נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

כו אנכרוניזמים?

כאנכרוניזמים הוכרו זה מכבר כמה מושגים וביטויים הנמצאים בתורה, שנראים לפי ההשקפה הפשוטה כשייכים רק לתקופה מאוחרת יותר. אך האם הנחות אלו עומדות בפני הבקורת? האם הם מכריעות?

"אנכרוניזמים"?

כאנכרוניזמים הוכרו זה מכבר כמה מושגים וביטויים הנמצאים בתורה, שנראים לפי ההשקפה הפשוטה כשייכים רק לתקופה מאוחרת יותר. אך האם הנחות אלו עומדות בפני הבקורת? האם הם מכריעות?

 פלשתים

אחד מאבני הבוחן של חוקר מקרא, היא סוגיית הפלשתים בספורי האבות. יצחק מתמודד עם אבימלך מלך פלשתים, שירת הים מזכירה "נמוגו כל יושבי פלשת", וכן התורה מזכירה כי לא נחה ה' את ישראל דרך ארץ פלשתים. הפלשתים לא פלשו אלא במאה היא' וממילא יש כאן אנכרוניזם.

אך בקביעה כי "הפלשתים לא פלשו לארץ אלא במאה היא'" יש חסרון אחד קטן: לא הובאה לה שום הוכחה מעולם. כאן נבחן חוקר מקרא האם הוא מנסה לדון בשאלת אמיתות המקרא, או שאינו אלא מקבל רק מה שכבר הוכח לו ממקורות חיצוניים. כך שאינו חוקר כלל את המקרא ואינו מסיק ממנו מסקנות. המקרא ישר בעיניו רק אם הוא מאשר לו את הידוע לו זה כבר.

ואכן קויפמן לאחר מקומות אין ספור בחלקים א' ב' ג' בהם הוא מציין את אזכור הפלשתים כאנכרוניזם, נזכר בח"ד עמ' 305 כי כנראה שפלשתים אלו שבתורה היו קולוניה קטנה משבטי הפלשתים שנאחזה בסביבות באר שבע זמן רב לפני העליה הפלשתית הגדולה.

הויכוח כאן הוא בעצם ענין של סמנטיקה, שהרי ממלכת גרר היתה קיימת באמת בתקופת האבות (אנצ"ע ערך גרר). האם סמנטיקה זו מושפעת מסיפורי הפלשתים שבשמואל? ברור שלא. הכתוב מזכיר בהקשר לפלשתים אלו דוקא את גרר, ולא את הערים הפלשתיות הקלאסיות: גת, אשקלון, עקרון. לפלשתים של אברהם יש "מלך פלשתים", אך לפלשתים בזמן השופטים יש "חמשת סרני פלשתים", פלשתים בימי האבות היו רועים ועובדי אדמה, ופלשתים של תקופת השופטים היו מדינה צבאית. בבראשית יד' נראה כי מוצא הפלשתים ממצרים, ואפשר כי באמת הפלשתים של ימי השופטים כונו כן על פי הספור בבראשית. והרי גם הפלשתינאים של זמננו מכונים כך על שם הפלשתים הקדמונים. האמנם גם זהו אנכרוניזם?

בימינו אין לשאלה זו שום מקום, גריניץ וקאסוטו הוכיחו כי היו פלשתים קדמונים בימי האבות[1], וכך נוקטים הרבה מחוקרי זמננו:

  • ברור הדבר שהפלשתים שישבו בגרר בתקופת האבות היו עם אחר וקדום הרבה לפלשתים שישבו על חוף הים בתקופת השופטים.. יש להניח שהחומר הגלמי המונח ביסודם של ספורי הספר ניטל מתוך מסורת שהיתה חיה בישראל קודם כיבוש כנען (אנצ"ע ערך בראשית).
  • "המקור העיקרי לידיעותינו על הפלשתים הוא המקרא.. המקרא מעלה את תולדות הפלשתים מראשית התישבותם בחוף הדרומי של ארץ ישראל ועד ימי גלות בבל.. מקורות חיצונים מעטים מצריים ואשורים מזכירים את הפלשתים ורק בכתובות ובתבליטים מצרים מימי רעמסס השלישי נשתמרו ידיעות או רמזים.." (עולם התנ"ך שמואל עמ' 50) ובהמשך (עמ' 56) מציע הכותב לזהות את הפלשתים בתורה עם טפטופים ראשונים של הגירה פלשתית.

וראה התנ"ך האבוד (עציון) עמ' 48 המלגלג על הנחת יסוד זו של מועד פלישת הפלשתים, הוא מציין דרך אגב כי את הידיעה על הגעת הפלשתים גילו ע"י כתובת רעמסס השלישי שנלחם בעמים שונים כמו ת'כר שרדן דנג ופרסת, פרסת הפך לפלסת [ע"פ ניב מצרי עתיק], ומכאן הדרך קצרה ל"זיהוי ודאי" עם הפלשתים. אלא שוליקובסקי (תקופות בתהו ח"ג) הוכיח כי רעמסס זה חי במאה הרביעית לפנה"ס, ובכתובותיו יש אותיות יווניות וניבים עבריים, ה'פרסת' אינם אלא הפרסים שהוא נלחם בהם (כינוי זה עולה מתעודה מצרית נוספת), והציורים הם תיאורם המדוייק. השמות של שבטי הפרסת מוזכרים על קירות המקדשים התלמיים. ראה עוד בעמ' 176 כיצד המקור החשוב להכרת הפלשתים מתאר אותם כהוכו מכה ניצחת ומושמדים, בזמן שהם אלו ששלטו בכל רצועת החוף תקופה ארוכה ביד רמה [יש להוסיף כי תיאורו של גלית בגדיו ונשקו במקרא שונה במפגיע מתיאור גויי הים בתבליט (הפלשתים ותרבותם החמרית, דותן, 1967)].

ובכל אופן המציאות בודאי ברורה:

  • תיבות קבורה ב"סגנון פלשתי" נמצאות בארץ כבר מן התקופה הכלכוליתית (עציון, עמ' 178).
  • "כבר בצבאו של רעמסס השני מוצאים אנו חיילים שכירים מבין גויי הים, אך הגל הגדול של הפלשתים ושל בני בריתם הגיע לגבולות הארץ רק בימיו של רעמסס הג'" (תולדות א"י, תקופת הברזל א).
  • בחפירות ארכיאולוגיות בצפון מערב הנגב התגלו קברים יחודיים שלהם אין מקבילות בארץ, אך יש להם מקבילות ביוון בקפריסין ובאנטוליה. קברים אלו מתוארכים לשלהי תקופת האבות, (ראה: ר' גונן, הקבורה בכנען בתקופת הברונזה המאוחרת כבסיס לחקר האוכלוסיה והישובים, כבודה לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה של האוניב' העברית, ירושלים תשלט' עמ' 231-238).
  • באתרים פלשתיים נמצאו זרעים מפוחמים של צמחים שאינם צומחים בארץ אלא באיים האיגאיים – מקום מוצאם של הפלשתים, זרעים אלו נמצאו בשכבות השייכות לתקופת האבות (פרופ' מ. כסלו, בראיון ל"בשבע" 12/1/06)

לו היה איזה שהוא אנכרוניזם בתפיסת זמנם של הפלשתים, הרי שבודאי היינו מוצאים אותו קודם בספר יהושע ובראשית ספר שופטים, זמן הכיבוש. אלא שגם פיסת ההיסטוריה הזו שומרת על דיוק ואמינות מלאה, ואינה מערבת את הפלשתים אלא מזמן הופעתם, החלק השני של ימי הכיבוש (ראה למשל: נ"ר בזמן המאורעות, וכן: קויפמן). קל וחומר שבספרות מדוייקת כזו לא היה איש מעלה על דעתו להשליך את הפלשתים מאות שנים לאחור, ללא שום סבה.

תפיסת הפלשתים כאנכרוניזם בטלה ומבוטלת.

הרצאתו של פרופ' אהרן מאיר על המחקרים המעודכנים בנוגע לפלשתים תרבותם וזמנם:

 

גמלים

עד עשרות השנים האחרונות מקובל היה לומר כי הגמל בספורי האבות הוא אנכרוניזם, ולא בוית אלא במאה היב' (אולברייט, ואחריו תולדות א"י בתקופת המקרא י. אהרוני עמ' 55, א. מלמט תולדות ע"י בימי קדם).

לא יאומן כיצד היסטוריונים וארכיאולוגים המעלים על נס בכל הזדמנות את גודל הדיוק בספורי האבות, יכולים להעלות בדעתם כי הגמל שהינו המרכיב העיקרי מבין בעלי החיים בספורי האבות, ומוזכר בהם עשרים וששה פעמים, כל עצמו אינו אלא אנכרוניזם. מה גם שבתקופת הכיבוש והמלוכה לא בא הגמל כלל לשימוש בישראל, [ראה: זמן כתיבת התורה, תנאי החיים]. איזה רקע ישנו לאנכרוניזם שכזה? היכן בספור מספורי התנ"ך מלבד האבות נזכר שמוש בגמלים?

וכמובן שגם החלטה זו לא באה מתוך הוכחה, אלא מתוך שדימו שאין מספיק נתונים חוץ מקראיים על שימוש בגמלים בתקופה זו.אולברייט כותב:

  • "מתוך השפעה המרובה של החומר הארכיאולוגי שבידינו עתה אין להעלות אלא שנים שלשה תיאורים מפוקפקים של הגמל.. מעלים הם על הדעת הסבר אשר כזה (אנכרוניזם, גם אולברייט אינו בטוח באפשרות זו)".

