נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

כב מקורות ההלכה

כל ההלכות שאינן מפורשות במקרא מכונות בפי חכמינו "תורה שבעל פה", נכון הדבר שפירוש המושג "תורה שעל פה" הוא תורה בלתי כתובה, ולא דוקא תורה שעברה בעל פה כולה מאיש לאיש.

 

כב מקורות ההלכה

כל ההלכות שאינן מפורשות במקרא מכונות בפי חכמינו "תורה שבעל פה", נכון הדבר שפירוש המושג "תורה שעל פה" הוא תורה בלתי כתובה, ולא דוקא תורה שעברה בעל פה כולה מאיש לאיש. אבל כל המכיר קצת את עולם ההלכה של חז"ל יודע היטב כי המקור הראשון והסמכותי ביותר שהיה לפניהם הוא הקבלה, ההלכות שקבלו מדור לדור בחרדת קודש. הידיעה הזו לבדה אמורה לתת לנו הסתכלות שונה על הדרשות, מכיון שבודאי רוב ההלכות אותן דורשים מן המקראות היו ידועות בקבלה, ולא דנו בהם לראשונה בימי רבי עקיבא ור' ישמעאל, או בימי האמוראים שנתנו דרשות לכל הדינים במשניות, זה מלמדנו שהשימוש בדרשא היה רטרואקטיבי, הצדקת ההלכה מתוך התורה, ולא להיפך. זה לבדו עדיין אינו סותר את שיטת המלבי"ם, המודה לכך בלי ספק. המלבי"ם רק סבר כי חכמים ראו בדרשות האלו הוכחה מוצקה וראויה להלכות שהיו בידם, ואף הסביר את תקפה של שיטת הדרשות.

בכדי להסיר ספק נבהיר כי חכמי התלמוד שאלו על כל דין ודין מן התורה שבעל פה "מנא לן", אף שברור שלכל הפחות חלק נכבד מן ההלכות היו בקבלה מן הדורות הקודמים, ומכאן יש ללמוד כי השאלה "מנא לן" יכולה בודאי להיות שאלה רטרואקטיבית – היכן יש מקור בתורה להלכה אותה קיבלנו על פה.

המושג "הלכה" פירושו דין מקובל מדור לדור, ובספר הערוך מפרש: "דבר שהולך מקדם ועד סוף", על כל דבר מקובל אמרו 'הלכה' ולא רק בנושאי פסיקה, כך: הלכה עשיו שונא ליעקב (ספרי במדבר סט', על אף הצעות גירסה חילופיות). וכן אמרו "כל באמת הלכה היא" (שבת צב:), "אם לדין יש תשובה ואם הלכה נקבל" (יבמות ג ח).

משנה קדומה ומעניינת עוסקת בנושא מקורות התורה שבעל פה:

"היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו, הלכות שבת חגיגות והמעילות הרי הם כהררים התלויים בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות, הדינין והעבודות הטהרות והטומאות ועריות יש להן על מה שיסמוכו הן והן גופי תורה", (חגיגה א ח).

המשנה העתיקה הזו פותחת בציון היתר נדרים שהוא ענין מפליא שאינו מפורש בתורה כלל, וממנו עוברת לרשימה ממצה של כל תחומי ההלכה: הלכות שבת וחגיגות (מועד) הדינין (נזיקין) העבודות (קדשים) הטהרות והטומאות (טהרות) ועריות (נשים). המשנה מבדילה בין קדשים וטהרות עליהן ישנו פירוט רב בספר תורת כהנים, בין הלכות שבת חגיגה ומעילה שהמקרא בהן מועט[1].

הטרמינולוגיה של המשנה הזו, אינה עוסקת בדרשות חז"ל כפי שאנו מכירים אותן. כך ניתן ללמוד גם מיחסם של התנאים והאמוראים לדברים אלו, שכן על המשפט "היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו" מגיבים האמוראים (בבבלי ובירושלמי) כל אחד בדרכו, ומוצאים דרשות רבות לסמוך עליהם את דין התרת נדרים. התנא הקדמון לא הסתמך על הדרשות האלו אלא ראה את היתר נדרים כקבלת חכמים בלבד, כך ר' אליעזר למשל מביא מקור מפסוק בתהלים, שאינו יכול להיות מקור הדין, שהרי גם דוד המלך לכל היותר קיבל את דבריו בקבלה. מבחינת התורה היתר נדרים אין לו על מה שיסמוך, והאמוראים שמביאים דרשות מקרא להיתר נדרים חייבים להסכים עם קביעה זו. כך מבין את הדברים הרמב"ם, שמעתיק את דרשת חכמים ללמוד ממנה היתר נדרים "הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו", ומסיים: "ודבר זה אין לו עיקר כלל בתורה שבכתב אלא כך למדו משה רבינו מפי הקבלה שזה הכתוב לא יחל דברו שלא יחלל הוא בעצמו… אבל אם ניחם וחזר בו חכם מתיר לו". ז"א שדין כזה הנלמד מדרשות מוצג כ"אין לו על מה שיסמוך" והוא בהכרח מפי הקבלה.

