במאמר קודם (כ רצף היסטורי) סעיף 6 תיארנו את התיעוד של התורה בנביאים.
מה מתועד בנביאים?
נחלק את התיעוד לארבע נושאים בסיסיים:
1) קיומה של 'התורה'
2) הטקסט
3) התוכן ההיסטורי
4) התוכן הדתי
ספרי הנביאים לדורותם משמשים כעדות היסטורית לקיום התורה, ולשלשת המרכיבים האלו שלה, הם משתמשים באופן רציף ושיטתי בטקסט של ספר התורה, בתוכן ההיסטורי שלו, ובתוכן הדתי שלו.
לא נוכל לתאר כאן את כל ואפילו לא חלק קטן מהתיעוד הזה, שמשתרע על פני כל ספרי הנביאים, ניתן רק דוגמאות בולטות.
1) קיומה של התורה
עצם קיומה של 'תורה' הינה עובדת יסוד בסיסית בכל ספרות הנ"ך, הידיעה המוכרת לנו מהמציאות שסמכות העל של ישראל היא ה'תורה', מתועדת בצורה כזו למן הרגע שנכתבה ספרות כל שהיא בישראל. אנחנו יכולים לדלג על כל התקופה שמתרגום השבעים והלאה, המאה ה3 לפנה"ס, שכן עליה אין ויכוח.
נפתח בתקופת שיבת ציון, המאה ה6 לפנה"ס והלאה, הספרים המרכזיים שנתחברו בתקופה זו הם: עזרא ונחמיה, חגי זכריה ומלאכי, דברי הימים. הספרים האלו מדברים בצורה ברורה פעמים רבות על התורה, תורת משה, ספר התורה, וכו'. אין שום ספק בתמונה המצטיירת מהם, שסמכות העל היא ספר התורה.
דוגמאות:
מתוך ספר עזרא
"ויקם ישוע בן יוצדק ואחיו הכהנים וזרבבל בן שאלתיאל ואחיו ויבנו את מזבח אלהי ישראל להעלות עליו עלות ככתוב בתורת משה איש האלהים (עזרא ג ב). והקימו כהניא בפלגתהון ולויא במחלקתהון על עבידת אלהא די בירושלם ככתב ספר משה (עזרא ו יח). הוא עזרא עלה מבבל והוא ספר מהיר בתורת משה אשר נתן ה' אלהי ישראל (עזרא ז ו). כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשת וללמד בישראל חק ומשפט, וזה פרשגן הנשתון אשר נתן המלך ארתחשסתא לעזרא הכהן הספר ספר דברי מצות ה' וחקיו על ישראל ארתחשסתא מלך מלכיא לעזרא כהנא ספר דתא די אלה שמיא גמיר וכענת (עזרא ז י).
נחמיה
"ככתוב בתורה" (י' לז').
הנביא מלאכי
"זכרו תורת משה עבדי אשר צותי אתו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים".
הספרים האלו הוכרו על ידי הדורות הבאים אחריהם כספרים היסטוריים ומוסמכים, תרגום השבעים מוכיח את העובדה שהספרים האלו נחשבו למייצגים את המסורת היהודית, יוסף בן מתתיהו מספר "במשך מאות השנים הרבות האלו מאז ימי עזרא לא ערב איש את לבו להוסיף או לגרוע מן הספרים", וכמובן החברה היהודית של ימי הבית השני שנוסדה ע"י עזרא ונחמיה היא שהכירה באמינות ספרים אלו דוקא, ולא ספרים חיצונים אחרים.
אם נעבור דור אחד לאחור, במאה השביעית לפני הספירה, נראה את אותה התוצאה, ירמיהו שחי בזמן החורבן, ויחזקאל שחי לאחריו בראשית המאה הששית, מזכירים עשרות פעמים את התורה, מתארים שניתנה במדבר לאחר יציאת מצרים, ברור להם שהתורה היא הספר המרכזי בעם והוא סמכות העל.
דוגמאות:
הנביא יחזקאל כותב:
"כי במשפטי מאסו וחקתי לא הלכו בהם" (ה,ו). "ותורה תאבד מכהן ועצה מזקנים" (ז, כו). "יען משפטי לא עשו ואת חקתי מאסו ואת שבתותי חללו" (כ, כד). "ובמשפטי ילכו וחקתי ישמרו ועשו אותם" (לז, כה). ואף מתאר את מתן תורה: "נשאתי ידי להם להוציאם מארץ מצרים אל ארץ אשר תרתי להם ארץ זבת חלב ודבש.. ואביאם אל המדבר ואתן להם את חקתי ואת משפטי הודעתי אותם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (כ).
ירמיהו כותב:
"הכהנים לא אמרו איה ה' ותפשי התורה לא ידעוני (ב, ח) על דברי לא הקשיבו ותורתי וימאסו בה" (ו, יט). "עמי לא ידעו את משפט ה' איכה תאמרו חכמים אנחנו ותורת ה' אתנו" (ח, ח) "על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עבר ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה" (ט יא). "מה חטאתנו אשר חטאנו לה' אלהינו ואמרת אליהם על אשר עזבו אבותיכם אותי נאם ה' וילכו אחרי אלהים אחרים ויעבדום וישתחוו להם ואתי עזבו ואת תורתי לא שמרו" (טז יא). "כי לא תאבד תורה מכהן ועצה מחכם ודבר מנביא" (יח, יח). "כה אמר ה' אם לא תשמעו אלי ללכת בתורתי אשר נתתי לפניכם.. ונתתי את הבית הזה כשילה" (כו, ד). "אשר כרתי את אבותם ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים.. נתתי את תורתי בקרבם.. והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם" (לא, לא). "אשר חטאתם לה' ולא שמעתם בקול ה' ובתרתו ובחקתיו ובעדותיו לא הלכתם" (מד כג).
אותם דברים בדיוק אנו מגלים עוד שני דורות לאחור, בשלהי המאה השמינית לפני הספירה, אצל הנביא ישעיהו, ספר ה', התורה, היא הבסיס של הדת היהודית:
ישעיהו כותב:
"כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם" (ב ב). "שמעו דבר ה' קציני סדום האזינו תורת אלהינו עם עמורה למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עולות אילים וחלב מריאים.. חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל און ועצרה.. חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי" (א י). "כי מאסו את תורת ה' צבאות ואת אמרת קדוש ישראל נאצו" (ה כו). "הארץ חנפה תחת יושביה כי עברו תורת חלפו חק הפרו ברית עולם" (כד ו). "עם מרי הוא בנים כחשים בנים לא אבו שמוע תורת ה'" (ל ט). "דרשו מעל ספר ה' וקראו אחת מהנה לא נעדרה" (לד יא). "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (מב כא). "ישים בארץ משפט ולתורתו איים ייחילו" (מב ד). "מי נתן למשסה יעקב וישראל לבזזים הלוא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו" (מב כד).
אם נצעד לאחור עוד כמה דורות, בראשית המאה השמינית התנבאו הושע ועמוס, שניהם יודעים גם כן לספר על התורה, על הברית שהיא מהותה של דת ישראל כפי שמתוארת בתורה.
עמוס:
"על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו על מאסם את תורת ה' וחקיו" (ב ד).