אך אין להבין מה מפוקפק בתיאורי הגמל שבידינו, אחד הדוגמאות שמביא אולברייט הוא טקסט של חוקים, המונה את הגמל ברשימת מקבלי המזון, טקסט שאולברייט קבע אותו למאה היז' לפנה"ס, אין זה מקרה בודד של אדם שפגש בגמל, אלא חוק המעיד על מקום בו הגמל בויית והיה צורך להאכילו דרך קבע.

ובאמת אין המדובר בשניים שלשה תיאורים אלא בהרבה יותר, להלן דוגמאות מתוך מאמרו של Shnayer Z. leiman (שפורסם ב: The camel In The Patriarchal Narrative, 1967):

  • בהר טוואק 150 ק"מ מזרחית לעקבה נמצאו חקוקים בסלע 100 גמלים, שייך לתקופה המאוזולותית. בשער הגולן נמצאו עצמות גמלים שבורות [לאחר ציד] מן התקופה הניאוליתית. בתל חלף מצא אופנהיים ציורי קיר של גמל עם רוכב, מתוארכים ל3000 לפנה"ס. ב'חבולס' צורת גמל מצרית, מתוארכת לראשית האלף השני. בתל פארה ע"י שכם נמצאה עצם לסת של גמל מתקופת הברונזה התיכונה השניה בתוך קבר, בTelloha נמצא גמל. חותם מיטאני שנמצא מראה גמל ורוכבו (מתוארך למאה היד'-טז'). בHelwam שבמצרים נמצאו ב1947 עצמות גמל בקבר מ3200 לפנה"ס. חבל משער גמל נמצא בStnata גם היא במצרים, מהאלף ה 3 או ה4 לפנה"ס. פטרי מצא בג'בל סילסילה צורת גמלים מהמאה היח' לפנה"ס, שם מנויים ממצאים רבים דומים.

כיום ברור:

  • "הגמל היה מצוי לעשירים בתקופת האבות בארץ" (עולם התנ"ך בראשית, עמ' 95). – כך נמצאו שרידי גמל מבויית באתר הכלקוליתי בנחל שקמים שבנגב (דניאל משה לוי ויוסף רוטשטיין, מקרא וארכיאולוגיה, עמ' 170).
  • "ענין זה היה זמן רב אנאכרוניזם בעיני הארכיאולוגים וההיסטוריונים שהניחו שלא היה הגמל מצוי במצרים לפי המאה ה14 עד שנמצאו בזמן האחרון הוכחות למציאותו שם בתקופה קדומה הרבה יותר" (אנצ"ע ערך גמל).
  • עצמות של גמל באקטרי מבוית נמצאו בתורכיסטאן המזרחית ובודנהיימר מקדים אותו עד לתקופה הכאלקוליתית.. בזמן האחרון אספו פרי ובודנהיימר ידיעות המוכיחות שהגמל (המבוית) היה מצוי במצרים אף בתקופות הקדומות ביותר אלא שהיתה שכיחותו מועטת, ועל כן אין צורך להידחק ולמצוא הסברים שונים למסופר בתורה על הגמלים, מן הממצאים שאסף פרי: חבל עשוי שערות גמל מאמצע האלף השלישי, וגם ממצאים קדומים יותר ואפי' מהתקופה הפרידינסטית בכלל הממצאים חרותת גמל מהמאות כב'-כד' שנמצא בסונה, גולגולת גמל מהמאות הטו'-יד' ואף צלמיות גמלים מהמאות הטו'-יג' לפנה"ס.. בא"י נמצא כד בצורת גמל מראשית האלף השני (אנצ"מ ערך גמל).
  • "בחרוטות הפרהיסטוריות שעל סלעי כלוה.. נמצאים ציורים ברורים של גמל ובקר, ואע"פ שאין ראיה לדבר נראה שכבר בויתו בעל חיים אלה.. שרידי גמלים ותמונות גמלים היו יודעים בתקופות הקדומות במצרים ובמיסופטומיה. אמנם שרידים אלה נדירים הם אך רצופים ובלתי פוסקים.. אפשר שמיעוטם של ציורים ופסילים קדומים של הגמל אינו אלא תוצאה של מעין טאבו דתי, ואפשר משום שהגמל הוא סמלו של הבדוי, האויב הותיק של הישובים החקלאיים" (אנצ"מ ערך א"י עמ' 665).
  • "לאחרונה נתברר שהגמל נודע כחיית בית הרבה לפני כן, (פרי, גמליו של אברהם, עמ' 189-193. הגמל נודע במצרים עוד מהתקופה הפרידינסטית. ראה בודנהיימר, החי בארצות המקרא ב' עמ' 39 ואילך.. גם אולברייט הודה לבסוף שהגמל בויית כבר במאה היז' לפנה"ס, אבל לא נודע (למי?) על שימוש רב בו עד למאה היב'", (יחודו וקדמותו של ס' בראשית, פרופ' י.מ. גריניץ, ירושלים תשמג' עמ' 17).
  • "טענה ידועה היא שהגמל לא שימש בהמת משא לפני סוף האלף השני לפנה"ס, טענה זו שהתבססה על הידע של שנות הששים אינה עומדת בפני הבקורת כבר יותר מעשרים שנה", (לחפור את התנ"ך עמ' 125).

מעשה כזה אירע לחולדה, שהחוקרים טענו בתוקף כי לא הגיעה לחופי הים התיכון לפני המאה ה12 לספירה, עד שנמצא פסל רומי של חולדה מן המאה ה1 לספירה, וכן נמצאו בא"י שלדי חולדות מתקופת האבן הקדומה והחדשה (אנצ"ע ערך דבר) כך נעלמה החולדה לאלף ושלש מאות שנה מבלי להשאיר סימן. דומה הוא גורלו של החתול, שבויית כבר במצרים בימי הממלכה הקדומה (אנצ"מ שם) אך במקרה אינו נזכר בתנ"ך ולו פעם אחת. ואולי זהו אות שהתנ"ך עדיין לא נכתב..

גם טיעון הגמלים הוא חסר משמעות לאור הממצאים. מה שלא מפריע לחוקרים כדוגמת פינקלשטיין לנפנף בו שוב ושוב.

ברזל

הזכרת הברזל בתורה נקבעה ע"י חלק מן החוקרים כאנכרוניזם:

  • "את העובדה שהברזל נזכר כמה פעמים במקרא כשלל מלחמה בתקופת הכיבוש (במדבר לא כב, יהושע כב ח, וכלי ברזל בספר במדבר לה טז, דברים ג יא, ערשו של עוג מלך הבשן יט ה, כז ה) יש להסביר כאנכרוניזם" (אנצ"ע ערך תקופת הברזל).

אך הדברים אינם פשוטים כל כך, וכפי שנראה בהמשך הערך:

  • "לעומת זה מה שמסופר במקרא שלכנענים שישבו בבית שאן ובעמק יזרעאל היה רכב ברזל משקף אמנם מצב היסטורי אך מתקופה מאוחרת אין ספק שהפלשתים ובני בריתם גויי הים הביאו עמם את כלי הברזל ושתקופת הברזל התחילה בארץ עם פלישתם (1200 לפנה"ס בקירוב).. הפסוקים המפורסמים בש"א יג המתארים את ההיעדר של חרשים בישראל ואת הצורך של בני ישראל להיזקק לחרשי הפלשתים לשם ליטוש המחרשות.. בבית עגליים נמצא בקבר פלשתי פגיון בעל להב של ברזל וידית של נחושת כלומר הברזל שימש רק לחלק השימושי ביותר של הכלי משום שהיה נדיר ואילו החלק החשוב פחות היה עשוי נחושת.. האיסור של הנפת ברזל על מזבח ה' משקף כמובן את המצב בסוף ימי בית ראשון, והשוה המקום המקביל בשמות כ כב שבו אין מתכת זו נזכרת כלל, לאותה מסקנה אנו מגיעים מהקבלת המונחים גרזן וברזל בדברים יט ה, העובדה שבדברים ח ט מתוארת א"י כארץ אשר אבניה ברזל משקפת אף היא מציאות מאוחרת יותר".

האם באמת הברזל לא נודע קודם פלישת גויי הים? באותו ערך עצמו באנצ"ע אנו קוראים כי: חרוזי ברזל נמצאו כבר בקברים מצריים משנת 3500 לפנה"ס, החליביים גילו את הפקת הברזל בשנת 1400 לפנה"ס, וכן כי בכתבי רעמסס השני [שיציאת מצרים התרחשה בתקופתו לפי התיארוך המקובל!] מצויינת הפקת ברזל מן האדמה 'בכמויות קטנות', בראש שמרה נמצא גרזן ברזל מ1400 לפנה"ס. היתה תעשיית ברזל בעולם המזרחי בתקופת יציאת מצרים, אלא שלא הגיעו לידינו נתונים על תעשיה בארץ ישראל עצמה, האם זו סבה שלא תוכל התורה לאסור שימוש בברזל במזבח? האם לא ייתכן שאי אלו כלי ברזל היו בשימוש בצבאות של עמים שונים ונפלו בשלל המלחמה?

גם בהקשר לפרשנות של המקרא, הכותב אינו מוצא ידיו ורגליו בבית המדרש. תקופת רכב הברזל של הכנעני היתה לפני פלישת הפלשתים, הפלשתים אינם נזכרים בשום מקום קודם למלחמת דבורה. וכל נימוק זה של רכב הברזל לא נאמר אלא כסבה מדוע לא נוצחו הכנענים שבעמק, אך בתקופת דבורה הם כבר נוצחו, הכנענים לא יכלו לקחת את רכבם מן הפלשתים שלא היו עדיין.. גם מבלי בעיה כרונולוגית זו, אין שום מקור המלמד על קשר ביניהם, ובודאי לא הורשת תרבות לחימה.

