נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

כג. אגדות חז"ל על המקרא

גדות חז"ל על המקרא הן עולם שלם ומופלא, יש מהן אשר גם הסופרים ומבקרי הספרות עומדים משתאים מול יופיין וחכמתן[1], יש העוסקות בפרשנות, ויש מפליאות ומתמיהות, יכולות להיראות לקורא כמוזרות וכחסרות בסיס.

 

כג. אגדות חז"ל על המקרא

אגדות חז"ל על המקרא הן עולם שלם ומופלא, יש מהן אשר גם הסופרים ומבקרי הספרות עומדים משתאים מול יופיין וחכמתן[1], יש העוסקות בפרשנות, ויש מפליאות ומתמיהות, יכולות להיראות לקורא כמוזרות וכחסרות בסיס.

לעיל "המסורת בישראל" הראינו מתוך תחום אחד (תולדות מצרים) כיצד אגדות חז"ל נושאות בחובן מסורות עתיקות שעברו מדור לדור מאות רבות של שנים[2], ולא נכפול כאן את הדברים. אלא ננסה לעמוד קצת על השיטות בהן דרשו חז"ל את המקרא בתחום הסיפורי. ולשם כך נצטרך להתייחס לאגדות חז"ל בכלל.

הבעיות העומדות בפני המנסה לפרש את אגדות חז"ל הן כמה וכמה:

  • מעשים וסיפורים הנראים חסרי כל בסיס ומקור בכתוב.
  • סיפורים ותיאורים פנטסטיים שלולי היו כתובים, אין הדעת סובלתם.
  • מעשי נסים ונפלאות, הנראים מכחישים את ערכם של הנסים המסופרים בתנ"ך.

גם כאשר המפרשים, חדשים וגם ישנים, מתאמצים להסביר את הענין, ולפעמים גם מצליחים. הכל נראה עדיין 'בדיעבד', ועדיין לא נמצא חיבור שינסה לפרש בצורה שיטתית את דרכם של חז"ל, ללמדנו כי כל מה שעלינו להבין הוא לא "מה הוא התירוץ לאגדה התמוהה?", אלא "מה היא דרכם של חכמינו, ועל מה היא מיוסדת?". כאשר ננסה לעמוד על דרכם של חכמינו, מתוך הבנה של היכולת המועטה שלנו להבין את הדברים לאשורם, בודאי נראה את הדברים אחרת.

נביא קודם את התייחסותיהם של המפרשים, מכל הסוגים, ומתוך כך יתבארו היטב גם השאלות והבעיות הרחבות שמעלות האגדות האלו.

מקורן וסמכותן של האגדות

 המפרשים, יחד עם מגיני המסורת שבכל דור התבטאו פעמים רבות על מדרשי הפסוקים של חכמינו בצורה שנותנת מקום להבין שאין בידינו להסביר ולהוכיח את מה שנדרש מן הפסוק. וגם אין חובה לקבל כל מדרש אגדה על הכתוב.

רב האי גאון כותב:

"הוו יודעים כי דברי אגדה לא כשמועה הם, אלא כל אחד דורש מה שעלה על לבו בגון אפשר, ויש לומר לא דבר חתוך... לפיכך אין סומכין עליהם... ואומדנא נינהו.

ורב שרירא גאון כותב:

"הנכון מהם מה שמתחזק על השכל ומן המקרא נקבל מהם", (דברי שניהם מובאים באוצה"ג חגיגה יג).

הרב אברהם אב"ד בספר האשכול (ח"ב ה' ס"ת) מביא את תשובות הגאונים ומסיים:

"יש מהם שהוא כך, כגון דברי ר' יהודה בוזאת ליהודה ששמעון נכלל ביהודה, כדמצינו ביהושע חלקו בתוך נחלת בני יהודה, ויש שאינו כן כגון מה שאמר ר"ע מקושש זה צלפחד, והתלמוד והמדרש הזכירו דעתו של כל אחד ואחד, ואנו לפי שכלו יהולל איש, וכן אגדות שאמרו תלמידי תלמידים כגון ר' תנחומא ור' הושעיה אינו כן לכן אין סומכין על אגדה".

וכך נוהגים הגאונים בהסבירם את האגדות, ורב האי כותב:

"אנו מפרשים לך דעתו של תנא זה ותוכן כוונתו, ואמתת מה שהיה סבור, ואין אנו ערבים עכשיו שהדברים הלכה, וודאי משניות (= מאמרים) הרבה יש שאינן הלכה, (תשו' גאונים ליק צט).

גם מחברי ספרות הכללים הולכים בדרך זו, וכותבים (בכללי כנסת הגדולה, הליכות עולם, ומבא התלמוד מרבי שמואל הנגיד המודפס בסוף מסכת ברכות):

"כל פרוש שיבא בגמרא על שום ענין שלא יהיה מצוה זוהי הגדה ואין לך ללמוד ממנה אלא מה שיעלה על הדעת... מה שפרשו בפסוקים כל אחד כפי מה שנזדמן לו ומה שראה בדעתו ולפי מה שיעלה על הדעת מן הפרושים האלו לומדין אותם והשאר אין סומכין עליהם".

