער בודד בערבה הוא לא היה טורח לכתוב דבר, ובודאי איש לא היה מעתיק את נבואותיו והן לא היו מגיעות אלינו לעולם [הנביא פנה אל העם, כנראה בכל הספר, עי' במיוחד נז, נח, נט, סה]. בכדי לצייר את שכחת שמו של הנביא צריכים להניח כי באיזו שהיא תקופה ירדה חשיבות הכתבים האלו מכדי לציין מי הוא האומרם, אך עדיין המשיכו להעתיקם במדה מסויימת.

אך התיאוריה כולה בנויה על כך שנבואות ישעיהו חלק שני הינם פרי ההתלהבות הגדולה של שיבת ציון, וכלום יש ספר יותר נשגב מישעיהו חלק שני, כלום יש ספר הממצה את פרי תקוות העם היהודי באותם ימים יותר ממנו, האם ייתכן כי ספר שכזה נשכח, והוא ומחברו שקעו בתהום הנשיה?

אנו מוצאים בנביאים הראשונים פה ושם נבואות אנונימיות, שאין שם האומר עיקר בהם, אלא רק להדגיש כי כבר הוזהרו מאת ה' על דבר מסויים. אלו באמת דברים שנכתבו ממרחק או מתוך השקפה שאינה מחשיבה את שם הנביא. אך כשאנו מגיעים לדורות הנביאים הסופרים, המנהיגים את העם, ומדברים על חיבור עצום בכמות ובתוכן, הייתכן להשאיר דברים שכאלו אנונימיים ונשכחים מלב?

בימי שיבת ציון כבר היתה ההיסטוריה ברורה ומקיפה ביותר, מגלות היוחסין הקיפו את כל העם, ספרי דברי הימים היו בשמוש וניכרת השפעתם בכל מקום. חגי התנבא נבואה קצרה של שלשה פרקים, ונתייחד לו ספר וכן הוזכר בספר עזרא (ה א) "והתנבי חגי נביאה וזכריה בר עדוא". הייתכן כי את רוח אפיה של שיבת ציון, שכחו הסופרים שחתמו את הנביאים בתקופה זו עצמה?

הרעיון [שאולי רמוז כבר בא"ע] כי לא ידעו את שם הנביא ולכן חיברוהו לספר אחר, אינו מסביר מדוע נבחר דוקא הנביא המפורסם והקדמון במאות שנים לתקופה שמייחסים את חלק שני, להיות נושא הכלים של הספר עלום השם? כלום לא היה יותר ראוי לחבר דברים אלו לזכריה, או לכל המוקדם – ליחזקאל, האם באמת כל סדרי הזמנים והמחברים היו תוהו ובוהו בפני אנשי כנסת הגדולה? כלום הם לא יכלו לחוש בפסוקים הנראים מאוחרים, ולנסות לפחות לחבר אותם עם ספר יותר מתאים[3]?

 פתרונו של קויפמן (ח"ח עמ' 51): "אולי אחד מתלמידיו המאוחרים של ישעיהו כרך את מגלות נבואותיו עם מגלות רבו וכך העתיקו אותן אחרים", נראה מאולץ ביותר, כיצד היו לישעיהו תלמידים מאות שנים לאחר מותו? כשבאמצע גלות? והאם ספר ישעיהו לא היה מצוי לאורך כל התקופה אלא בעותק יחיד זה של התלמיד ה'שלימזל' שכרך את נבואותיו [שנכתבו בדרך אגב ולא היו ידועות, ואכן מה ערכן?] ושכח לספר, וגם התלמידים המעתיקים הרשלנים לא שמו לב לכורש וכו'.

ננסה לבחון דעה זו כי ספר ישעיה השני הוא ספר בפני עצמו. האם באמת כך נראה חלק זה, כספר עצמאי שכל חיבורו לחלק ראשון הוא מסבות טכניות וכדומה? לא מצאנו עדיין ספר מספרי הנביאים בו אין אזכור כל שהוא של שם הנביא, או אירועים שהיו בזמנו. ראה על כך להלן.

לכל אחד מן הנביאים האחרונים ישנו איזה חזון הקדשה, ואלו לישעיהו ב אין כל חזון הקדשה, הוא פותח בנבואה ומסתלק בנבואה.

לשיא של שטחיות מגיע מ' הרן בהסברו:

  • "שאלה אחרת היא מה ראו הסדרנים לספח את הקובץ עלום השם לספרו של ישעיהו דוקא.. סבור אני שכדאי לשים כאן לב גם לצד המטריאלי.. ס' ישעיהו העיקרי.. אין בו אלא 766 פסוקים, וזה הרבה למטה מן השיעור האופטימאלי לגדלם של הספרים הללו. אפשר איפה שהקובץ ישעיה מ – סו התאים גם כדי להשלים את ס' ישעיהו ולהביאו עד לשיעור מלא. לגדלם של הספרים בתקופה ההלניסטית והרומית שעד למאות הראשונות לספה"נ היתה להם צורת מגלה בלבד, השווה.." (מ' הרן, תקופות ומוסדות במקרא, ת"א תשלג' עמ' 270).

אכן פתרון משכנע, שמו של הנביא נשכח, ככל הנראה משום שלא היה לנבואתו אורך בכדי מגילה אופטימלית, שהרי מה ערך יש לנבואות של נביא בישראל ללא אורך אופטימלי שכזה? (ראה תרי עשר) רק כאשר צורפו לספר ישעיהו נבואות שהכפילו אותו בשניים, נחה דעתם של היהודים העקשנים שאינם מקבלים את דבר ה' מן הנביא ללא שהמגילה תופסת גודל אופטימלי! אך בסופו של דבר, "שאלה אחרת היא זו", אין הדבר נוגע בודאי לשאלת מחברו של ישעיהו חלק שני, שהרי המפורסמות אין צריכות ראיה. כפי שמתבטא הרן עצמו בנושא זה:

  • "בתקופה החדשה הובע הדבר (הדעה בדבר ישעיהו השני) במפורש לראשונה ע"י דברלין ואחריו במיוחד ע"י אייכהורן, מאז נתבססה הכרה זו וכיום שוב אין טעם לנסות לערער אותה", ("בין ראשונות לחדשות", פרופ' מ. הרן עמ' 73). אכן ענין של טעם..
  • גם קרויס כותב: "כפי מצב ידיעתינו כיום לריק יכלה כחו כל מי שיתעצם באמיתות הפרשיות האלה כי מוכח מענין הפרשיות האלה שלא תתיחסנה לנביא האמת ישעיה", (ש. קרויס פירוש מדעי לישעיה).

 

חתימת ישעיהו

ברור הדבר שספר הנמצא ומופץ בעם אינו יכול להשתנות. האם ישנו ספק שספר ישעיהו היה מופץ בעם ונקרא בין הנביאים והחכמים מאות שנים קודם לשיבת ציון?

ספר ישעיהו כבר היה קיים בפני עצמו בימי מחבר דברי הימים האומר "ויתר דברי יחזקיהו וחסדיו הנם כתובים בחזון ישעיהו בן אמוץ הנביא" (ב לב), ספר ישעיהו היה אחד ממקורותיו של בעל דברי הימים (המקבילה במלכים אינה אלא העתקה מדברי ישעיהו).

בן סירא (מח כז) כותב על ישעיהו "בימיו שב השמש אחורנית וימי המלך על פיהו נוספו ברוח קדשו ראה קץ כל דבר וינחם אבלי ציון אותו הגיד עד קץ הימים ותעלמות סיפר בטרם צמחו", כמובן כוונתו להכליל בזה גם את "ישעיהו חלק שני" שניחם אבלי ציון עד קץ הימין וכמו כן סיפר תעלומות בטרם צמחו, משמעות בטוי זה היא שהוא סיפר דברים טרם התגשמותם, וכעת הם כבר התגשמו. כפי שמעיד ישעיהו על עצמו: "הראשונות הנה באו וחדשות אני מגיד בטרם תצמחנה אשמיע אתכם" (מב ט) "הראשונות מאז הגדתי ומפי יצאו ואשמיעם.. ואגיד לך מאז בטרם תבא השמעתיך" (מח ג) "מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו" (מו י), "מי השמיע זאת מקדם? מאז הגידה" (מה כא). ובודאי לפסוק זה (הראשון) רומז בן סירא (ראה עוד ישעיה מא כו, מח ו מח ז). וגם לגבי נקיבת שם כורש עצמו אומר ישעיהו: "ואקרא לך בשמך, אכנך ולא ידעתני" (מה ד).

יוסף בן מתתיה מספר (קדמוניות היהודים יא א ב) כי את הנבואה המפורסמת על כורש, הראו היהודים לכורש, ואולי זהו ביאור לשונו "כל ממלכות הארץ נתן לי ה' והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים" (עזרא א).

גם ירמיהו ועוד נביאים המאוחרים לישעיהו השתמשו בנבואותיו ובסגנונו, ראה התיעוד בנביאים, ו:התעלמות ממקורות קדומים המשתמשים במאוחרים להם, כיצד ספר מקובל בן מאות שנים מכפיל את עצמו לפתע?

  • "כבר עמדו הרבה חוקרים שדניאל ה דומה הרבה לישעיה כא ובלא ספק הושפע ממנו" (אנצ"מ ערך מנא מנא תקל ופרסין). כן ראה במבא לישעיהו הוצאת דעת מקרא (מאת עמוס חכם), כיצד ספר דניאל כולו בנוי סביב המתכונת של ספר ישעיה השלם, מה שבולט במיוחד בנבואת תחית המתים לצדיקים לעומת הדיראון לרשעים המסיימת את שני הספרים האלו (ראה שם מקבילות רבות).

מבין המגלות הגנוזות מפורסמת "מגלת ישעיהו" המכילה פירוש דרשני לכל ספר ישעיהו, מובן שהפירוש הדרשני נוצר זמן רב לאחר שהספר התקדש לפי פשוטו. ובפרט כשהתברר שהכתיב של הגנוזים מאוחר מכתיב המסורה (ראה: הבקורת הנמוכה 1, 2). וראה עיונים בספר ישעיהו (בהוצ' החברה לחקר המקרא בישראל, פרופ' י. קוטשר 1980):

  • "פרופ' זילברג הזכיר את ישעיהו ב'. כלומר אותו כתב–יד שנתחבר במאה הראשונה שלפני הספירה שהוא פחות או יותר זהה עם הנוסח המסורתי. היום ברור שהנוסח המסורתי היה קיים באותה התקופה. לשעבר מקובלת היתה הדעה שהנוסח המסורתי נוצר או נבנה על ידי ר' עקיבא.. אפשר לקבוע כי הנוסח המסורתי כבר היה קיים במאה הראשונה ואולי השניה לפני הספירה. אני מדבר לא על אמונה אלא על הוכחה..".

 

 רוח התקופה?

לכשנבקש לנתח ניתוח היסטורי את פרקי ישעיהו חלק שני, נראה כי מלבד רוח הנחמה והתקוה, שהוא רעיון מופשט. אין שום סימני איחור היסטוריים. אין שום רמז להתחלפות המלכויות מאשור לבבל, מבבל לפרס, ומפרס ליוון, [בפרט לא את הפחות הפרסיים[4]]. ישעיהו כולו עומד בסימן הממלכה האשורית.