לפי פרשנות מפולפלת זו, אין שום טעם לנימוק של 'רכב הברזל', שהרי מדוע לא כבשו הישראלים את העמק לפני פלישת הפלשתים לשפלה והענקתם את רכב הברזל לכנענים? הפסוקים בשמואל מוכיחים את ההיפך ממה שקרא בהם כותב הערך [פרופ' מיכאל אבי יונה], הם מתארים כיצד הפלשתים ירדו והשביתו את חרשי הברזל העבריים, בכדי שלא יוכלו להילחם בהם, הישראלים לא היו "צריכים להיזקק" לפלשתים, אלא היו להם חרשים משל עצמם [איש ישראל "ירדו הפלשתים ללטוש איש מחרשתו ואיש קרדומו", לכל אחד היתה מחרשת ברזל והיה קרדום ברזל, והפלשתים אף הסכימו ללטוש להם, הם רק השביתו את החרש הישראלי שהיה באופן נורמלי]. אך כיצד בכלל למדו הישראלים את מלאכת חרשות הברזל מהפלשתים אויביהם שניסו למנוע זאת מהם כמו שאנו רואים? גם אהרוני (הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא עמ' 205) יודע כי ספור הברזל בשמואל מוכיח שהברזל היה נפוץ בא"י.

קשה לנו לעמוד על כוונתו של האלמוני שייצר את הפגיון בעל להב הברזל וידית הנחושת, האם שיקוליו היו כלכליים, מיסטיים, דתיים, אסתטיים, וכיו"ב, אך האם עובדה זו יש בכחה לסתור את הידיעות על קיום הברזל בתקופה זו? ובכלל, פגיון זה נמצא בקבר פלשתי, ועל הפלשתים אנו כבר יודעים כי הביאו את הברזל ואת רכב הברזל, מה ערכו אם כן של פגיון קמצני זה? [מלבד העובדה שנמצאו בקרבתו גם תכשיטים מברזל, ועל כך נאמר: "השימוש בברזל לתכשיטים מראה על הערך המרובה שייחסו לו באותה תקופה". אך מה נעשה ועד לרגע זה עדיין מייצרים תכשיטים רבים מברזל?].

ערימת ההנחות בהם משתמש כותב ערך זה, נובעת מן המשפט שכתב כי האיסור להניף ברזל על המזבח הוא "משקף את סוף ימי בית ראשון כמובן", זוהי הנחת מוצא, שאינה קשורה כלל לערך עליו התיימר לכתוב, שכן הברזל בודאי נפוץ בארץ כבר מזמן כיבושי דוד, כפי שמציין בעצמו, והאיזכור בספר מלכים כי במקדש שלמה לא נשמע קול ברזל בהיבנותו, גם הוא משקף כמובן את התקופה שלאחר כתיבת האסור בתורה. האם הובאה איזו הוכחה לשיבוש מערכות זה?

איסור הנפת ברזל מנומק בשמות: "חרבך הנפת עליה ותחללה", לא מוזכר שֵם המתכת, אך המדובר במתכת. ולו היה בתקופה מסויימת [התקופה בה נכתב שמות לפי דעה זו] אסור בכל מתכת שהיא, אף בנחושת, כיצד ומדוע הותר האיסור ועבר להצטמצם בברזל בלבד[2]? מה היה האינטרס המובהק של במדבר ומלכים להיכשל כאילו באנכרוניזם ולהלביש אסור זה דוקא על ברזל שלא היה קיים? א"א להבין את הענין בפסוקי דברים יט ה. (את העובדה שבאמת לא הונף ברזל על אבני מקדש שלמה, חשפה הארכיאולוגיה, ראה שמואל ומלכים כספרות היסטורית).

גם תפיסת הברזל בתורה כאנכרוניזם אין לה על מה שתסמוך.

"והכנעני אז בארץ"

"ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ" (בראשית יב ו). על משפט זה בנה אבן עזרא את "סוד היב'", הסוד הגדול לפיו נוסף משפט זה לאחר כיבוש הארץ מידי הכנעני, "אז" – בעבר, הכנעני היה בארץ. ושפינוזה הגדיל לעשות והחליט שלדעת אבן עזרא התורה כולה נתחברה הרבה אחרי דורו של משה[3].

מענין מאד מדוע אבן עזרא לא הוסיף לרשימתו גם את הפסוק "ויהי ריב בין רעי מקנה אברם ובין רעי מקנה לוט והכנעני והפרזי אז ישב בארץ" (בראשית יג ז)?

אך באמת אין כל יסוד לפרוש זה, כי דוקא לאחר תקופת הכבוש שהיתה מלחמות קשות ומרות עם האויב הכנעני ברור לכל עם הארץ כי אברהם אבינו היה קודם גירוש הכנעני מן הארץ, הלא ספר בראשית מספר על אברהם ובניו וירידתם למצרים וכו' וכו', וכי יש מי שלא יבין שכל מעשי אברהם היו קודם כיבוש ארץ כנען? ובכלל מה הצורך לחזור על כך שתי פעמים, ועוד בהקשרים בלתי מובנים בעליל, אם נתון זה כל כך חשוב יש לציין אותו כמראה מקום לתקופת אברהם בראש איזה ספור, ולא לשלבו באמצע המריבה בין רועי לוט לרועי אברהם.

מהו היחוד דוקא בכנעני ובפרזי שהם מצויינים כיושבי הארץ אז? בכל שאר המקומות נמנים שבעת העממים או רובם כיושבי הארץ (שמות יג, שמות לג, שמות לד, במדבר יג, דברים ז, דברים כ, יהושע ט, יהושע יב, יהושע כד, שופטים ג, עזרא ט), בשום מקום אין אנו מוצאים יחוד או ציון של הכנעני והפרזי[4] מלבד במקום נוסף, גם הוא בספר בראשית: (בראשית לד ל) ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אתי להבאישני בישב הארץ בכנעני ובפרזי. התשובה ברורה אם כן, בתקופת האבות יושבי הארץ הדומיננטיים היו הכנעני והפרזי [ואין זה משנה אם העמים האחרים הגיעו מאוחר יותר, או שלא היו גורמים בעלי משמעות], דוקא הצירוף של שני עמים אלו הוא הוא המוכיח על קדמות משפט זה! ומשמעות הבטוי "אז בארץ" הוא שכבר היה נוכח ומשמעותי בארץ, מסתתרת כאן ידיעה כי הכנעני חדר לארץ מן החוץ, ואכן בלוח העמים (בראשית י) מתואר: "ויהי גבול הכנעני מצידן באכה גררה עד עזה באכה סדמה ועמרה ואדמה וצבים עד לשע", המדובר כאן על רצועת החוף ורצועת גדת הירדן, ולא על מרכז הארץ העיקרי. יושבי הארץ הקדמונים היו בני שם, ובאמת רוב שמות המקומות בארץ [במקרא יש כ500 שמות] מתפרשים בלשון העברית!

ההקשר של נוכחות הכנעני ברור מאד בפסוק השני המזכיר את מריבת רועי אברהם עם רועי לוט, ורומז על מוסריותם הירודה של רועי לוט שכנראה היו מן הכנעני, ובפסוק הראשון ישנו רמז על כך שאברהם החל לסוע בארץ [במקומות שנכבשו ראשונה על ידי ישראל] כשהכנעני כבר היה בארץ, לנגדו ובנוכחותו עשה אברהם את 'מסע הכבוש' הראשון[5].

ואכן המחקר האחרון (ראה מגדים גליון מ "כנענים ועברים", ב' מזר 'כנען וישראל', הוצ' מוסד ביאליק תשמ',  עמ' 13, אנצ"מ ערך ארץ ישראל עמ' 609, 674) מראה כי הכנעני אכן כבש את הארץ בתקופת אברהם.

האם באמת יעלה על הדעת שהתורה שאינה מזכירה שום פרט היסטורי מכל המאורעות הגדולים של כיבוש הארץ, ואפילו את הכובש הגדול יהושע בן נון היא מזכירה (בספר במדבר – ת"כ!) בתור: "יהושע בן נון משרת משה מבחוריו" כאלו המדובר בבחור אנונימי שלא היינו יודעים עליו דבר מלבד יחוס זה. תספר כבדרך אגב כי הכיבוש כבר אירע מזמן?

"עד כי יבא שילה"

 בברכת יעקב לשבט יהודה: עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים. והכוונה כמובן: עד שיבואו לשילה ויקימו שם את המשכן. ומכאן כי ברכה זו נכתבה רטרואקטיבית לאחר הכבוש והקמת משכן שילה.

אך מהו הקשר בין שבט יהודה למשכן שילה? לא נודע שום קשר בין יהודה לבין שילה, אף אחד משבט יהודה לא שפט או שירת בשילה. מזה עולה כי ברור שלא יכלו דברים אלו להיכתב בזמן משכן שילה.

סוגיית המקומות הידועים בכנען אינה מסתיימת בשילה, שהרי יעקב מדבר על נחלות כמה וכמה מבניו, ואומר במפורש שנתן את שכם ליוסף. ואכן בדברי הימים א ז כא מסופר כי נכדי אפרים יצאו 'לקחת את מקניהם' מנחלת יוסף, שנים רבות קודם יציאת מצרים. ובת אפרים שארה בונה שלש ערים בכנען (שם כד'), גם יאיר בן מנשה לכד את חוות יאיר[6] וקרא אותם בשמו "עד היום הזה" (דברים ג יז, במדבר לב). ויוסף מועלה לארץ להיקבר בנחלתו בשכם "בחלקת השדה אשר קנה יעקב מאת בני חמור אבי שכם במאה קשיטה ויהיו לבני יוסף לנחלה" (יהושע כד לב), כאלו שלא היתה הפסקה של כמאתיים שנים! וכן קבר רחל היה ידוע כל הדורות, מה שמלמד על רצף בארץ מימי יעקב לשיבת בני רחל.