הרמב"ם כותב:

"כל אותן הדברים דברי הגדה ואין מקשין בהגדה וכי דברי קבלה הן או מילי דסברא אלא כל אחד ואחד מעיין בפירושן כפי מה שיראה לו, בו ואין בזה לא דברי קבלה ולא אסור ולא מותר ולא דין מן הדינין, ולפיכך אין מקשין בהן, ושמא תאמר לי, כמו שיאמרו רבים: וכי דברים שבתלמוד אתה קורא הגדה? כן! כל אלו הדברים וכיוצא בהן הגדה הן בעניינם, בין שהיו כתובין בתלמוד בין שהיו כתובין בספרי דרשות בין שהיו כתובין בספרי הגדה", (שו"ת הרמב"ם סימן תנח).

והמאירי:

"כל דבר מן המדרשות אינם הכרח לדין כאלו בא בתלמוד, אלא יוכל לקבלו מי ירצה ומי שאינו רוצה אין בו הכרח", (מגן אבות א).

בעל "שלטי הגבורים" כותב גם הוא על חוסר ההכרח שבדרשות:

"ויש מן המדרשים שכוונת חכמים בהם לדרוש המקרא בכל ענין שיכולין לדרוש... וכזה תמצא... והודיע לו שיש לך לפרש המדרש בענין הקרוב לו... וכיו"ב אומר שם גם מדרשים אחרים, ועוד אמרו בתלמוד א"י פ"ז דנזיר וכי המדרשות אמונה הם? דרוש וקבל שכר, הא לך הדבר מבואר שלא אמרו חכמים המדרשים על דרך אמונה ועיקר, אלא להרבות טעמא למקרא ולדרשו בכל פנים אולי יש בהם רמז... יש מהן שהן דרך גוזמא", (ע"ז ו.).

הרמב"ן בקונטרס הויכוח כותב:

"המדרש שלא כהמקרא והתלמוד אינו אלא שרמוניש (דרשה לצבור) וכמו שאם יעמוד ההגמון ויעשה שרמון ואחד מן השומעין ישרה בעיניו וכתבה וזה הספר מי שיאמין בו טוב ומי שלא יאמין בו לא יזיק ועוד אנו קורין אותה הדרשה הגדה לומר שאינו אלא ספור דברים שאדם מגיד לחברו", (דבריו מובאים גם בשו"ת חתם סופר סימן יז).

ובויכוח ר' יחיאל מפריס:

"(המדרשים) אם תרצה תאמין ואם לא תרצה לא תאמין בהם, כי אין משפט נכרת על פיהם", (יו"ל ע"י גרינבוים, תרלג).

הרשב"ץ:

"הוו יודעים שכל דבר הבא לנו מן המדרשות אינם הכרח לדין כאלו בא בתלמוד שלנו או בירושלמי ובריתא, אלא יוכל לקבלו מי שירצה, ומי שאינו רוצה אין בו הכרח", (מגן אבות סי' א).

"אותם פתגמים סיפורים דברי חכמה ומוסר הכלולים בשם אגדה ושענינם הוא להביע משל חכמה ומוסר או ביאור לכתובים שאין בהם חוקים אין לומר עליהם שניתנו מסיני ואין עלינו שום חיוב לקבלם. בענין זה עלינו להחזיק בדברי ר' שמואל הנגיד במבא התלמוד שלו", (רד"צ הופמן הקדמה לויקרא, במקור הגרמני הדברים חריפים יותר).

רש"ר הירש כותב:

"דעת מעכ"ת שהאגדות נמסרו מסיני, דרך מסוכן. מה יעשו אשר שמעו ממוריהם היום דברי האגדות נמסרו מסיני כמו גופי התורה, ויבואו אח"כ לספרי גדולי קדמוננו אשר כל בית ישראל נשען עליהם ויראו זה אומר דברי אגדה אינם אמונה אלא אומדנא וסברא, וזה שנאמרו דרך גוזמא או כאשר ידבר איש אל רעהו דברים שאין כונתם להיותם אמתיים אלא כדי לשעשע אוזן שומעם לפי שעה, או ראו בחלום אשר יספרו, או שאין ללמוד מן האגדה אלא מה שיעלה על הדעת... אין להתחכם ולהתחסד יותר מגדולי קדמוננו הגאונים רב שרירא ורב האי ורבינו נסים גאון ובעקבותיהם רבינו חננאל והריטב"א, אשר כולם למדו דעת את העם ומסרו כלל זה בידם שדברי האגדה הם רק סברא ואומדנא הם ואין ללמוד מהם אלא מה שמסכים על הסברא, או כמו שרשם רבינו שמואל הנגיד במבא התלמוד... וכל זה להציל עדת ה' מסכנת השבושים שאפשר שיעלה איש ואיש כפי... היות הדבר כן, נלע"ד שאין להעלים דברים האלה מעיני תלמידים, אלא אדרבה מצוה וחוב עלינו להודיע אותם כל זאת למען לא ידמו בנפשותם שיהיה מעיקרי הדת והאמונה להאמין בכל דבר הבאי באגדות כפי משמעות הפשט, ויהיה בעיניהם כל שדעתו נוטה מזה כאלו כופר בעיקר ח"ו. ואם אני סובר שאפשר שה' עשה נסים לאמוראים וחברי אינו סובר כן, וכי רשאי אני לכעוס עליו או להתפאר בלבבי כאלו יש לי יתרון באמונה ממנו? וקרוב לענינים אלו השאלה על מהות הכשוף... הרשות נתונה לכל משכיל לפנות בדעותיו בענינים אלה או לדרך זה או לזה באין מכלים אלה את אלה או להודות שאינו יודע דבר ברור ומעולם לא טרחתי לחקור... ומה נפקא מינה?... ונזהר לבלתי עשות פרוש דחוק ורחוק לפסוק או לאגדה או למימרא רק למען כסות ערותינו ועניות דעתנו".