כל ההבדל בין מקרא מועט ומקרא מרובה, אינו רלבנטי בזמן שישנו מקור אמיתי לכל הלכה, מהו ההבדל אם הדרשות מצומצמות בפרק אחד, או שמתפרסות על פני פרקים הרבה? כאשר התנא אומר "מקרא מועט והלכות מרובות" הכוונה היא להבדל אמיתי, המקרא מלמד מיעוט מן הדינים, וההלכה שבעל פה מוסיפה דינים שאין להם על מה שיסמוכו.

לא קשה לבדוק את הדברים גם מבחינה היסטורית, מי קדם למי, הדרשות או ההלכות. המשנה היא חיבור קדמון, מדרשי ההלכה ספרא וספרי נכתבו בידי התנאים בדור רבי עקיבא ותלמידיו, והתלמוד נכתב בתקופה מאוחרת יותר. המשנה כוללת את רוב ההלכות, מדרשי ההלכה מזכירים דרשות רק לחלק מן ההלכות, והתלמוד מביא דרשא על כל הלכה והלכה. משמעות הדברים היא שההלכות קדמו לדרשות. הלכות חשובות המוזכרות במשניות ובדברי התנאים, לא הגיעו לכלל דרשא במדרשי ההלכה.

כל מעיין בספרא וספרי בצורה מסודרת יווכח בכך, לדוגמא: ההלכה קובעת "מודה בקנס פטור" (בריתות ב"ק עה: שבועות לג.), במדרשי ההלכה לא מוזכרת דרשא להלכה זו, אמנם האמוראים (ב"ק סד:) למדו דין זה מדרשא. ברור שהאמוראים נותנים כאן דרשא להלכה קיימת.

נתמקד בעוד פסוק אחד: "וכל אשר יפל עליו מהם במתם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים יובא וטמא עד הערב וטהר" (ויקרא יא לב). האמוראים הוציאו מפסוק זה מקור לכמה הלכות גדולות. 1) אמר רבא מנא הא מילתא דאמור רבנן מיתה עושה ניפול שחיטה אינה עושה ניפול דכתיב וכל אשר יפול, (חולין עד.). 2) מנין לאריג כל שהוא שהוא טמא מ"או בגד" (שבת סג:), 3) "במים יובא וטמא עד הערב" למה לי א"ר זירא לנגיעה (יבמות עה). כל ההלכות אלו ברורות מדברי התנאים במשנה ובתוספתא, אך במדרשי התנאים לא הוזכרו כלל דרשות אלו.

הספרי נכתב בידי תלמידי רבי עקיבא, ואיחורו למשנה בולט ומוכח, הספרי אינו משתמש בהלכה מופשטת, אלא נוקט את המקרה המוזכר במשנה, מכיון שהוא מנוסח בעקבותיה. כך למשל בספרי ויקרא יא "יצא המניח קנקנים בראש הגג ונתמלאו", המיעוט עוסק ב"שאובין ללא כוונה", אך הספרי מזכיר את המניח קנקנים בראש הגג, משום שזו לשון המשנה מקואות פ"ד, (המשנה עוסקת תמיד באירועים ספציפיים, ואילו מיעוט של תחום או נושא אמור להיות מופשט).

ככלל, אין מקום להתווכח, שכאשר אמוראים מן הדור השלישי והרביעי עונים על שאלת הגמרא "מנא הני מילי", הרי בהכרח שהם מסבירים רטרואקטיבית דרשא. קשה מאד לחשוב שהם התיימרו לדעת בבירור מנין נלמד הדין ושהתנא שניסח את ההלכה למד אותה דוקא מכאן, שהרי אפשרויות כה רבות ודעות כה שונות בעניני דרשות. שבעים פנים לתורה ולכל אחד מהם אין סוף. וכך דרך הגמ' בעצמה להביא את הדרשות רק בתור הצעה, ולפעמים מסבירים את המחלוקת בדרשא מסויימת, ולאחר מכן מציעים "ואיבעית אימא בהאי קרא פליגו" (בכורות ט: מנחות מה.), לפעמים הרבה חכמים מציעים כל אחד דרשא אחרת (חולין סט. ועוד רבים) והמשא ומתן על הסברים כאלו הוא מסברא (חולין ע: תוספות ב"ק עג.). נצטט לדוגמא מקום אחד:

"תנו רבנן (דפנות סוכה) שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח, רבי שמעון אומר שלש כהלכתן ורביעית אפילו טפח. במאי קמיפלגי? רבנן סברי יש אם למסורת ורבי שמעון סבר יש אם למקרא… ואי בעית אימא בהא קמיפלגי: מר סבר סככה בעיא קרא ומר סבר סככה לא בעיא קרא, ואיבעית אימא בהא קמיפלגי מר סבר כי אתאי הלכתא לגרע ומר סבר כי אתאי הלכתא להוסיף, ואיבעית אימא הכא בדורשין תחילות קמיפלגי, רב מתנה אמר טעמיה דרבי שמעון מהכא וכו'", (סוכה ו:).

