יש משהו שהמדע לא יודע?

פרופ' אדם סיגרב, מאוניב' אילינוי, כותב בהשיח הציבורי:

אולי אין זו בורות המונעת מאמריקאים רגילים שאינם אנשי מדע, לקבל את מה שהמדענים אומרים. אולי זה הידע שלהם והניסיון עם המציאות, שלגביה הם שופטים בצדק מול דברים שהם נגישים לעיניהם יותר מאשר לפריזמה של המדע בן ימינו.

המאמר המרכזי של גיליון מרץ של נשיונל ג'יאוגרפיק מנסה להסביר את התוצאות של דו"ח מרכז המחקר Pew מינואר 2015, המראה עד כמה האמריקאים מרגישים מחוץ למצעד הניצחון של המדע המודרני. לא רק ירידה באחוזים של הציבור האמריקאי המבטא עמדות חיוביות כלפי המדע בכלל, אלא גם רבים דוחים לחלוטין את הקונצנזוס המדעי על כמה נושאים מרכזיים. כשמדובר בנושאים כמו אבולוציה, שינויי אקלים, חיסונים, גידול אוכלוסין, והנדסה גנטית של מאכלים, נראה שמספר גדול של אנשים 'רגילים' בארה"ב חושבים שהם יודעים טוב יותר מהקהילה המדעית. איך יכולים כל כך הרבה אנשים – חלק ניכר מהם משכילים מאוד – להיות כל כך בלתי מתקדמים?

לדברי כותב המאמר, הסיבה לכך היא שהשיטה המדעית מובילה אותנו לאמיתות שאינן מובנות מאליהן, לעתים קרובות מדובר בדברים שקשה לבלוע, "השיטה המדעית דורשת משמעת שכלית קשה, המחייבת אותנו להדחיק את "האמונות הנאיביות" אשר אנו נוטים להיצמד כמו ילד הנצמד לשמיכה מרופטת חסר תועלת. "המדע אומר לנו את האמת ולא את מה שהיינו רוצים שהאמת תהיה", זה מטלטל אותנו מהקיפאון המושרה על ידי האינטואיציה והדת. המסקנה שאליה מוביל המחבר היא "שיש ללמד את החשיבה המדעית". יש לגרור את האמריקאים מן המערה של החשיבה הפרה-מדעית הנאיבית, ולהביאם לאור היום שבו הם יכולים לראות ולהבין מה יש למדענים לספר להם.

האנלוגיה של המערה מתאימה במיוחד כאן, שכן הטיעון המיוצג במאמר זה (וחוזר על עצמו במקומות רבים אחרים), אינו רק שהמדע בעל ערך משום שהוא מקדם את הבנתנו את העולם שבו אנו חיים. אלא שהשיטה המדעית המאפיינת את המקצוע המדעי היא הדרך להבין את העולם שבו אנו חיים, ולכן שיטה זו צריכה להיות 'כוכב הצפון' שלנו, בעת גיבוש מדיניות ציבורית.

עיקרו של הוויכוח רחוק מלהיות חדש, וכבר אפלטון לפני אלפי שנים כתב:

"עד שיישלטו [מלומדים] כמלכים בעריהם, או אלה הקרויים כיום מלכים ומנהיגים מובילים פילוסופיים אמיתיים ומספיקים, כך שהכוח הפוליטי והחכמה יתמזגו יחד…"

כמובן, אפלטון מדבר על "פילוסופים" ולא על מדענים, אבל בהצגה העצמית של המדע המודרני מדובר ברעיון זהה. "מדע" פירושו פשוט "ידע" ו"חוכמה" היא- ה'סופיה' היוונית, שממנה נגזר המונח "פילוסוף" – ידע על הדברים הגבוהים ביותר או על הכלל. זה הוא העצב החשוף האמיתי של השיטה המדעית המודרנית, השיטה המדעית הזאת מציגה את עצמה כדרך לדעת את כל מה שיש לדעת. כמובן, המטרה האולטימטיבית של הידיעה על כל דבר לעולם לא תושג – "פילוסוף" פירושו "דבק בחוכמה", לא "בעל החוכמה" – אך השיטה המדעית מוצעת לנו כדרך הגישה היחידה למטרה זו.

המדענים מחזיקים כמות עצומה של כוח. וכמו המלכים הפילוסוף של אפלטון, כמה מדענים עסקו בהפצת "שקרים נאצלים" במטרה ליישר את המדיניות הציבורית עם ההנחות שלהם לגבי מה שרצוי לכולנו. כפי שכותב מחבר המאמר בנשיונל ג'יאוגרפיק , אפילו המדענים רגישים ל"הטיית אישור", או לנטייה להתאים את הפרשנויות שלהם לראיות לתאוריות שהן מביאות לדבריהם באופן בלתי נמנע. המדענים הם גם בני אדם, בכפוף בדיוק ל"רצון לשלטון" שניטשה ייחס לפילוסופים.