כן כתב רש"ר הירש:

כל דברי האגדה אינם מיוסדים על קבלה מסיני אלא רק סברת החכם המגידה באומד דעתו, (נדפס ב"המעין" טבת תשלו).

ברור שכל ההכרזות האלו לא לחינם נכתבו, וישנן מספיק סבות חשובות להסתייגות הזו של הקדמונים מלקבל את דברי האגדות. אבל אין בכל זה דבר שיעזור לנו להבין את חכמינו, שהרי גם דבר שאין חובה לקבלו, אין זה אומר כמובן שאיננו נכון, או שנכתב ללא כוונה.

נצרף כאן עוד מספר מקורות לעיון:

  • "שכך דרך בעלי אגדה על סמך כל דהוא בונים דבריהם", (שו"ת רא"ש יג כא).
  • "דברי אגדה לאו דסמכא הן וקרא מדרש הוא ולא עיקר", (ר"ח חגיגה טו.).
  • "שבעים פנים לתורה ובאגדה אפשר לפרש גם פרוש מנוגד לחז"ל", (אור החיים דברים לב א).
  • "בענין דרוש ניתן רשות לאחרונים לומר אף שהראשונים אמרו דרך אחר", (החיד"א בפי' אדר"נ פט"ו).
  • "בענינים שאין הלכה אלא מדרשים והענינים תלויים בתורה ונחלקו רז"ל במדרש זה אומר בכה וזה אומר בכה ויתקרב לשכל האדם ענין מאותם הענינים ונוטה כדעת א' מהם... בענין איוב י"א היה וי"א לא היה יהיה הבחירה ביד האדם לתפוס כדעת א' מהדעות האלו", (חסד לאברהם, עין הקורא נהר א).
  • "כי כן ארחות הדורשים שמראים פנים לכל צד רק שיהיה סברא טובה", (בתי נפש להחיד"א, על הגדה של פסח, ד:).

יש מן האגדות, שמבלי שום קשר לשאלת מקורן, התקשו בהם החכמים, ראשונים ואחרונים. והתייחסו אליהן בצורה מעורבת, כך כותב רב האי גאון, על דברי רב ביבי בר אביי חגיגה ד:

"ורב ביבי שאמר את המעשה הזה יחיד הוא, ולא שנתכוין לשקר אלא שמאד מאד היה מעמיק לדבר עם המלאכים ושוקד לראות את השדים, וממה שהעמיק בדברים הללו נסתכן ודומה שנפגע וכו' או שמא נדמה לו לרב ביבי המעשה הזה בחלומו כדרך שהרבה מבני אדם מספרים שהם רואים בחלומם", (זכרון לראשונים סימן רמה). הדברים מובאים גם בפירוש רבינו חננאל שם, ומסיים: "אין סומכין עליו".

והרמב"ם באגרתו לחכמי מרשיליא כותב:

"ואני יודע שאפשר שתחפשו ותמצאו דברי יחידים מחכמי האמת רבותינו ע"ה בתלמוד ובמשנה ובמדרשות שדבריהם מראים... אל יקשה זה בעיניכם, שאין דרך שנניח הלכה למעשה ונהדר אפירכי ואשנויי, וכן אין ראוי לאדם להניח דברים של דעת שכבר נתאמתו הראיות בהם וינעור כפיו מהם ויתלה בדברי יחיד מן החכמים עליהם השלום שאפשר שנתעלם ממנו דבר באותה שעה או שיש באותם הדברים רמז או אמרם לפי שעה... ולעולם אל ישליך האדם דעתו אחריו".

"ראיתי לר"א הגדול בפרקיו הנקובים בשם פדר"א ולא ראיתי מעולם דבר מופלא מהם בדברי איש ממאמיני תורת מרע"ה וכו' הוא דבר המשבש דעת המאמין בתורה וישחית לאיש החכם אמונתו מאד מאד", (מורה נבוכים ח"ב כז).

רגיל הלשון אצל הראשונים והאחרונים, כי אין טעם להקשות ולפלפל על האגדות:

"ואלו כולן מדרשות הן ואגדות ואין מקשין עליהן, דתנו רבנן אין מקשין בהגדה ויש באגדות רבות קושיות בהגדה, משום זה אין סומכין ע"ד אגדה מרב האי ז"ל", (אוצר הגאונים פסחים ג.). "דטעמים שנאמרו ע"ד מדרש אין לדקדק מהם כ"כ", (תשב"ץ א נ). "אין מתישבין בדברי אגדה", (רשב"א מגלה טו). "ומה שהבאת מן המדרש, וכי אתה משיב מן ההגדה?" (שו"ת הרשב"א ח"ג סי' שמ, ח"א נ), "וזכורני ששאלתי לו באגדות התלמוד מזה לזה ואמר אל תשאלוני ממדרש על מדרש", (לקט יושר, ח"ב יו"ד, עמ' מ ענין א). "אין למדין מאגדה כנגד הסוגיא או הסברא", (שבו"י ח"ב קעט). "ואולי לא דקדקו כל כך בלשון האגדה", (רמב"ן במדבר כו ד). "קשה דמשמע לפרוש זה שניתנה כבר שבת ואלו לקמן אמרו במדרש מה יום מיומיים וכו' דמשמע שלא ניתנה שבת וי"ל דאין משיבין על המדרש", (בעלי התו' עה"ת פרשת בשלח).

ישנם דברים מוגזמים ומטעים באגדות:

"טעו רבים וטובים בדברי אגדה המשבשים את הדעות", (ראב"ד הלכות תשובה ג ז). "אגדות ידועות לא יקובלו הדברים במקום שיש מכחישים מן השכל", (דעת רשב"ח המובא ברד"ק ש"א כט). "אע"פ שנשאר דעת האומר כן בתיובתא, אין עיקרי האמונות תלויות בראיות של פשוטי מקראות ואגדות, וכבר ידעת שאין משיבין באגדה, ואל יבהילך מאמר וכו' שהוא דרך הפלגה", (מאירי שבת נה.). "יש מהן שהם גוזמא ויש מהם שהם בחזון", (שלטי הגבורים ע"ז פ"א, בשם ריא"ז). "ויהיה ג"כ גוזמא כמ"ש חכמים ז"ל דברה תורה בל' הבאי", (אגרת הרמב"ם בענין תחית המתים). יש דברי הגדה אשר הגידו דרך גוזמא כאמרם ז"ל דברו חכמים לשון גוזמא גם נמצא לפעמים דרך גוזמא בשאר אגדותיהם, (ספר הברית קסא:).

אין האגדה מתכוונת למה שהיא אומרת, אלא לרמזים ומשלים וחידות:

"ההגדות ומהן מה שנראות שקר ויתבאר ענינם עם עיון מועט", (כוזרי ג עג). "האגדות שלפי הנראה הם דברים בטלים בהם גנוז..", (אבן שלמה להגר"א פ"ח). "על דרך המשלים וחידות סתומות", (רב פעלים, רבי אברהם בן הגר"א, הקדמה). "דברי האגדה שלמדונו חכמינו בעלי התלמוד ומדרשות שכולם המה משל", (צל"ח, בהקדמה). "כל דברי רבותינו באגדות המה רמזים וחידות", (צל"ח ברכות לג). "דברי אגדה התמוהין שבלי ספק יש בהם סוד וסתר והם דברי יחיד בלשון סתר", (שו"ת חו"י סי' רי). "וכמו שאירע בתורה ובקבלה, כך אירע בדברי חז"ל שדברו בחכמה הזאת במדרשים ובהגדות דרך משלים וחידות להסתיר ולהעלים הדברים... ועובר בהם לא ירגיש ויקחם כפשוטו", (רמב"ן פירוש לשיר השירים ב, עמ' תעט בהוצ' מוסד הרב קוק). אסרו להעלות אגדה על הכתב כי "כשלומדים האגדה פה אל פה מסבירים להשומעים את טעמיה ורזיה, אבל הקורא מתוך הכתב מבין הדברים כפשוטם בלבד", (שו"ת רדב"ז ח"ד רלב).

כל הביטויים האלו יצאו מפיהם של חכמי ישראל לדורותיהם, האמונים על מסורת חכמינו, ולא פקפקו חלילה בחכמתם או ברצינותם של חז"ל. עיקר מטרתם היתה להגן על המסורת ולבאר את דברי חכמים באופן היותר טוב. ברור שלא לחינם נכתבו כל ההסתייגויות האלו. ואם נפנה לאחור, לראות מה כתבו משכילינו על האגדות, נראה את ההבדל:

רנ"ק (מורה נבוכי הזמן שער יד, למברג 1851) מדבר על מוצאן של "האגדות הכוללות אמונות טפלות לחשים זרים ומעשי שדים וסיפורים מחשיכים יפעת כל אמונה צרופה, ואגדות המלאות הבאי ודברי נבלה... יחרד עליהם הקורא והשומע", ולדעתו הם שייכים למסדרי אגדות בתקופה מאוחרת, ואינם שייכים לישיבה הכללית שסידרה את הגמרא. "האגדות הזרות המחרידות את הלב לזרותם נמצאות בתלמוד הבבלי בלשון ארמי עמוק ובלול בפרסי". מוצאם הוא: "אנשים המוניים ותלמידים קטני הערך אספו בלשונם, וביניהם גם קלי הדעת ועקומי לב וחסרי טעם... והנה אלו הפחותים הכניסו בקבצים שלהם כל סיפור דובר נבלה וכל לשון הרע וכל גנאי".

כל דברי הנבלה והדופי האלו של רנ"ק תלויים בהשערתו כי התלמוד לא נכתב כלל על ספר אלא היה נשנה בעל פה עד כיבוש בבל ע"י הערבים. ואז "סופרי התלמוד שהיו בני בלי שם ואין בידם החפץ או היכולת לשקול הדברים במאזני הבחינה הטפילו מעצמם בחיבור הגמרא כל או רוב מה שמצאו הטוב והרע האוכל והפסולת יחדיו". רנ"ק מתנצל ארוכות וקצרות על השערה זו שאין לה שום הוכחה וביסוס היסטורי, וגם לא אמרה אדם לפניו, אך הוא רואה את עצמו "מגן ומחסה לכל עניני האגדה", ואולי חשב שבהשערות מוזרות כאלו מלמד על חכמינו זכות ודואג לכבודם. אלא שהשערה זו אינה עומדת בפני הבקורת, האגדה היא בשר מבשרו של התלמוד, וסוף סוף אין הבדל עקרוני ומהותי בין האגדות בתלמוד בבלי לבין אלו שבירושלמי ובמדרשים. האגדות האלו נמצאות בלב משא ומתן של אותם חכמים שעסקו במו"מ ההלכתי, ר' יוחנן וריש לקיש, רב ושמואל, רבה ורב יוסף, אביי ורבא. ואין כאן אלא אפולוגטיקה של כיעור. אותם מסדרים של התלמוד שהצליחו להנציח משא ומתן מסובך כל כך בצורה מדוייקת מפורטת ומקיפה מבלי לטעות ולהתבלבל, יכלו גם לדעת אלו אגדות הם כותבים, ומה היתה דעת האמוראים הגדולים עליהן. באותם ימים בהם שקד רנ"ק (בגליציה) על חיבורו, הוכיח צונץ (בברלין) במחקר ענף, כי האגדות יסודותן בדרשות שהיו דורשים בשבת בבית הכנסת, ולפיכך ראוי לגזור שהן משקפות את פני העם, ולא את הסרח העודף.

את המניעים האמיתיים מאחורי ה'פתרונות' של משכילינו לבעיית האגדות, חושף דוקא י.א. השל:

  • "כל מקום שאתה מוצא זלזול באגדה שם אתה מוצא התרוששות דתית, וגם בחוגי המשכילים של הזמן החדש, רבו המלגלגים על דבריה. יחס זה לא בא משום שמצאו בה מליצות זרות ומאמרים שאינם מתקבלים על הדעת, אלא משום שכל עיקר העסק בבעיות החיים מתוך אספקלריה של אמונה זר היה לרוח האנשים הללו. דללו וחרבו נחלי אמונה, וכל משא ומתן בדברים שבין אדם למקום היה בעיניהם קש וגבבה. אין מראין לאדם אלא מהרהורי לבו, אחד המלומדים (יוסט, ב:ציון, כרך ב תרב עמ' 108), הציע "שלימוד האגדות היה בזוי מאד בעיניהם (של חז"ל) ולא לחכם חשבו השונה בהם, ותעבו ורחקו מהם כל אנשי שם... ושם אגדה מודה על כזבה ובידוייה", (י. א. השל, תורה משמים באספקלריה של הדורות, פתיחה, XXXI).
  • בהמשך מביא השל את הפתרון הקל של המשכילים כי האגדה תכליתה לעורר את הנשים ועמי הארץ ומעיר עליה "שיטה זו צילתה מרובה מחמתה, אכן הרבה מאמרים שנשתמרו הם קטעים של דרשות... ברם מופרכת הנחת החוקרים שהניחו שהאגדה לא נתפתחה אלא כדי לשמש חומר בידי הדרשנים כשהיו עולים לדוכן... במקומות אין מספר אנו מוצאים שהתנאים והאמוראים היו נושאים ונותנים באגדה כשם שהיו נושאים ונותנים בהלכה", (שם XXXII).

כל השיטה הרנ"קית הזו של הבדלה בין תלמידים חכמים יותר ופחות, ובין אמוראים לסוגיהם, זרה לפרשנינו המסורתיים[3], וכפי שכותב הלוי: "ציינו להם את מדותיהם של חכמים, על פי הציונים שמצאו בסדר הדורות, וכביכול היה רק תנא זה אוהב את השלום מפני המעשה שמצאו בו, אבל חבריו לא". התלמוד כולו הוא מעשה ידי כל חכמי העם, מוסרי התורה שבישיבות בבל, למאותיהם ולאלפיהם, ואף תלמיד טועה לא יכול היה להכניס בו דברים, ובפרט לא דברים זרים ומוזרים, שאינם תואמים לרוח החכמים וזקני הדור.

לעומת גזר דינו של רנ"ק על האגדות, נציג את דברי אבי היהדות של דורינו, החזון איש:

"נרתעים אנו למשמע הטלת ספק בדברי חז"ל בהלכה או באגדה, כשמועה של גדוף ר"ל",                                                     ('קובץ אגרות').

החזון איש משווה הטלת ספק בדברי חז"ל ובאגדותיהם לגידוף. אין כוונתו כמובן כלפי דברי הגאונים והראשונים שהובאו לעיל[4], שכן "הטלת ספק" משמעותה העלאת הצד שחכמים טעו, אך כל המקורות שהבאנו אינם מצביעים על טעות (מונח שהוא כאמור בל ייראה ובל יימצא בספרות שלנו ביחס לחכמינו), להיפך, הם אומרים שמלכתחלה לא נאמרו הדברים בצורה החלטית אלא רק כאפשרות, שאין כוונת הדברים כפשוטם אלא כמשל, כרמז וכחידה. אך אין בכל ההסתייגויות האלו, והמובאות להלן, בכדי לפגוע בכבוד חכמינו ובאמיתת דבריהם. אין זו אלא פרשנות. והיא מוגבלת למקום שתתקבל בו, לא כל אגדה אפשר לומר עליה שהיא מוגשת בצורה העממית, ולא כל פרט היסטורי ניתן לייחס לתחושה ציבורית בלבד.

האגדות האלו הן באמת חידה גדולה, אך חידה המחכה לפתרון, ולא להונאה עצמית כאילו באמת רגילים היו חכמים לומר דברים מוזרים ללא הצדקה, או לקבל את כל האגדות כפשוטן, ולדחוק את הדעת לפינה.

אין אנו יכולים לזלזל במחקר האגדות מימי 'חכמת ישראל' ועד ימינו, אלא שרוב עיסוקם של חכמי חכמת ישראל היה במצב היהודים בדורם, וכתביהם היו יצירות אפולוגטיות האמורות להשפיע על המצב המדיני של היהודים. צונץ, שמחקרו על הדרשות ('הדרשות בישראל') נחשב כגדול מסוגו מאז ועד ימינו, כותב: "בסעיפים שונים של מדע זה תימצא כנראה תשובה על השאלה הסבוכה של גורל היהודים", (במאמרו: משהו על הספרות הרבנית, ברלין 1818). "אין כל ספק שהדחף לכתיבת 'הדרשות בישראל' היה הרצון לשפר את ההטפות וההרצאות בבתי הכנסת של היהדות המודרנית", (דרכי האגדה והמדרש, יונה פרנקל, עמ' 544. הוצ' מודן 1996). "לגבי שימושו של (זכריה) פרנקל בחומר האגדה יש לומר כי יש כאן בחירה אפולוגטית של חומר 'חיובי' המבליט את מימרות המוסר הקרובים ללב המחבר", (יונה פרנקל, שם, עמ' 550). על היינמן הוא כותב: "מתפתחת כאן השוואת דרכי האגדה לדרכי המדע כשיטה אפלוגטית עם כיון הטפתי. היינמן היושב בזיקנותו בתוך עמו, רואה חובה לעצמו לקרב את דרכי האגדה המוקשות ליהודי המשכיל המודרני... תערובת משונה עם רוח הטפה אפולוגטית", (שם עמ' 559).

על התקדמות המחקר מאז, אומר פרנקל (1996): "בנושא חשיפת המתודולוגיה של האגדה כמעט ולא נעשה דבר", (שם עמ' 550). "אפשר להתרשם כי לעתים המשך המחקר בנושאים אלה במשך 150 השנה הבאות אינו אלא שורה של הערות שוליים למפעלו של צונץ", (שם עמ' 718, הערה 96). "מפעלו של ברדיצ'בסקי באגדה... כורך באחת את הכל - מימי המקרא ועד לחסידות המודרנית. בכל מפעלו בשטח זה אמנם יש הרבה אינטואיציה ודמיון יוצר, מלחמה נגד המימסד הרבני בימי התלמוד, גישה סטיכית אל המקורות, אך אין בו שום דבר שיש בו קשר לענינינו, כלומר לחקר דרכי האגדה של הספרות התלמודית", (שם עמ' 724, הערה 87).

  • "ההיסטוריונים הגדולים של התקופה משתמשים בחומר רב מן הספרות המדרשית לצורך קביעת העובדות ההיסטוריות על פי אמת בקורת אחת: מה שמציאותי הוא מתקבל על הדעת ומחייב, ומה ש'אגדי' הוא דמיוני ואין ראוי להתחשב בו במחקר היסטורי... בודאי חייב ההיסטוריון המדעי המודרני לגשת בגישה רציונליסטית ביקורתית היסטורית, אל המקורות שלו, אך ספק אם הוא רשאי להיות סלקטיבי לגבי מקור כזה של ספרות האגדה, לבתר אותו באמצע מבלי לקבוע מה מהותו של הטקסט האגדי כשלעצמו, והאם יש להתייחס אל כולו כדמיון אגדי ספרותי או מדוע יש בו גם אמת היסטורית ריאלית. מבעיה עקרונית זו התעלמו להלכה ולמעשה כמעט כל חוקרי ההיסטוריה של עם ישראל עד היום", (דרכי האגדה והמדרש, יונה פרנקל, עמ' 550. הוצ' מודן 1996).