ריבוי האפשרויות בא כאן, דוקא משום שעוסקים בכללי דרשות רציניים, ואיננו רוצים לקבוע שדעת תנא מסויים דוקא כדעה אחת, לכן הציעו אפשרויות רבות. אך ברור שאין כאן אלא הצעת אפשרויות, ולא שהיה אפשר לחשוב כי בידינו להכריע מהיכן דרש כל תנא כל הלכה בימי קדם.

העובדה היא שחכמים הביאו וחידשו מעצמם דרשות גם לדינים הידועים והנוהגים, כך דרשות שונות לגבי מקום השחיטה חולין כז, לאסור בשר בחלב חולין קיד, לדעת את מקום המילה שבת קח, לדעת מהו פרי עץ הדר סוכה לב, ב"ק פג: להוכיח שעין תחת עין ממון, בכורות ו: שחלב מותר בשתיה, סנהדרין ד: שיש בתפלין ארבע פרשיות, פסחים ה. ששריפת חמץ בערב פסח, ועוד רבים כאלו.

חכמים התלבטו והאריכו לדון מנין יודעים שפסח טעון מתן דמים על גבי המזבח (זבחים לז:) בזמן שהלכה זו כתובה כבר בספר דברי הימים ב לה יא. מה שהיה חשוב לחכמים הוא מנין יש לדבר מקור בתורה, ולא שהיה להם ספק בהלכה עצמה.

דבר עוד יותר רגיל בתלמוד הוא להציע אפשרות של דרשא ואפשרות של סברא: "במאי קמיפלגי? איבעית אימא קרא, ואיבעית אימא סברא", (יבמות לה: קדושין לה: ובסנהדרין ל. פעמיים, חולין קיח. ברכות ד: ב"ב ח: ט: ע"ז לד: שבועות כב: תמורה ל: מנחות ב. יג. עג: ועוד הרבה). במקרה כזה אין הגמרא שואלת לפי מי שיסביר את המחלוקת בסברא, מה יעשה עם הפסוק ה'מיותר'?[2]. במקרים רבים מעירים "ותנא מייתי לי' מהכא", דהיינו שיש בריתא הלומדת ממקור אחר, מבלי להקפיד על התוצאות וההשלכות של לימוד ממקום אחר, (ראה בזה להלן).

המציאות היא שבהסברה רטרואקטיבית שכזו ישנן סתירות בכללי הדרשות. מלבד יג' המדות ישנן עוד כללים רבים ושונים העוסקים בדרשות: "מקרא נדרש לפניו", "יש סדר באותה פרשה", "אם למסורת", "דורשין תחלות", חכמים מסבירים מחלוקות תנאים שונות בדרשות התלויות בכללים אלו, אך מערכת הפסיקה כלל אינה מצייתת לאחידות הכללים האלו. לפעמים פוסקים הלכה הבנויה על "אם למסורת" ולפעמים פוסקים הלכה הבנויה דוקא על "אם למקרא" (כרתי ופלתי יו"ד פז), כך לגבי עוד כללים שונים כאלו (שו"ת מהר"ם לובלין תשובה צג, ולחם חמודות פרק כסוי הדם, רעק"א יו"ד כח). בענין הכלל "דרשינן את" ישנה סתירה בהלכה (בכורות ו:). ואין ספק כי כל ההסברים האלו אינם אלא אפשרות של הסבר לדברי הקדמונים (במקרה שלא אמרום בפירוש אלא נאמרו בידי האמוראים), ולכן אי אפשר להתחשב בהסברים האלו לפסיקת ההלכה. ראה גם ב"מ סב. שם הגמרא דורשת שתי דרשות מהמלים "וחי בהם" כאשר בגמרא נראה ששתי הדרשות אינן יכולות להידרש יחדיו מבחינת כללי הדרשא, אלא שבהלכה שתיהן נפסקות. וראה קדושין טו. שתולים דין שעבוד דר' נתן בדרשות של מ"ד אין מעניקין למוכר עצמו, אבל להלכה פוסקים שלא בהתאם לדרשות, כפי שכבר העיר הרשב"א (גיטין נז:) בעקבות פסק הרמב"ם, וכתב שבאמת אינו תלוי בדרשה אלא לגמ' נח היה לתלותו בדין גמור (וכן כ' בש"ך חו"מ פו ג).

חכמים עצמם אומרים במפורש כי במקומות רבים הובאה דרשא בצורה סתמית, לא מתוך ידיעה ברורה כי היא מתאימה להיות מקור להלכה זו, וכמה פעמים אמרו על הלכה שבצידה דרשא "כדי נסבה להאי דרשא" (חולין נב. זבחים צח. מנחות פג.). התוספות כבר קבעו כלל "דרך הש"ס להביא דרשא אחת, אע"פ דלאו ממנה ילפי' אלא מדרשא אחרת", (שבת קכח. וכן ערובין טו: ב"ק פז: שבועות לא מ"ק ח. סוכה ל. מנחות מז: זבחים ט. בכורות ו: סוכה כד:, בכל המקומות האלו הביאו התוספות עוד דוגמאות רבות). "סנפיר למאי אצטריך? להגדיל תורה ולהאדיר", (חולין סו:). וכך נוקט הרמב"ם שמחליף לפעמים את הדרשות המובאות בגמרא בדרשות אחרות הנראות בעיניו יותר פשוטות[3].