בפרק נג הוא מתאר: "כִּי כֹה אָמַר ה' חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ: כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי ה' מִצְרַיִם יָרַד עַמִּי בָרִאשֹׁנָה לָגוּר שָׁם וְאַשּׁוּר בְּאֶפֶס עֲשָׁקוֹ: וְעַתָּה מַה לִּי פֹה נְאֻם ה' כִּי לֻקַּח עַמִּי חִנָּם מֹשְׁלָו יְהֵילִילוּ נְאֻם ה' וְתָמִיד כָּל-הַיּוֹם שְׁמִי מִנֹּאָץ".

מוזכרת גלות מצרים, ועושק אשור, לא מעבר. מה עם גלות בבל???

  • "מפליא שאף בספר ישעיה של המסורה אין שום זכר בנגלה לכל המאורעות המכריעים שאירעו בין 700 ובין 538 בין סנחריב ובין כורש, אין שום נבואה על נינוה, על מנשה, על יאשיהו, על החורבן וכו', אפקו של ספר ישעיה ההיסטורי מגיע לפי פשטו בנגלה באמת רק עד 700 בערך[5], הקטור על הגגות מנהג אשורי בבלי טפוסי שנתפשט ביהודה בימי מנשה נזכר רק בצפניה א ה ירמיה יט יג לב כט, טמוא המקדש בימי מנשה נזכר רק בירמי' ויחזקאל. גורל ירמיהו ובניו וגלות יהויכין נזכרים רק בירמיה ויחזקאל". (קויפמן ח"ו עמ' 27).
  • "בכלל לא נשתקפו בס' ישעיה המאורעות הגדולים של המאה השביעית וראשית המאה הששית ואין בו זכר לתמורות הגדולות בקורות ישראל והעמים מאותה תקופה, אין זכר לכבוש מצרים בידי אשור, לחרבן נוא אמון, (עי' נחום ג ח) לתקומת מצרים בימי פסמטיך ונכה, למאבק אשור בבל מדי מצרים, לא נשתקפה תקופת השעבוד של מנשה, האלילות של מנשה, שימת השיקוצים בבית המקדש" (קויפמן, שם עמ' 123).
  • "הכלליות של נבואות ישעיהו השני שאינן מתיחסות לאירועים ספצפיים ביהודה" (עולם התנ"ך).

קופמן בהמשך חיבוריו (חלק שמיני עמ' 57) מתייחס שוב לישעיהו חלק שני, ומנסה למצוא בו איזה בדל היסטוריה של שיבת ציון. אך ראה זה פלא: אין שום זכר למאורעות בימי נחמיה, כורש יבנה את ירושלים, אבל אין זכר לחומה שנבנתה בידי ארתחששתא. אין זכר לשאלת נשואי תערובת, לברית ולאמנה להתרשלות העם בנתינת מתנות הקודש, אין זכר למעשי עזרא. המסקנה היא:

"המציאות של א"י בימים ההם אינה משתקפת כלל בנבואות אלה ואין בהן דבר שיורה שיש בספר זה נבואות שנוצרו בארץ ישראל".

לצורך הענין הוא מגלה את ישעיהו השני לבבל, דבר בלתי אפשרי מבחינת הסגנון, בהכרת כל הספרים שנתחברו בגלות בבל, (ראה להלן). אך מהו הריוח, האם המציאות של בבל בתקופה זו כן משתקפת בישעיהו חלק שני? ובכלל כיצד אפשר שנביא שכל מלה ותיבה מדבריו אחוזים בקשר עמוק עם ציון ירושלים והר הקודש הינו יליד בבל ולא עלה כלל לירושלים, מנין, ולשם מה, ובאזני מי, ההשראה הנשגבה והעמוקה הזו של ירושלים והמקדש? ומדוע לא עלה יחד עם העליה הגדולה בשיבת ציון פרי חזונו?

  • "אם עמד הנביא מן הצד בשעה שהעליה החלה להתממש, כל טעמה של בשורתו היה צריך לפוג", ("בין ראשונות לחדשות" מ. הרן עמ' 83)[6].

כל זה לא הביא את קויפמן אף לדון בשאלה אם ייתכן שישעיהו חלק שני קשור לישעיהו בן אמוץ! שאלה זו הינה הנחת עבודה של המחקר, והמפורסמות אין צריכים ראיה..

האמת ברורה, אין שום מקום להסתפק אם היה ישעיהו השני בבבל:

  • "כל האוירה הנוף והסביבה בחלק השני של ספר ישעיהו של ארץ ישראל הם ולא של בבל. הנביא מדבר הרבה על הרים וגבעות ועל שפיים, על חלמיש ועל אבנים לסקל מן המסילה, ואלו נמצאים בארץ ישראל ולא בבל. הוא מדבר על יער ואילנות כגון על ארז ותרזה ואלון ואור, ועל כרמים, שאינם גדלים בבבל, ועל שלג שאינו יורד בבל. הוא מדבר הרבה על השרון ועמק עכור, על לבנון, על אדום, על מצרים וכוש וארץ סינים ואיי הים ואניות תרשיש, השייכים כולם לסביבה של ארץ ישראל, אבל אין בדבריו כלום על הסביבה של בבל. ואחת הנפלאות אצל הנביא היא שה' יספק לגאולים מים בשפע (מא יח, מג יט, מח כא) מושג שהוא אפייני לתושב יהודה הצמאה, ולא לתושב בבל העשירה במים. הנביא מתאר את הגולים כאסירים בכלא (מב ז, כב, נא יד) ואילו מס' יחזקל וגם מס' ירמיהו יוצא שרובם לפחות ישבו בבבל בשלוה. דרך זו מבארת לנו גם את האידיאליות הנפלאה של הנביא את התרוממותו מעל למציאות הריאלית ואת התקוות המופרזות שתלה בכורש" (אנצ"מ עמ' 929).

ובקיצור נמרץ: אין שום קשר בין התקופה לבין ישעיהו חלק שני.. אין גם מקום לומר כי הנביא ישב בישראל שלאחר הריגת גדליה, כשאין לנו שום ידיעה על יהודים בארץ בתקופה זו, ואפילו ירמיה ירד על כרחו למצרים לאחר הריגת גדליה. ירמיהו כותב: "על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר קינה כי נצתו מבלי איש עבר ולא שמעו קול מקנה מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו" (ט ט). וכן: "במקום הזה החרב מאין אדם ועד בהמה" (לג יב).

מן הפרקים האחרונים בישעיהו מובן שהמקדש קיים ופועל זמן רב (נו ז ס ז סו ו) חומות בנויות (נו ה ס י יח סב ו א), מדבריו מוכח שחי בירושלים, וכיצד ניתן לשייך שוב את חלק שני לנביא בבבל? ולו עלה מבבל לירושלים, היכן יש זכר בספר למעשה הגדול הזה? עד שעלה בדעת חוקרים לבדות את "ישעיהו השלישי", אך האמנם נשכח גם שמו של ישעיה השלישי, ואיזה סופר רשלן חיבר את שלשת הקבצים יחדיו דוקא לנבואות ישעיה בן אמוץ הגדול שבכולם? ולא עוד אלא שהקדים את נבואות הנחמה (ח"ב) לנבואות הפורענות (ח"ג) שנכתבו קודם!

ככלל מצד רוח הנבואה ועצמתה הרי היא רישום מובהק של תקופת הבית הראשון, בו אנו מוצאים בתרי עשר ובישעיהו חלק ראשון סגנון נשגב זה. כבר בירמיהו אנו רואים ירידה בעצמת סגנון הנבואה, וביחזקאל עוד יותר, לאחר מכן אנו מוצאים את דניאל עזרא ונחמיה המובהקים בסגנונם "חציו מדבר אשדודית", התיתכן עליה מטאורית כזו לאחר הנסיגה הידועה לנו.

ההתקלסות הממושכת באלילות איננה אקטואלית בישראל של ימי הבית השני. ואלו בישעיהו חלק שני אנו קוראים (מ יח): "אל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו הפסל נסך חרש וצרף בזהב ירקענו ורתקות כסף צורף חרש חכם יבקש לו להכין פסל לא ימוט". (מד ט): "יצרי פסל כלם תהו וחמודיהם בל יועילו ועדיהם המה בל יראו ובל ידעו ובל יבשו מי יצר אל ופסל נסך לבלתי הועיל.. חציו שרף במו אש על חציו בשר יאכל יצלה צלי וישבע.. ושאריתו לאל עשה לפסלו".. אריכות גדולה עד פסוק כא, דברים כאלו אין להם מקום לאחר עקירת האלילות עם חרבן הבית. ועל כן אין להם זכר בספרי חגי זכריה ומלאכי עזרא ונחמיה. ואילו על ישעיהו אנו קוראים:

  • אין עוד נביא המרבה לתאר את מלאכת האלילים ועשייתם כישעיהו השני, יש בנבואותיו תיאורים נרחבים ביותר שלה" (פרופ' יאיר הופמן, באנצ' עולם התנ"ך).
  • "המלחמה באלילות של ישראל עוברת כחוט השני כמעט בכל הספרות הנבואית אבל בחגי זכריה א – ח ומלאכי היא כבר איננה, התמורה הגדולה כבר נתרחשה בינתים שאלת האלילות נעלמה פתאום" (קויפמן ח"ו עמ' 27), כיצד זה  מסתדר עם תיארוכו של ישעיה השני ע"י קויפמן עצמו?
  • ראה גם בספר יהודית (שלפי המסקנות האחרונות שייך לתקופה הפרסית – אנצ"ע ערך יהודית): "כי לא קם בדורותינו ואין ביום הזה לא שבט ולא משפחה ולא בית אב ולא עיר ממנו אשר יעבדו לאלילים מעשה ידי אדם כאשר היה בימי קדם" (ח יח).

כך גם התיאור של זובחי החזיר ואוכלי בשרו (סה ד, סו ג, סו יז) אינו מתאים לימי שיבת ציון.

  • "החוקרים השתדלו לבאר את טעמן ההיסטורי של תוכחות אלו בדרכים שונות אבל דין הצעותיהן כדין סתם השערות שאין ראיות בצדן.. וביחוד תלויה על בלימה.. האומרת שהכוונה למנהגים שדבקו ביהודים בימי בית שני.. נסיונו של אנטיוכוס אפיפנס שבתוך שאר דרכים לעקירת דת ישראל ביקש לכפות על היהודים את הקרבת החזיר בבית המקדש ואת אכילת בשרו, יש בו כדי להעמידינו על יחסם של היהודים בארץ ישראל בתקופת החשמונאים לשאלה זו", (אנצ"מ ערך חזיר).

לא רק התקלסות באלילים אנו מוצאים בו אלא גם תוכחות גדולות וחריפות ככל תוכחות הנביאים בבית ראשון, אשר אין להם זכר ואי אפשר להבין אותן על רקע ראשית הבית השני:

"העם המכעיסים אותי על פני תמיד זובחים בגנות ומקטרים על הלבנים.. עזבי ה' השכחים את הר קדשי העורכים לגד שלחן והממלאים למני ממסך ומניתי אתכם לחרב וכלכם לטבח תכרעו" (סה).