והנה בני יעקב בודאי לא תכננו ירידת קבע למצרים, אלא תכננו לנחול את הארץ כפי שהובטחה לאברהם, וכך מספר יעקב על הארץ אשר לקח מיד האמורי "בחרבו ובקשתו" (מח כב), וכפי הספור המפורסם על שמעון ולוי שהחריבו את שכם. גם כשיעקב עזב את שכם כפי שנצטוה (בראשית לה א-ג) וישב בעמק חברון, מוסיפים בניו לרעות את צאן אביהם בשכם (שם לז,יב). שכם היתה לנחלה ישראלית עוד קודם הירידה למצרים. כך אנו מוצאים את יהודה יושב בשפלה (בראשית לח), שהיא היתה גם נחלת שבט יהודה בימי הכיבוש.

הכתובים מלמדים כי לאבות היה מחנה גדול, כבר לאברהם היה מחנה של חניכיו ילידי ביתו, עבדים רבים, הוא יצא בעזרתם למלחמה נגד צבא שלם, וכו', ברור שבימי יעקב ובניו כבר היו ישראל שבט גדול בעל עבדים, נלוים, ובני בית רבים מאד [וכבר בעלותו מחרן מצינו "ויאמר יעקב לאחיו" (בראשית לא מו)]. ואלו למצרים ירדו לפגוש את יוסף רק משפחת יעקב עצמה (בראשית מה י, מו ה, מו כז).

והנה הארכיאולוגיה מלמדת כי שילה נחשבה כמקום קדוש כבר בתקופת הברונזה -ימי האבות, (פינקלשטיין, הארכיאולוגיה של א"י בתקופת ההתנחלות והשופטים עמ' 209). ואפשר בהחלט כי יעקב החזיק את שילה כמקום קדוש, וציפה מבניו שיעלו לישראל ויעבדו את ה' בשילה, ומיהודה ציפה שיהיה ראש העובדים את ה', שהרי עדיין לא נבחר שבט לוי. ואכן ברכתו לא נתבטלה לגמרי, שהרי מלכות דוד החזירה את עבודת ה' לישנה ועשתה אותה למרכז העם בירושלים. אך בשילה לא נתקיימה המלכות עדיין, וזו הוכחה שברכת יעקב נכתבה לפני דור המדבר[7].

ובהזדמנות זו נזכיר גם, כי כל רמזי הנחלות שבתורה, רק מוכיחים וחוזרים ומוכיחים על עצמם כי נכתבו כולם קודם הכיבוש, החל מגבולות השבטים שלא תאמו מעולם למציאות ואינם אלא הבטחה עתיקה (ראה: זמן כתיבת התורה, המציאות המדינית), וכלה ברמזי הנחלות, שאינם יודעים דבר על התנחלות בעבר הירדן, ועל נחלות ראובן גד ומנשה שנקבעו בימי משה.

הקשר העברי של שכם קודם הכיבוש היא עובדה מוכרת במחקר:

  • "משחדרו בני רחל אל אותו שטח מצאו שם לא רק את משפחות דינה המוטמעות בעם הארץ ואולי גם שרידי משפחות שמעון ולוי אלא גם משפחות עבריות אחרות שכפי הנראה עלו לארץ זמן מה לפניהם", (אנצ"מ ערך אפרים).
  • "העובדה הכפולה כי מצד אחד אין שום ספק שלביה ובניו מושלי שכם בתקופת אל עמרנא סועדים את חבירו הפושטים בארץ בכסף (מכתב 246) ומצד שני אין שומעים בפרשת הכיבוש המשוכללת של ס' יהושע על מסע מיוחד לכיבוש מרכז הארץ מקום היאחזותם של בני יוסף", (אנצ"מ ערך כיבוש הארץ עמ' 93).

והיא מלמדת כי בני ישראל נטעו יתד בארץ עוד קודם הכיבוש, ויש לקביעת יתד זו סימנים ורמזים בתורה, המוכיחים את קדמותה ושונותה מן הכיבוש עצמו.

שכם כאמור היתה מרכז עברי גדול, אליו באו ישראל לראשונה, ואם נשוב לשילה, אפשר שהיא המקום הקדוש הקרוב ביותר לשכם, ולכן התאים להשכנת המשכן באופן זמני [שהפך לקבוע]. אעפ"כ נכרתה ברית במקדש שכם ע"י יהושע, עוד קודם שנהגו בשילה סדרי מקדש, היה מקדש שכם מרכז עברי קיים שהתאים לכך – הנקודה העברית בכנען. אבל כסדרי מקדש ועיר קדושה היו צריכים עיר חדשה בכדי להקים בה סדרים חדשים על טהרת הקדש, שהרי בודאי יושבי שכם, גם הקרובים ברוחם לעברים, לא היו מתאימים לכך מאחר שלא חוו את מתן תורה וכו'. (כפי שניתן לראות בסיפורי גדעון, שעבדו את ה' בשכם ע"י מזבח "בעל ברית" מוזר, היחס אליהם לא היה ככנענים, אך גם אינם נראים כישראלים אותנטים, מעניין גם לציין כי אבן עזרא מדייק מן המקרא "עד מקום שכם" בראשית יב ו, כי בימי אברהם לא היתה העיר שכם, אלא במקום שנוסדה לאחר מכן שכם, זה מחזק את יחודה של שכם שהוקמה אחר הכיבוש הכנעני). בשילה לא היתה עיר כנענית מיושבת, ולכן היא התאימה יותר מכל להמשיך את עבודת ה'.

"עד כי יבא שילה" אינו תורם, אם כן, לקביעת קו גבול מאוחר לעריכה בתורה, [וגם אבן עזרא התעלם ממנו, ככל הנראה משום שיעקב מדבר על "אשר יקרה באחרית הימים", ואי אפשר לשלול קדמותה של נבואה].

אך כשמדובר בפרשנות, בודאי אין לקבוע יסוד על סמך פסוק בודד, שהרי ישנן כמובן גם אפשרויות אחרות לגמרי לפרש את הפסוק, למשל: לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבא שילה – זרעו של יהודה יתקיים וימשיך את שבט המחוקקים, אך אימתי יקרה דבר זה? לא דרך בניו הראשונים שימותו (ער ואונן) אלא למן בנו השלישי: שלה (בראשית מו).

"וירדוף עד דן"

אחד ה'אנכרוניזמים' היותר מקובלים על החוקרים הוא מקרא זה של 'וירדוף עד דן'. גם באנצ"מ ערך בראשית, הקובע כי ספר בראשית נתחבר באמת ע"י משה רבינו, מכח הוכחות על ידיעות היסטוריות אותנטיות מתקופת האבות. לאחר שהוא מסביר כי פלשתים וגמלים אינם אנכרוניזם, לא נמנע מלציין את ציונה של דן ע"י התורה כאנכרוניזם.

נשגב מבינתי איך יכול אדם בעמוד אחד, לקבוע כי ספר בראשית נתחבר ע"י משה לפני למעלה משלשת אלפים שנה, והוא מכיל בתוכו מסורות שירדו עם אברהם מבבל (ראה שם), כלומר עוד כמה מאות שנים לאחור. ולא להבין כי תופעה זו של השתמרות מסורת שכזו בקדושה ובדחילו ורחימו בתקופות של גלות מצרים, כיבוש הארץ, פילוג שבטים, גלויות ומלחמות, הפיכות וחליפות, במשך כמעט ארבעת אלפי שנה, מפקיעה מעיקרה את הרעיון כאלו איזה לבלר בדור מאוחר חש דחף עצום להכניס דוקא טעות אחת של בורות ואנכרוניזם שנער אינו נכשל בה בכל העותקים של הספר, אם זו היתה הגישה לספר בראשית, הוא לא היה שורד אף עשירית מן הדרך שהוא שרד.

גם כאן יש לציין ראשית את מה שנתבאר בקטע הקודם, בני ישראל חיו בארץ מימי אברהם ועד ירידת יעקב למצרים כמאתיים שנה, והם היו קבוצה אתנית גדולה בעלת זיקה מובהקת לארץ. אפשר בהחלט שדן נטע יתד באיזור הצפון, וזו פשר ההגירה של בניו מנחלתם בימי השופטים, ולכן גם קראו את המקום בשם אביהם, מה שלא עשו שאר השבטים. בזמן כתיבת התורה היה ידוע מקומו של דן ולכן נכתב "וירדוף עד דן".

אכן ישנן הוכחות כי היה מקום בצפון הארץ שנקרא דן עוד קודם לתקופת הכיבוש הישראלית. עיר זו נזכרת בחליפת מכתבים בין אמנחותפ בנו של פרעה תהומס לבין מלך מצרים, (פורסם ע"י הלוי בכתה"ע Revue des Euives מס' 218). ביחזקאל יז' מוזכרת גם עיר בשם דן שאינה מקבילה למיקומה של דן הישראלית. כן העיר רד"צ הופמן (בפירושו לבראשית) כי היא הנזכרת בש"ב כד ו "דן יען" שבארץ הגלעד, כנראה גם מן האיזור הגיאוגרפי בו נלחם אברהם, כאשר הגיע עד חובה משמאל לדמשק – בשטח של ארם – סוריה, ולא רק במקורות הירדן שבעבר המערבי. עצם שמו הקדמון לכל  הדעות של נהר הירדן, היורד מדן, כולל בתוכו את הכנוי 'דן' וסביר מאד שישובים הכרוכים בו, או שהוא כרוך בהם, או במקורותיו, יכללו את השם דן. בין אם הוא קודם או שהישוב קודם, זהו דבר מצוי מאד בעת העתיקה, ואין להתפלא גם אם ישנן כמה וכמה 'דן'. (השם ירדן נזכר כבר בפפירוס אנאסטאסי א, בפרסית עתיקה "דן" פירושו נהר". אנצ"מ ערך ירדן).