אם נסתכל על המחקר של ימינו, הרי שגישתו הפוכה בדיוק מגישת החזון איש. ההנחה כי אפשר לקבל אגדות כאמת מחמת שהן סופרו מדור לדור, פסולה בעיני חוקר 'אובייקטיבי', כמעט 'כשמועה של גידוף', וממילא אין כאן שום ויכוח או דיון, ההנחה הקדומה היא זו שקובעת, וכך כותב למשל יונה פרנקל:

  • "המשותף לכל פרשני האגדה ופרשני דרכיה עד עתה, הוא שהם בעל גישה אהיסטורית. כולם פירשו את האגדה - או לפחות את רוב תכניה - כחלק טבעי ומובן מאליו של עולמם הרוחני השלם ושילבו את ערכיה בסולם הערכים שלהם כדבר המחייב אותם, ואין הם מרגישים בינם לבין האגדה מרחק היסטורי. הסתכלות זאת באגדה לא כללה את ביאורה בתוך מסגרת היסטורית שלה או בתוך ההתפתחות ההיסטורית של תקופת המשנה והתלמוד. שתי עמדות רעיוניות אלה - קבלת ערכי האגדה כמחייבות והסתכלות אהיסטורית - תלויות זו בזו", (דרכי האגדה והמדרש, יונה פרנקל, עמ' 539. הוצ' מודן 1996).

לפי פרנקל, אין אפשרות לקובץ אגדות כל שהוא שיהיה אמת, ואין אפשרות לסמוך על הסינון של חכמים. מי שיניח כי הסינון של חכמים משקף את האמת ואת המציאות, ולא יניח כי האגדות כמו שהם לפנינו עברו התפתחות היסטורית (ששינתה את תכניהם), סוטה מן האמת. פרנקל אינו רואה צורך להוכיח את ההנחה שלו, שהאגדות כן עברו התפתחות היסטורית, ואין מקום לחשוב שהן משקפות את המציאות.

הדעה המקובלת ביהדות, לעומת זאת, היא שאין בידינו לשפוט את שיקול דעתם ושיפוטם של חכמינו, יכולים אנו להציע פירושים שונים, הסתייגויות, והגבלות לגבי השלכה מן הסיפור האגדי אל ההיסטוריה. אך כל זאת במסגרת פרשנות לדברי חכמינו, או לנימת דבריהם וכוונתם הנסתרת. למרות שכל שאלה היא לגיטימית, ולעולם לא נמצא בספרות שלנו את המשפט "אני מאמין משום שזה אבסורד". התשובה תהיה במסגרת ההנחה שאין אנו יכולים לשפוט את שיקול דעתם של חכמינו. ז"א שגם אם היתה איזו התפתחות או שינוי בתפיסה של העם את האגדה או הסיפור המסויים שבו אנו דנים, לא אנו נהיה אלו שנוכל לבודדה ולהצביע עליה, במקום שחז"ל ובית מדרשם לא עמדו עליה.

כמובן שעל כל ספר היסטורי נוכל לפקפק, ואף לטעון שמבחינה הסתברותית יש להניח שחלק מן האירועים לא הגיעו לידי כותבי ההיסטוריה בצורתם המדוייקת. אלא שההיסטוריונים עשו את המיטב, ואין בידינו להצביע על המקומות האלו. אמנם, כמו שהראינו לעיל, ועוד נראה להלן, בהרבה מקומות העירו פרשנים שאין אפשרות לקבל את האגדה המסוימת בה הם עוסקים כפשוטה, או שלא התכוונו חכמים לדקדק בפרטי המעשה. אך האגדה, היא מסורת העם מדור לדור, ואין דרך להאמין בה, מלבד ההמשכיות של האגדה עצמה, העברתה לדור הבא מתוך שמירת אמונים למסורת. כי האמונה שמה שסיפרו אבותינו נכון, וההעברה של הדברים הנכונים לדור הבא - תלויות זו בזו.[5]

נקודה למחשבה תשמש התעלמותם של חז"ל מרוב החומר שנמצא בספרים החיצונים, כאשר גם המקבילות כנראה יסודן במסורת משותפת ולא בס"ח עצמם. המדובר במסה עצומה של חומר אגדי, שהרבה פעמים יש לו גם ערך דתי ומוסרי, ובודאי הוא בעל ענין וגם מוכר לעם (אין ספק שלפעמים הוא יכול גם להעיר את הישנים בשעת הדרשה, ענין שנעשה אצל רנ"ק וחבריו לבסיס מרכזי של האגדות ובכלל של תושבע"פ). אבל בית המדרש דחה את החומר הזה, בעלי האגדה לא הסתערו בדמיון שלוף וברצון לקלוט ולקבל עוד ועוד סיפורים על אבותינו. גם הספרים האלו, שהמתרגמים יוונית הכניסו אותם תחת הקטיגוריה 'כתובים', בלי ספק מחמת מעמדם המכובד אצל רבים, לא היו נאמנים וטהורים בעיני קדמוננו, שידעו יפה להבחין בין התבן ובין הבר. אגדת בית המדרש תחום עצמאי הוא, ספירה נעלית מהספירה העממית שקלטה הרבה יותר.