סכנה זו התבררה בשנים האחרונות במקרים של מחקרים בתאי גזע עובריים ושינויי האקלים. במקרה של תאי גזע עובריים, כפי שהתרחש בשנת 2006 העימות של  פטריק לי ורוברט ג 'ורג' התברר כי לפחות כמה מדענים בעלי דעות מאד מסויימות, עיוותו עובדות מדעיות על מנת לקדם את סדר היום הפוליטי הרצוי להם. ובמקרה של שינוי האקלים, יחידת מחקר האקלים של אוניברסיטת מזרח אנגליה כבר הסתבכה פעמיים בשערורייה כאשר נחשפו מיילים רבים המפריכים בבירור את הסיפור המוכר של 'קונצנזוס מדעי אובייקטיבי' בנושא.

כוח משחית וידע הוא כוח, ולכן אין זה מפתיע שכמה מדענים נכנעים לפיתוי להשתמש בעמדתם כשומרי הסף של הידע כדי לקדם את השפעתם הפוליטית. השפעה פוליטית, אף מתורגמת לעתים קרובות ליתרון כלכלי, עוד מניע חזק ואוניברסלי לבני אדם באשר הם. המדענים הישרים קיימים ויש לחשוף אותם, אבל איך יש להתייחס לאחרים?

 המדע מוצג לעתים קרובות כמסלול חילופי מול האמונה הדתית. מאמינים דתיים טוענים שהשיטה המדעית עוברת את הגבול במסעה לדעת הכל, ושהגבול הזה מסמן את נקודת המוצא של האמונה. מדענים נוטים להכחיש את ההגבלה הזו, אולי זה משום שהם מצפים להוכחה מוחשית, לו היו רואים את גן העדן או הגהינום מלאכים וכו' זה היה מקביל להישגי הידע המדעי, כשאין זה כך אין הם מכירים בהגבלה.

עם זאת, אני טוען, כי סוג זה של ויכוח על מגבלות השיטה המדעית המודרנית טומן בחובו כהנחת יסוד יותר מדי יומרות מדעיות. הישגי המדע המודרני לא בהכרח נוגעים במה שחשוב לבני האדם, אם המין האנושי הוא יצור רב עצמה, המדע המודרני יכול להיות השיניים ולשאוג את השאגה, אבל צריכים גם זרועות.

הסרט 'כח המשיכה' מדגים זאת היטב, מבחינה ויזואלית הוא מספק את התיאור החזותי המדהים ביותר שנצפה אי פעם בחלל, האובייקט המסקרן ביותר של המדע המודרני. אבל כוכבי הסרט לא היו כוכבי השבת או הלכת, אלא סנדרה בולוק וג'ורג' קלוני, מה שמעניין בסרט הוא לא הגאונות המדעית של האסטרונאוטים שמגלמים השחקנים, אלא היחסים שלהם זה עם זו, היחסים שהם השאירו הכדוה"א, חויית האושר שלהם, היאוש, התקוה האהבה. ההקרבה של קלוני עבור בולוק, והליכה לשו לאיבוד.

הסיבה לכך שזו נקודת הענין של הסרט, היא לא משום שהצופים הם נאיביםי וחסרי חנוך מדעי, אלא משום ששמחה ואהבה ודומיהם חשובים לחיי האדם הרבה יורת מאשר אסטרונומיה ואסטרופיזיקה. השיטה המדעית מספרת הרבה על ההרכב הכימי, וזה חשוב, אבל חויית החיים הרבה יותר חשובה לבני האדם, ומכיון שהתחום הזה הוא מעל המדע, המדע נשאר תמיד מספר 2 עבור האדם הנבון.

כאשר אנו פוגשים אדם אהוב, ניתן למדוד מבחינה מדעית שינויים כימיים וחשמלים בגוף, בעצבים, ובמח, אבל השינויים האלו אינם האהבה עצמה. מי שיטען בשם המדע שזו האהבה, לא יתפלא שהאדם לא יתייחס אליו ברצינות. צריכים מדה רבה של ניתוק מהמציאות כדי לטעון שמה שלא ניתן להמרה לנוסחה כימית אינו קיים.

זה מחזיר אותנו לתמיהה של כותב המאמר בנשיונל ג'יאוגרפיק , שאינו מסוגל להבין את חוסר רצונם של האמריקנים לתת לאנשי מדע להכתיב להם מה תהיה המדינות הציבורית. אולי זו לא בורות או נאיביות, אלא  פשוט הנסיון והידע שלהם, כאשר הם רואים שלאנשי מדע כאשר הם חורגים מתחום העברת הנתונים, יש נטיה לחינוך מחדש להשקפות מאד צרות ורדוקציוניסטיות. אולי במקום "ללמד חשיבה מדעית", צריכים אנשי המדע ללמוד מהאדם הנבון המצוי.