כג מעשי יאשיהו

 

כג מעשי יאשיהו

במלכים ב' כב' מתוארים מעשי יאשיהו, שנעשו כמסופר שם לאחר מציאת ספר התורה בבית המקדש ע"י חלקיהו הכהן.

האם  מדובר במציאת ספר שלא היה קיים עד אז?

לנו התשובה ברורה, ספר דברים מתועד כבר בדברי הנביאים, שירת האזינו באה לידי ביטוי אצל ישעיהו, אצל מיכה, בספר הושע, בספר שמואל, בשירת דבורה, ועוד.

יתירה מכך, ספרות נביאים ראשונים מושפעת באופן כללי מסגנונו של דברים, החוקרים עוסקים בכך בהרחבה, ראה: קדמות דברים. וכן: חטא הבמות.

ספר מלכים עצמו, לא העלה על דעתו שהוא מספר על ספר שלא היה קיים עד ימי יאשיהו. הוא הרי מתאר את יאשיהו דורש את תורת ה' עוד קודם לכן, ומצטט את דברים כמקור סמכות בפרשיות קדומות יותר, למשל: שלמה לא העביר ברזל באבני המזבח, זה חוק דברים. שלמה חטא בריבוי נשים נכריות  – נגד חוק דברים. אמציה לא המית את בני המכים ככתוב בתורה לא יומתו אבות על בנים.

אם נרצה לענות על השאלה, האם מה שהתחדש  ליאשיהו הוא הטקסט של ספר דברים, נוכל לבחון את הסיטואציה, מה מצאו המעיינים בספר?

לפי מלכים, מה שמצא יאשיהו בספר הוא שגדולה חמת ה' על העם. השליח שמספר למלך על מציאת הספר, מודיע זאת כהודעה משנית אחרי ההודעה שנגמרו השיפוצים. כשהמלך עיין בספר התורה הוא קרע את בגדיו והגיע למסקנה שחמת ה' נצתה על העם. המלך שלח משלחת לחולדה הנביאה, וגם היא אומרת שה' יביא רעה על המקום הזה ועל יושביו 'תחת אשר עזבוני ויקטרו לאלהים אחרים'.

בתגובת יאשיהו, וכן בתגובת חולדה, אין זכר וקשר לבמות בהם נלחם יאשיהו בהמשך. מציאת הספר לימדה אותם שחמת ה' נצתה בעם ושהבית יחרב.

מלכים לא מסביר מדוע חשב יאשיהו שהחורבן צריך לבא. אם באמת לא ידע מהספר, הרי שהוא אינו אשם (ובודאי לא כהני הבמות שנענשו על ידו, הרי לא ידעו מכלום?). וגם אם נניח שמישהו אשם, הרי אפשר לחזור בתשובה ולתקן. התורה ניתנה כדי שיקיימו אותה, מדוע הוא מסיק שיבא חרבן? ומדוע חולדה הנביאה משיבה לו שבאמת ייחרב הבית. מדוע היא לא מצווה עליו לתקן ולחזור בתשובה? והרי יאשיהו באמת עשה כל שביכלתו לתקן?

התשובה כתובה בספר שמצא יאשיהו:

'לקח את ספר התורה הזה ושמתם אתו מצד ארון ברית ה' אלהיכם והיה שם בך לעד. כי אנכי ידעת את מריך ואת ערפך הקשה.. ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם וקראת אתכם הרעה באחרית הימים כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם', (דברים לא' כו').

לאמור: הספר שכתב משה, מוטמן בצד הארון, והוא יהווה עדות, באחרית הימים, כשבני ישראל יכעיסו את ה' במעשה ידיהם (-עבודה זרה) 'וקראת אתכם הרעה'. הספר הזה יסמל את הרעה שעתידה לקרות. ברגע שמצא יאשיהו את הספר המוחבא, הוא הבין שזו העדות שהרעה עתידה לקרות. הפסוקים הבאים אחרי זה מתארים תוכחות חמורות מאד "אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית ותאכל ארץ ויבולה ותלהט מוסדי הרים".
הספר שמצא יאשיהו מכונה במלכים 'ספר הברית', מדוע? אין זה שם של חיבור כל שהוא, ובודאי לא של ספר דברים. פירוש המלים 'ספר הברית' הם 'הספר שנכרתה עליו הברית', החפץ הקדוש שעשו בו את הברית. הכוונה לספר המקורי שמשה רבינו כרת את הברית עם בני ישראל עמו. העדות שהוטמנה מראש ע"י הארון, קמה להעיד ש'קראת אתכם הרעה'.

החידוש לא היה בתוכן ספר דברים, אלא בטופס שנמצא. נמצא טופס יחודי כסימן מבשר רעות.