גם פרק נט' כולו "אין קרא בצדק ואין נשפט באמונה בטוח על תהו ודבר שוא הרו עמל והוליד און.. מעשיהם מעשי און ופעל חמס בכפיהם רגליהם לרע ירצו וימהרו לשפך דם נקי מחשבותיהם מחשבות און שד ושבר במסלותם דרך שלום לא ידעו ואין משפט במעגלותם".

אלו תוכחותיו של ישעיהו בראש ספרו וכן של ירמיהו, אין עושה צדק אין גם אחד, אין משפט צדק, בוטחים על תוהו – בטחון מדיני לא מוצדק, חמס ורצח, כל אלו לא נשמעו לנו מפי הנביאים אלא בשלהי בית ראשון.

לשונו של ישעיה חלק שני היא עברית נשגבה, בשונה מאד מכל הספרים שנתחברו לאחר גלות בבל בהם הכירו כל החוקרים סימני איחור ברורים.

  • "הלשון הארמית נעשתה כנראה בגלות בבל לשונם של הגולים.. מובן הוא שבספרי המקרא המאוחרים אפשר להכיר עקבות ההשפעה של לשון זו, בארמאיזמים מרובים. ספרי המקרא הקדומים וגם הכתובות העבריות הקדומות נקיים הם לגמרי ממלים ומצורות ארמיות חוץ ממונחים מסויימים שעברו עם המושג מארץ לארץ.. אבל מרובים הם בספרים שאין ספר שנערכו בזמן מאוחר וביחוד בדה"י עזרא נחמיה שה"ש קהלת אסתר דניאל ובכמה מזמורים בני התקופה שלאחר שיבת ציון, ובצדק ראו כמה חוקרים בארמאיזמים כאלה עד כמה שהם שייכים בבירור לגופו של הנוסח המקורי עדות לזמן חיבורם המאוחר של ספרים ופרשיות אלו" (אנצ"מ ערך ארמית). כך קבע גם גרינץ במבואי מקרא עמ' 66, ראה שם רשימת הבדלים בין הספרים שאחר הגולה ושלפניה "שהם שונים מהם בהרבה בלשון ובסגנון ובאוצר המלים".

בספרים שמאחר הגלות (זכריה דניאל עזרא נחמיה ואסתר) נמצאים תאריכים לחדשים הבבליים, בישעיה חלק שני אין זכר לתאריכים כאלו.

מכל זה ברור כי ישעיהו חלק שני לא יכל להתחבר בא"י לאחר גלות בבל, ו"לשקף את רוח התקופה" מבלי לשקף שום פרט היסטורי ברור. ובודאי לא בבבל. כל סגנון דבריו ותוכחותיו אינם מתאימים אלא אך ורק לימי הבית הראשון. לא הוצעה שום הצעה רצינית על החיבור בין ישעיה חלק ראשון ל"ישעיהו השני", ובודאי לא כזו המסבירה כיצד ספר חתום ומקובל בעם כולו הכפיל עצמו ביום מן הימים ע"י מעשה מקרי של לבלר רשלן.

כעת נבחן את הבעיות שביחוס חלק שני לישעיהו בן אמוץ.

 

1) נבואות הנחמה

 

הנחת יסוד אצל בית ולהויזן היתה כי נביאי הזעם ונביאי הנחמה שני מיני נביאים הם, לאורך כל ספרי הנביאים ניתקו את נבואות הנחמה מנבואות הפורענות ושייכו אותם להוספות מאוחרות.

  • "המבקרים המבקשים להבדיל בין הדברים שהם ודאי של הנביא ובין תוספות מאוחרות, יסדו דעותיהן על הסברה שאין נחמה נאה למיכה שהוא נביא של תוכחה. מכאן הסיקו הקיצוניים שבהם (ולהויזן שטאדי סמית פייפר ואחרים) שרק החטיבה הראשונה של הספר היא בודאי של מיכה.. על ההנחה העיקרית של הבקורת שדברי הנחמה אינם מתאימים למיכה השיג זלין השגה חמורה לדעתו אין טעם בסברה שרובו של הספר מאוחר.. לאמתו של דבר נחמתו של מיכה מתפרשת על פי מאורעות זמנו, כפי שכבר ראינו ולפיכך אין מקום לפקפק בכך אם הנבואות שבספר מיכה יצאו מפי הנביא" (אנצ"מ ערך מיכה).
  • "טענה זו מיוסדת על הדעה המקובלת אצלם שהנביאים הנואמים הראשונים היו נביאי פורענות בלבד, ולא נביאי נחמה, ושדברי הנחמה בספריהם הם תוספת מיד מאוחרים. דעה זו היא טעות. היא יצאה מתוך הדוגמה הנוצרית שה' מאס בישראל לעולם מפני שלא קבלו את המשיח הנוצרי, ושבמקומו לקח לו ה' את הנוצרים שהם "ישראל ברוח". כי הרי כל הנביאים מדברים על השארית שתימלט מהחרבן, ואיך אפשר שלא נבאו על עתידה הטוב של שארית זו", (מ.צ. סגל, מבא המקרא עמ' 268).

הכחשת נבואות הנחמה היא גם עקרונית, כאמור. וגם מסתמכת לפעמים על ההגיון שהנביא לא יכל לדעת אפשרות כזו. ובמקרה שלנו: עם חורבן הבית לא היה יכול הנביא לחשוב כי הבית ישוב ויבנה, הארץ תשוב ותפרח כגן עדן, וכך הלאה.

לפי זה טיעון "נבואות הנחמה" לשם חלוקת ישעיהו מבוסס על הכחשת הנבואה, כפי שכותב ב'עדינות' פרופ' מ. צ. סגל:

  • "הדעה שישעיה חזה ברוח הנבואה את המאורעות שארעו דורות רבים אחריו אינה מבארת את העובדות הללו, הנביא הוא בראש בראשונה שליח לבני דורו הוא נבא רק מהשקפת ההוה של בני דורו שהוא מדבר אליהם.. מתוך טעמים אלו אנו מוכרחים להחליט שחלק שני אינו של ישעיה".

אך האמונה בנבואה מבוססת על דברים שאינם בגדר הטבע, הנבואה לפי המסורת אינה אינטואיציה ואינה יכולה להיות אינטואיציה, אי אפשר להבין את המסורת בלי לקבל זאת.

  • "על פי השקפתם (של ולהויזן ותלמידיו) אין הנביא מגיד עתידות.. בהתאם לכך אם חורגת הנבואה מן האופק ההיסטורי של הנביא וצופה מאורעות מאוחרים שאינם ידועים בתקופתו, יש להטיל ספק במידת האותנטיות שלה", (פרופ' ז. וייסמן, מבא למקרא, 9.3.1).

פרק נחמה הדומה בתכנו ובסגנונו לאלו של ישעיה חלק שני נמצא כבר בישעיה חלק ראשון (פרק לה'). והאמת היא שאנו יכולים לראות זאת כחלק משיטה כוללת בנביאים, ואין אנו צריכים להתמקד דוקא בדברי ישעיהו. נתבונן נא בנבואה זו:

"כה אמר ה' עוד ישמע במקום הזה אשר אתם אמרים חרב הוא מאין אדם ומאין בהמה בערי יהודה ובחצות ירושלם הנשמות מאין אדם ומאין יושב ומאין בהמה קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אמרים הודו את ה' צבאות כי טוב ה' כי לעולם חסדו מבאים תודה בית ה' כי אשיב את שבות הארץ כבראשנה אמר ה' כה אמר ה' צבאות עוד יהיה במקום הזה החרב מאין אדם ועד בהמה ובכל עריו נוה רעים מרבצים צאן בערי ההר בערי השפלה ובערי הנגב ובארץ בנימן ובסביבי ירושלם ובערי יהודה עוד תעברנה הצאן על ידי מונה אמר ה'". למרות שכל אחד מבין כי הדברים נאמרו לאחר ש"חוצות ירושלים היו נשמות מאין אדם מאין יושב ומאין בהמה – במקום הזה החרב".

ברור מדברים אלו כי הם נאמרו לאחר החרבן, אך העובדה היא שירמיהו אמרם בזמן שירושלים ובית המקדש היו בנויים יהודה ובנימין על אדמתם, והוא "עצור בחצר המטרה" (ירמיה פרק לג).

"פתאם נפלה בבל ותשבר.. כי נקמת ה' היא נקמת היכלו.. ושלמתי לבבל ולכל יושבי כשדים את כל רעתם אשר עשו בציון לעיניכם נאם ה'.. וגלגלתיך מן הסלעים ונתתיך להר שרפה ולא יקחו ממך אבן לפנה ואבן למוסדות כי שממות עולם תהיה נאם ה'.. ותרעש הארץ ותחל כי קמה על בבל מחשבות ה' לשום את ארץ בבל לשמה מאין יושב חדלו גבורי בבל להלחם ישבו במצדות נשתה גבורתם היו לנשים הציתו משכנתיה נשברו בריחיה.. והיתה בבל לגלים מעון תנים שמה ושרקה מאין יושב.. היו עריה לשמה ארץ ציה וערבה ארץ לא ישב בהן כל איש ולא יעבר בהן בן אדם.. גם חומת בבל נפלה.. מצפון יבוא לה השודדים נאם ה'.. והשכרתי שריה וחכמיה פחותיה וסגניה וגבוריה וישנו שנת עולם ולא יקיצו נאם המלך ה' צבאות שמו כה אמר ה' צבאות חמות בבל הרחבה ערער תתערער ושעריה הגבהים באש יצתו.. הדבר אשר צוה ירמיהו הנביא את שריה בן נריה בן מחסיה בלכתו את צדקיהו מלך יהודה בבל בשנת הרבעית למלכו ושריה שר מנוחה ויכתב ירמיהו את כל הרעה אשר תבוא אל בבל אל ספר אחד את כל הדברים האלה הכתבים אל בבל" (ירמיה נא).

דברים אלו נכתבו ע"י ירמיהו על ספר כמה שנים לפני החרבן, ובהם הוא מדבר על נקמת ה' ונקמת היכלו וכל הרעה אשר עשו בציון! (עי' פסוק מו' מז', וראה פרק מה). ובפרק ח' הוא אומר: "מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי", כאשר המדובר בחללים שיפלו בחורבן העם שעדיין לא אירע. כך גם בהמשך: "ונתתי את ירושלים לגלים מעון תנים ואת ערי יהודה אתן שממה.. על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר".

שיבת ציון מוזכרת במפורש בפסוק הבא:

"אנחם מצרי ואנקמה מאויבי ואשיבה ידי עלייך ואשיבה שופטייך כבראשונה.. ציון[7] במשפט תפדה ושביה בצדקה". אך פסוק זה הוא בישעיה פרק א'. כך מתאר ישעיהו חלק ראשון את הגלות: "לכן גלה עמי מבלי דעת וכבודו מתי רעב והמונו צחה צמא" (ישעיהו פרק ה', הנבואה על איש יהודה ועל העם שהוא יושב בתוכו). ישעיהו מתנבא על הגלות: "שאו ערים מאין יושב ובתים מאין אדם והאדמה תשאה שממה ורחק ה' את האדם ורבה העזובה בקרב הארץ ועוד בה עשיריה ושבה והיתה לבער" (ישעיהו ו) וגם על הקיבוץ: "ואסף נדחי ישראל ונפצות יהודה יקבץ" (ישעיהו יא יב).