הושע:
"ותשכח תורת אלהיך (ד ז). יען עברו בריתי ועל תורתי פשעו" (ח א). "אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו" (ח יב). "חקי ומשפטי תשמור.. ואם לא תשמרו מצותי חקתי אשר נתתי לפניכם והלכתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם.. והיה ישראל למשל ולשנינה בכל העמים.. ואמרו על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת.. ואמרו על אשר עזבו את ה' אלהיהם אשר הוציא אתם מארץ מצרים" (א ט ד).
התקופה הקודמת מתוארת בספר מלכים, הפותח בשלהי מלכות דוד, שמלך בשלהי המאה היא' לפני הספירה, וממשיך לשלמה במאה הי', ומשם לשאר מלכי יהודה וישראל. גם במלכים אנו מוצאים את התורה ו'תורת משה' כעובדה פשוטה:
מלכים:
"אם תלך בחקתי ואת משפטי תעשה ושמרת את כל מצוותי ללכת בהם.. ושכנתי בתוך בני ישראל" (א ו יב). "וישמר מצותיו אשר צוה ה' את משה" (ב יח ד). "ישמרו לעשות ככל אשר צותים ולכל התורה אשר ציוה אותם עבדי משה" (ב כא ח). "יען אשר היתה זאת עמך ולא שמרת בריתי וחקתי אשר צותי עליך" (א יא א). "ולא הלכו בדרכי לעשות הישר בעיני וחקתי ומשפטי" (יא לג). "הוליכו שמה אחד מהכהנים אשר הגליתם משם ויורם את משפט אלהי הארץ" (ב כז יז). "אינם עשים כחקתם וכמשפטם וכתורה וכמצוה אשר צוה ה' את בני יעקב אשר שם שמו ישראל ויכרות אתם ברית ויצום לאמר.. ואת החקים והמשפטים והתורה והמצוה אשר כתב לכם תשמרון לעשות כל הימים.. כאשר עשו אבותם הם עשים עד היום הזה" (ב יז לג). "שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאדו ככל תורת משה" (כג כה). "ויהוא לא שמר ללכת בתורת ה' אלהי ישראל בכל לבבו" (י לא). "ככתוב בספר תורת משה אשר צוה ה' לאמר.." (יד ב)
תקופת השופטים, שנמשכה מהמאה היג' בערך ועד המאה היא', מתוארת בשני ספרים, שמואל, ושופטים. בשני הספרים האלו לא מוזכר המונח 'תורה', אבל מוזכרים ומצוטטים דברי התורה פעמים רבות, כפי שנראה בהמשך. שופטים מצטט מן התורה בביטוי "ואומר", או "וגם אמרתי", כשהכוונה דברים שכבר אמר ה' לעם. ושמואל מזכיר את "משפטי ה' וחוקותיו" (ב' כב').
יהושע:
"ויהי אחרי מות משה עבד ה' ויאמר ה' אל יהושע בן נון משרת משה.. לכם נתתיו כאשר דברתי אל משה.. רק חזק ואמץ מאד לשמר לעשות ככל התורה אשר ציוך משה עבדי לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו" (א). "רק שמרו מאד לעשות את המצוה ואת התורה אשר צוה אתכם משה עבד ה'" (כב ד). "וחזקתם מאד לשמר ולעשות את כל הכתוב בספר תורת משה לבלתי סור ממנו ימין ושמאל" (כג ו). "זכור את הדבר אשר ציוה אתכם משה עבד ה' לאמור.." (א). "כאשר ציוה משה עבד ה' את בני ישראל ככתוב בספר תורת משה.. ויכתב שם על האבנים את משנה תורת משה אשר כתב לפני בני ישראל.. ואחרי כן קרא את כל דברי התורה הברכה והקללה ככל הכתוב בספר התורה לא היה דבר מכל אשר ציוה משה אשר לא קרא יהושע נגד כל קהל ישראל והנשים והטף" (ח ל). איזכורים אלו מלווים בדרך כלל בצטוט קטעים מתוך התורה
אלו רק חלק מהדוגמאות והמובאות של "התורה" בנ"ך, הבאנו את הדוגמאות הבולטות.
אחרי שראינו שהנחה היסטורית פשוטה בכל ספרות הנביאים והכתובים שקיים ספר תורה, שהוא הדרישה של אלהי ישראל עמו, ולפיו כולם צריכים ללכת. ננסה לבדוק האם הכירו את הטקסט של ספר התורה שלפנינו?
2) הטקסט
האם הטקסט של התורה היה ידוע ומוכר לספרי הנביאים והסופרים?
התשובה ברורה, כמעט ואין פרק שבתורה שאין בו שימוש באיזה מקום מספרי הנ"ך, ספרות רבה נכתבה על כך, ולא נוכל להביא כאן אלא מעט מזעיר, בסוף תנ"ך דעת מקרא למשל, בכל כרך וכרך מהתורה והנביאים, באות רשימות מפורטות של מאות הקבלות בהם הנביאים מסתמכים על התורה. (לגבי השיטה, ראה עוד: כתיבה משוייכת).
ניקח לדוגמא את ספר שופטים, ספר קטן, שאף אחד לא יוכל לומר שמישהו ניסה להבליט בו את קיום התורה, כי הוא אפילו לא מזכיר את המלה תורה ואת ספר התורה, כמעט לא מוזכרים בו נביאים ודבריהם, אין בו נאומים דתיים, הוא מוסר רק תיאורים קצרים של החיים בימי השופטים, המלחמות והישועות, ממיתת יהושע ועד מפלת שמשון. ובכל אופן הוא מסתמך על הטקסט של התורה באופן בולט.
שירת דבורה, אחת השירות העתיקות והמפורסמות בישראל, גם מבקרי מקרא מתייחסים אליה כאותנטית, היו שכינו אותה 'הטקסט הקדום במקרא', הבעיה שעיון בשירה, מגלה שהיא משתמשת באופן רציף ושיטתי בטקסט של התורה, בצורה שאינה משאירה ספק, שכבר לפניה היה ספר התורה כצורתו.
האירוע שהביא לשירת דבורה, הוא נצחון על הכנענים, שבסופה של המלחמה נסחפו בנחל, יש דמיון מסויים לקריעת ים סוף כאשר המצרים טובעים בים. בדמיון הזה השתמשה דבורה בשירתה באופן מאד בולט:
שמות יד–טו |
שופטים ד–ה
|
ויצעקו בני ישראל אל ה' | ויצעקו בני ישראל אל ה' |
וידבר ה'.. דבר אל בני ישראל..
וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם.. וירדפו מצרים כל סוס פרעה רכבו ופרשיו אל תוך הים
|
צוה ה' אלהי ישראל..
ומשכתי אליך אל נחל קישון את סיסרא.. ואת רכבו ואת המונו ונתתיהו בידך
|
ויגד למלך מצרים כי..
|
ויגִדו לסיסרא כי ..
|
ויאסר את רכבו..