דוקא לאחר ההסתייגויות של הפרשנים מקבלת האגדה כפשוטה, רואים אנו מה רב ערכה. שהרי אין קבלתן של האגדות תלויה בחובה דתית, אין מקשין בהן, ואין למדין מהן, מי שירצה יאמין בהם. אך יודעים אנו היטב כי כל פרשנינו וקדמונינו קבלו את האגדה והאמינו בה, לא מתוך חובה בלתי רציונלית, אלא מתוך הכרה בדקדוקם של חז"ל בכל מה שעבר בבית מדרשם, ברצינותם, ודבקותם במסורת העתיקה. ומתוך הבנה שאין אנו יכולים לשפוט אותם, את מעבירי המסורת כולה, כל תורתינו שלהם היא, וקטוננו מלחשוב שאנו חכמים מהם ומבינים את המסורת טוב מהם. הכרה שכלית זו, מחייבת לאין ערוך מחובה דתית, לו היתה קיימת כאן.

  • על חוסר הפתיחות להעריך מסורת רבת שנים נלמד מחיבורו של א. א. הלוי 'פרשיות באגדה לאור מקורות יווניים', (אוניב' חיפה תשלג, אחד מתוך סדרת כרכים). בו הוא כותב: "כשאנו דנים באיזה נושא שהוא מנושאי האגדה, אנו צריכים לשאול את עצמנו מה אמרו בענין זה חכמי יון? כי בלי תשובה לשאלה זו אין אנו יכולים להעריך הערכה נכונה ושקולה את דברי האגדה". ובהקדמה לחלק השני הוא כותב בין מטרותיו: "להוכיח עד כמה הושפעה האגדה היהודית מן האגדה היוונית וכמה לקחה ממנה, ים התלמוד הוא מבחינה מסויימת אחד הפרצים של התרבות ההלניסטית. יהדות התלמוד נוצרה בתוך העולם ההלניסטי והיא קשורה בו קשר בל יינתק. מוסר היהדות אינו בעיקרו של דבר אלא מוסר העולם ההלניסטי. אפילו המדרש התלמודי והפלפול התלמודי גם הוא מקורם ועיקרם באותו עולם לכאורה". נקל לשער כיצד ייראה 'מחקר' היוצא מהנחות 'אובייקטיביות' שכאלו, הררים התלוים בשערה מזקנו של הומירוס. רוב הדימויים וההשוואות שהוא עורך אינן אלא אסוציאציות שטחיות.

 הערות:

[1] "אך היו מלפנים בבבל גיבורי הרוח שנגן היטיבו / שידעו ניב כינור, המיתו ובכיתו, הבינו בשיר ויקשיבו

שידעו לב עמם, מה שיחו הגידו / הגיגו בגיל וברעדה - וימלטו הקולות שבקעו ממיתרי כנורו / ותהי האגדה" (ביאליק, 'אל האגדה').

[2]וראה גם פרק ז.

[3]בספר 'מנחת קנאות' שנכתב בעקבות הפולמוס הצרפתי על כתבי הרמב"ם, מודפסת תשובת הרשב"א (מכתב ב) ובה כתוב: "מעשה דר' אבהו... לא ידעתי היאך היה מותר לעשות כזה אלו היה ר' אבהו הנזכר בש"ס תלמידו של ר' יוחנן, אלא בודאי אחר היה". אך בודאי לא נכוין את השקפתינו בעקבות הערה זו ש"מר בר רב אשי אינו חתום עליה". כפי דרכם הקבועה של משכילי המאה ה19 לחטט אחר בדל ציטוט שנכתב דרך אגב, ולעשות אותו לנציג של דעת חכמים, (ראה למשל "קנאת האמת" של י"ל מייזס, וייען 1828, מומחה גדול ל"ציטוטים", שהכניס את משנתו האובדנית לפיהם של הרמב"ם ובעל מרכבת המשנה).

[4]שכן עיקר דברי הגאונים הוא רק לומר שלפעמים נכתבה בסתם דעת יחיד ואנו סוברים כרבים, כפי שהם אומרים הרבה פעמים גם בהלכה. יש להניח שהחזו"א לא כינה את הגאונים והרמב"ם כופרים ומגדפים, אע"פ שיש לשער שהחזו"א אינו מסכים לניסוחיהם של רש"ר הירש ורד"צ הופמן, וכיוצא באלו. ונראה שגם התנגדותו לכתבי יד מן הגניזה, נבעה בעיקר בעקבות תכנם של תשובות הגאונים שהוצאו מן הגניזה, ואולי חשד שמדפיסיהם, שלא נמנו עם המחנה המסורתי, שלחו בהם ידיים. ולאחרונה נתפרסם מאמרו של א' סולוביצ'יק: מה לתבן את הבר בספרות הגאונים.

[5]כפי שניתן לראות את ההיפך אצל התועמלנים הקומוניסטים של המאה הקודמת. ככל שהרבו הללו לטפול שקרים לשכתב היסטוריה ולהציג את המציאות בצורה כוזבת עד כאב, כך פקפקו והטילו ספק בכל מה שנמסר על ידי אחרים ובמסורות משנים קדמוניות. וחוזר חלילה, השקרן חושב שכולם שקרנים, וזה מדרבן אותו להמשיך ולשקר.

שתף מאמר זה

תגובות ישירות