כל כך פשוט היה לחכמים שהדרשות אינן אלא הסבר רטרואקטיבי, עד שגם כאשר מסבירים הלכה מסויימת שנאמרה על ידי תנא מסויים בדרשא ספציפית, ברור לגמרא כי כל החכמים האחרים מודים גם הם בכל ההשלכות של הדרשא הזו, ורק שאלו: התנא שאינו דורש, מנין לו פרט זה שדרש חברו, (ברכות יג. שבת כז. קלא: ערובין טו: פסחים כא: כח: מג. צד: צא. יומא ח. ר"ה לד. ועוד רבים). לו היתה הדרשא מקור אמיתי, הרי ברור שאין שום סבה להניח שגם מי שמכחיש את הדרשא, יודה בתוצאותיה, וכל שנותר לנו הוא לבקש כיצד ומדוע הוא מודה בתוצאות אלו. כאשר ישנה מחלוקת ידועה בהשלכה בה עוסקים, אפשר באמת להניח "סבר לה כר' פלוני", אך בשום מקום לא יצרו מחלוקת הלכתית מכח מחלוקת בדרשא.

הלוי מתמקד בדרכי הכרעת ההלכה, ומראה כי בפועל לא השתמשו בדרשות להכריע מתוכם הלכות. שהרי התלמוד כולו מלא בדיונים הלכתיים, ובשום מקום אין אנו מוצאים את חכמינו פושטים ספק מכח דרשת מקרא. לפי המלבי"ם היינו צריכים לראות את החכמים משתמשים בכללים להוכיח ולהכריח מהם את ההלכות שדרשו "שהם לבדם הפשט הפשוט", ואילו בפועל "אין אנו מוצאים בשום מקום מברכות ועד נדה שיהיה אמורא או תנא פושט ספק מן הפסוק", קובע הלוי.

בנקודה זו התווכח עמו אלבק, אך כמה מקורות לכאן או לכאן לא ישפיעו על האבחנה הנכונה (כפי שהראינו לעיל, שבודאי באופן כללי יש כח בעיון בלשון התורה לברר את ההלכה, וכך הוא טבע העולם), שנדיר מאד למצוא בין כל אלפי הויכוחים, הכרעה או פשיטת ספק התלויה בדרשת פסוק. המקורות היחידים שהראה אלבק (לפי פרשנותו) נוגעים הם לדברי ראשוני התנאים, רבי טרפון ורבי עקיבא, אך בודאי לא לדברי האמוראים[4].

יותר מכך מראה הלוי, גם כאשר פירשו התנאים את ספקותיהם ואת משאם ומתנם, ולא השתמשו כלל בדיון בדרשות פסוקים. לאחר מכן אנו מוצאים אצל המאוחרים יותר דרשות לדינים האלו. דרשות שאינן מעורבות בויכוח ובהכרעת ההלכה. הויכוח המפורסם על "צרת הבת" הגיע למשא ומתן לפני רבי יהושע (יבמות טו.), אך במשא ומתן לא מעורבות כלל הדרשות שמביאים בגמרא (ח.) לדין זה. המשנה בכריתות (ג ז) מספרת על רבי עקיבא ששאל את רבן גמליאל ורבי יהושע "אבר המדולדל בבהמה מהו?" ואמרו "לא שמענו", ולאחר מכן דנים לפניו בקל וחומר. הבריתא (חולין קכז.) כבר מצאה דרשא למה שהסיקו רבן גמליאל ורבי יהושע בפלפולם, ('יפול' עד שיפול). לפעמים אפשר למצוא את עקבות הסברא התלמודית בדרשא עצמה, חכמים אומרים במשנה (כלים ה ז) "הואיל והוסק מכל מקום טמא", ובגמרא מסבירים: "ורבנן סברי טמאים יהיו לכם מכל מקום" (שבת קכה.).

ככלל, השיטה הסוברת שתורה שבעל פה מיוסדת על דרשות, צריכה לסבור כי זו הדרך הנכונה להכריע את ספקות ההלכה. וממילא השיטה בה נהגו האמוראים והבאים אחריהם, להכריע על ידי סברות ודיון במסורות בלבד אינה שיטה נכונה. אין לטעון שהאמוראים לא ידעו את דרכי הדרשות, שהרי בכדי להסביר את תורת התנאים נהגו הם לדרוש דרשות תמיד. דבר מוזר הוא לחשוב שהשיטה האמיתית והנכונה אותה קבלו מסיני בלימוד התורה נשכחה ונעלמה מעיני חכמי ישראל בכל הדורות, אם היו חושבים התנאים האחרונים שזו השיטה על פיה יש להכריע את ספקות ההלכה, היו משקיעים בשימור ולימוד שיטה זו את כל האנרגיה שהשקיעו בשמירת המשניות והבריתות. ובקצרה: ניתן להסיק שדבר שנשכח ולא טרחו די לשמרו, הוא בהכרח אינו עיקרי.