שש מאות רכב בחור.. ואת עמו לקח עמו.. חנים על הים
|
ויזעק סיסרא את כל רכבו
תשע מאות רכב ברזל ואת כל העם אשר אתו אל נחל קישון
|
אמר אויב: ארדף, אשיג, אחלק שלל
|
הלא ימצאו יחלקו שלל.. אויביך ה'
|
ה'.. ויהם את מחנה מצרים.. כל סוס פרעה, רכבו ופרשיו
|
ויהם ה' את סיסרא ואת כל הרכב ואת כל המחנה
|
ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים
|
ויכנע אלהים ביום ההוא את יבין מלך כנען לפני בני ישראל
|
וה' הלך לפניהם
|
הלא ה' יצא לפניך
|
כי ה' נלחם להם במצרים
|
מן שמים נלחמו.. עם סיסרא
|
וינער ה' את מצרים בתוך הים
|
נחל קישון גרפם
|
לא נשאר בהם עד אחד | לא נשאר עד אחד
|
ומצרים נסים לקראתו | וסיסרא נס (לקראת מי שהרגתו)
|
אז ישיר משה.. לאמר אשירה לה'.. ותען להם מרים | ותשר דבורה וברק בן אבינעם ביום ההוא לאמר.. לה' אשירה
|
שָׁמעו עמים
|
שִמעו מלכים |
נבהלו אלופי אדום | בצעדך משדה אדום |
ברור לכל מי שקורא את הטקסט, שלא ייתכן שמדובר בצירוף מקרים, הסיפור של דבורה מזכיר במדה מסויימת את הסיפור של קריעת ים סוף, ולכן הוא משתמש בטקסט של התורה כתבנית, להזכיר לקורא את ההשוואה. יש עוד פרטים רבים שדומים בשני הטקסטים האלו, שלא נוכל להיכנס אליהם במסגרת זו (ראה גם: ראה: 'שירת הים ושירת דבורה', ח. הבלין, בשדי חמד תשנד' גליון ז' ח'.)
מסתבר ששירת דבורה מכירה גם את חומש בראשית, שכן בלשונה היא מתייחסת גם לברכות יעקב:
כשדבורה מתארת את השתתפות השבטים השונים במלחמה, היא אומרת בין השאר כך:
מני מכיר ירדו מחוקקים, ומזבולון מושכים בשבט סופר
יששכר בעמק שלח ברגליו, ראובן למה ישבת בין המשפתיים?
גלעד בעבר הירדן שכן, ודן למה יגור אניות?
אשר ישב לחוף ימים, זבולון עם חרף נפשו למות
דבורה לא מתארת את תכונותיהם הכלליות של השבטים הללו, אלא את מעשיהם במלחמה זו, ולכן היא שואלת שאלות על ראובן ועל דן, מדוע ראובן ישב בין המשפתיים? ומדוע דן גר בין האניות? כנראה שני שבטים אלו לא התאמצו מספיק במלחמה זו.
אך עיון בספר בראשית, מגלה שדבורה משתמשת בתכונות השבטים המתוארים בברכת יעקב, המשוררת מראה לנו כיצד היו שבטים שויתרו על תכונתם, ואחרים עלו עליהם:
יעקב אומר:
יהודה: "בני עלית.. לא יסור שבט מיהודה ומחוקק",
יששכר, חמור גרם רובץ, בין המשפתיים, נפתלי אילה שלוחה
זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אוניות
-לעומת יעקב המשבח את יהודה בעליה, בשבט, ובמחוקק, מתארת דבורה כיצד מכיר וזבולון תפסו תפקיד זה, ומהם ירדו שבט ומחוקק.
-יעקב תיאר את יששכר כחמור רובץ בין המשפתיים, ואת נפתלי כאיילה שלוחה. במלחמת דבורה התהפכו היוצרות: יששכר שולח ברגליו, וראובן, הבכור, ישב בין המשפתיים.
-יעקב תיאר את זבולון שוכן לחוף ימים ויושב לחוף אניות, אך במציאות גלעד שכן על הירדן, ודן גרן באניות? דוקא זבולון חירף את נפשו למות.
יעקב | דבורה |
יהודה: "בני עלית.. לא יסור שבט מיהודה ומחוקק",
|
מני מכיר ירדו מחוקקים, ומזבולון מושכים בשבט סופר
|
יששכר, חמור גרם רובץ, בין המשפתיים, נפתלי אילה שלוחה
|
יששכר בעמק שלח ברגליו, ראובן למה ישבת בין המשפתיים?
|
זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אוניות
|
גלעד בעבר הירדן שכן, ודן למה יגור אניות?
אשר ישב לחוף ימים, זבולון עם חרף נפשו למות
|
גם כאן אין שום ספק שדבורה משתמשת בספר בראשית.
אין זו תכונה המיוחדת לשירת דבורה, ספר שופטים מלא בשיטת כתיבה זו, המשתמשת בטקסט של התורה.
ניקח לדוגמא עוד פרשה אחת, פילגש בגבעה:
שופטים | בראשית |
וישמח לקראתו | וירץ לקראתם |
סעד ליבך פת-לחם–ואחר תלכו.
|
ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעברו |
ויישא עיניו, וירא את-האיש האורח | וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים |
וגם-תבן גם-מספוא, יש | גם-תבן גם-מספוא רב עימנו |
לינו נא.. והשכמתם מחר לדרככם.. ויסורו שם.. רק ברחוב, אל-תלן | סורו נא.. והשכמתם והלכתם לדרככם.. ויאמרו לא כי ברחוב נלין |
והנה אנשי העיר אנשי בני-בלייעל נסבו את-הבית..
|
ואנשי העיר אנשי סדם נסבו על הבית..
|
ויאמרו, אל-האיש בעל הבית הזקן לאמור, הוצא את-האיש אשר-בא אל-ביתך, ונדענו.
|
ויקראו אל לוט ויאמרו לו איה האנשים אשר באו אליך הלילה הוציאם אלינו ונדעה אתם |
וייצא אליהם, האיש בעל הבית, ויאמר אליהם, אל-אחיי אל-תרעו נא | ויצא אלהם לוט.. ויאמר אל נא אחי תרעו |
הנה בתי הבתולה ופילגשהו, אוציאה-נא אותם וענו אותם, ועשו להם, הטוב בעיניכם; ולאיש הזה לא תעשו, דבר | הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש אוציאה נא אתהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם רק לאנשים האל אל תעשו דבר |
כפי שניתן לראות, ברור ששופטים משתמש כאן בלשונות ספר בראשית, באופן שמעורר אצל הקורא אסוציאציות בולטות, הכנסת אורחים כמדתו של אברהם ומדתה של רבקה, ורשעות כמדת אנשי סדום, לשונות בראשית לקוחות משלש סיפורים שונים, ומשולבים בסיפור אחד, של פילגש בגבעה.
שופטים ב' גם מצטט מספר התורה בשם ה', ומתאר איך מלאך ה' מזכיר את הדברים שציוה את ישראל:
"וָאוֹמַר.. לא תכרתו ברית ליושב הארץ הזאת מזבחותיהם תתוצון"
וגם אמרתי "לא אגרש אותם מפניכם והיו לכם לצדים ואלהיהם יהיו לכם למוקש.
הפסוק הראשון הוא ציטוט מס' שמות: "השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ.. מזבחותיהם תתצון" (שמות לד יב),
והשני: "לא אגרשנו מפניך בשנה אחת.. כי תעבוד את אלהיהם כי יהיה לך למוקש" (שמות כג כט), הלשון 'לצדים' כנראה ע"פ: "ואם לא תורישו את יושבי הארץ והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם" (במדבר לג נה).