הראיה המכריעה לכך היא שבכל הפרשה הובאו השמות העתיקים כשלצדם החדשים כגון: "עין משפט היא קדש"[8], ואין שום סבה שבמקרה זה לא יהיה כתוב "ליש היא דן", אם לא שאין המדובר בליש [או לשם], או שהפרשה נכתבה לפני כיבוש לשם.

עתיקותה של פרשה זו היא מן המפורסמות, ויש אומרים הפרשה ההיסטורית הראשונה בעולם המצויה בידינו מזמן המאורעות[9] [דהיינו שסיפור ארבעת המלכים נכתב כלשונו כבר ע"י האבות כמו שכתב הרשב"ם] ואך גיחוך הוא למצוא דוקא בה אנכרוניזם "שקוף" שכזה.

ראה גם גריניץ:

  • "דן (של בראשית יד) שונה מליש, ומזדהה אל נכון עם מקום (הר וחומה) בגבול הפרת, הידוע מתקופת בבל הקדומה ומתקופת אור השלישית, בשם דומה: תדנ, (הזיהוי מבוסס על הקרי דדן במקום דם, וקרי זה מוכרע ממקומו, שכן כלל הפלוגרפי חוזר במקרא הוא שבמקום שמזדמנות שתי אותיות שוות במלים סמוכות כותבים הרבה פעמים רק אחת מהן.. אם מאן אתה (שמות ז כז) במקום ואם ממאן אתה, בלילה הוא (בראשית ל טו) במקום בלילה ההוא, עזי וזמרת יה (שמות טו ב) במקו עזי וזמרתי יה, היש בית אביך (בראשית כד כג) במקום היש בבית אביך",  (יחודו וקדמותו של ס' בראשית, פרופ' י.מ. גריניץ, ירושלים תשמג' עמ' 8 והערה 33).

"אשר ייאמר היום"

ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, אשר ייאמר היום בהר ה' ייראה (בראשית כב יד). יש מפרשים כי הכוונה "אשר ייאמר היום" – בימי בית המקדש, "בהר ה' ייראה" – אדם (פלוני) ייראה בהר ה', כלומר יעלה לרגל, או לראיית פנים.

מובן ששימוש בבטוי כזה מספר מפורשות על עצמו כי הוא נכתב "היום" בימי בית המקדש, אך אם כן מדוע קרא שמו "ה' יראה" ולא מוזכר כלל השם ירושלים? ועוד: אין שום קשר בין קריאתו של אברהם ה' יראה, דהיינו ראייתו של ה', לבין בהר ה' ייראה – היראותו של האדם?

אם הנדון הוא אך ורק על הוספות של חצאי משפטים, קשה לדבר על הוכחות. אך עדיין אין שום הסבר הגיוני מה התועלת בהוספות שכאלו, המקלקלות את אופי הספר הקדוש שניתן במדבר סיני, אם באמת המדובר אך ורק  בהוספת הסברים בלתי נצרכים כדוגמת "והכנעני אז בארץ", או "אשר ייאמר היום". כיצד ייתכן שספר כביר כל כך גדוש במאות מעשים חוקים וענינים שבשום מקום לא נמצא בהם נתון המספר על עצמו שהוא מתקופת המלוכה, זו בודאי מלאכת הסוואה מדהימה, ושתיקה עצומה זו נשברת מכל האלפים הרבים של הפסוקים דוקא בארבעה בטויים הנראים 'בלתי חשובים' כל כך?

בסופו של דבר אין המדובר אלא בפרשנות. אפשר בהחלט להסביר כי בטוי זה של "בהר ה' ייראה" נהג כבר אצל בני ישראל עוד קודם ירידתם למצרים, וכבר אז היו אומרים "בהר ה' ייראה". פירוש זה בודאי יותר מתאים לכתוב, שהרי ירושלים לא נקראת כלל בשום תיאור היסטורי "הר ה'" שהרי לא היתה הר אלא מרכזה של עיר בירה. הכינוי הר ה' הוא ראשוני וזמנו כאשר לא היתה אלא הר קדוש [וכן מכונה הר סיני הר ה', במדבר י לג]. ואמנם במליצות הנביאים האחרונים אנו מוצאים פעמיים או שלש את ירושלים מכונה גם כ"הר ה'" בין שאר כינויים פיוטיים ונשגבים, אבל ניתן בהחלט לומר שכינוי זה הושפע מן המסורת העתיקה ולא להיפך.

אפשר בהחלט לומר כי "בהר ה' ייראה" הוא ביטוי השייך להר ה' הוא הר סיני (הנקרא בתורה 'הר האלהים' בארבעה מקומות, וכן במלכים א' יט' ח', ובתהלים סח' טז'), או לביטוי אחר מימי יצחק ויעקב. כל זה אינו אלא ענין של פרשנות, על הוכחות אין לדבר כאן כלל. בתורה לא מוזכר כלל בשום מקום שהר המוריה של עקדת יצחק הוא בירושלים, וגם בכל ספרות הנביאים של ימי הבית הראשון, לא מוזכר כלל השם מוריה.

ברור שספר התורה מציג את עצמו בצורה ברורה כספר שנכתב כולו במדבר סיני, ורק זר הוא לצפות ממנו שיכתוב במפורש, בלי שום צורך, דברים הסותרים לזה במפגיע. כל ההגדרה של "דוחק" אינה תקפה כאן, בכלל כשמדובר בפרשנות, ובפרט כאן כשה'דוחק' צריך להיות מוגדר ראשית כל יחסית לנתונים. אם נמצא בספר חשמונאים בטוי שמבריק מאד יהיה לפרשו על התקופה הביזנטית, ורק 'דוחק' יהיה לפרשו בהתאם לתקופתו, ברור כי עלינו להיצמד לתמונה הכללית הקובעת את זמן חבור הספר, כל זמן שיש לנו אפשרות ריאלית לעשות זאת.

אם נלך בדרך הדמיון, הרי ברור יהיה לנו גם כי קניית הבכורה ע"י יעקב תוך ניצול עייפותו של עשיו, נכתבה בתורה בעקבות משפט שיילוק. התעשרות יעקב מצאן לבן נכתבה בעקבות החוכרים היהודים שהתעשרו על חשבון הנוצרים הטובים, משלחת השוחד של יעקב לעשיו – הלא היא הנשק הסודי של היהודים בכל הדורות, לקיחת שרה ורבקה אל המלך נכתבה בעקבות גזרת הלילה הראשון, וספור יוסף בחצר המלך נכתב בעקבות המינויים היהודיים בימי הביניים (כמו הרמב"ם ואברבנאל). המריבות בין יוסף ואחיו נכתבו בעקבות הפילוגים המאוחרים ביהדות, היהודים בארץ גושן – בעקבות ה"גטו". הכל טוב ויפה, אך העובדות הן שהתורה נכתבה שנים רבות לפני שכן המושגים האלו אירעו!

גם מקרא זה אינו מכריע את השאלה הגדולה, ואינו נותן שום אסמכתא רצינית לאיחור התורה מימי המדבר.

מלכי אדום

ספר בראשית (לו) מונה את המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל. פרשה זו מעוררת את השאלה של זמן חיבור התורה, שהרי לפני שאול לא היה מלך בישראל. זהו כבר אינו דיוק לשון, אלא שאלה היסטורית רבת משמעות. שנשאלה כבר ע"י חוי הבלכי בשלהי האלף הראשון לספירה.

וגם כאן, עלינו להבין ראשית את כוונת התורה במדוייק, שהרי לפי הבנה זו עלינו להניח כי כותב התורה החליט לגלות לנו במפורש את זמנו לאחר תקופת המלוכה, בזמן שהתורה כולה מוצגת כיצירת משה, ואין בה במפורש שום אירוע המאוחר ממות משה. זו טעות גסה מדי לייחס למחבר.

בכדי לעמוד על הכוונה במשפט זה עלינו להתבונן על מבנה הפרק הזה כולו, הפרק מתחלק לשבעה קטעים:

א (א-ח) פותח בואלה תולדות עשיו הוא אדום מונה את נשי עשיו ואת עזיבת עשיו את כנען ושבתו בשעיר.

ב (ט-יד) פותח בואלה תולדות עשיו אבי אדום בהר שעיר מונה את שמות בני עשיו.

ג (טו-יט) פותח בואלה תולדות אלופי עשיו אבי אדום, מונה שוב את בני עשיו המנויים בקטע הקודם תחת    השם אלופים.

ד (כ-כח) פותח אלה בני שעיר החורי, ומונה את יושבי הר שעיר הקדומים.

ה (כט-ל) מונה את בני שעיר המנויים בקטע הקודם תחת השם אלופים.

ו (לא-לט) ואלה המלכים אשר מלכו וכו', מונה שמונה מלכים שמלכו בארץ אדום.

ז (מ-מג) מונה רשימה נוספת של אלופי עשיו כשיש מעט מהם המשותפים לרשימה שבקטע השלישי.

קטעים א' ב' ג' עוסקים באיש עשיו ובבניו שהפכו לאלופים. קטעים ד' ה' עוסקים בשעיר החורי שהיא משפחה שמית נוספת שהיתה בהר שעיר – ארץ אדום קודם לעשיו, ובני עשיו נטמעו בה. מכיון שעשיו היה אחיו של יעקב, הרי תקופת הפיכת בניו של עשיו ל"אלופים" מקבילה בערך לירידת השבטים למצרים.