דרך הלימוד בדרשות המקראות מוסברת במקומות שונים בתלמוד. ידוע הכלל "אין אדם דן גזרה שוה מעצמו אלא אם כן קבלה מרבו" (פסחים סו). כלל זה נאמר על ידי בני בתירא הנשיאים להלל הבבלי תוך כדי ויכוח הלכתי, הלל השתמש בגזרה שוה, ובני בתירא השיבו לו שאין הם מקבלים את הגזרה השוה שבידו. בירושלמי שם (פ"ו ה"א) תיארו את הויכוח במפורט יותר ומסיימים: "אע"פ שהיה יושב ודורש להן כל היום לא קיבלו ממנו, עד שאמר להן: יבוא עלי כך שמעתי משמעיה ואבטליון, כיון ששמעו ממנו כן עמדו ומינו אותו נשיא עליהן".

הירושלמי גם מסביר מדוע אין אדם דן גזירה שוה מעצמו: "רבי יוסי בי ר' בון אמר בשם רבי אבא בר ממל, אם בא אדם לדין אחר גזירה שוה מעצמו, עושה את השרץ מטמא באהל ואת המת מטמא בכעדשה… רבי יוסה בי ר' בון בשם רבי בא בר ממל: אדם דן גזירה שוה לקיים תלמודו, ואין אדם דן גזירה שוה לבטל תלמודו. ר' יוסי בי רבי בון בשם ר' בא בר ממל אדם דן ק"ו לעצמו ואין אדם דן גזירה שוה לעצמו לפיכך משיבין מקל וחומר ואין משיבין מגזירה שוה".

מן המעשה הקדום הזה למדנו שלש נקודות לענינינו: 1) היתה דרך התנאים לדרוש גזירה שוה "לקיים תלמודו", בלי שקבל מרבו דבר, רק בכדי שיהיה מקור בתורה להלכה שבידיו. 2) אין משיבין על גזרה שוה משום שקבלה מרבו ולא משום שאין אפשרות להשיב עליה. 3) הגזירה שוה היא 'גמישה' מאד ולו היינו משתמשים בה בכל מקום היינו יכולים לבדות הלכות חסרות פשר.

כך לא קבלו בני בתירא את דרשתו של הלל, עד שלא הודיע להם שדבריו דברי קבלה. בדברים אלו משתמש בעל נמוקי יוסף בשם הרא"ה (בבא קמא פרק ח):

"יש מן התימה, דכולהו תנאי לא ילפי מההוא קרא, ואין אדם דן גז"ש אא"כ קבלה מרבו? ובירושלמי אמרו: כל מילתא דלא מיחורא מייתינן מאתרין סגיאין. ופירשו המפרשים ז"ל דהכי פירושו: כל דבר שיודעין בו שכן הוא האמת, אבל לא נתברר לו סמך מן הכתוב, הרשות ביד כל אדם לדונה ולהביאה".

אמנם דעת רוב הראשונים שהכלל "אין אדם דן אלא אם כן קבלו מרבו" נאמר רק לגבי גזרה שוה[5] (אף שהירושלמי אינו ממעט אלא קל וחומר, לעומת גז"ש שעוסק בה). אבל עדיין למדים אנו שכך היה דרכם, להביא ראיות "מאתרין סגיאין" לכל "מילתא דמיחוורא". וכך אמרו גם בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ג ערובין פ"י ה"א) על שתי דרשות שהובאו להלכה אחת "כי הא דא"ר יוחנן כל מילתא דלא מיחורא מייתין לה מאתרין סגיאין". ראה גם ירושלמי סוטה (פ"ה ה"ד) "דנין לו מן הדין שיהא הכל משועבד להלכה", וביבמות (פ"ח ה"ג): "אמרו לו אם הלכה נקבלה אם לדין יש תשובה… אמר להם כי הלכה אני אומר ומקרא מסייעני".

ראוי לציון במיוחד הוא הדיון בנדה יט: בו מציעה הגמ' ללמוד גזרה שוה מדברי קבלה, שלא מן התורה (שיר השירים ואיוב), ואעפ"כ אומרים עליה: "אין אדם דן גזרה שוה אלא אם כן קבלה מרבו". ונראה כי מה שצריך לקבל מרבו היה את ההלכה, אבל המקור בכל מקרה אינו דברי תורה.

הרי שחכמים עצמם מפרשים את דרכיהם, ומלמדים אותנו כי היה דרכם לדרוש מקורות להלכה אחר שכבר היתה קיימת בידם. מכאן עדיין אין להכריע שזה ענין רוב הדרשות, ובודאי שגם דרך זו צריכה הבנה ועיון, איזו רמה של מקור מהוות הדרשות.