ואחרי שראינו בבירור ששופטים מכיר את ספר התורה בלשונו, נראה שגם את ספר יהושע מכירה בלשונה פרשה זו עצמה שראינו מקודם של פילגש בגבעה, התיאור של מלחמת הגבעה בנוי בשופטים על פי התיאור של מלחמת העי ביהושע:
שופטים | יהושע |
נבלה עשו בישראל | עשה נבלה בישראל |
ויאמר ה' .. כל עם המלחמה וקום עלה העי ראה נתתי בידך..
|
האוסף עוד לצאת למלחמה עם בני בנימן אחי.. ויאמר ה' עלו כי מחר אתננו בידך
|
שים לך ארב לעיר מאחריה.. וכל עם המלחמה לעלות העי
|
וישם ישראל ארבים אל הגבעה סביב ויעלו בני ישראל אל בני בנימן ..
|
והיה כי יצאו לקראתנו … התיקנו אותם מן העיר
|
ויצאו בני בנימן לקראת העם הנתקו מן העיר ..
|
כי יאמרו נסים לפנינו כאשר בראשנה
ונסנו לפניהם
|
ויאמרו בני בנימן נגפים הם לפנינו כבראשנה
ובני ישראל אמרו ננוסה ונתקנהו..
|
ואתם תקמו מהאורב…
|
וכל איש ישראל קמו.. וארב ישראל מגיח ממקמו…
|
למלחמה.. והוא לא ידע כי ארב לו מאחרי העיר.. פ
|
והמלחמה כבדה והם לא ידעו כי נגעת עליהם הרעה פ
|
ויאמר ה'.. בידך אתננה..
|
ויגף ה'..
|
והאורב קם מהרה ממקומו וירוצו כנטות ידו ויבאו העיר
|
והארב החישו ויפשטו אל הגבעה..
המועד היה לאיש ישראל עם הארב |
ויציתו את העיר באש
|
להעלותם משאת העשן מן העיר
|
. ויפנו אנשי העי אחריהם ויראו והנה עלה עשן העיר השמימה
|
..ויפן בנימן אחריו והנה עלה כליל העיר השמימה
|
.והעם הנס המדבר נהפך אל הרודף | ואיש ישראל הפך..
|
וכל ישראל ראו כי לכד הארב את העיר.. | כי ראה כי נגעה עליו הרעה..
|
ויהיו לישראל בתוך אלה מזה ואלה מזה..
|
בתוכו כתרו את בנימן
|
במדבר אשר רדפום בו ויפלו..
ויהי כל הנפלים ביום ההוא.. כל אנשי העי..
|
הרדיפהו.. ויפלו.. וינסו המדברה..
ויהי כל הנפלים.. ביום ההוא את כל אלה אנשי חיל..
|
רק הבהמה.. וישרף יהושע את העי | עד בהמה.. כל הערים הנמצאות שלחו באש
|
הפרשה של מלחמת הגבעה, מוזכרת אצל נביא הכתב הראשון, הושע:
"מימי הגבעה חטאת ישראל שם עמדו לא תשיגם בגבעה מלחמה על בני עלוה" (הושע י' ט'). הקורא מבין במה מדובר, כי הדברים מפורסמים בספר שופטים.
זו היא ספרות היסטורית מסונכרנת, אנו רואים כיצד הושע הכיר את ספר שופטים, שופטים הכיר את יהושע, ואת התורה.
יהושע הוא ספר מפורט הרבה יותר משופטים, הוא עדיין תחת הרושם של מתן תורה, ומצטט את הטקסט של התורה באריכות פעמים רבות.
יהושע מכיר את ספר התורה, קורא אותו בפני העם, כותב אותו, ומקיים את ציווי הברכות בהר עיבל.
כך למשל:
אז יבנה יהושע מזבח לה' אלהי ישראל.. כאשר ציוה משה עבד ה' את בני ישראל ככתוב בספר תורת משה מזבח אבנים שלמות אשר לא הניף עליהן ברזל ויעלו עליו עולות לה' ויזבחו שלמים ויכתב שם על האבנים את משנה תורת משה אשר כתב לפני בני ישראל וכל ישראל וזקניו ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים הלויים נשאי ארון ברית ה' כגר כאזרח חציו אל מול הר גריזים והחציו אל מול הר עיבל כאשר ציוה משה עבד ה' לברך את העם ישראל בראשונה ואחרי כן קרא את כל דברי התורה הברכה והקללה ככל הכתוב בספר התורה לא היה דבר מכל אשר ציוה משה אשר לא קרא יהושע נגד כל קהל ישראל והנשים והטף (יהושע ח ל)
רשימה מפורטת יותר:
יהושע והתורה
א א והלאה – דברים יא ד והלאה, דברים לא ו', לא כד (הבטחות על הכיבוש)
א ד – דברים ג יח (מעשה בני גד)
ב ג – דברים טז יח (דין השוטרים)
ב ג – דברים י ח (נשיאת הארון)
ב ט – דברים ד מז, לא ד (מלחמות סיחון ועוג)
ב ט – דברים ד לט (יחוד ה')
ד ו – שמות יג יד, יב כו (כי ישאלך)
ד כב – הוביש ה' מי ים סוף מפנינו.
ה ב – בראשית יז יא (מילה)
ה ו – שמות טז לה ועוד (ארבעים שנות המדבר)
ה י – שמות יב יח ועוד (תאריך הפסח)
ה יא – ויקרא כג יד (אכילת חדש)
ה יד – שמות ג ה (של נעלך)
ו יד – ויקרא כה ט (שופר היובל)
ז ב – בראשית יב ח (דרך הכיבוש)
ח ל והלאה – דברים כז ג (מזבח הר עיבל ודיניו)
ח ל והלאה – דברים ל א (הברכה והקללה על הר עיבל)
ט ט – דברים ד מז, לא ד (ספור מלכי האמורי)
ט כג – דברים יב ה (המקום אשר יבחר)
י כא – שמות יא ו (לא יחרץ)
י כז – דברים כא כג (הלנת תלוי)
יא יג – דברים יח ב (ציווי לפי חרב)
יא טו – דברים ז כג, כ טז (איסור החיאת נשמה)
יב ה – דברים ג יב, כט ז (ירושת ראובן וגד)
יג לג – דברים יח ב (נחלת הלוי)
יד ז והלאה – במדבר לב ח, יד כד, דברים א כח (מעשי המרגלים)
יד ז – בראשית לה כח (שם חברון)
טו ג – במדבר לד א (הגבולות)
יז ג – במדבר כו לד, כז א (בנות צלפחד)
יח א – השכנת אהל מועד
יט נא – במדבר כו נה (חלוקה בגורל)
כ א – במדבר לה י,כה, דברים יט ג, יט ה-ו, כו ג (דיני ערי מקלט)
כב ד והלאה – דברים י יב, יא כב (מוסרי דברים)
כב יז – במדבר לא טז, טז כב (מעשה פעור)
כג ו והלאה – דברים כח יד, יב ל, יא כג, ז טז (אזהרות דברים)
פרק כג' – שמות כג יג, דברים ה ט, דברים יג ה, לב ל, ג כב, ד טו, יא יג, כח מח, יא טז (אזהרות דברים)
פרק כד' מתאר תיאורים ארוכים מן ההיסטוריה:
– בראשית יא כו, יג יז, כב יז, יז כא, כה כו, (תולדות אברהם)
דברים ב ה (נחלת עשיו)
בראשית מו ח, שמות ו כ, י א, ויקרא כה, שמות יד כג, שמות יד י, יד ט, טו יט, דברים א ל (תיאורי יציאת מצרים)
דברים לב יט, במדבר כב ד, דברים לב ה, במדבר כג יא (אירועי עבר הירדן ומעשה בלעם)
שמות כג כח, דברים ג ח (שני מלכי האמורי)
דברים פרק ו' (נאום משה על יצי"מ)
בראשית לה ד (הסרת אלהי נכר תחת האלה)
שמות כ ב, דברים כט ב, שמות טו כה (מעשי ה')
שמות יג יט, בראשית לג יט (עצמות יוסף וקבורתם)
מלכים מספר על בנין יריחו: "בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחה באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה כדבר ה' אשר דבר ביד יהושע בן נון (מלכים א יז לד).
מלכים מצטט כאן את ספר יהושע, המספר באריכות על החרם שנגזר על יריחו, מלכים משתמש בלשון הקללה שבספר יהושע: "בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה" וסומך על השאר המסופר ביהושע (ו כו). כפי שהכל ידעו לחשוש מן הקללה עד זמן חיאל!
אפשר להאריך בדוגמאות למכביר, כיצד כל ספרי הנביאים בנויים על לשון התורה באופן שיטתי, וכן מסתמכים זה על זה בדבריהם ובלשונותיהם. נביא כאן עוד שתי דוגמאות לטקסט של יציאת מצרים בפי הנביאים ישעיהו ויחזקאל.
ישעיהו מקדיש פרק המכונה 'משא מצרים' בו הוא מתאר את ה' נשפט עם מצרים, אלא שלתיאור זה הוא נזקק ללשון התורה הרבה פעמים. המדובר בפרק יט' בישעיהו.
ישעיהו יט | ספר שמות |
כי יצעקו אל ה' מפני לחצים וישלח להם מושיע | ויצעקו בני ישראל.. ויושע (יד') צעקת בני ישראל.. מצרים לחצים אותם (ג' ט') |
"הנה ה' רוכב על עב קל ובא מצרים ונעו אלילי מצרים מפניו..
|
"ועברתי בארץ מצרים.. ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים.. (יב' יב').
|
וחרבו יאורי מצור..
|
ויבאש היאור.. (ז' כא').
|
וכל מזרע יאור ייבש נדף ואיננו | ולא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה.. (י' טו')
|
ואנו הדייגים ואבלו כל משליכי ביאור חכה..
|
והדגה אשר ביאר תמות ונלאו מצרים.. (ז' יח')
|
אוילים.. חכמי יועצי פרעה.. איה איפה חכמיך.. | ויעשו כן החרטמים ולא יכלו.. (ח' יד') ולא יכלו החרטמים לעמוד.. (ט' יא').
|
יהיה מצרים כנשים וחרד ופחד מפני יד ה'..
|
והיתה צעקה גדולה בכל מצרים.. (יא' ו') ביד חזקה.. (ו' א').
|
והיה לאות ולעד לה' בארץ מצרים.
|
האותות האלה.. (ד' ט').
|
וידעו מצרים את ה'..
|
וידעו מצרים כי אני ה'.. (ז' ה' ועוד).
|
ונגף ה' את מצרים" | בנגפי את מצרים.
|
ונעתר להם | העתירו בעדי (ח' ד' ועוד).
|
'אוילים.. חכמי יעצי פרעה', | ולא יכלו החרטומים (ח' יד') |
נהר יחרב ויבש | וישם את הים לחרבה (יד כא) |
ענן יומם ועשן ונגה אש להבה לילה.. וסוכה תהיה לצל (ישעיהו ד) | עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה (יג' כב') בסכת השבתי את בני ישראל (ויקרא כג מג) |
והחרים ה' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר בעים רוחו.. והיתה מסלה לשאר עמו אשר ישאר מאשור כאשר היתה לישראל ביום עלתו מארץ מצרים (ישעיהו יא) | ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה.. ויבקעו המים (יד' כא') |
ואמרת ביום ההוא.. עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה (יב) | מתוך שירת הים: עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה (טו') |
יחזקאל מקדיש פרק למצרים (כט', ל'), בו הוא משתמש באופן רצוף בלשונות התורה. וגם מתאר את חטאי ישראל בזמנו בדומה לחטאי ישראל במצרים (כ').
יחזקאל
|
שמות
|
וידעו כי אני ה' | וידעו מצרים כי אני ה'" (ז' ה') |
בקבצי את בית ישראל מן העמים.. | והוצאתי את צבאתי את עמי בני ישראל מארץ מצרים" (ז' ד') |
וישבו על אדמתם אשר נתתי לעבדי ליעקב | והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב" (ו' ח'). |
שים פניך על פרעה מלך מצרים..
|
בא דבר אל פרעה מלך מצרים" (ו' י'). |
דבר ואמרת כה אמר אדני ה' | ואמרת אליו כה אמר ה'" (ז' כו'). |
התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו..
|
ויהי לתנין" (ז' י'). "הנה יוצא המימה ונצבת לקראתו על שפת היאור" (ז' טו'). |
והכרתי ממך אדם ובהמה
|
וימת כל מקנה מצרים" (ט' ו'). "ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ" (ט' טו'). |
והיתה ארץ מצרים לשממה וחרבה..
|
ותבאש הארץ" (ח' י'). "אבדה מצרים" (י' ז'). |
מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים | ויהי מקץ.. וארבע מאות שנה" (יב' מא'). |
ובאה חרב במצרים.. חשך היום ועשיתי שפטים במצרים וידעו כי אני ה'" | חשך בכל ארץ מצרים.. בכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה' |
דבר את זקני ישראל | ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם (ג' טז') |
ביום בחרי בישראל | ולקחתי אתכם לי לעם (ו' ז') |
ואודע להם בארץ מצרים.. נודעתי אליהם | ושמי ה' לא נודעתי להם (עד עכשיו) |
לאמר אני ה' | אמר לבני ישראל אני ה' (ו' ו') |
נשאתי ידי להם להוציאם מארץ מצרים אל ארץ | והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה |
להוציאם מארץ מצרים אל אל ארץ זבת חלב ודבש | להצילו מארץ מצרים.. אל ארץ זבת חלב ודבש" (ג' ח'). |
נסתפק במדגם הזה להראות שספרות הנביאים מכירה את הטקסט של התורה כלשונו וכצורתו ומשתמש בו.
ראה עוד כאן הדגמה לשימושו של הושע בדברים.
2) התוכן ההיסטורי
גם בנושא התוכן ההיסטורי של התורה, אנו מוצאים בנביאים באופן מקיף וברור שהשתמשו בתורה ובידע ההיסטורי שנמצא בה, ולכן הם מתיחסים ברמז ובקיצור לדברים שנמצאים בתורה בפירוט.
נביא כאן מספר דוגמאות.
ספר יהושע מצטט מהתורה קטעים היסטוריים רבים, בפרק ג' הוא כותב: "כאשר עשה ה' אלהיכם לים סוף אשר הוביש מפנינו עד עברנו", ובפרט בפרק כד' הוא משתמש בחלק גדול מסיפורי התורה, הוא מספר על אברהם יצחק ויעקב, עלייתם מחרן, יעקב ועשיו, משה ואהרן, מכות מצרים קריעת ים סוף, בלק ובלעם, הנתונים שהוא מזכיר שם בקצרה וברמז, לקוחים מכל חלקי התורה מבראשית ועד דברים. הוא מתאר את עדי הראיה לאירועי יציאת מצרים שהיו בזמנו: "ויעבד ישראל את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע ואשר ידעו את כל מעשה ה' אשר עשה לישראל".
ספר שופטים מזכיר את יציאת מצרים (ט'), את האותות והמופתים במצרים (ב' ו', ו' יג'), את משה (יז' א'), ואת הקשר שלו עם יתרו (ד' י'), את אהרון (כ' כז'), את התגלות ה' בסיני (ה'), את מסע בני ישראל במדבר ומלחמותיהם (יא' כא'), מעשה בלק ובלעם (יא' כח'). – וגם את הספר הקודם לו: יהושע ופעולותיו (א'-ב'). מבחינה היסטורית בנוי שופטים על יהושע, כפי שאומר קויפמן בפירוש לספר שופטים, עמ' 61: "את שופטים א' לא יתכן כלל לתפוס כסיפור על כיבוש הארץ, להבין אותו אפשר רק כהמשך לס' יהושע. ובאמת כלולה בו עדות בעקיפין על כיבושי יהושע".
ספר שמואל מזכיר את מיתת רחל אמנו (י' ב'), הכבדת לב פרעה (ו' ו'), מכות מצרים (ד' י'), יציאת מצרים (א' ח', יב' ו'), בחירת אהרן לכהן (ב' כח'), דיבור ה' בין הכרובים (ד' ד'), מעשה עמלק (טו' ב'), מעשה יתרו (טו' ו'), התגלות ה' בערפל (כב' י'). וגם מזכיר הרבה אירועים היסטורים מספר שופטים, מלחמת סיסרא ומעשי יפתח וירובעל (א' יב' ו'), מעשה אבימלך (ב' יב' ו'). – שמואל גם משתמש כמה פעמים בטקסט של שמואל ויהושע, ואף מזכיר במפורש עובדה שידועה רק מספר יהושע, מעשה הגבעונים (ב' כא' ב').
ספר מלכים מזכיר את לוחות הברית שניתנו בחורב (ח' ט'), ואת הר ה' בחורב (יט' ח'), את יציאת מצרים פעמים רבות, ואת מספר השנים שחלפו מיציאת מצרים (ו' א'). – מלכים (א' ב' כז') מצטט דברי נביא שהובאו בספר שמואל (ש"א ב' לא') . וכפי שראינו סעיף 1 גם מספר יהושע.
שירי תהלים רבים מתארים את ההיסטוריה של העם, האבות, השעבוד במצרים, המכות, ויציאת מצרים.
הנביא הושע מזכיר את מעשי יעקב ועשיו (יב' ד'), את מעשי יעקב בבית אל ובריחתו לארם (יב' יג'), את חטא בני ישראל במדבר בפעור (ט' א'), את בחירת ישראל במדבר (ט' א'), את ישיבת ישראל בסוכות ביציאת מצרים (יב' י'), את הנביא המוציא את בני ישראל ממצרים (יב' יד'). מהספרים הקודמים מזכיר הושע את בקשת המלך בשמואל (הושע יג' י'), ואת פילגש בגבעה משופטים (ט' ט', י' ט') כפי שראינו סעיף 1.
הנביא עמוס מזכיר את יעקב ועשיו (א' ח'), את יצחק ויעקב (ז' ט', ז' טו') מפרט על יציאת מצרים (ב' יב'), ארבעים שנות המדבר (ח' כח').
ישעיהו מזכיר את מהפכת סדום (א' י', יג' כ'), את יציאת מצרים בפרוטרוט כפי שראינו בסעיף הקודם, החל מהאותות עד קריעת ים סוף, את חטא אדם הראשון (מג' כז'), באר מרים (מח' כ'), ועוד. כן הוא מזכיר אירועים היסטוריים מספר שמואל (כח' כא' נצחון בעל פרצים).
מיכה מזכיר את השבועה לאברהם (ז' כ'), יציאת מצרים (ו' ג') ונפלאותיה (ו' טז'), משה אהרן ומרים (ו' ג'), עצת בלק (ו' ח'). יואל מזכיר את גן עדן (ב' ג'). ועוד.
ירמיהו מדבר על סדום ועמורה (כג' יד'), על ברית האבות (לג' כו'), על השבועה לתת את הארץ (יא' ח'), על משה ושמואל (טו' א'), על כריתת הברית במדבר עם בני ישראל (לד' יג'), על המלחמות בעבר הירדן במואב (מח' מח' מט' יח'), ועוד. ירמיהו לוקח המון חומר מישעיהו ומהנביאים שלפניו, בפרט בנבואות בבל (פרק נא'), הוא מזכיר את האירוע של חורבן שילה, הוא מצטט מספר מיכה "מיכה המורשתי היה ניבא" (כו' יז', מתוך מיכה ג' יב').
יחזקאל מזכיר את גן עדן (לא' י'), את נח (יד' יד'), את ברכת אברהם (לג' כד'), את דברי התורה בחטא המרגלים ארבעים יום יום לשנה (ד' ו'), את חטאי ישראל במדבר (כ' יג', כ' כא').
נסתפק בדוגמאות אלו, כדי להראות שהתוכן ההיסטורי של התורה חוזר שוב ושוב בספרים בכל דור ותקופה. אין שום ספק שתוכן זה היה בידם. יציאת מצרים לא נתפסת רק כסיפור מוכר, אלא כיסוד הקשר והברית בין ישראל לה'.
4) התוכן הדתי
התוכן הדתי של התורה, הינו מיוחד במינו ויוצא דופן, להבדיל מחוקי ומנהגי העמים השונים, שאנו רואים את הדמיון הגדול למקום ממנו צמחו, ואת דרכי התפתחותם, המדובר במהפכה רעיונית עצומה. התורה אינה גיבוש וליקוט של דברים קיימים, אלא מהפכה מחושבת, ולכן כשאנו רואים בכל הספרות שאחר התורה את עקבותיה הברורים של מהפכה זו, ברור שהתורה קדמה להם.
הנושא המרכזי והבסיסי הוא המונותואיזם – אמונת היחוד, מכירים אנו מאות אמונות של עמים קדומים שונים, ובאף אחד מהם אין רמז למונותואיזם, כולם ספרו על האלים בתור יצורים המוגבלים גם הם בחוקי היקום, נולדים ומתים, אוכלים ושותים, חוטאים ונענשים. היהדות היא הדת היחידה שאין בה זכר לכל זה, והאלהים הוא יוצר הטבע וחוקיו ואינו מוגבל בשום הגבלה.
רגילים להזכיר את אחנתון המצרי, שחי במאה ה14, מבחינה היסטורית אחנתון היה לאחר מתן תורה, לפי התיארוך שבתורה, כפי שראינו לעיל מאמר ט. אך גם מבחינה ענינית, אחנתון האמין בשמש אחת, אבל עבד ליצור גשמי נראה לעין, הוא האמין כי השמש הולידה את כולם מאיבריה, היא עייפה בערב ורעננה בבוקר, יש לה ידיים והיא לוקחת בהם את הקרבן, השמש עצמה עובדת לאביה המת.
שינוי מהותי זה באמונה הכלל אנושית, לא יכל לקרות מעצמו, הוא חייב היה לקרות תוך כדי מלחמה וקריאת תיגר על הדת המשותפת לכל באי עולם. האמונה הישראלית לא יכלה להיווצר בלי מלחמה, מול כל הקדוש והיקר. אבל בכל ספרות הנ"ך אין זכר למלחמה שכזו, היו אמנם ישראלים שחטאו ועבדו גם לאלילים, אבל היתה זו סטיה מן האמונה הישראלית, ולא המצב שקודם היווצרותה. ספרות הנ"ך מתארת כמובן מאליו את קיומה של האמונה היהודית באלהי ישראל כיוצר הכל בלבד. זה מוכיח שהמהפכה האמונית של התורה קדמה לכל הספרות הזו.
גם חטאי האלילות בישראל מתוארים רק בתקופות מאוחרות מאד, בכל ספרי שמואל ומלכים א' אין עדיין אלילות, חיי שמואל שאול דוד ושלמה ופעולותיהם מתוארים בפרוטרוט, מוזכרים החטאים שהיו בזמנם, אבל לא מוזכרת כלל האלילות, ואף בארכיאולוגיה נראה כך כפי שכותב הארכיאולוג מייטליס: אין כמעט אתר מימי הבית הראשון שלא התגלתה בו צלמית כל שהיא, בניגוד לאתרים מימי השופטים", (לחפור את התנ"ך עמ' 242). אחאב ייבא את האלילות מצור, ויהוא אסר עליה מלחמה והכריתה מישראל, הושע מזכיר את "ימי הבעלים" (ב' טו') כתקופה אפלה בתולדות העם. רק בסוף ימי מלכות ישראל, והחל מימי אחז מלך יהודה, אנו מוצאים את האלילות קונה שביתה בישראל.
התיאורים שבנ"ך מעידים גם על היעדר כמעט מוחלט של כישוף וקסם, ולהבדיל מכל העמים האחרים שהכישוף והקסם היו חלק מעבודת האל, בישראל אין רמז לקשר כזה, הכישוף והקסם נעדרים מעיקרם.
המעמד המיוחד של הנביא כשליח של ה', היה רק בישראל, בה אנו מוצאים את הנביא יכול לצוות על המלך דברים ואף להתנגד לציוויו, זו מציאות המתוארת בנביאים כמובנת מאליה. אין לה תקדים בשום אומה ולשון. זה חלק מהתוכן של התורה.
ההתישבות הישראלית בארץ מעיקרה הגיעה יחד עם שינוי מהותי באמנות הבניה והעיטור, אין צורות מיתולוגיות, אין בכלל פסלים המגלמים את אלהי ישראל, כפי שנראה במאמרים העוסקים בנושא המסורת ההיסטורית נ"ך, מתוך הממצאים הארכיאולוגיים. במקביל להיעדר עצמות החזירים.
השמות המתועדים במגילות יוחסין שבדברי הימים וספרים אחרים, וכן קרוב לאלף שמות שנמצאו בארכיאולוגיה, הם ברובם שמות תיאופוריים המשלבים את שמו של אלהי ישראל בתוכם, הם מעידים על העובדה שהאמונה באלהי ישראל היא האמונה המקורית.
הדרישות המוסריות שבחוקי התורה באות לידי ביטוי בנביאים, אבל לא יתכן שדרישות כאלו יהיו מובנות מאליהן מבלי שתקדם להן התורה שתתן תוקף למהפכה הזו, והרי הנביאים באים להוכיח בשם התורה, על השוואת הגרים והאזרחים, דאגה לעניים וליתומים כלשאר האזרחים, הימנעות מרבית ומלחבול דל, חוקי קדושה, מניעת הריגת אבות על בנים, ועוד רבים, הרעיונות של אהבת ה', קדושת ארץ ישראל, תפיסת המלכות כבחירת העם אבל לא כאלהות, נוצרו בתורה, זו מהפכה יחודית לתורה, שעקבותיה כבר ניכרות בנביאים. אין ספק שהתוכן הדתי הזה קדם לנביאים.
לא רק ההשקפות והמנהגים הכלליים, אלא גם חוקי התורה לפרטיהם מונצחים בנביאים.
החוקים הישראליים כפי שמתבטאים גם בנביאים, כולם חוקים ברוח התורה, הבאים לקיום רצונו של ה', ואין בהם אף חוק שמטרתו להשפיע על האל או לסייע לו, כפי שמצאנו בכל שאר העמים.
העובדה שהישראלים מהולים והגויים ערלים, גם היא מובנת מאליה כבר בספר שופטים, הגויים מכונים בכינוי הגנאי 'ערלים', ודוד המלך קונה את בתו של שאול במאה ערלות פלשתים. המציאות של מילה היתה קיימת בעולם, ייתכן שביצעו מילה לצרכים רפואים או מאגיים, אבל רק אצל בני אברהם המילה היתה חובה והיתה סימן היכר מול ה'ערלים'.
שמירת השבת, שהיתה יחודית לבני ישראל, מוזכרת בנביאים כמציאות נוהגת, החטא שמתאר הנביא עמוס הוא השואפים: 'מתי יעבור החדש ונשברה שבר והשבת ונפתחה בר'.
אין צורך להזכיר את ספרי עזרא ונחמיה ויחזקאל שמלאים במאות פרטי דינים מן התורה, אלא גם בדורות קדומים יותר, ובספרים פחות מפורטים שענינם היסטוריה או מוסר, רואים אנו מאות אזכורים לדיני התורה.
ספר שמואל, המתאר את החיים בסוף תקופת השופטים ובתחילת מלכות דוד, מוצאים אנו קרוב לחמשים מצוות יחודיות מן התורה 1) עליה לרגל, 2) פניה מהמקדש רק בבוקר, 3) דין הנזיר, 4) איסור שתויי יין, 5) משפט הכהנים, 6) הקטרת החלב, 7) קטורת לפני ה', 8) בחירת אהרן לכהן, 9) מתנות ראשית, 10) מנורה בהיכל, 11) ארון בבית ה', 12) כרובים בקדש הקדשים, 13) עולה וכליל, 14) שוק לכהן, 15) קרבן שלמים, 16) אפוד, 17) אורים ותומים, 18) איסור אכילה על הדם, 19) התקדשות לזבח, 20) קרבן ראש חדש, 21) ראש חודש יומיים, 22) דין בעל קרי כלשונו, 23) טומאת קריבה לאשה, 24) טומאת כלים, 25) לחם הפנים, 26) איסור אוב וידעוני, 27) אהל מועד, 28) נגיעה בארון ממיתה, 29) טבילת נדה, 30) לויים נושאים את הארון, 40) אשה שזינתה אסורה לבעלה, 41) איסור למנות את ישראל, 42) דין המילה, 43) תשלומי ארבעה וחמשה, 44) הטית משפט, 45) מחיית עמלק, 46) עיקור סוסי עכו"ם, 47) איסור למנות את ישראל.
נביא בקצרה מספרים נוספים. ירמיהו מזכיר את דין הראשית, דיני האשם, דין בא במחתרת, דין ספר כריתות החזרת גרושה, סממני הקטורת, השלכת הדשן מחוץ לעיר, גאולת שדות, שבת, שחרור עבדים, ועוד.
ישעיהו מזכיר את דין ראיית פנים, עולות וחלב, איסור ריבוי סוסים וכסף למלך, עצרת ראש חדש, דין שכר שכיר, עליה לרגל, ועוד.
עמוס מזכיר את איסור חבול עני, דין הנזיר, איסור חמץ, חמץ בתודה, מעשה בהמה, דין ופנית בבקר, איסור הבמות, מלאכה בשבת.
הושע מזכיר את דין הנסכים, דין לחם אונים, איסור הבמות, איסור מצבה, הסגת גבול, איסור הקדשות.
מלכים מזכיר את איסור הנפת ברזל על המזבח, לקיחת גואל הדם מן המזבח, ציויי הסוכות, דין הקטרת החלב, עליה לרגל, איסור עבדות, איסור ריבוי נשים, חיתון עם נכריות, תאריך החג, הסבת נחלה, דין המקלל וענשו, מנחת הבקר, איסור קדש, איסור העברת בנים למולך, איסור ניחוש, טומאת מת, ועוד.
מגילת רות מאותו הזמן מזכירה את דין לקט ושכחה, גאולת שדות, היבום, ועוד.
שופטים מזכיר את מצוות נתיצת מזבחות, אזהרת הגויים הנשארים, דין החוזרים מעורכי המלחמה, ראיית פנים, חרם מן האדם, מילה.
יהושע מזכיר את אכילת הפסח, איסור חדש, מצוות התורה בכתיבה על האבנים, ובברכות על הר עיבל, איסור הלנת תלוי, איסור החייאת נשמה, דיני ערי מקלט, ועוד.
התוכן הדתי היחודי של התורה משתקף באופן ברור בנביאים, ובכך מוכיחים הנביאים ומתעדים את קיומה של התורה לפניהם.
מאמר ההמשך: התיעוד בנביאים – דעת מקרא (ראה גם: התורה בימי בית ראשון).
כאשר יש מקבילות לשוניות בין ספרי התורה לספרי הנביאים איך זה מוכיח שהתורה היתה בידי כותבי הנביאים? אולי התורה הגיעה מאוחר יותר והעתיקה את לשון הנביאים? אולי שניהם משקפים מקור אחד קדום? במקרה של שירת דבורה שמשקפת את ברכות בני יעקב (אמנם ברמזים קלים שיש מקום להתווכח איתם) זה אכן נראה יותר משכנע מכיוון שהיא אומרת את זה בתור תוכחה על אי מילוי תפקידם ולכן מובן הדבר שלוקחת תיאורים שנאמרו ע"י יעקב ומשחקת איתם, אבל לא סביר שעל סמך שירתה מישהו אחר הגיע והחליף את התיאורים והלביש אותם על שבטים אחרים. וכן במקומות אחרים כגון בפורענות מואב שבסוף ירמיהו שמשתמש בלשון הדומה מאוד ללשון התורה בפר' חוקת "כי אש יצאה מחשבון להבה מבין סיחון וכו'" שברור הדבר שהוא העתיק מהתורה ולא להיפך שהרי מה עניין סיחון לפורענות מואב אלא ודאי העתיק מהתורה שם ברור הקשר של סיחון (כך ראיתי בספר "דורות הראשונים"). וכן יש להבין במקומות בנביאים שמזכירים כותרות או אלמנטים של סיפורי התורה ללא הרקע שמוכח שהסיפור היה מוכר (כגון הפיכת סדום, עצת בלק ובלעם, נחש הנחושת וכו') אמנם מזה אין ראייה שהיה כתוב לפניהם ויתכן שהיו מסורות בע"פ. וכן יתכן שהיו כתובות לפניהם פרשיות מיוחדות כגון ברכות בני יעקב, שירת הים, ספר הברית וכו'. וכן יש להעיר שבחלק מהמקרים כשהמקבילה נמצאת בציטוט דבריו של מישהו יש לומר שכותב הספר ייפה את הלשון כדי להתאימה לתורה וא"כ אין זו ראייה אלא שהיתה התורה לפני כותב הספר (שהרי בלי ספק הציטוטים אינם מילה במילה כמו שנאמרו) אכן בשירות יותר מסתבר ששימר את הלשון המדוייקת פחות או יותר, ואכמ"ל.
ברור שאין לקבוע כלל שכל לשון משותפת היא מהתורה
דעת מקרא אכן מונים כל הקבלה
אבל ברשימות שהבאתי כאן השתדלתי להביא רק מקומות שמוכח מתוך הענין שהתורה היא המקור
אשמח אם תוכל לפרט מהן ההוכחות שבדוגמאות שהבאת התורה היא המקור, כגון בהקבלה בין פילגש בגבעה ללוט (ושבהקבלה בין מלחמת העי למלחמת הגבעה זו של ספר יהושע קדמה). וכמו שכתבתי, בחלק מהמקרים יתכן שהתבססו על מסורות בע"פ כגון קללת יהושע ש"בבכורו ייסדנה וכו'". ואפשר להעלות עוד אפשרויות בחלק מהמקרים כמש"כ, ולא היתה התייחסות לכך בתגובתך.
-בשתי ההקבלות שצינת, מדובר על חטאים של יהודים, אמנם חטאים חמורים, אבל ברור שבעיני הכל נתפסו סדום ועמורה, וכן הכנענים, כגרועים פי מליון. ולכן יש טעם לרמוז לחוטאים מבנימין, אתם עוברים את הגבול, אתם מתנהגים כמו גויים, כמו שאומרים אצלינו 'ממש סדום ועמורה'. אבל אין טעם לרמוז לכנענים שהם 'כמעט כמו שבט בנימין'. ועוד: הסיפורים על אברהם וכיבוש הארץ הם נושאי יסוד, הם מטבעם חייבים להיות קודמים, הם יותר ראשוניים. ואילו בספר שופטים, אתה רואה שבסיפור אחד יש הקבלות גם לאירוח של רבקה, גם להשחתה של סדום, וגם לחורבן של העי, הרבה יותר סביר שמחבר שופטים התלבש על פרשיות מוכרות, מאשר שכל סיפורי היסוד של העם על האבות והכיבוש נכתבו לאור אפיזודה לא מרכזית של מלחמת הגבעה. מלבד זאת יש אילוצים לשוניים, כמו בשופטים 'התיקנו אותם מהעיר', שנכתב למען ההקבלה.
-ברור שספציפית, כל מקור יכל להתבסס על מסורת בעל פה, לכל תחום יש מה שנקרא 'מקום שידינו מגעת' (אני מסכים שבלטינית זה היה יותר מרשים), אם אתה רוצה לדעת אם הספר היה קיים, ואתה רואה השפעה שלו, בסדרי גודל של עשרות רבות ביטויים וידיעות, בכל ספר שחובר אחריו, סביר שהספר היה קיים. למרות שכל אזכור בפני עצמו יכול להיות מוסבר בעוד צורות. כל עוד ידוע שהספר היה קיים ועצם קיומו גם מוזכר, וגם ההשפעה שלו, של חוקיו, של לשונו, של הסיפור ההיסטורי שלו, קיימת. ואין משהו חילופי, אין סיפור היסטורי חילופי, אין ציטוטים מ'תורה' אחרת, אין השפעה של הלך רוח אחר. האפשרות היותר סבירה הוא שהספר היה קיים.
ספר מלכים מזכיר את לוחות הברית שניתנו בחורב (ח' ט'), ואת הר ה' בחורב (יט' ח')
אבל לא הבנתי למה הוא לא מזכיר את ספר התורה שגם היה בלוחות הברית… כתוב שלוחות האבן לבדם היו שם…
לפי פשט התורה (דברים לא כו) הארון צריך להיות בצד ארון הברית, כלומר בבית המקדש ליד הארון. ולכן אין בארון כי אם שתי לוחות הברית.
חז"ל אמרו ששמו את הספר בתוך הארון, אבל אפשר שגם זה הוא סוג של פירוש לדין הנ"ל, כלומר דין רק בבית המקדש. ולא כשהארון עומד לעצמו.
במלכים שם הארון הועלה ממקום מושבו בדד לפני שנבנה בית המקדש, ולכן לא היה צריך להיות הספר לידו.
בכל מקרה נראה לי שעיקר הכוונה בפסוק במלכים, שבארון לא היה שום פסל או דמות או תמונה אלא רק הלוחות. ומדגיש שלמרות שבמקדש עצמו היו כרובים ופיטורי ציצים ודוגמאות וכדו', הארון שהוא המרכז אינו אלא דבר ה' ולא מעבר.