והנה בית המקדש נבנה בשנת 480 ליציאת מצרים (מלכים ו)[10], כך ששאול מלך יותר מארבע מאות שנה לאחר יציאת מצרים, והתקופה המצומצמת ביותר שנוכל לומר שהיו בני ישראל במצרים היא כ200 שנים, הרי שעד ימי שאול נותרו כ450 שנה. האם ניתן לומר כי המלכים האלו המנויים בקטע ו' משלו 450 שנה? ואילו לשון הכתוב "ואלו המלכים אשר מלכו בארץ אדום" מורה בבירור כי הוא מונה את כל המלכים, כממשיכים לרשימת אלופי שעיר הקודמת לה. (המדובר במלכים שלא ירשו את המלוכה, אלא הגיעו אליה בכחות עצמם, ולכן זמן מלכותם היה בודאי קצר יותר. אף אחד מן השמות האלו אינו נזכר בספרי השופטים או נ"ר למרות שאדום מוזכרים).

ולא זו בלבד אלא שהכתוב מוסיף לאחר רשימת המלכים הזו את רשימת האלופים (קטע ז'), הייתכן כי אלופים אלו מלכו באדום לאחר ימי שאול, והלא בימי המלוכה יודעים אנו יפה את אדום וכי לא שלט בה אלא מלך. מחבר דברי הימים מוסיף במפורש (א נא) בין סוף רשימת המלכים, לראשית רשימת האלופים שלפניה "וימת הדד ויהיו אלופי אדום..". וברור שגם הסדר בבראשית מוכיח על כוונת הספור בו.

והנה ישנה עדות ארכיאולוגית לחילופי צורות שלטון תכופות באדום בזמן האבות ויציאת מצרים:

  • "העמים השמיים שנאחזו בעבר הירדן אולי במאה היד' גירשו את השבטים הנודדים שהיו אדוני רוב הארץ או שהטמיעו אותם בתוכה.. זכר לשעיר השייך לזמן קרוב ל1300 לפנה"ס נמצא עכשיו.. המתישבים השמיים שנתיישבו בארץ הירדן התפלגו לקבוצות אתניות שונות.. כבר בתחלתם נפרדו מתיישבים אלו לשבטים נבדלים או לקבוצות שבטים אע"פ שיש לשער כי בד"כ היו קרובים אלו לאלו במוצאם..
  • ..הצורות הראשונות של הקרמיקה בת תקופת הברזל שנמצאו באדום ובמואב בודאי שאינן מאוחרות מתחלת המאה היג' לפנה"ס. הרי שהעובדות הארכיאולוגיות מתאימות לפרטים אחרים שבכתובי המקרא או לרקע הכללי שלהם. כך למשל העובדה שראשית הקרמיקה האדומית והמואבית קודמת לזו של הקרמיקה הישראלית מקבילה למנין בבראשית המונה שמונה מלכים שמלכו באדום לפני מלוך מלך לבני ישראל". (אנציקלופדיה מקראית ערך אדום).

למדים אנו מכאן: 1) באדום היתה התישבות קדומה (שעיר) שנטמעו בה קבוצות שמיות בימי שהות ישראל במצרים – המאה היד' והלאה. 2) ההתישבות השמית באדום היתה מפולגת לקבוצות שונות ובמקומות שונים. 3) ההתעצמות של אדום והפיכתה לממלכה היתה לפני היות ישראל לעם.

כל זה מתאים מאד לתיאור של "אלופים" ז"א ראשי שבטים גבורים השולטים על קבוצה או שבט קטן.  הכנוי אלוף הוא קדמון, ובאחד מלוחות אוגרית (המאה הכ' לפנה"ס) נזכרים שמותיהם של כמה שבטים ולפני כל אחד ואחד באה המלה אלף, וחוקרים קבעו "אין ספק בדבר שמלה זו אינה אלא המלה אלוף שבמקרא" (אנצ"מ ערך אלוף). אין המקרא משתמש בכנוי אלוף לעם או שבט כל שהוא אלא לגבי אלופי אדום בתקופה קדומה זו.

במסגרת ההתנגשות בין הקבוצות הפכו אלופים אלו גם ל"מלכים", אך ברור שמלוכתם היתה ספורדית, שהרי כל אחד בא מעיר אחרת, ואין אחד בנו של קודמו. מבחינה מדינית דומה הדבר לשלטון השופטים, כאשר מדי פעם מתחזק מנהיג מקומי והופך לגיבור לאומי, כמו "הדד בן בדד המכה את מדין בשדה מואב" (פסוק לה). המלכים האלו אינם ידועים כלל מימי המלוכה, ושם אנו מוצאים רק מלך אחד לכל ארץ אדום (מלכים ב ג). אין פלא איפה שגם לאחר מניית המלכים עדיין אנו מוצאים את אלופי אדום, כששמותיהם מעורים בשמות הקבוצות שהיו קודם למלוכה, אין המדובר בשינוי מהותי אלא בהמשך המצב הבלתי קבוע של קבוצות שונות המפוזרות באיזורים נרחבים, כפי שעולה מן הארכיאולוגיה.

ובכל אופן גם לדעת החוקרים הנ"ל כי המלוכה באדום החלה לא יאוחר מן המאה היג', הרי שאין להניח שעד ימות שאול לא מלכו אלא שמונה מלכים ספורדיים שבד"כ מלוכתם אינה ארוכת ימים [אינם מתמלכים בגיל צעיר, וגם מסיימים את מלוכתם לפי הנסיבות]. שמונה מלכים כאלו תפסו בודאי פחות משמונה דורות, ולפי מגלות היחס של דברי הימים היה שאול דור 21 לבני יעקב. אם נתחיל את המלוכה באדום בתקופה מאוחרת ולא כהמשך לבני עשיו, יסתור הדבר את העובדה כי כבר בימי משה אנו מוצאים מלך באדום (במדבר כ יד). וגם עובדה זו מאושרת בארכיאולוגיה, המראה שורה של מבצרי דרך החולשים על דרך המלך באדום, מה שמראה על ארגון מלוכתי (אנצ"מ ערך אדום). דוקא על מלוכת אדום בימי דוד יש לנו עדות במקרא (מלכים א יא יד) "הדד האדומי אשר מזרע המלך הוא באדום" – מלוכה העוברת בירושה, ולא זו המתוארת בבראשית. לו היו מלכים אלו מולכים בימי השופטים היינו מצפים למצוא ברשומות היסטוריות אחרות בתנ"ך השייכות לתקופה את מעשיהם ופעלם, כשם שאנו מוצאים את מגלת היוחסין שלהם. או לכל הפחות היינו מוצאים את שם המלך אליו שלח משה שליחים, בפרט אם היה הוא "בלע בן בעור" הראשון לרשימת המלכים[11].

ככלל, קשה להיתלות במשפט של "לפני מלך מלך לבני ישראל" בלא לתת הסבר למשמעותו, מהו הענין במלכי אדום לפני מלכי ישראל, ומה עם מלכי אדום שלאחר מלך מלך בישראל, האם מלוכת שאול השפיעה על אדום?

אין שום אפשרות להבין מה גרם לסופר ישראלי כל שהוא לעניין את עמו בתולדות מלכי האומה האויבת והצוררת לו החל מימות משה ועד ימות שאול והלאה? זו בודאי קשורה לתקופה בה היה "אח עשיו ליעקב" (מלאכי א).

אין ספק כי כל הענין בפרשה זו, תלוי בפרשת ברכת יעקב ועשיו. יצחק אומר ליעקב: "יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך". ולעשיו הוא אומר "ואת אחיך תעבוד". בני ישראל היוצאים ממצרים ידעו היטב כי הם כבני יעקב צריכים להיות גבירים לבני עשיו, ובהם אמורה  להתקיים ברכת ה' לאברהם, "ומלכים מחלציך יצאו". התכנית של כניסת ישראל לארץ בודאי היתה בכוונה למלוך בארץ, ולהיות גביר לכל בני יצחק ורבקה. בלי ספק מלך אדום ידע מתכנית זו, ככתוב "אז נבהלו אלופי אדום" (שמות טו), ולכן לא הרשה לישראל גם לעבור בתחומו, ובני ישראל לא באו בטענות על חששותיו הלגיטימיים, וכן נצטוו לא לתעבו כי אחינו הוא.

מתוך רוח זו נכתב בתורה כי בני אדום אכן העמידו כמה וכמה מלכים, אך כל זאת לפני התמלכות בני ישראל, אין הכוונה שכבר יש מלך לבני ישראל, אלא שלפני העמדת בני ישראל מלך, עדיין יש רשות לאדום למלוך. ולמן הרגע שיבואו ישראל לארץ ויקיימו את המצוה "שום תשים עליך מלך" (דברים יז) יהיו הם "גבירים לעשיו" (וכבר העיר הרשב"ם שפרשה זו נסדרה בימי משה). ואכן כאשר העמידו בני ישראל מלך נצחו את אדום[12]. כיוצא בזה מנבאת התורה "יולך ה' אותך ואת מלכך" (דברים לב) מתוך הנחה פשוטה כי בביאת הארץ תהיה מלוכה בישראל, כפי המצוה הנזכרת.

יש גם מקום לחשוב שבני ישראל ראו את משה מבחינה מסויימת כמלך, הלא סוף סוף משה היה מנהיג לעמו, לוחם, גואל, מחוקק, כובש. בתורה ישנן כמה בטויים בשירים שניתן להבין מהם כי משה נחשב כמלך: "תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" (דברים לג). כאן נסמך בפירוש הכינוי "מלך" למשה ולמתן תורה. [ההתאספות המוזכרת היא לשמיעת ברכות משה]. וכן בספר במדבר אומר בלעם (כג כא) "ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו", בודאי לא היתה הכוונה שבלעם דיבר בתקופת המלוכה (מיכה ו), אלא שהוא ראה את הנהגת ישראל דומה למלוכה, כביכול נשמעת תרועת מלוכה במחנה ישראל.

מכל זאת נלמד כי גם פרשת מלכי אדום אינה מכריעה דבר בשאלה האם יש להוכיח כי בתורה באו דברים מאוחרים לימי משה.