פרשנינו הקדמונים

הקדמונים מפרשי התורה והתלמוד נגעו בשאלת הדרשות בהרבה מקומות, אגב עיסוקיהם בפרשנות המקרא וההלכה. מדבריהם ניתן ללמוד כי ראו צורך להדגיש ולהבהיר על דרשות רבות ושונות שאינן יכולות להוות מקור לפסיקה, אלא רק מקור רטרואקטיבי.

הרמב"ן כותב:

"הוי יודע שזה שאמרו שאין אדם דן גז"ש מעצמו, אין כוונתם לומר שכל גז"ש מבוארות להם מסיני שמצינו חולקים תמיד… אבל הכוונה בגז"ש שהוא מסיני שהקבלה בידם שדין שחיטה שאינה ראויה נלמד מגז"ש דשחיטה שחיטה, והיתה סברתו של ר"מ שהנכון ללמוד אותה משחוטי חוץ ויהיה שמה שחיטה, ור"ש ראה בדעתו שיותר נכון ללמוד אותה מן וטבוח טבח והכן ולא תהיה שחיטה שאינה ראויה נדונית שחיטה וכן כולם", (השגות הרמב"ן לספר המצוות, שורש שני).

הרי מפרש הרמב"ן את הלימוד של גזירה שוה, כאשר ההלכה היתה קבלה בידם, וכל הנדון של חכמים היה האם יש ללמוד ממקום זה או אחר, וכך מדגיש הרמב"ן בהרבה מקומות בפירושיו[6].

רב האי גאון מבדיל בין ראיה לבין מדרש, "הכין חזינא דלא ראיה היא אלא מדרש הוא, ועיקר מילתא הלכה מקובלת", (תשו' הגאונים אסף סי' יד. אוצר הגאונים, ב"ק כח.). כאשר אין ראיה אמיתית, המדרש מתבסס על הלכה מקובלת.

רב שרירא גאון מפרט באגרתו המפורסמת את חלקי התורה, ועל מדרשי ההלכה הוא כותב כך: "ספרא וספרי, היכא רמיזן הלכתא בקראי".

גם הרמב"ם בהקדמתו למשנה מחלק את התורה שבעל פה לחמשה חלקים: א באורים על התורה המקובלים מפי משה ע"ה ויש להם סמך וראיה בהפסוק ואין בו מחלוקת, ב הלכה למשה מסיני על פרטים מחודשים, ג הדינים שחדשו מסברא ובהם נפל מחלוקת, ומאריך לפרש איך תפול מחלוקת בסברות כפי שנוי הדעות, ד גזרות, ה תקנות. נראה שאינו מייחד מקום לדינים שיצאו מן התורה על ידי דרשות, אלא כוללם בדינים המקובלים, (כך גם משמעות דברי המאירי בהקדמת אבות ד"ה ודע, והחינוך מצוה של).

  • "ועוד יש לך לדעת כי כל מה שדרשו חכמים מן הכתוב לא היה עיקר שלמדו זה מן הכתוב רק כי בלא זה כך הדבר לפי דעת ושכל החכמים והדבר הוא אמת בעצמו רק שא"א שלא יהיה הדבר נרמז בכתוב כי התורה תמימה ויש בה הכל", (מהר"ל באר הגולה ג).
  • "עקרי הדינים כולם מקובלים ממשה רבינו עליו השלום, אמנם קבלו חז"ל שדברי המסורה רמוזים… והיה מפורסם אצלם שטוב בעיני ה' שנעמול גם בידיעת מקום רמזי תושבע"פ וע"כ יטרחו כ"א לבקש הרמזים האלה כפי שיראה יותר נכון", (רמח"ל מאמר העיקרים).
  • "לא היה יכול להכריחם מן הפסוק עד שקבל שכן ההלכה כמו שדרש… וזוהי עבודת בני ישראל עמלי תורה שיישבו ההלכות שנאמרו למשה בסיני והסודות והדרשות כולן יתנו להם מקום בתורה שבכתב ולזה תמצא באו התנאים וחברו תורת כהנים וספרי וכדו' וכל דרשתם בכתובים אינם אלא ע"פ ההלכות והלבישום בתורת ה' תמימה שבכתב", (אור החיים ויקרא יג לז).
  • "משמת רבי עקיבא בטלו זרועי תורה (סוטה מט:), "עומק סברא ולסמוך טעמי תושבע"פ על מדרשי המקראות ואותיות היתירים ולשונות המשתנים במקרא", (רש"י).
  • אמר לו ההוא מרבנן לרבא, ואימא השרץ… (הציע לו לדרוש את ההלכה בצורה אחרת), אמר לו רבא מה לי הכא מה לי הכא, (חולין קכז.). "אין נח לדרוש המקראות במדה זו אלא לומר דבר המקובל", (רש"י).