עמוס הנביא, שחי בימי ירבעם בן יואש, המלך המצליח ביותר בישראל מאז דוד מבחינה מדינית, הוא השיב את גבול ישראל מלבא חמת וכו', מתנבא:

"הנה ימים באים נאם ה'.. ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם.. ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם" (עמוס ח).

"אנכי נושא עליכם קינה בית ישראל, נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, נטשה על אדמתה אין מקימה" (עמוס ה).

נבואות כשל ישעיה חלק שני אנו מוצאים כבר בזמנו של ישעיה, ודוקא אצל מיכה המורשתי שהושפע מישעיה (כך פרק א' של ישעיה נמצא גם במיכה):

"ביום ההוא נאם ה' אספה הצלעה והנדחה אקבצה ואשר הרעתי ושמתי את הצלעה לשארית והנהלאה לגוי עצום ומלך ה' עליהם בהר ציון מעתה ועד עולם ואתה מגדל עדר עפל בת ציון עדיך תאתה ובאה הממשלה הראשנה ממלכת לבת ירושלם.. חולי וגחי בת ציון כיולדה כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה ובאת עד בבל שם תנצלי שם יגאלך ה' מכף איביך ועתה נאספו עליך גוים רבים האמרים תחנף ותחז בציון עינינו" (מיכה ד).

"אסף אאסף יעקב כלך קבץ אקבץ שארית ישראל יחד אשימנו כצאן בצרה כעדר בתוך הדברו תהימנה מאדם עלה הפרץ לפניהם פרצו ויעברו שער ויצאו בו ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם" (מיכה ב).

האם אין אבסורד בשלילת נבואות נחמה מישעיהו, כשתלמידו בימיו אמר נבואות שוות בסגנון דומה?

החוקרים הניחו ששיבת ציון אינה יכולה להיחזות מראש, אך הלא התורה מבטיחה אותנו על שיבת ציון:

"ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך וירשתה והיטבך והרבך מאבתיך ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על איביך ועל שנאיך אשר רדפוך ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום" (דברים ל).

הנביאים חיכו וקיוו לקץ, עוד קודם שהגיע החרבן המוחשי של העצים והאבנים, משום שהם ראו את החורבן הרוחני ואת איבוד האחיזה בארץ. חבקוק אומר: "כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר" (ב). כל נבואות יום ה' אינם אלא המתנה למעשים הגדולים העתידים לקרות באחרית הימים.

יתירה מכך, ישעיהו מדגיש במפורש כי דבריו צריכים להישמר לתקופות מאוחרות: "עתה בוא כתבה על לוח אתם ועל ספר חקה ותהי ליום אחרון לעד עד עולם" (ל ח).

 

 

האמנם רוח התקופה?

בכדי לדעת איזו פרשנות יותר ריאלית: נבואות נחמה, או התלהבות מן המציאות. ננסה לבחון את המציאות. האמנם בנין הבית השני בראשיתו יכל להוות רקע לנבואות ישעיהו חלק שני?

הבית השני הוקם ע"י קבוצה קטנה מאד של עולים, שהגיעו לארץ שוממה, ובמשך שנים רבות לא הצליחו לכלכל את עצמם, ואך בקושי הגנו על עצמם מפולשים ושודדים. גם לאחר עליית עזרא אנו קוראים כי "כל הקהל כולו שלשים אלף איש באימה מעמי הארצות" (עזרא ג ג). "ולתתנו מחיה מעט בעבדותנו" (עזרא ט ח).

ונחמיה מתחנן: "אל ימעט לפניך את כל התלאה אשר מצאתנו.. הנה אנחנו היום עבדים והארץ אשר נתתה לאבתינו לאכל את פריה ואת טובה הנה אנחנו עבדים עליה ותבואתה מרבה למלכים אשר נתתה עלינו בחטאותינו ועל גויתינו משלים ובבהמתנו כרצונם ובצרה גדולה אנחנו" (נחמיה ט).

כשאנו מתבוננים בנבואות ישעיה חלק שני אנו רואים רוח אחרת לגמרי:

"הנותן רוזנים לאין הבאים ממזרח וממערב מצפון ומתימן כל אפסי ארץ אשר יושעו לדור דורים, ונתתיך לאור גויים להיות ישועתי עד קצה הארץ מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו לאמר לאסורים צאו לא ירעבו ולא יצמאו לא יכם שרב ושמש אלה מרחוק יבואו והנה אלה מצפון ומים ואלה מארץ סינים כי נחם ה' עמו שאי סביב עינייך וראי כולם נקבצו באו לך והיו מלכים אומנייך ושרותיהם מניקותייך אפיים ארץ ישתחוו לך ועפר רגלייך ילחכו".

כשאנו קוראים נבואות על שינוי הטבע, כגון:

"הנני בורא את ירושלם גילה ועמה משוש.. הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנה יקלל.. זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר יאכל תבן ונחש עפר לחמו לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי" (ישעיהו סה).

האם יש ספק כי המדובר בנבואות אחרית הימים?

  • "על סמך הכרזת כורש התעוררו רבים מגולי בבל לעלות ליהודה. בכך התגשמה תקווה שמצאה לה ביטוי בנבואות ישעיהו השני. אלא שהתקווה לא התגשמה בדרך על טבעית. ההרים והגבעות בדרכם ליהודה -"העקב" לא היה "למישור" "והרכסים" לא היו "לבקעה", ברוח נבואת ישעיהו השני (ישעיה , מ; 3-4) ובבואם ליהודה נאלצו העולים להתמודד עם קשיים לא מעטים". (פרופ' א. רפופורט, מכורש ועד אלכסנדר, הוצ' אוניב' פתוחה).

המציאות שתקופת שיבת ציון לא היתה דומה לשום גאולה  מובטחת, לא מבלבלת את החוקרים:

  • מן המפורסמות הוא שישעיהו השני מתאר את 'שיבת ציון' ואת גאולת עם ישראל מבבל, כאירוע מקביל ליציאת מצרים ואף עולה עליו (ישעיה מא יח; נא ט-יא, ועוד). ראינו לעיל את דברי ירמיהו ברוח זו (ירמיה טז יד-טו; כג ז-ח), (פרופ' שרה יפת, 'מגוון דעות והשקפות בתרבות ישראל', 2004, בהוצ' משרד החינוך). – הדבר 'מן המפורסמות' ולכן אין טעם להרהר האם דעה זו תואמת את העובדות, כיצד בדיוק מי שחי במצב שמתאר נחמיה לעיל, רואה את עצמו כבימי יציאת מצרים ועוד יותר? אכן, רעיון זה מתאים לירמיהו, כנבואת נחמה מובטחת, בעקבות ישעיהו. אבל מה לזה ולמציאות בימי הבית השני?

וכן ברור כי כל עצם הרעיון של שיבת ציון, לא היה נוצר ומתחיל משום בחינה, לולי נבואות נחמה שהיו ידועות מראש הימים והם הם שהלהיבו את העם למאורעות אלו:

  • אין ספק שהצהרת כורש קמה על רקע תנועה רוחנית של געגוע לירושלים ולבנייתה, ובלא תנועה שכזו לא היתה הצהרת כורש באה (אנצ"מ ערך נבואה).

תלית העובדה של שיבת ציון בהצהרת כורש, ונסיון יחוס של נבואות הנחמה לתקופה שאחרי ההצהרה. כמוה כתליית הציונות בהצהרת בלפור, ויחוס הרצל ורעיונותיו לתקופה שלאחרי ההצהרה..

 

רוח הנבואה

אחרי שהראינו כי אין בכח שום פתרון חילופי לתת הסבר לנבואות הנחמה של ישעיהו חלק שני, נראה כיצד מתפרשים דברי ישעיהו לפי פשוטם כפי דרך הנביאים.

אצל רוב הנביאים אנו מוצאים תהליך, בו מתחלה ישנן תוכחות עזות המגיעות בתכליתן עד כדי ראיית חורבן, ולאחר מכן כשבא הנביא להכרה בעוצם החורבן, הוא שב ומנבא נבואות נחמה שיהיו לאחר החרבן.

  • "נבואת הנחמה היתה שרשית גם בנבואה הקלאסית ואין הנחמה אלא השלמתה הטבעית של הפורענות" (קויפמן ח"ו עמ' 36).

לפי מסורת חז"ל (בשם מגילת יוחסין שנמצאה בירושלים, יבמות מט:) נהרג ישעיה על ידי מנשה, ומסורת זו עתיקה היא ואף באה לידי ביטוי באחד הספרים החיצונים בשם "עליית ישעיה" (או 'עינוי ישעיה') שכולו סובב סביב מעשה זה. מקובל לקבוע את זמנו של "עליית ישעיה" למאה השניה לפנה"ס (אנצ"מ ערך ספרים חיצונים עמ' 1119), אך ידוע שהספרים החיצונים משקפות מסורות עתיקות ואגדה זו הגיעה גם לברית החדשה (אגרת אל העברים יא לז).

ישעיה מספר כי קצב לחזקיה עוד 15 שנות חיים (ישעיה לט'). ומתוך דברי הימים משמע כי ישעיה חי לאחר מות חזקיה, באמרו: "יתר דברי יחזקיה וחסדיו הינם כתובים על חזון ישעיהו בן אמוץ" (דה"ב לב), מזה נראה כי חזקיה לא הוסיף לעשות 'חסדים' מעבר למתואר בישעיה [ובודאי יש ללמוד זאת אם נסביר שהכוונה לחיבור מיוחד]. מובן כי עצם הימצאותו של ישעיה בימיו של מנשה מחייבת מהפכה גדולה בנבואותיו ובמצבו האישי. ישעיהו שהיה נביא ועיניים למלך ישראל, נהפך לאוייב המדינה, תוכחות הזעם שלו כלפי פושעי העם הפכו למרידה במלכות. מנשה בודאי הכיר את ישעיה עוד מזמן שהיה חזקיה בחיים. האגדה על הריגתו של ישעיה בידי מנשה היא מתקבלת ומתבקשת ממצב זה. ברור כי ישעיה לא ויתר על רעיונותיו הנעלים, וכן ברור כי מנשה לא ויתר על רצונותיו, כפי שמציין מלכים "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מילא את ירושלים מפה לפה". אין שום הסבר לשפיכת הדם בתוך ירושלים, אלא כ'עשיית סדר' והעלמת כל מתנגד לשיטתו החדשה והאלילית, ומי מתנגד לאלילות כישעיהו?

ובכן, מצפים אנו מבחינה היסטורית לנבואות בישעיהו המייצגות את המהפכה של מנשה, ובודאי אם לא נקבל את האגדה שנהרג ע"י מנשה, הלא אין להניח שישעיהו מת ביום אחד עם חזקיהו. ובאמת גם ישעיה חלק שני מדבר במפורש על הדם הנקי שנשפך בירושלים:

"אין קרא בצדק ואין נשפט באמונה בטוח על תהו ודבר שוא הרו עמל והוליד און.. מעשיהם מעשי און ופעל חמס בכפיהם רגליהם לרע ירצו וימהרו לשפך דם נקי מחשבותיהם מחשבות און שד ושבר במסלותם דרך שלום לא ידעו ואין משפט במעגלותם" (ישעיה נט). תיאור זה מתאים לתהו ובהו המוסרי של ימי מנשה.