בנוגע לממלכת אדום בימי משה ראה עוד  מייטליס על אדום, וכן ל. רזניק: רזניק על אדום

"אנכרוניזמים", סיכום

מכנה משותף יש לכל ה'אנכרוניזמים' למיניהם, כולם מתמקדים בתקופת האבות. מן הצד האחד, המדובר בדברים בוטים ומפורשים: שילה, דן, הר ה', מלך ישראל, הכנעני אז בארץ. אך מן הצד השני, איך ייתכן שבכל התקופה הארוכה שלאחר מכן אין בתורה שום זכר למאורעות שלאחר מות משה, דוקא כשעוסקים בכיבוש ובכניסה לארץ. ואילו בסיפורי האבות הקדומים לכל הדעות, שהארכיאולוגים והחוקרים הסכימו שמקורם בידיעות שלפני הירידה לכנען, דוקא בהם השתרבבו דברים בוטים שכאלו?

עיון בהם הראה כי ה'בוטות' שבהם מטעה, אין שום משמעות למשפט "והכנעני אז בארץ", שבט יהודה מעולם לא התבטא בשילה, אין שום ענין ומשמעות למלכי אדום בימי השופטים. המכנה המשותף להכרת כל אלו כאנכרוניזמים הוא התעלמות מהעובדה שמימות אברהם ועד הירידה למצרים עברו כ200 שנה, אפשר בהחלט לייחס ל200 שנים אלו מספיק אחיזה בארץ ישראל ליצירת ביטויים אלו וכאלו, ובודאי אי אפשר לשלול את הסיפור כפי שהוא מוצג בתורה, מכח הכחשת חלקו הראשון של סיפור התורה!

גם לו היה אי מי גומר בדעתו כי מכריע הדבר שמשפטים ספורים אלו הוספות מאוחרות הם, כלום יש ללמוד מכאן כי היתה אפשרות לשנות את התורה ותכניה? מתוך הערות גליון ספורות המכילות כמה מלים וכוונתם לבאר את הענין, שהוכנסו בכוונה או בשוגג ע"י איזה סופר (לפי הבנה מוטעית זו, שאנו כאמור מסתייגים ממנה נחרצות) יש להסיק כי יסודות האמונה והסיפור ההיסטורי בתורה המופצת בעם היו ככלי משחק ביד 'סופרים' דמיוניים שלא היו ולא נבראו?

הצגנו כאן את רוב הסבות בהם משתמשים להוכיח כי התורה לא נחתמה בימי משה, הראינו כיצד כל הדברים האלו אינם מכריעים ואי אפשר להוכיח מהם בבירור שום דבר[13]. במה אם כן תלויה השאלה הגדולה, מאיזה טעם מניחים החוקרים המתונים כדבר פשוט כי התורה נערכה וחזרה ונערכה בדורות שלאחר משה?

לפני שנסביר את הסבה האמתית להנחה זו, נדון בעוד אבן נגף העומדת בפנינו: סתירות וכפילויות בתורה. מוצדקת היא לכאורה הטענה כי בחיבור אחד של אדם אחד אין למצוא סתירות וכפילויות, והימצאותם של אלו בתורה מלמדת על עריכות ועל מחברים שונים. בפוסטים הבאים נדון בסתירות וכפילויות בתורה.

 

הערות:

[1]מקורות נוספים (כולל מקורות מצריים) לקיומם של הפלשתים בימי האבות, ראה: י"מ גרינץ, "הפלשתים הראשונים", בתוך ספרו: מוצאי הדורות , ירושלים תשכ"ט, עמ' 99–129. K.A. Kitchen, Ancient Orient and Old Testament, Chicago, IL 1966, p. 80; V.P. Hamilton, The Book of Genesis, Chapters 18–50 (New International Commentary on the Old Testament, Grand Rapids, MI 1990, p. 94. י' אליצור, בתוך ספרו: ישראל והמקרא: מחקרים גיאוגראפיים, היסטוריים והגותיים , ירושלים ורמת-גן תש"ס, עמ' 355 הערה 19.

[2]ולו נאמר שהמלה 'ברזל' מתפרשת במובן הרחב יותר והכוונה לאסור כל מתכת שהיא ואף נחושת, אם כן, אין כאן אנכרוניזם מכיון שהאסור מעיקרו יועד לנחושת. ובאמת ניתן לומר שהחוק בשמות הוא חוק עתיק, ולא היה מן הצורך להזכיר בו את הברזל מפאת נדירותו, ורק בדברים בסוף נדודי ישראל לאחר שנפגשו עם כמה תרבויות, נלחמו עם ערים ומדינות שונות, ובודאי פגשו גם נוודים ושיירות מכל העולם (יומא עא.), הוצרך משה להזכיר את הברזל, [כפי שניתנו נוסחאות ופירוט מעשיים יותר להרבה חוקים] ולעולם נכללים כל סוגי המתכת.

[3]אבל על ראשיתו של מקרא זה עצמו (יב ו) "עד מקום שכם" מעיר אבן עזרא "משה כתבו".

[4]בשופטים א אמנם נזכרים הכנעני והפרזי יחדיו, אך המדובר במלחמת כבוש מסויימת של שבט מסויים שגבלה במקרה בשטח של הכנעני והפרזי.

[5] ראה גם קאסוטו אברהם וארץ היעוד עמ' 224, וכן ב. יעקב בפרושו במקום מביא דוגמאות ש'אז' לא בא דוקא כתיאור עבר, אלא כהדגשה, כגון: "ודוד אז במצודה ומצב פלשתים אז בית לחם" (ש"ב כג יד), "ואז חיל מלך בבל צרים על ירושלים" (ירמיה לב ב).

[6]כיבוש זה נעשה בימי יוסף כפי שמפרש תלמיד הרס"ג, (מובא ב'דעת מקרא' על דברי הימים עמ' 63).

[7]ומכאן תלמד כמה העמיקו חז"ל כשסמכו את האמונה בביאת המשיח למקרא זה, שהרי יעקב בירך שב"אחרית הימים" יהודה יהיה ראש שבט ומחוקק בבית ה' המרכזי, ואם לא זכינו בשילה, וגם בירושלים לא לכל העם, הרי נדחתה אחרית הימים, אך עדיין יש לצפות לה.

[8]לאחר "מלך בלע" נוסף "היא צוער", לאחר עין משפט "היא קדש", לאחר עמק שוה "הוא עמק המלך", לאחר עמק השדים "הוא ים המלח".

[9]אהרוני (א"י בתקופת המקרא עמ' 61) כותב: "זהו אחד הקטעים ההיסטוריים הקדומים ביותר שנשתמרו במקרא השייך במקורו כנראה לראשית האלף השני לפני סה"נ, בסיפור זה נזכרים כמה וכמה שמות של מקומות.. שכבר לא היו ידועים בתקופה הישראלית". הוכחות ארכיאולוגיות נמצאו למסופר בפרשה זו, ראה זמן כתיבת התורה, המציאות המדינית.

[10]"מסתבר שהמספר הזה מתאים גם למציאות היסטורית, ושבאמת חלה יציאת מצרים בערך 480 שנה לפני השנה הרביעית למלכות שלמה, השוה ש. ייבין יציאת מצרים וכיבוש הארץ ספר קלוזנר עמ' 73, 78, והספרות שם", (סגל, מבא המקרא עמ' 174).

[11]הופמן מגדיל לעשות, ומחשב את הדורות, לטענתו לו רשימת המלכים מונה את מלכי אדום מיום כיבוש הארץ, הרי הדד בן בדד המכה את מדין בשדה מואב חי בזמן גדעון, ודוקא בזמנו הוכו מדין ע"י הישראלים. ולא עוד אלא שבזמנו היו המדינים בני ברית לעמלקי שהוא מכלל אדום (שופטים י ג).

[12]אבל אין לייחס את הרעיון הזה לימי דוד, שהרי ישנו פער בין ההבטחה לבין המציאות: לא בהעמדת המלך הראשון הצליחו בכך ישראל, ושוב אי אפשר לומר כספור היסטורי "לפני מלך מלך", מלבד שלאחר כמה דורות שוב פשע אדום בישראל. זאת מלבד שאר הנימוקים ההיסטוריים שהעלינו.

[13]אבן עזרא רואה גם את ציון ערשו של עוג מלך הבשן ברבת עמון, כשייכת לזמן מאוחר, אך אין להבין את הסבה. שפינוזה חשב כי זו נחשפה שם בזמן כיבוש רבה על ידי יואב (ש"ב יב ל). אך רשימת השלל בשמואל מפרטת את עטרת מלכם וכו' ולא את ערשו של עוג. והנכון כפירוש רד"צ הופמן ע"פ הרמב"ן כי עוג נותר מיתר הרפאים שהושמדו ע"י העמונים (דברים ב כ) וערשו נשארה בארץ עמון מאז. ובכל אופן רשימת השלל בש"ב יב' מוכיחה כי ערש עוג בימי דוד כבר לא היה ברבת עמון, וזו עוד הוכחה שספר דברים המעיד "הלא היא ברבת בני עמון" קדם לימי דוד. ודבריו של ריט"ע "אחר שלא נכנס משה לרבת עמון מאין ידע שהיא בתוכה?", חסרי טעם.

וכאן המקום לציין כי הקביעה הקלאסית ההיסטורית של בקורת המקרא, זו של שפינוזה, בנויה בעיקר על האנכרוניזמים האלו של האבן עזרא. אך שפינוזה טעה טעות יסודית בכוונת דברי אבן עזרא, וייחס לא"ע את הדעה כי הספר שבידינו אינו כלל הספר שכתב משה. טעותו היתה בכך שפירש את המלים "סוד היב'" שבאבן עזרא – כמתכוונות לכתיבת התורה על יב' אבני המזבח, ומכאן כי בהכרח היה זה ספר קטן. אך אבני המזבח יכלו להיות ענקיות, והיב' הם שנים עשר הפסוקים האחרונים שבתורה כידוע. אבן עזרא לא התכוין אלא שנוספו הערות סופר חסרות משמעות, ולא שאין התורה שבידינו מידי משה, כמו שכתב בעצמו במקומות אחרים [ראה הערה לפרק: דעות חכמינו בנושאים אלו].