כך כותב בפשטות גם פרופ' ישעיהו ליבוביץ:

"מסתבר שספר התורה שנמצא בימי יאשיהו היה לדעת המספר ספר זה עצמו שכתבו משה ושהושם מצד ארון הברית", (דבריו באנצ"ע ערך תורה עמ' 604).

גם מעשי יאשיהו בהמשך, אינם טומנים בחובם שום חידוש הלכתי. מה שיאשיהו עושה אחר מציאת הספר הוא ביעור עבודה זרה וביעור הבמות שעבדו בהם לה'.

אך מלכים עצמו מתאר באריכות את התנגדות הנביאים לעבודה זרה, ברור שאין הוא רואה בדבר חדוש הלכתי.

מלכים מתאר גם את התנגדות חזקיהו לבמות, את התנגדות הנביאים למזבח ירבעם. הסרת חזקיהו את הבמות מוצאת את דרכה לנאומו של רבשקה האשורי (מלכים ב' יח' כב'). כמו"כ השוואות לתעודות אשוריות מוכיחות את אותנתטיות דברי רבשקה, ראה כאן (חפש בדף 'רבשקה'). ברור שמחבר מלכים לא חשב שמדובר בחדוש הלכתי שלא היה ידוע קודם.

וכך אנו רואים גם בספר יהושע שהקמת מזבח נוסף על אהל מועד נחשבה לחטא חמור מאד.

השערת דה ווט

לעומת מה שמלכים בא לספר במעשה זה, העלה מבקר המקרא ההולנדי 'וילהלם דה ווט' בראשית המאה ה19 השערה חילופית: לפי השערה זו, ספר דברים לא היה קיים בעולם עד ימי יאשיהו. מאן דהוא כתב אותו בזמן יאשיהו, הטמין אותו במקדש. יאשיהו חשב שהוא מוצא ספר עתיק, ופעל על פיו.
לפי דה ווט מטרת הספר היא השמדת הבמות ואיחוד עבודת ה' בירושלים בלבד. ולשם כך הוטמן במקדש.

מחבר מלכים לא ידע, או רצה להעלים את האמת. ולכן תיאר את הדברים בצורה שתיאר.

חשוב להבין שהשערת דה ווט תקפה רק אם נניח שלא היתה בישראל תורה, כפי שסברו במחקר המקרא של המאה ה19 החומשים בראשית – במדבר נכתבו אחרי דברים, כך נתגלה ספר התורה הראשון. באם היתה בישראל תורה, וכפי שמקובל כיום לחשוב, בהתאם לאזכורי התורה בכל הנביאים הקדומים. הרי שאין טעם שהכהן הגדול יאמר 'ספר התורה מצאתי', כאילו מדבר על משהו מובן מאליו, 'התורה' היא התורה הקיימת. והספר שמצאת סותר אותה (לפי השערת דה ווט). הוא היה צריך לומר 'תורה חדשה מצאתי' 'תורה אחרת מצאתי', התורה הישנה מוטעית, וכו'.
לפי דה ווט וולהויזן יש הבדלים עצומים בהלכה בין בראשית – במדבר ובין דברים, בצדק הניחו הם לשיטתם שכל שאר החלקים לא היו קיימים בעת מציאת דברים. אבל אם נקבל את הדעה בת ימינו שטקסטים אלו היו קיימים, האם ייתכן שמישהו יקבל תורה שסותרת את התורה הקיימת בחוקי המעשרות הבכורות איסורי אכילה וכו', ואין בכלל דיון בנושא? ומדוע אין אנו רואים את יאשיהו פועל בתחומים אלו גם?

ההקשר ההיסטורי של השערת דה ווט גם הוא שגוי, דה ווט ואחריו ולהויזן קובעים שהחידוש העיקרי של ס"ד הוא איסור הבמות. בעוד רוב הספר כלל אינו עוסק בנושא זה, המלה 'במה' כלל אינה נזכרת בו (וכמובן שגם ירושלים לא מוזכרת). וגם הוא עצמו מכיר במצבים בהם מותר לזבוח מחוץ לעיר הבחירה, ואף מצווה על הקמת מזבח בהר עיבל. הסיבה פשוטה: כל עוד לא הוקם מקדש מרכזי לכל העם, אי אפשר לאסור על קרבנות במקומות שונים. דברים עצמו מתנה את איחוד עבודת ה' ב'הגעה אל המנוחה ואל הנחלה'. אין בו שום חוק על במות וגם לא עונש למי שעבד בבמות.

יהושע, שופטים, שמואל, מלכים, הושע, עמוס, ישעיהו, ירמיהו, כולם הושפעו במדה רבה ומכריעה מדברים, חוקיו, רעיונותיו, ומוסריו.

חוקרי מקרא ישראלים רבים הצביעו על העובדות האלו המלמדות שהיחוס של דברים לימי יאשיהו ולפולמוס הבמות הוא בלתי היסטורי בעליל.

פרופ' מ.צ. סגל כותב: "אי אפשר בשום פנים להתאים את דברי הספר לדורו של יאשיהו או חזקיהו.. אלא רק לדור באי כנען בעבר הירדן" (מסורת ובקורת עמ' 106).

פרופ' י.מ. גריניץ כותב: "העדויות החזקות נגד כל השיטות המאחרות את זמנו של ס' דברים.. לא נכונה גם הדעה שס"ד לוחם בבמות לה'.. גם סימנים אחרים מעידים על הספר שקדם הרבה לתקופת יאשיהו אין גם שום ראיה של ממש לאיחור שירת האזינו לאחר דורו של משה" (דבריו באנצ"ע ערך דברים).

פרופ' מ.ד. קאסוטו כותב: "הספר בכללותו הוא עתיק מאד.. נראה קרוב שהספר חובר בתקופת השופטים ושנאספו בו המסורות המגידות על פעולתו של משה בסוף ימיו" (דבריו באנצ"מ ערך דברים).

פרופ' ש. ליונשטם כותב על דיני הירושה בדברים: "כל תכנו של סיפור זה משקף את מהלך הרוח של תקופת ההתנחלות, שהיא תקופת התגבשותם של דיני הירושה בישראל" (דבריו באנצ"מ ערך ירושה).

פרופ' ב. אופנהיימר כותב: "הפרכתי את ההנחה כי מצוות אחדות הפולחן לפי הניסוח המופיע ב' דברים היא מאוחרת, היינו מימי חזקיהו או יאשיהו", (ב. אופנהיימר, הנבואה הקדומה בישראל, עמ' כ').
ד"ר יעקב ליוור כותב: "אין מקום  לאחר את מבנה החברה המשתקף בספר דברים עד סוף ימי בית ראשון והוא משקף בודאי את החברה שבשלהי התקופה השבטית ותחילת תקופת המלוכה" (אנצ"מ ערך קהל עמ' 68).

חשוב לציין כי אכן יש קשר בין מעשי יאשיהו לספר דברים, אבל יסודו של הקשר הוא בסיטואציה ההיסטורית אליה נקלע יאשיהו, לראשונה  מימות שלמה נעשתה ממלכת יהודה שוב הדומיננטית בכל ארץ ישראל. ממלכת ישראל איבדה את ריבונותה, ותושביה נספחו ליהודה. המכשול לאיחוד עבודת ה' היתה ממלכת ישראל שלא קיבלה את מרכזיות ירושלים כמקום עבודת ה'. כבר בראשיתו של תהליך החורבן בישראל, ניסה חזקיהו לדרוש את החוק שמאחד את עבודת ה', ורק יאשיהו החזיק בכח שאפשר לו לבצע חוק זה. אותו גם ספר דברים מתנה ב'הגעה אל המנוחה והנחלה'. ואכן מלכים אומר שלפני שהיה מקדש שלמה מקדש לכל העם היה מותר להקריב בבמות 'כי לא הגיעו אל המנוחה'.

זו פשר הקביעה של מלכים שלא נעשה כפסח של יאשיהו מימי השופטים. שכן המלוכה קמה במחלוקת בין יהודה לבני יוסף, גם בימי דוד היו מרידות, ושלמה שלט בכח כמתואר בספר מלכים. מיד אחרי מותו התפרקה החבילה שוב. ולכן האיחוד שבימי יאשיהו היה ראשוני מאז ימי השופטים, לפני הפילוג בין יהודה לבני יוסף.

כך כותב גם פרופ' י. ש. ליכט: "אי אפשר לבטל את עדות דברי הימים בדבר פסח חזקיהו.. קשה לומר כי לא נעשה פסח בבית המקדש לפני ימיו של יאשיהו, ולו בלבד משום שאין אנו רשאים להכחיש לגמרי את העדות בדבר עצם קיומו של פסח חזקיהו, אלא גם משום שאנו חייבים להניח כי למרכזי הפולחן השונים היה כח משיכה מסויים" (אנצ"מ ערך פסח עמ' 520-3).

לסיכום, הרצף ההיסטורי המתעד את התורה בימי השופטים המלכים והנביאים, מוכיח שהתורה קדמה לכל התקופה הזו. והחטאים שאנו מוצאים בחלק מהדורות, אינם קשורים לעצם המסורת ההיסטורית, ואינם יכולים לבטל אותה.