כל תוכחות ישעיהו חלק שני (- שלישי) תואמות את ימי מנשה תיאום היסטורי מלא:

הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה (העתידה לבא!) נאסף הצדיק.. ואתם קרבו הנה בני עננה זרע מנאף ותזנה.. הלוא אתם ילדי פשע זרע שקר.. הנחמים באלים תחת כל עץ רענן שחטי הילדים בנחלים תחת סעפי הסלעים בחלקי נחל חלקך הם הם גורלך גם להם שפכת נסך העלית מנחה העל אלה אנחם על הר גבה ונשא שמת משכבך גם שם עלית לזבח זבח ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך כי מאתי גלית ותעלי הרחבת משכבך ותכרת לך מהם אהבת משכבם יד חזית ותשרי למלך בשמן ותרבי רקחיך ותשלחי ציריך עד מרחק.. ואמר סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי" (ישעיהו נז).

מדובר כאן במפורש על היאספו של הצדיק (חזקיה) מפני הפורענות העתידה לבא, ועל זרע מנאף ומרושע, מלך שרוי בשמן, שוחט ילדים, ומשתמש בכל התועבות האליליות. רק בתקופת מנשה ידוע לנו על שחיטת ילדים לע"ז, ורק מתקופת שלהי הבית מוזכר צלמים המוחבאים אחורי הדלת והמזוזה (ביחזקאל ח יב בהאשמתו על הזקנים, כנראה אנשים שהתביישו לעבוד בפומבי). ובמקביל קיומו של המלך, כלום ישנה תקופה אחרת שניתן לשייך אליה נבואות אלו?

ברור שכל נבואות התוכחה של ישעיהו חלק שלישי שייכות לימי מנשה[8], ולא הקדימו לו את נבואות הנחמה של ישעיהו חלק שני אלא בכדי לסמוך נחמה לנבואה המפורשת על חורבן ירושלים והארץ בידי הבבלים (ישעיה לט').

תיאור הסבל הידוע שבישעיהו (פרק נג') הולך על דמות הנביא עצמו כפי שהסיקו חוקרים (שלא כפרשנות הנוצרית המפורסמת, ראה אנצ"מ ערך עבד ה' שפרשנות זו הינה חסרת ערך). הנביא המספר שלא חסך מעצמו כלימות ורוק, מתאים אך ורק לישעיה שבימי מנשה. וכי למה יצטרך הנביא מבשר הישועות הגדול שבימי שיבת ציון להתעמת עם העם? ובתקופה זו רחשו העם כבוד גדול לנביאים.

לו נסדר את הנבואות בסדרם ההיסטורי, נראה כיצד השבר הגדול שאפף את הנביא מן הירידה המוסרית העצומה והאלילות שפשו בעם, הביא אותו לדון את הארץ כשוממה וחרבה, כאחותה ממלכת ישראל, ולראות בעיני רוחו את העם גולה ונפוץ לכל רוח. בדיוק כשם שאנו מוצאים בשאר הנביאים.

וכאמור לעיל, בעקבות התוכחות מגיעות גם נבואות הנחמה, שהם חלק מרוח הנבואה ודרכה. כפי שכתוב בתורה במפורש, כמו שהראינו לעיל.

לא התייחסנו בכלל בכל הדיון הזה למוטיב האנטישמי שבשלילת הנחמה, המתואר אצל מרגלית:

  • "אחד המניעים העיקריים לפיצולו הגמור של ספר ישעיה הוא הגורם האנטישמי, שיטה שלמה פיתחו הפרופסורים הגרמנים: מרטי, דוהם, וחבריהם, האומרת שישעיה "האמיתי", זה שחי בימי חזקיהו, הוא נביא הכליון לעם ישראל, ולא רק פרקי הנחמה שמפרק מ' ואילך אינם לישעיה, אלא גם כל דברי הנחמה המפוזרים בפרקים הראשונים אף הם אינם אלא תוספות מאוחרות. לדעת מרטי וחבריו אין להם לישראל בדברי ישעיה "האמיתי" כל עתיד. הוא ניבא להם כליון חרוץ, כליון שאינו משאיר לא שריד ולא פליט, לא שם ולא שאר", (רחל מרגלית, אחד היה ישעיהו, ת"א תשיד', מבא).

מרגלית מראה בספרה את חוסר הרצינות של טיעון זה גם מבחינה ספרותית, ודי בזה.

ראה גם את דברי הרן:

  • "הפרדת הפרקים נו-סו (המכילים תביעות למצוות מעשיות ותפיסה ריטואליסטית) מן הפרקים שלפניהם יש לה טעם פרוטסטנטי-ליברלי", (פרופ' מ. הרן, בין ראשונות לחדשות, פיסקא כה').

 

2) הזכרת כורש

 

כשאנו מגיעים להזכרת כורש בישעיהו מה', נעוץ הענין בהבדל בין המאמינים בנבואה לשאינם מאמינים. ברור שמי שאינו מאמין בנבואה לא יוכל לקבל את הזכרת כורש כיוצאת מפי ישעיהו בן אמוץ. וכפי שמודה בגילוי לב פרופ' יאיר הופמן:

  • "הגישה הבקרתית אינה יכולה להיות מבוססת על האקסיומה שיש אלהים המגלה את העתיד לנביאיו, שהרי אין הגיון בטענה שאדם יודע פרטים מדוייקים על העתיד להתרחש 150 שנה לאחר זמנו. על פי כללי המשחק של בקורת המקרא יש לנסות ולהסביר כיצד יוחסו לישעיהו בן אמוץ איש המאה השמינית לפנה"ס דברים שעל פי ההגיון יכלו להיאמר רק לאחר כ150 שנה" (סוגיות בבקורת המקרא, יאיר הופמן עמ' 15). אכן ענין של כללי משחק, ומה שייך כאן ההגיון?

אך זו בודאי אינה סבה לחתוך את כל ספר ישעיהו לשני חלקים, וגם לפי שיטה מחמירה זו אפשר בודאי לומר שהוספת השם "כורש" בלבד הוא הוספה מאוחרת שנוספה כפירוש.

בדיוק כשם שמצינו במלכים (א יג) את הנבואה המפורסמת בזמן ירבעם על "בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו", שאינה מהווה סבה לחלק את ספר מלכים לשניים, אף שהיא מוזכרת שוב במל"ב כב' כנבואה מפורסמת ע"י העם,  ושמקום הנביא האומרה ידוע[9].

נציין כאן גם אפשרות נוספת, אותה מציע ד"ר חפץ (מגדים יד): כורש הראשון מלך פרס, חי בזמנו של ישעיה בן אמוץ. כורש זה הוא שגרם להתמוטטות הממלכה האשורית, זו שסנחריב עמד בראשה ויצא כנגד ירושלים בימי חזקיה. זו בודאי אפשרות היסטורית. באפשרות זו תומך האגיפטולוג פרופ' קנת קיטשן בספרו 'האמינות של הברית הישנה', ראה דבריו כאן. קיטשן מייחס את כל ספר ישעיהו לישעיה בן אמוץ.

אמנם באמת אין שום הסבר ברור מהי משמעות הניבוי של הצהרת כורש, שהלא לאחר ההצהרה אין לו משמעות, וקודם לה לא יכל להיאמר. כך גם ברור מדברי ישעיה כי עדיין כורש לא כבש את בבל, (מז, ט-יא. מח, יד) וכן מבין פרופ' סגל (אנצ"מ ערך ישעיה עמ' 928). איך וכיצד ניתן היה לחזות כי בבל תובס וכורש יוכל לחדש את ישראל וירושלים?

  • "נבואות ישעיהו השני על כורש לא יכלו להיאמר אלא בפרק הזמן הקצר לפני מפלת בבל ואולי רק משהחלה פלישתו של כורש לבבל. יתר על כן קשה להניח שישעיהו השני העז לשאת את נבואותיו על כורש לפני מפלת בבל שכן נבונאיד נהג במתנגדיו ביד קשה לפי כרוניקת נבונאיד אף ערך טבח בתושבי בבל שהתמרדו נגדו לאחר פלישת כורש לפיכך יתכן כי הנבואות על כורש נאמרו בד בבד עם הצלחת פלישתו.. עם זאת קשה לאחר את הנבואות על כורש מעבר לזמן קצר לאחר כבוש בבל הכתוב בפרק מה כח (והשוה מה יג) מגלה דמיון מפתיע להצהרת כורש (עזרא א ב) המתירה את בנין מקדש ירושלים, והיו שסברו שמדובר בנבואה שבדיעבד. אולם קשה להניח שישעיהו השני ניבא על אירוע שהתחולל זה מכבר והיה ידוע היטב. כל השיקולים הללו מחזקים את הדעה שהנבואות על כורש נאמרו לאחר כיבוש בבל, אך לפני הצהרת כורש ליהודים. אין גם להוציא מכלל אפשרות את ההנחה שביטויים מנבואות ישעיהו שמשו בסיס לניסוח הצהרת כורש (נ.ב. זו המסורת שמביא יוסף בן מתתיה). בעיה דומה עולה לגבי הנבואה על כורש בפרק מה א – יג ובעיקר לגבי פסוקים א – ז בנבואה זו יש בטויים רבים המופיעים בהצהרת הזכויות של בבל בגליל כורש שהתחבר מיד לאחר כיבוש בבל. מצד אחד לא ייתכן שגליל כורש חובר בהשפעת ישעיהו השני. ומצד שני קשה להניח שישעיהו השני התנבא בהשפעת גליל כורש החדור בהשקפות אליליות מובהקות. זאת ועוד מהנחה זו יסתבר שישעיהו השני ניבא על הצלחתו של כורש להפוך שליט עולמי לאחר שבפועל הפך כזה. לפיכך ניתן להניח שהנבואה בפרק מה' נאמרה סמוך לכיבוש בבל וישעיהו השני שהכיר את הסגנון הספרותי שרווח בין סופרי בבל השתמש בו בכוונה תחלה כדי להשפיע על כורש ולהוכיח לו שאלהי ישראל הוא האל האמתי שאחז בידו והובילו לנצחון על בבל כדי שיושיע את ישראל. קשה יותר היא בעית הנבואה בפרק מו שלדעת חוקרים רבים המסתמכים על פסוק יא שם כונה אף היא לנצחון כורש על בבל בנבואה זו לועג ישעיהו השני למפלת אלי בבל בל ונבו, וזאת בשעה שמתנגדי נבונאיד חלקו כבוד לאלים אלה וכורש אף ראה את עצמו כמלך בבל מטעמו של בל. אם לא נקבל את הנחת החוקרים הדוחים מכל וכל את ההשקפה שישעיהו פעל בבבל הרי שיהיה עלינו להסביר שהנבואה בפרק מו נאמרה בפני חוג מצומצם ושומר סוד מקרב גולי יהודה בבבל". (עולם התנ"ך ישעיהו).

מכל הכרכורים וההסתבכויות האלו יוצא כי קריעת ספר ישעיהו לשנים היה לצורך הפיכתו לנאום בפני קבוצה מצומצמת שומרת סוד.. אם כן מה הועילו מבקרים בתקנתם? אכן, אין גבול לאבסורדים![10]

גם פרופ' הרן כותב:

  • "ראוי להודות, שבצורת הצגתם של הדברים יש כאן משהו מן המיוחד ואף מן המתמיה.. למה הגיד ה' את הנבואות הראשונות זמן רב קודם שנתקיימו, ולמה עיכב את החדשות עד עכשיו, עד לערב הגאולה, שהרי לפי תחושתו עומדת הגאולה להתרחש מיד והוא אינו אלא כרוז שלה..", ("בין ראשונות לחדשות", מ. הרן, עמ' 64). לפי הרן, שם פיסקא כו', נתחברו כל הנבואות הגדולות שבין מ' למח' "בתוך מרווח זמן קצר ביותר", בין הצהרת כורש לבין העליה הראשונה.

 

3) אבחנות סגנוניות

 

אם נציב את שני חלקי ישעיהו במרכזו של תהליך היסטורי כמהפכה של מנשה, בודאי אין להתפלא על אי אלו חילופי סגנון. אם בתחלת נבואתו החדיר לאט לאט את השקפותיו, ובשיאה ניווט את יהודה כולה מול אשור. הרי בסופה הפך לאוייב הממלכה. בודאי ידע ישעיה כי החל מתקופה זו הולכת יהודה בעקבות אחותה ממלכת ישראל אל האבדון.

ואם בתולדות הספרות העברית אנו מוצאים ניתוחים של הבדלי סגנון מתקופות שונות בחיי ביאליק או שלום עליכם, בודאי אין צריך להאריך בנושא זה.

  • באנציקלופדיה עברית ערך אפלטון אנו קוראים (בהקשר לשלילת הטענה כי חלק מכתבי אפלטון מזויפים מאחר שאינם אחידים עם שאר הכתבים): "אפלטון האריך ימים והרבה לכתוב ומטבע האדם הוא שבימי חייו הארוכים משתנות כמה וכמה מדעותיו וכן גם משתנים אופן כתיבתו סגנונו והלהט הרוחני שבדבריו, חשוב איפה לקבוע את זמנן.. וקביעה זו היא דבר קשה מאד שהרי ברוב השיחות יש פנים לכאן ולכאן".
  • "רבגוניותם של המזמורים המיוחסים לדוד והפנים השונות ואף המנוגדות זו לזו שבהן מתגלה מחברן מבחינת מעמדו בחיים הלכי רוחו ומצבי נפשו אינן מעוררות כל תמיהה כי אך טבעי הוא שמשורר גדול אשר חי חיים סוערים גדושי תהפוכות ועלילות, מאוויים ופעולות, מצוקה וגאות, מעלות ומורדות – נתן בטוי בשירתו להשתפכות לבו בכל המסבות המתחלפות הללו" (אנצ"מ ערך דוד).
  • "כתובת הדד וכתובת פנמו שונות מן השאר מבחינה דקדוקית ומבחינת אוצר המלים, אע"פ ששתיים מהן הוצבו על ידי מלך אחד" (אנצ"מ ערך ארמית).

 

אך למרבה הפלא, הנימוקים המראים אחידות סגנונית מפליאה, גדולים ומכריעים בהרבה מן הנימוקים המפרידים.

את טענות הבקורת יש לסכם בדבריו הרוטטים של מ.צ. סגל:

  • "יש דמיון רב בין שני החלקים, שניהם מצויינים בנבואות הנחמה לציון שניהם נבאים על גאולה שלמה לישראל אחרי מפלת האוייב שניהם מרבים לדבר על ציון הנגאלת כעל מרכז העולם במלכות שדי שממנה יתפשט בין הגויים שלטון של צדק ושלום ואמונה באלהי ישראל וכן יש כמה בטויי לשון משותפים לשני החלקים ביחוד הבטוי הטפוסי "קדוש ישראל"… אולם מאידך יש בחלק שני הרבה בטויים טפוסיים שאינם בחלק ראשון ובכלל בחלק שני יש לנו לשון לירית רחבה ושוטפת מלאה רך עדינות ופתוס והתלהבות בעוד שחלק ראשון מצוין בלשון נשגבה ורוממה ונמרצה ומרוכזת.. בחלק שני אין כלום מהרעיונות על פעולת מלך המשיח ומאידך אין בחלק הראשון כלום מהרעיונות על עבד ה' ועל תפקידו בגאולת ישראל.." (מבואי מקרא).

הדרישה משני החלקים להיות אותו חלק הינה שטחית, ואי אפשר לדרשה משום אדם שכתב שני חלקים המשקפים תקופת חיים ארוכה ורבת תהפוכות שכזו. קל וחומר כשהאבחנה עצמה אינה אלא 'התפייטות מלאת התלהבות' שאין בה בכדי ליצור פיצול אישיות.

הבדלים אפשר להסביר, אך מה בדבר דברים משותפים?

ישעיהו חלק שני הינו הספר הקרוב ביותר מכל ספרי המקרא לישעיהו חלק ראשון. לא ה'פחות מרוחק' אלא הקרוב. ישנם מאחדים אפיניים רבים. אחד הבולטים שבהם הוא הבטוי "קדוש ישראל" הנמצא לראשונה בישעיהו, אותו אנו מוצאים במפורש שלשה עשר פעמים בכל אחד מחלקי ישעיהו, ועוד ששה פעמים בשניהם יחד במשמעויות שונות. תפיסת האלהות בשני חלקי ישעיהו עומדת סביב "קדוש ה'", להבדיל מנביאים אחרים[11]. נבואת הגאולה דומה מאד, תפקיד ירושלים כמרכז העולם לעתיד לבא, ועוד.

אם נבא למנות את החזונות הנעלים והנשגבים ביותר מכל הספרות העברית שנכתבה אי פעם, אין ספק כי ישעיהו חלק ראשון וישעיהו חלק שני יעמדו בדרגה שוה, – הדרגה העליונה ביותר, ודי בכך בכדי לקבוע את איחודם.

אין אנו יכולים לפטור את הענין בכך ש"הוא היה תלמידו של ישעיהו הראשון", מכיון שמפרידות ביניהם יותר ממאתיים שנה. לא ידוע על בית מדרשו של ישעיהו ששימר את הסגנון הרדום במשך כל השנים כולל שנות הגלות, והתעורר לאחר מכן. ניתן לומר כי הוא החליט לחקות את סגנונו של הנביא הקדמון ישעיהו בן אמוץ, אך האם מצינו תקדים לדבר? אפילו אם היה תלמידו ממש אין לנו תקדים של שני נביאים "המתנבאים בסגנון אחד" בצורה שוה כזו, ואפילו לא רב ותלמיד. וכן עלינו להניח כי במקרה גמור הנביא הנעלם החליט לחקות את ישעיהו, וגם אירע כי שמו היה ישעיהו או שמו נעלם, וכן אירע כי נשכחה כלל מציאותו עד כי ייחסו את נבואותיו לאיש אחר, ובדיוק גמלו לו בכך שהצמידוהו לנביא אותו החליט לחקות, [שהרי ברור שבעלי המסורה לא הצמידו ספרים על בסיס אבחנות ספרותיות, ראה הערה לעיל. לא ייתכן לייחס לאותם אנשים גם התעלמות מוחלטת מאבחנות סגנוניות, וחוסר הבנה של ההבדל בין התעודות אותם הוכיחה הבקורת יפה לשיטתה, וגם אבחנה בקורתית שכזו – לחבר את שני חלקי ישעיהו, שאפילו הבקורת לא מכירה בערכה המדעי!].

מ.צ. סגל מסכם:

  • "ובכן, נימוק הלשון אינו מסייע לדעת המסורת שגם החלק השני הוא של ישעיהו בן אמוץ, לפי שההבדלים הלשוניים מתנגדים לדעה זו, והדמיון הלשוני שבין שני החלקים אפשר לבארו על ידי השפעה שהושפע בעל החלק השני מלשונו של ישעיהו שבחלק הראשון".

אך הוא אינו שם לב שהדבר בדיוק להיפך: הבדלים לשוניים, אם באמת יש להגדירם כהבדל, יכולים להיות גם בין יצירותיו של אדם אחד. אך דמיון לשוני מופרז, בין שני נביאים שהקשר ביניהם אינו אלא צירוף של נסיבות מקריות של הישכחות שם, הוא נימוק מכריע נגד רעיון המקריות. חוסר סדר (הבדלים) הוא אפשרי וטבעי, אך היווצרות סדר ללא מסדר (הקבלה ללא סבה) הוא בלתי טבעי.

פרופ' קמינקא (מחקרים במקרא ותלמוד ת"א תרצח') מונה יותר מחמשים הקבלות דרכי סגנון ובטוי בין שני חלקי ישעיהו. רחל מרגלית בספרה "אחד היה ישעיהו" (ת"א תשיד') מונה מאות הקבלות בכל תחומי הלשון והסגנון, הדעות וההשקפות, ההגדרות והמושגים[12]. זאב יעבץ, ב'תולדות ישראל' (כרך ב', מוצא דבר) ערך רשימה משלו ובה 37 נושאים משותפים בין חלקי ישעיה, כדוגמת: מליצות הבושה, שמות קיימים לדברים שאין בהם ממש, זירוז לבלתי ירוא, מליצת הגובה, יעקב וישראל, תהלת ה' במדבר, ועוד רבים.

להלן דוגמאות להקבלות בין חלקי ישעיהו:

כי פי ה' דבר (א כ. מ ה. נח יד) יחיד בתנ"ך בשלשה מקומות בישעיהו[13].

יאמר ה' (א יא. א יח. לג י. מא כא. סו ט) יחיד בנביאים (כדבור בשם ה') בחמשה מקומות בישעיהו.

הצרוף "רם ונישא" נמצא רק בישעיהו: ב יב, ו א, נב יג, נז טו, ובכלל המלה נישא במובן של רם (הנמצאת עוד פעמיים בישעיהו) איננה עוד בתנ"ך מלבד פעם אחת בירמיהו (נא ט, כן דברי ישעיהו המובאים במיכה כמו שנתבאר במקומו).

אביר ישראל (א כד) אביר יעקב (מט כו. ס טז) יחידי בנביאים.

ושמעו ביום ההוא החרשים.. עיני עורים תראינה (כט יח) אז תפקחנה עיני עורים ואזני חרשים תפתחנה (לה ה) החרשים שמעו והעורים הביטו (מב יח) עם עור ועינים יש וחרשים ואזנים למו (מג ח)

"השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין.. ואמר עד מתי אדני" (ו י) הכבדת לב.. למה תתענו ה' מדרכיך תקשיח לבנו מיראתך (סג)

פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין (ו י) טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם ולא ישיב אל לבו (מד יח)

היתפאר הגרזן על החוצב בו אם יתגדל המשור על מניפו (י טו) כחומר היוצר יחשב כי יאמר מעשה לעושהו לא עשני (כט טז) היאמר חומר ליוצרו מה תעשה.. הוי אומר לאב מה תוליד (מה ט).