לאנכרוניזמים הקלאסיים יש לצרף את "אור כשדים" מזמן אברהם, אך שבטי הכשדים היו באיזור כבר מראשית האלף השני, (קאסוטו בראשית עמ' 186)., והאריך בנושא גריניץ, יחודו וקדמותו של ספר בראשית, פרק ראשון. שם הוכיח כי לא זו בלבד שאומה בשם כשדים היתה במקום הולדתו של אברהם, אלא שדוקא הכתיב "כשדים" מוכיח את קדמותו של הטקסט, שכן למן המאה ה15 שונה השם לכלדים בעקבות המעבר לשפות בהם לא היה מקום לש' שמאלית. ראה "זמן כתיבת התורה – השפה"

בענין שירת בלעם, ראה "זמן כתיבת התורה – המציאות המדינית"

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

18
Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
10 Comment threads
8 Thread replies
0 Followers
 
Most reacted comment
Hottest comment thread
7 Comment authors
משה רטאליעזרנירMדוד סלע Recent comment authors
  Subscribe  
Notify of
אליעזר
Guest
Member
אליעזר

אתה מיתמם או מתכוין באמת? בפסוק כתוב שכתב את ה'תורה הזאת', ומתוך העניין משמע שמדובר על השירה שם בלבד [תרגום ירושלמי: והוה כיון דאשלם משה למכתוב ית מללי שבח אורייתא הדא עד זמן דחסלו], ואתה יודע היטב שרבות דנו בזה במחקר המקרא, עי' ס' עד היום הזה פ"א שמאריך להביא את הדעות בעניין כתיבת התורה. לא שמו בפה של משה, בזמן הכתיבה של התנ"ך התייחסו בעיקר לגוף התוכן, וכפי שנמסר להם במסורה, ולהבהרת התמונה הוסיפו אי אלו הוספות. בלא להתכוין 'לזייף' אלא לפי תומם, ולכן האנכרוניזמים כה שקופים. וממילא עיקר הסמך שלך לדחות את כל הראיות המוכיחים אחרת ע"י פלפולים… Read more »

משה רט
Guest
Member

לא הבנתי מה הקושיה מהפסוק "ויתשם ה' מעל אדמתם". הרי אלה הדברים שעתידים לומר "הדור האחרון, בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבוא מארץ רחוקה", כאשר יראו את החורבן העתידי. הוא לא מדבר על משהו שכבר היה. ואם הכוונה היא למילים "כיום הזה", הן מתייחסות מן הסתם לסיום "וישליכם אל ארץ אחרת", שהרי בזמן בו אמר משה הדברים אכן היו בני ישראל בארץ אחרת וללא ארץ משלהם. בקיצור, הקושיה לא מתחילה.

אליעזר
Guest
Member
אליעזר

"ברור שספר התורה מציג את עצמו בצורה ברורה כספר שנכתב כולו במדבר סיני". ניכר מדבריך במאמר שזה עיקר מה שמנחה את מסקנתך – שלא יכול להיות שספר המתיימר להיכתב במדבר סיני ייכשל באנכרוניזמים שקופים כל כך. אבל לא ביארת מהיכן ברור לך הנחת יסוד זו שהספר מציג עצמו כנכתב 'כולו' במדבר סיני, שמא עורכים מאוחרים סידרו מסורות בעל פה בנוסח שנמסר להם, עם עריכות וביאורים עדכניים פה ושם? היאך אתה מבאר את הפסוק ויתשם השם מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול, וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה, שא"א לפרשו על תקופת משה, שהרי לא היו באמצע תקופה של 'השלכה באף… Read more »

ניר
Guest
Member
ניר

אתם פינקלשטינים ובן נונים רק לצד השני תורידו את הכיפה היא חוסמת לכם את החשיבה אחר כך תחזירו אפשר 10 דקות בלעדיה כשאתם עונים. ולא נראה לי שאתם פתוחים ל2 אפשרויות [אני יכול לחשוב על לפחות עוד אחת]ונראה לי שאתם החלטתם מזמן מזמן אולי אפילו לפני שנולדתם וסביר שהוריכם החליטו בשבילכם ובמסגרת ההסבר שדורש הכי פחות ניסים ונפלאות -שלי עומד הרבה יותר טוב .להזכירכם סבא של אהרון שאין שום סיבה לא לחשוב שבילה איתו זמן הוא לוי עכשיו לוי גדל בכנען הכיר מיד ראשונה את סיפורי האבות יצחק היה סבו מה הבעיה לזכור ממרחקי זמן כאלו סיפורים רבים ועוד על… Read more »

ניר
Guest
Member
ניר

כל עיסוק רציונאלי בנושא אוטנטיות הסיפורים כן או לא חייב להתנתק מאלוהים ומאמונה אחרת הוא מפסיק להיות רציונאלי וקל להראות שאלוהים לא דיבר אל משה אתם בעצמכם כותבים על כך מבלי משים כשאתם משווים מילים ושמות מהתורה לאלו שנמצאו מתקופות הברונזה באזור ומראים דמיון וזהות בטקסים ובבריתות אז אלוהים שכורת ברית בין הבתרים עם אברהם מתווה לו טקס מועתק ממארי או מאבלה תחליטו ואחר כך משתנה הדת בתקופת הברזל וגם שם אלוהים אומר מה לעשות?או ששוב זה מנהג הזמן גם אצל שכננו

אני לא דתי

ניר
Guest
Member
ניר

לא הבנתם את העיקר-משה כותב את בראשית -הוא כותב למשל על אברהם -יוצא שלפי המסורה כותב משה על ארועים רחוקים בזמן200-300שנה אולי יותר נכון?יוצא מזה שמשה ניזון מסיפורים שעברו מפה לאוזן אולי השתנו ואולי לא מה שבטוח זה שגם לפי המסורת לא אלוהים כתב ותעד את הארועים ואף לא אדם אלא מספרים ולאחר מכן סופר ואין הוא יכול לדעת על רחשי ליבם של הדמויות זו תמיד המצאה הוא רק יכול לדעת על ארועים שמספרים עליהם או כמו במקרה של משה והתורה גם על ארועים שהוא היה נוכח בהם ואפשרי בעיני שמישהוא כמו משה הוא המוכשר ביותר לכתוב בזמני ישיבה ממושכת… Read more »

ניר
Guest
Member
ניר

שלום לכם אתם עושים עבודה מבורכת מצד אחד והיא להביא נתונים ממאמרים ארכאולוגים שסותרים את פינקלשטיין ודומיו [בושה של לוגיקה יש לו איך נהיה פרופסור נבצר מבינתי]מצד שני כל המאמר ככלל מתאמץ ואף מצליח לצאת בעצמו מחוץ לגבולות הלוגיקה כל הבבלט שלכם על מלכי אדום שמלכו לפניי מלוך מלך על ישראל הוא מיותר ומראה על חוסר מוכנות לקבל את האמת הפשוטה והברורה של אנכרוניזם במקרה זה וזה נובע מידיעת הסופר שאמור להיות משה על תאריך זמנו של שאול ואם זו לא נבואה או ברכה ואין זה מנוסך כך אז זה דברים שהוספו מאוחר יותר אין מה לעשות כך זה משתמע… Read more »

M
Guest
Member
M

אוסיף לידידי כמה דברים שאולי אינם מכירים.
א. רזניק הביא בספרו לא למעלה מ-10 כתובות נוספות המזכירות גמלים מעבר לכתובת המפורסמת האללאח
ב. קיטשיין בספרו מביא עוד שלל ראיות על קיומם של גמלים בתקופת הברונזה (ציורים, פסלים, כתובות ועוד).

אנחנו משתמשים באללח לא מעט אבל נצטברו לא מעט ראיות חדשות לקיומם של גמלים. האנכרוניזם הזה מת מזמן

דוד סלע
Guest
Member
דוד סלע

רציו מסלפים ומעוותים את העובדות כך שיתאימו למצג השווא שלהם. 1.##לאחרונה נתברר שהגמל נודע כחיית בית הרבה לפני כן, (פרי גמליו של אברהם עמ' 189-193.) ## — הספר שהם כביכול מביאים מדבריו לא קיים ברשת ולא בכדי. זה לא לאחרונה ולא בטיח, זה ספר משנת 1944… 2. ##הגמל נודע במצרים עוד מהתקופה הפרידינסטית. ראה בודנהיימר, החי בארצות המקרא ב' עמ' 39 ואילך## בודנהיימר אומר וזה ציטוט ישיר, ""דומני שכבר באלף החמישי שלפני ס"הנ היה כבר הגמל בראשית ביותו" ומביא כתנא דמסייע את פרי שעקב ממצאים לא מחייבים כמו צלמיות גמל או חבל משיער גמל חשב שגמל היה מבויית כבר אז… Read more »

אורי
Guest
Member
אורי

לא כללתם המון מהסתירות.. "'נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ' (שמות יג, טו) – פרק זה מדבר על כך שישראל כבר הגיעו בעבר אל 'נווה הקודש' ואל 'מקדש ה" בזמן עבר, למרות ששירה זו אמורה היתה להיאמר מיד לאחר יציאת מצרים. 'וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן' (שמות טז ל"ה) – מתאר את המציאות לאחר הכניסה לארץ, כניסה שמשה רבינו לא היה שותף לה." "'וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר… Read more »