כשאנו מעיינים בספרות כללי התלמוד, גם בהם נמצא דברים בסגנון דומה:

  • בספר הכללים 'מר קשישא' מאת בעל חוות יאיר, מאריך מאד להראות חוסר שיטתיות בדרשות ובכלליהן, ומסקנתו היא: "תמצית הדבר שרז"ל סמכו על קבלתם ומה שהיה באפשר הוציאו מדקדוקים רבויי ומעוטי", (ערך מעוט, ערך דרש, ערך ילפותא).
  • בספר 'יד מלאכי' כותב: "פירוש המצוות ודיניהם קבלן משה רבינו עליו השלום מסיני, ובני ישראל היו חוקרין ודורשין להוציאן מן הכתוב", (ערך דרשא).
  • בספר 'מלא הרועים' כתב: גז"ש צריכה להיות מקובלת מסיני בין בענינים בין במלים, אלא שאם אח"כ שכחו המלים ועדיין זוכרים הקבלה יכולים בפלפולם לומר שמתיבות אלו נתקבלה, ובאופן זה הוא שתוכל לפול מחלוקת, (ערך גזרה שוה).
  • בספר 'כוזרי שני' סוף ויכוח שני מאריך להראות כיצד הרבה דרשות באו רק אחר שידעו את הדין, ובקשו דרשא כמקור וסמך לדין הידוע.
  • הרב קלמן כהנא בספרו 'חקר ועיון' (ח"א, הדרשות) סוקר את השיטות של המחברים האחרונים, הוא מביא את דעתו של רד"צ הופמן בפירושו לויקרא כי הדרשות באו לאחר הדין הידוע בקבלה (דבריו הובאו לעיל). וכן את דעת רש"ר הירש בפירושו לשמות כא שמראה כיצד אי אפשר להוציא את ההלכות מן התורה שבכתב, אלא שהן באו בקבלה בעל פה.
  • "חז"ל רצו להסמיך גם ענינים אלו המקובלים לתורה שבכתב… והכוונה שהלכות ברורות ומקויימות אצלם ע"י הקבלה היו דנים בגז"ש ובק"ו ובשאר המידות הנדרשות למען יהיו נסמכים לתורה שבכתב", (מהר"ץ חיות, מבא התלמוד).
  • בעל הכתב והקבלה אינו נוקט עמדה חד משמעית, ראה גם בהקדמתו עמ' 17, (עיקר מטרת חיבורו של הכתב והקבלה היא הצדקת דרשות חז"ל ה'בעיתיות', הנראות סותרות את הפשט, מתוך הענין וההגיון). גם בלשון המלבי"ם ישנן כמה משמעויות, ובהקדמתו הוא כותב: "וכל התורה המסורה בע"פ הלא כתובה על ספר תורת אלהים… ויבינו במקרא את כל התורה שנמסרה בסיני".
  • בספר "נביאי אמת" מהרב אברהם וולף זצ"ל ומחותנו, מביא את דברי "אור החיים" על התורה (פרשת תזריע), שאף שהדרשא אינה מוכרחת, כיון שקבלו חכמים את ההלכה, ראוי לדרוש אליה את המקרא "וזה כלל נכון בפירוש התורה". וכותב ששמע מבעל ה"חזון איש" שדעתו כדעת בעל אור החיים בנושא זה, ומציין שם לדורות הראשונים ולרד"צ הופמן בהקדמת ויקרא, (נביאי אמת עמ' קכח).

גם הפרשנים, הקדמונים והאחרונים רואים את הדרשות בעיקר כצורה של חיפוש מקור בתורה, להלכה קיימת ומקובלת בידם.

הערות:

[1]בתוספתא (חגיגה א ט, וכן ערובין ח כד) ציינו על משנה זו: "מוסף עליהם ערכין וחרמים והקדשות ומעש"ש מקרא מרובה ויש להן על מה שיסמכו, אבא יוסי בן חנן אומר אלו שמונה מקצוע תורה גופי הלכות". הרי שהוסיפו ענין מעשר שני, (כנראה תרומות ומעשרות שייכות לקדשים). אבא יוסי בן חנן היה קדום מאד, ואפשר שבזמנו מסכת ערובין היתה סוף סדר מועד. ולענין זרעים ראה בדוה"ר שם.

[2]יוצא מן הכלל הוא מקרה שבו הסברא פשוטה מדי, כמו שמיתת הבעל מתירה אשת איש (ראה תוספות שבועות שם). במקרה זה השאלה היא לשם מה צריכים להביא פסוק, ולא לשם מה צריכים פסוק.

[3]ראה: מתנ"ע פ"ז ה"ב, תרומות פ"ה ה"ב, בכורים פ"א ה"י והי"א, ופ"ט הי"ז, שמטה פי"א ה"א, בית הבחירה פ"ג ה"ו, פסוהמ"ק פ"ג ה"ז, אסו"מ פ"ב ה"ו, מעה"ק פט"ז הי"ז, תמידין פ"ז הי"א, חגיגה פ"ב ה"א, שגגות פ"א ה"ב, (ציונים אלו מרמב"ם חלק שני, וכבר העירו המפרשים על הענין בהרבה מקומות, למשל: פמ"ג יו"ד ב, תוי"ט תרומות ו ו).