וגר זאב עם כבש (יא ו) זאב וטלה ירעו כאחד (סה כה).

משרש נחש יצא צפע ופריו שרף (יד כט) ביצי צפעוני בקעו.. והזורה (היוצא מהם, רש"י) תבקע אפעה (נט ה)

באיי הים שם ה' אלהי ישראל (כד טו) ותהלתו באיים יגידו (מב יב)

והיה אור ישראל (י יז) קומי אורי (ס א).

צהלי ורני (יב ז) רני.. וצהלי (נד א). המלה צהלי רק בישעיהו (3)[14].

ואסף נדחי ישראל ונפצות יהודה יקבץ (יא יב) נאם ה' מקבץ נדחי ישראל עוד אקבץ עליו (נו ח).

הכרת פניהם ענתה בם וחטאתם (ג ט) וחטאותינו ענתה בנו (נט יב)

כבוד הלבנון נתן לה (לה ב) כבוד הלבנון אליך יבא (ס יג)

לא יעברנו טמא (לה ח) לא יוסיף עוד בך ערל וטמא (נב א)

ופדויי ה' ישבון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה (לה י, נא יא).

"והיה השרב לאגם וצמאון למבועי מים" [לה' ז'] אשים מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים [מא' יח']

מעניין גם לציין לרעיון של מלחמת ה' בתנין וברהב, המופיע בישעיה כז' א' ובישעיהו נא' ט', בשני המקומות ישנה הקבלה לצורה בה מסופר הענין בכתבי אוגרית, (בנימין אופנהיימר, "אמונת היחוד המקראית", בית מקרא קמג', תשנה').

קויפמן (ח"ו עמ' 127) מסכם:

  • "השיתוף הלשוני הוא מענין כשהוא לעצמו, אבל גדול מן השתוף הוא ההבדל, ובכל אופן אין להכריע בשאלה זו ע"י הראיה הסגנונית", (קויפמן לא ראה את ספרה של מרגלית).

מה שמענין הוא שקויפמן עצמו בונה בחלק זה של ספרו גדולות ונצורות על סמך ראיות סגנוניות. אך בודאי נכונה הקביעה שאין להכריע עכ"פ נגד אחדות ישעיהו מכח ראיות סגנוניות.

מענין עוד יותר הוא פתרונו של החוקר האשכנזי קרויס:

  • "הביטויים המצויים לרוב אצל נביאינו (ישעיה חלק שני).. מניתי ביטויים שנמצאו דוגמתם גם בפרשיות הקדומות (ישעיהו חלק ראשון) אבל הן פרשיות שאינן מישעיה האמיתי, ויש שנמצאים בפרשיות אשר הקניתין (-שייכתים) לישעיה השני".

תיאוריה כזו היא נצחית וחזקה מכל התיאוריות, מכיון שלעולם לא תהיה אפשרות להפריכה.. אולם אין זה מונע גם מן החוקרים החדשים ללכת בדרך הקלה והבטוחה הזו:

  • "אין להתעלם מן הדמיון המובהק בבחינת התוכן והלשון שבין כתובים מסוימים בפרקים לד-לה ובין כמה פסקאות בדברי ישעיה השני.. אין להכחיש את האפשרות שהפרקים לד-לה שייכים לישעיה השני עצמו, אם כי יקשה להסביר כיצד הועברו מעבר לפרקים לו-לט", (נחמיה רבן, "ישעיהו השני" עמ' 22, בהוצ' החברה לחקר המקרא, תשיא').

דוקא אחת הסבות שהביאו להשערת ישעיהו השני, היא העובדה שכמה מקראות בתהלים דומים לאלו שבישעיהו. ותהלים לפי תפיסת הבקורת שייך לימי בית שני. אך משקרסה תפיסה זו [ראה: מי חיבר את תהלים] שוב אין ההשוואות המובהקות לתהלים הכוללות את שני חלקי ישעיהו [שם] אלא מוכיחות את קדמות ישעיהו חלק שני.

ב'התיעוד בנביאים', הראינו כי הנביאים שלאחר ישעיהו השתמשו בספרו וגם בחלקו השני, בפרט ניכר הדבר בירמיהו שספרו הוא אסופה מכל דברי הנביאים הקדמונים, המעיין במובאות שם יראה כיצד קיפל ירמיה כמה וכמה ביטויים מרחבי ישעיהו אל מקרא אחד בירמיה. לעומת זאת בדברי הנביאים הידועים לנו שחיו בימי שיבת ציון, אין למצוא שום קשר או הקבלה לסגנון ישעיהו השני או להיפך.

  • "לא היתה ידועה שיטת המחקר למקורות המליצות בספרים שיריים אשר השתמשו בה מכבר מספרות הקלאסית ועל פיה אנו מכירים אנחנו גם בטויים ורעיונות של ישעיהו (מן החלק השני) אצל נביאים מאוחרים לו ונסמכים עליו" (קמינקא, שם).

גם הקשר הלשוני הברור בין תהלים לישעיהו עובר כחוט בין שני חלקי ישעיהו, ראה לעיל בפרק על תהלים.

ככל הנראה לא היתה ידועה גם שיטת המחקר הלשוני של מבנה ספרי הנביאים, שהרי מחקר זה מוכיח את החיבור ההדוק בין ישעיהו חלק שני לישעיהו חלק שלישי, וזו מפריכה כליל את האפשרות לאחר את נבואות ישעיה חלק שני.

ישעיהו פרק נז' (הצדיק אבד ואין איש שם על לב וכו' מובא לעיל) מסיים במשפט "ואמר סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי". פרק זה המלא תוכחה המתאימה אך ורק לתקופת מנשה, מסיים במשפט סלו סלו פנו דרך, שהוא מעין פתיחת ישעיהו חלק שני, "במדבר פנו דרך בערבה ישרו מסלה", (מ ג). משפט מפתח זה חוזר גם בפרק סב "פנו דרך העם סלו סלו המסילה" (סב י). וכן המשך המשפט: "הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו"(סב יא) הוא גם לשון ישעיהו בתחלת נבואות הנחמה (מ י).

פרק נט' משתמש ב"ותושע לו זרועו וצדקתו היא סמכתהו". פרק ס' הוא חלק בלתי נפרד מנבואות הנחמה: "קומי אורי.. שאי סביב עינייך וראי כולם נקבצו באו לך.." (ס ד) המשך ישיר לסגנון האחיד מפרק מ' והלאה (כאשר ס' יג' חוזר על "ברוש תדהר ותאשור יחדיו" של מא' יט'), וכן מט יח: "שאי סביב עינייך וראי כולם נקבצו באו לך". וכן סא' וסב', ובמזמור סג' שב הפזמון "ותושע לי זרועי וחמתי היא סמכתני", בכך הוא ממשיך את פרק נט', ובסוף מזמור זה אנו כבר קוראים "איה קנאתך.. לו קרעת שמים ירדת מפניך הרים נזולו". משפט מקשר זה שב בראש פרק סד' "מפניך הרים נזולו.. העל אלה תתאפק תחשה ותעננו עד מאד", הרי שכבר אנו נתונים בסגנון הקינה שאינה יודעת דבר מכל הנחמות הגדולות והגאולות בהן דובר בעשרות הפרקים האחרונים.

בסה' ח' אומר הנביא: "כה אמר ה' כאשר ימצא התירוש באשכול ואמר אל תשחיתהו כי ברכה בו כן אעשה למען עבדי לבלתי השחית הכל", כאן הוא שב ומבטיח כי ההשחתה שתבא על ישראל לא תהיה שלמה ותהיה שארית שלא תיתלש, אך הפרק כולו עוסק בתוכחות לעוזבי ה' כי תבא עליהם החרב וכו', כל זה אינו שייך אלא לפני החרבן, אז הוכיחו הנביאים את הרשע באיומי ביאת החרב וכדו'. [ואכן גם פרק נט' עוסק כולו בתוכחות לרוצחים שופכי דם נקיים, שגם זה אופייני לנבואות שלפני החרבן כאמור לעיל], ושוב בסוף הפרק הוא שב ומבטיח שמים חדשים וארץ חדשה.. שישו וגילו עדי עד.. זאב וטלה ירעו כאחד.. ככל סגנון הנבואות מפרק מ' והלאה.

סו יג' "אנכי אנחמכם", שוזר את דבריו בנא' יב' אנכי הוא מנחמכם.

כל זה מוכיח בעליל כי אי אפשר לתאר את ישעיהו חלק שני כמנבא נבואות נחמה ברוח תקופת בנין בית שני, אלא הוא מנבא את החרבן, מתאונן ומתחנן, מנבא את הנחמה ואת העתיד המתוקן, ושוב יורד אל הרשעים ומאיים עליהם בחרבן עצמו, ושוב חוזר אל העתיד, כל המסעות בין התקופות האלו אינן אלא ברוחו של הנביא הצופה אל העתיד.

התפלה שבפרק סד: "בדרכיך.. קצפת ונחטא בהם (בדרכיך) עולם וניושע" (סד ד) נמצאת גם בנבואות הנחמה: "בעוון.. קצפתי.. דרכיו ראיתי וארפאהו" (נז יז).

נבואת הנחמה הידועה: "אנכי אנכי הוא מנחמכם" (נא יב) נמצאת גם בחלק שלישי: "אנכי אנחמכם" (סו יג).

וידעו כל בשר כי אני ה' מושיעך וגואלך אביר יעקב (מט כו). וידעת כי אני ה' מושיעך וגואלך אביר יעקב (ס טז)

תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס (נה יג) תחת הנחשת אביא זהב ותחת העצים נחשת (נה יג) פאר תחת אפר שמן ששון תחת אבל (סא ג).

השימוש במשפטי המפתח בולט, גם בתוך חלק שני עצמו ישנם משפטי מפתח: הריעו תחתיות ארץ פצחו הרים רינה כי גאל ה' יעקב (מד כג) גילי ארץ ופצחו הרים רינה כינחם ה' עמו (מט יג).

  • "עדיין מוסיפים כמה חוקרים, יהודים ולא יהודים, בדורות האחרונים לעמוד על אחדותו של ספר ישעיה, ולאו דוקא מטעמים שבאמונה דתית. אפשר להבחין בין מחברים המבססים את נימוקיהם על שיקולים וניתוחים ספרותיים, לבין אחרים הרואים מתוך גישה פילוסופית פסיכולוגית בספר ישעיה מקרה גבול של התופעה הנבואית. או תמצית התפתחות הדרמתית של הרעיון המשיחי בתודעתו של נביא אחד ויחידי", (אנצ"ע ערך ישעיהו עמ' 479, ראה שם מקורות).

 

ישעיהו סד

 

השאלה הנראית קשה באמת היא המזמור שבישעיה פרק סד', בו אנו מוצאים את הפסוק:

"בית קדשינו ותפארתינו אשר הללוך אבותינו היה לשריפת אש כל מחמדינו היו לחרבה" (סד י).

אך באמת גם עמוס כבר נשא קינה על ישראל מאות שנים לפני החרבן: "אנכי נושא עליכם קינה בית ישראל, נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, נטשה על אדמתה אין מקימה" (עמוס ה).

וירמיה (נא, מובא לעיל) דורש את "נקמת ה' נקמת היכלו" על "אשר עוללו בציון לעיניכם" בזמן שבית המקדש קיים ועומד.

דוגמא דומה לזו אנו מוצאים בדברי ירמיה (ט) האומר "מי יתנני.. ואעזבה את עמי..  העל אלה לא אפקד בם.. [ותוך כדי התוכחה הוא עובר לקינה על החרבן העתיד]  על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר קינה כי נצתו מבלי איש עבר ולא שמעו קול מקנה מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו".

  • "רוב הקינות במקרא באות בנבואה, הנביא רואה פורענות חשה ובאה ומקונן עליה מראש (ישעיה סב א-ג, ירמיה ט ט, יחזקאל יט, עמוס ה א-ב, השוה מיכה א ח) קורא לנשים לקונן (ירמיה ז כט, ט טז-כא, השוה ד ח, ו כו, ישעיה כג א-יד) או חוזה את קינותיהם של הסובלים (עמוס ה טז, ח י, מיכה ב ד, אולי גם ירמיה לב כב, השוה זכריה יב י-יד)", (אנצ"מ ערך קינה עמ' 132).

גם יחזקאל בחלקו השני של נבואותיו מפליג על כנפי רוח הנבואה לחזונות מופלאים המתארים בנין בית בפרטי פרטים וסדר העבודות בו, מה שהיה יכול לגרום לחשוב כי יחזקאל השני חי בראשית תקופת בית שני וחזה לו גדולות ונפלאות, לולי כמה פרטים בספורו המגלים לנו כי אין המדובר אלא בחזון.

ראה עוד: הרב צבי יהודה קור על אזכור כורש בישעיהו (מתוך הספר "דבר אחד מדבריך" , 17-20, בית הרב). הרב יואל בן נון על קדמות ישעיהו חלק שני, הרב אמנון בזק (שמע) על קדמות ישעיהו חלק שני, שיעור שמע של הרב מדן: אחדות ספר ישעיהו, רבקה רביב היחס בין שני חלקי ישעיהו האחרונים.

הערות:

[1]מקור הביטוי "ישעיהו חלק שני" הוא בדברי הרמב"ן בספר הגאולה (כתבי רמב"ן כרך א' עמ' רסט) המחלק את ספר ישעיהו לשלשה חלקים.

[2]דברי אבן עזרא על ישעיה פרק מ' נראים כמרמזים לדעה זו, אך דבריו שם משובשים ובלתי קריאים, ואילו לאורך פירושו הוא מייחס בצורה ברורה את ישעיהו חלק שני לישעיהו בן אמוץ. (בתחלת הספר מוכיח אבן עזרא שלא היה מגזע המלוכה שאם לא כן לא היה צריך לתת גוו למכים (ישעיה נ ו), כך הוא כותב בהקשר למשפט (ישעיה א א) "אשר חזה על יהודה" כי רוב נבואותיו על ערי יהודה וכו' וכן מחצי הספר על גלות יהודה – הכוונה לישעיה חלק שני. כך כותב א"ע במפורש על מה ח כי דבר כורש נאמר בנבואה קודם שאירע).

הופמן כותב (פירוש לספר ויקרא חלק א' עמ' קפו'): "לכן אומר ישעיה (א יג) על קרבנותיהם של בני דורו.. כך היתה גם דעתו של הנביא המכונה ישעיה השני (סא ח)..". ואין להכריע אם דבריו נאמרו שם מתוך עיון בנושא.

[3]הטענה שהחיבור נעשה על פי השואות סגנוניות, חסרת כל טעם, הקדמונים בשום פנים לא עבדו בשיטות מדעיות. וכל אבחנות הסגנון של בקורת המקרא וגם החריפות ביותר שבהם לא היו לעיניהם כלל. אין כאן אלא הודאה כי ישנה השוואה סגנונית בין החלקים, ראה להלן.

ובכלל כל הטענה כי "הסבות שאתה מונה, הן הן הסבות שהביאו את המסורה לחבר את הספרים יחדיו", הינה טאוטולוגיה, כמו כן ניתן לומר על כל טיעון שהוא: "הסבות שאתה מונה, הן הן הסבות שהביאו אותך לחשוב כך", ובזאת כאילו לסתור את הטיעון..

[4]בכל הספרות שלאחר החרבן אנו מוצאים אותם: ירמיהו נא "ונפצתי בך פחות וסגנים", יחזקאל כג ו "לבשי תכלת פחות וסגנים", כג יב "אל בני אשור עגבה פחות וסגנים קרבים לבשי מכלול", וכן עוד כג כג, אסתר ג יב, ח ט, ט ג, נחמיה ה טו. יחזקאל כז י מזכיר כבר את הפרסים.

[5]ראה למשל אנצ"מ ערך נביות כי בני נביות אינם נזכרים במקורות למן מאה ו' לפנה"ס. אך ישעיהו פרק ס' מזכירם.

[6]הרן רוצה למצוא בישעיהו חלק שלישי את רשמי עלייתו של ישעיהו השני לארץ, אך הפרקים האלו מדברים על עיר מיושבת, מקדש בנוי, וחומות מתנשאות, מה שבלתי מתאים למצב יהודה בימי העליה הראשונה שלאחר הצהרת כורש. פתרונו של הרן קל מאין כמוהו: מדובר בתיאורים דמיוניים בלבד, מראות רוח נלהבים של הנביא (שם עמ' 91), דבר שאף מעיין רציני לא יסכים עמו, בפרט לא בתיאורי תוכחה.

[7]ציון היא ירושלים.  

[8]ומעניינת הנבואה החריפה בישעיה כב' נגד שבנא שחצב לו קבר וכו', בימי חזקיה לא היה שבנא אלא סופר, ויש משערים כי לאחר מלוכת מנשה נתעלה שבנא למדרגת סוכן אשר על הבית, וזה כנראה משום שהתאים לשאיפותיו של מנשה (כך גם מסורת חז"ל עליו). – זו השערתו של פורלטון (AJT 9 1905).

[9]ומעניינת העובדה כי כאשר נרצח אמון בן מנשה "מעת אשר החל לעשות הרע" המליכו תחתיו עם הארץ את בנו יאשיה בן ה8, מבלי לדאוג לכאורה לכך שהמלך הבא לא יעשה הרע, ואפשר שסמכו על נבואה זו.

[10]לפי הדעה שרנ"ק מייחס לאבן עזרא הספר חובר במיוחד בכדי להשפיע על כורש ולהציגו כאלו הוא נביא קדום, שהרי הוא מביא ראיה לדעתו מן הפסוק "מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו". אלא שהאבן עזרא לא התכוין כלל לקונספירציה זו, ואת דבריו פירש על הפסוק מלכים יראו וקמו. הפסוק הזה מדבר אל הנביא בגוף ראשון, מתאר את מצבו הנוכחי כבזוי, לעומת עתידו כאדם שמלכים יראו וקמו ממנו. תיאור זה מתאים לנביא שחי גם בימי הגאולה כאשר נבואתו התגשמה, ולא לישעיהו בן אמוץ? ועל כך משיב האבן עזרא כי מלכים יראו וקמו בעת הזכרת שמו של ישעיה. (המשפט "ויש להשיב כאשר ידעו שם הנביא ואם איננו" שהתפרש אצל רנ"ק כרומז על כך ששמו של הנביא נשכח ולכן סופחו דבריו לס' ישעיה, מתכוין באמת: המלכים יקומו כאשר ישמעו את שמו של הנביא, וגם אם הנביא איננו).

[11]לעומת זאת אנו קוראים באנצ"מ (ערך ישעיהו עמ' 918) כי פרק יב' בספר ישעיה אינו מישעיהו בן אמוץ, ואין להביא ראיה מן הלשון קדוש ישראל "לפי שהוא נתאזרח בלשון על ידי ישעיהו והוא מצוי הרבה גם אחריו". היכן הוא מצוי הרבה גם אחריו? פעמיים בירמיהו שאכן הושפע מישעיהו. ולא בשום מקום אחר בתנ"ך.

יש לציין גם לאנצ"מ ערך רוח ה' (עמ' 336), שם מוסבר בארוכה כיצד הבטוי רוח ה' ישנה משמעות ברורה קודם ליחזקאל, ולמן יחזקאל שהרחיבה כבטוי המתכוין לרוח השפוכה על כל העם נוהג הביטוי במובן זה בכל הספרים של ימי שיבת ציון. אבל בישעיהו חלק שני (מב א וסא א) בא ביטוי זה במובן הקדום.

[12]את רשימת הכותרות העתקנו כאן: תארי ה', כנויי עם ישראל, לשונות נבואה, ערכים, ציון וירושלים, קבוץ גלויות, דברי נחמות, לשונות שמחה, יעודים אוניברסלים, דברי תוכחות, לשונות פורענות, דבר והפוכו, מלים וצורות, זוגות מלים וצירופים, משפטים דומים, חטיבות מקבילות. ההשוואות האלו מתפרסות על פני מאה ושבעים עמודים.

[13] ישעיהו הוא המשתמש בעיקר בבטוי "כי ה' דבר" ששה פעמים, ובחלק שני עוד שני פעמים, [ירמיהו יג טו הוא צטוט של ישעיהו א ב]. ישנן עוד שני מופעים בלבד.  

ראה גם באריכות: 'על הפרק' (ינואר 1994) מאת דוד כהן צמח על הקשר ההדוק בין ישעיהו א' לישעיהו נח'.

[14]כמו עוד מלים יחידניות המשותפות לשני החלקים: תעלולים, רם ונשא, יבלי מים, צאצאים (7 ובאיוב).

 

5 2 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
2 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
ינון
ינון
3 years ago

יש לי הוכחה שספר יחזקאל עדיין לא נכתב.
בפרק לח יחזקאל כותב "הנני אליך גוג", ועדיין לא היה שום מלך שקראו לו גוג. מסקנה- ספר יחזקאל עדיין לא נכתב.

חזק וברוך!

מרדכי
מרדכי
4 years ago

"אחד המניעים העיקריים לפיצולו הגמור של ספר ישעיה הוא הגורם האנטישמי, שיטה שלמה פיתחו הפרופסורים הגרמנים: מרטי, דוהם, וחבריהם, האומרת שישעיה "האמיתי", זה שחי בימי חזקיהו, הוא נביא הכליון לעם ישראל, ולא רק פרקי הנחמה שמפרק מ' ואילך אינם לישעיה, אלא גם כל דברי הנחמה המפוזרים בפרקים הראשונים אף הם אינם אלא תוספות מאוחרות. לדעת מרטי וחבריו אין להם לישראל בדברי ישעיה "האמיתי" כל עתיד. הוא ניבא להם כליון חרוץ, כליון שאינו משאיר לא שריד ולא פליט, לא שם ולא שאר", (רחל מרגלית, אחד היה ישעיהו, ת"א תשיד', מבא).

אם כנים הדברים וישעיהו אינו מבשר על ישועה, מדוע ועל שם מה נקרא שמו ישע-יהו ?
(כמובן ששאלה זו מתקבלת רק אחרי שרואים עד כמה מדרש השמות בתנ"ך מוכח ומוכרח.)

2
0
Would love your thoughts, please comment.x