[4]אמנם מצאנו בחולין קלג. "בדק לן רב יוסף האי כהנא דחטיף מתנתא חבובי קא מחבב או זלזולי קא מזלזל ופשטנא לי' ונתן ולא שיטול מעצמו", וגם כאן אין הכרח כי אפשר ש"ונתן ולא שיטול מעצמו" הוא בריתא (כך משמע שם קלד:, "בדק" הוא כעין מבחן בדבר שאמורים לדעת אותו), או שזהו באמת הסבר הגיוני לדין "ונתן".

וכן מצאנו הרבה הדינים שאמרו האמוראים וציינו עליהם מקרא או דרשת המקרא, אבל אין המדובר בפשיטת ספק, אלא בדין אותו לימדו ואפשר שהסמיכו אליו את המקרא לאחר מכן, וכן אפשר שהוא דין עתיק, כמו שמצינו בהרבה מקומות.

וראה בירושלמי ערלה א ב 'בבואכם לפי ששינה הכתוב משמעו שינו חכמים חיובו'. הכוונה שנאמר בבואכם ולא כי תבואו. אך דא עקא שלא מדובר בהלכה, אלא בשאלה האם התחייבו מיד בביאתם לארץ, או לאחר יד' שנות כיבוש. מכאן רואים שהשינוי בלשון הביא את חכמים להסיק מסקנה, אך לא מדובר במסקנה הלכתית. ובכל אופן מדובר בענין חריג, כפי שמעיר הירושלמי שם שלר' ישמעאל אין לדייק דיוקים כאלו שאמר זו היא הויה זו היא הקמה וכו', ואעפ"כ כאן הוא דורש (ומש"כ הפני משה דתרי תנאי אליבא דר' ישמעאל, בלתי אפשרי, שהרי ברור שלא התווכחו התנאים על עיקר שיטת ר' ישמעאל הרגילה תמיד שאינו מקבל את דרך הדרשה של ר"ע).

[5]מהות ההגבלה של "קבלה מרבו" לענין גזרה שוה אינה נוגעת לדברינו כאן, וראה בדורות הראשונים ח"ד פי"ח שמברר פרטיה. וכאן נציין כי בהרבה גזרות שוות מצינו מחלוקת (תענית כ. ושבועות לה: ושבת צו: ושבועות ו: ז. נדה כב: סנהדרין יג: טז. נד. פט: נדרים עח. מכות יד: קדושין יד: וברכות לה. וב"מ קיא: ועוד רבים) שנחלקו אם הוא גז"ש או לאו. וגם נסתפקו האם דורשים (ברכות כד. סנהדרין נג זבחים ד. ברכות יב: יומא מז. זבחים פח: ספרי במדבר יח ב). לומדים פעמים רבות גזרה שוה מדברי נביאים (ברכות יב: כד.פסחים ז: זבחים פח: קיג: מגלה ב: ב"ב קכג נדה יג: נזיר ה.), וכן באגדות (כתובות קיא: סנהדרין כא: ע. צב. חגיגה יב: ברכות ה. ר"ה יא: מגלה יב: תענית ב. מנחות מג:).

[6]"זה ישוב פשוטן של מקראות ולרבותינו בה עוד מדרשים לחזק הענין הזה", (ויקרא א ה).

"ועוד לרבותינו בזה מדרשים ביתור הלשון, וכולם הלכה למשה מסיני", (ויקרא יא לו).

"והנה הכתובים כמשמעם (הכוונה לא כמדרשם) והמדרשות למדו אותן מגז"ש למשה בסיני", (ויקרא יד מג).

"והנכון בעיני… וראיה… וזה מדרש חכמים שאמרו בתו"כ… רק סמכו הכתוב להם", (ויקרא כג ב).

"והן אסמכתות שעשו רבותינו לקבלתם", (ויקרא כג מ).

"המדרשים שקבלו רבותינו ברמזי התורה", (ויקרא כה יד).

"מדרש בכל צפור להתיר משולחת כו' קבלו כן לרמוז בכל צפור להתיר משולחת", (דברים יד ג).

"חז"ל אמרו מכאן… וזו הלכה ורמוזה במקרא", (דברים טו יח).

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

2 מחשבות על “כב מקורות ההלכה”

  1. קשה להגיד אבל שההלכות היו ידועות והדרשות הם רטרואקטיביות, הרי בן זומא דרש לק"ש בלילה ור"ע עם ה"דוה בנידתה" ונראה שיש עוד הרבה מקומות(לא כל כך זוכר או בקיא..) וגם קשה לומר שכל הפרטים הללו הלכות מקובלות שעברו כי איך זה אפשרי, וגם בימי משה נשתכחו וכו ובימי עזרא חזרו ויסדום וכו. וגם מה זה נותן להסמיך את זה על הכתוב?
    תודה.

    1. 1. יש דברים שהתחדשו מכח דרשות, השאלה היא מה הוא הכלל ומה היוצא מן הכלל
      2. הלכות מקובלות לא בהכרח מסיני אלא שההלכה קדמה לדרשה
      3. לגבי מה זה נותן ראה מאמרים הבאים בסדרה.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *