נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

כז. גישת חז"ל לטבע ולמדע

בדברי חכמינו בחיבוריהם השונים ישנן נקודות מגע רבות עם נושאים השייכים למדעי הטבע.

 

כז. גישת חז"ל לטבע ולמדע

בדברי חכמינו בחיבוריהם השונים ישנן נקודות מגע רבות עם נושאים השייכים למדעי הטבע. (אין מכנים את הידיעות או הדיונים האלו שבדברי חכמינו בשם "מדע", שכן כינוי זה יוחד לנתונים הבאים כתוצאה מלימוד ועיון שיטתי ע"פ קריטריונים ידועים שפותחו בעת החדשה. חכמת הטבע – "Natural Philosofy" היה המונח בו השתמשו עד המאה ה18). הנחותיהם של חכמינו בנושאים אלו נוגעות לענינים רבים, הלכתיים, יומיומיים, ומחשבתיים. ברצוננו לבדוק: האם ישנו איזה מכנה משותף לכל הידיעות וההנחות האלו של חכמינו? האם ניתן להראות שחכמים קבעו דעות בנושאים אלו על פי גישה מסויימת?

חז"ל מחברי המשנה והתלמוד חיו בתקופה ההלניסטית והרומית, האם ידיעותיהם בתחום מדעי הטבע היו מבוססות על המתודה והידיעות שהיו ביד היוונים, וחכמים רק השתמשו ב'מדע' של ימיהם. או שחכמינו ייצגו תפיסה שונה?

ניתן להראות כי תפיסת העולם של חכמינו, אינה פרי התפיסה היוונית, ומקורותיה אינם בעולם ההלניסטי, אלא יותר בגישת היהדות והמקרא לטבע. תפיסת חכמינו נעוצה בתפיסת העולם של היהדות כפי שהיא מתבטאת בדברי הנביאים, ושרשיה נעוצים עוד שנים רבות לפני הישגי היוונים.

נקודת המבט על מדעי הטבע

ההבדל הבולט ביותר בין ההשקפה היהודית לבין זו היוונית הוא היחס אל מדעי הטבע. חכמינו ראו את ידיעת הטבע והכרת העולם על מחצביו וגידוליו כענין שימושי. ואף בחיבור ההלכתי 'תלמוד בבלי' כלולים אלפי הוראות שימושיות המתבססות על ידיעות טבעיות, רפואה, רפואה מונעת, אורח חיים בריא, שימושים שונים בחמרים טבעיים. וכן ניכרת בו ידיעה מקיפה בכל מיני הפריטים והמוצרים שהיו נסחרים בזמניהם, לכל שימושיהם השונים, והכרת העולם על השוכנים בו. מן התלמוד לבדו אפשר להוציא סקירה פנורמית על החי והצומח, המסחר והאמנות, בימי חז"ל.

חכמי יוון ראו את המדע כאידיאל, כהישג רוחני, תפיסה זאת מתבטאת במסירותם הרבה לחכמת הטבע, כלימוד לשם לימוד. וכדוגמא סמלית לכך יש לראות את האגדה על ריצתו של ארכימדס עירום בשוק לאחר תגליתו המתמטית. היוונים ראו בחקירותיהם אידיאל לעצמו, הם לא חקרו את הטבע לתועלת מעשית, ולא בכדי עיסוקם העיקרי היה במתמטיקה ופילוסופיה, ולא במדעי הטבע המעשיים. (אם כי בחלק המעשי שאינו כרוך בחקר הטבע, – מדעי החברה, עסקו רבות היוונים).

הבדל זה אינו אלא השתקפות של תהום עצומה הפעורה בין שתי התרבויות: היוונים כחלק מתפיסתם האלילית ראו את הטבע כגילוי של כחות רבים ושונים שההתמודדות עמם היתה בדרך של עבודת האלילים, ולא דרך הניסוי המדעי. כל החשיבה והפילוסופיה היוונית לא היו מבחינתם אלא התעלות של האדם לדרגה רוחנית גבוהה יותר, בה הוא מסוגל להבין את השכל האלהי. החקירה היוונית התמקדה בנסיונות להסביר את המתרחש בעולם, ולהגדיר את הכחות השונים הפועלים בעולם ויחסיהם זה לזה. גם אם היו יחידים מחכמי יון שהתעלו מעל תפיסת המוצא שלהם, והכירו באחדות בעולם, לא ייצגו בזה את תרבותם ודבריהם לא נקלטו.

היהודים, כמאמינים באל אחד, לא ראו את הטבע אלא כגילוי של רצון אחד, רצון האלהים שלו מטרה ותכלית בכל המתרחש בעולם. גישה זו אינה מייחסת חשיבות למהותם של הכחות השונים בעולם, והיא מתמקדת בתועלת שתוכל לצאת לבני האדם מידיעת הסגולות השונות הצפונות בטבע. שהרי לפי השקפת התורה העולם נברא למען האדם, ומכך עולה שהעולם יכול לספק לאדם את כל צרכיו אם ידע לנצל אותו כראוי.

אין פלא שאצל חז"ל מוצאים לראשונה את הגישה של רפואה מונעת, שהרי מן ההנחה שהעולם נברא באופן שיספק את כל צרכי האדם, יוצא בודאי גם כי גוף האדם יכול להתגבר על כל פגע אם יונהג כראוי. וההימנעות ממאכלים ופעולות שונות, לעומת בצוע פעולות מסויימות או אכילת הפריטים שנבראו בכדי לשמור על בריאות האדם, יכולה לספק הגנה מכל פגע.

מידת הענין של חכמינו במדעי הטבע היא בעיקר מעשית, הישמרות מן הנזקים אותם יכול הטבע לצפון בחובו. אך גם השקפתית – התבוננות בגדולת הבורא ובתכנון המפעים של העולם. כשגם תפיסה זו שרשיה במקרא, כדוגמת ספר איוב פרק ל והלאה תהלים ח ועוד מקומות רבים המתארים את כחו העצום של הטבע, ושליטת האלהים בו.

כך אנו מוצאים את חכמי יוון דנים ארוכות בהסבר של תופעות הטבע, כיצד היסודות והכחות השונים יוצרים את כל התופעות שאנו רואים. ולעומתם חכמי ישראל כאילו אינם יודעים שישנה מערכת של סבה תוצאה, ומסבירים מדוע אין החמה רואה את פגימתה של הלבנה (ר"ה כג:, 'פגימתה' של הלבנה היא הצד שהשמש אינו מאירה עליו ולכן לעולם לא תוכל השמש 'לראותו'), בדיוק כשם שהתורה מסבירה את הופעת הקשת באות ברית ולא כמנסרה המפלגת את קרני האור. כל ההסברים השונים של חכמי יוון אינם אלא פישוט של התופעות ותרגומם לכחות גורמים, אך בסופו של דבר אין הם יכולים כמובן לתת סבה ראשונית, שהרי כל סבה דורשת גם היא סבה. המנסרה מפלגת את הקרניים, משום שאורך הגל משתנה, אורך הגל משתנה משום שכך טבעו להשתנות במצב שכזה, וכך הלאה.

היהדות אינה עוסקת כלל בהגדרת הכחות הפועלים, ורואה את כל התוצאות כרצון ה', כחלק מתכנון העולם. לו תופעה זו תלויה בחוק טבע, הרי שגם חוק זה של התפלגות קרני האור דרך המנסרה נקבע מבריאת העולם בכדי להראות את הברית שנכרתה לאחר המבול[1].

מכאן כי השקפת היהדות על מדעי הטבע שונה ביסודה מהשקפת חכמי יוון.

את המהות של חכמת יוון היטיב להגדיר פרופ' ליבוביץ':

  • "המדע האריסטוטלי והביניימי לא היה מדע אלא פילוסופיית טבע", (אגרות ליבוביץ, עמ' 43).

ומעניין שביטוי דומה ישנו בדברי רבי יהודה הלוי:

  • "חכמת יוון אשר אין לה פירות, כי אם פרחים", (מתוך השיר "מור עובר", שירי ריה"ל).

הפרחים עליהם מדבר ריה"ל הם היופי שבחכמה, התקבלותה על השכל, כשם שיופי הפרח משובב את הלב, אך אין כאן אלא ענין אסתטי. היהדות רואה את ידיעת הטבע ככלי לקטיפת פירות, נתונים מעשיים שידיעתם יכולה לשמור על בריאות האדם ואיכות חייו, בכדי שיוכל לעשות את רצון האל, שתכנן עבורו את העולם לשם כך.

  • "היוונים וחכמי ישראל דומים… בדרך מחשבתם ותיאורם… אלא שהפרש זה ביניהם שבשביל החכמים לא היה זה דבר שבמיון הגיוני אלא ענין בעל ערך מעשי", (יוונים ויוונות בא"י, פרופ' שאול ליברמן עמ' 285).

תצפית

חכמינו המבטאים בגישתם למדעי הטבע את גילוי סגולות הטבע, מניחים בכך את היסוד למדע המודרני: התצפית. רק בעת החדשה הכירו חוקרים בכך שיסוד המדע השימושי הוא תצפית, ובחינתו היא ע"י תצפית עתידית: ניבוי.

מובן כי הידיעות השימושיות היו נחלתם של כל באי העולם, וכל אדם או יצור חי הרי הוא לומד מעצם טבעו את הנתונים של סביבתו. אך עובדה היא שעד העת החדשה לא הושתת שום מדע שיטתי על תצפיות, אלא על פילוסופיית טבע שיכלה להסביר כל תצפית כפי רוחה.

אריסטו, שהטביע את חותמו על המדע עד המאה ה17, טבע מערכת חשיבה המתיימרת להסיק מסקנות מוחלטות. מערכת זו מתבססת על אקסיומות -"הנחות ראשונות", ומהן נגזרות בשיטה לוגית מסקנות שונות. מערכת חשיבה זו היתה הבסיס המדעי של העולם המערבי, והיא זו שגרמה לכך שלא היתה שום התקדמות מדעית בכל התקופה הארוכה הזו. חכמים רבים היו כמגדלורים בדורם, אך לא יצרו בסיס שיטתי היכול להניח התקדמות של האדם מול הטבע, זו באה רק כתוצאה מתצפיות שיטתיות וניצול של המשאבים המתגלים.

אפלטון היטיב להבין כי תפיסת עולמו אינה מושתתת על התצפית, אלא צריכה להתעמת ולהתמודד עמה:

  • "אפלטון האמין שהנסיון והתצפית עשויים רק לקלקל את המדע, משום שהם בהכרח בלתי מדוייקים והעולם החומרי פגום באופן יסודי מבחינת חוסר הדיוק וחוסר החוקיות בו… אי התאמה בין חיזוי תיאורטי לתצפית לא נחשבת ואינה יכולה להיחשב בפילוסופיה של המדע הזה לענין חשוב", (ז. בכלר. הפלוסופיה של המדע, הוצ' אוניב' משודרת).

אריסטו, דוקא כתוצאה ממצב זה, טען כי ישנן ידיעות מוחלטות, אך אותן הוציא מן האקסיומות שלו, ולא מתצפיות מדעיות. למרות שכמי שגדל בביתו של רופא, וכצופה מעולה, תיאר אריסטו תופעות טבע רבות בצורה מפליאה ומדוייקת, לא יוסדה השקפת עולמו סביב תצפיות אלו.

אין פלא שהיו בין פילוסופית הטבע האריסטוטלית ובין המציאות אי התאמות: מספר השיניים הממוצע שנוקט אריסטו אינו מתאים כלל למציאות, וכן הוא מבדיל בזה בין זכר לנקבה ללא שום יסוד במציאות. כך גם קבע את קביעתו הידועה כי גוף כבד יפול במהירות יותר מגוף קל, לפי אריסטו יש לגבר שמונה צלעות בלבד (אריסטו פרק מתולדות המדע", לואיס, עמ' 158) למרות שכל אדם יכול להיווכח בקלות כי הקביעות הללו חסרות יסוד. כיוצא בזה בתקופה ההלניסטית היה מקובל כי מספר חדשי ההריון הוא המספר העגול: עשרה חדשים, (למשל: חכמת שלמה ז ב).

  • "בניגוד לחכמי יוון ורומא, כגון גאלינוס… ביססו חז"ל את ידיעותיהם הרפואיות על ניסויים אנטומיים ופתלוגואנטומיים", (ד"ר דוד מרגלית, חכמי ישראל כרופאים, עמ' 27).
  • "בה בשעה שההודים הקדמונים קדשו את החכמות המתמטיות שהיו נחלת כת מיוחדה של כהנים, ובה בשעה שחכמי יון למדו מתמטיקה לשמה וחשבו את החלק השימושי שבה לדבר מעט הערך, התענינו אבותינו בזמן התלמוד בצד המעשי של המדע", (י. גינזבורג, כתבים נבחרים, עמ' 74).
  • "דבר ידוע לכל הוא כי חכמי יון שלרשותם עמד חומר עובדתי מבוטל למדי, היו ממירים את ההוכחות האוביקטיביות בספקולציה מחשבתית, בהשתמשם – כמו במקרה זה – במכשיר הכוזב של ההקבלה", (ד"ר י. מוז'יקובסקי, אלכסנדר מוקדון, מהדורה מתורגמת, הוצ' הדר, 1978. עמ' 114).

היוונים הגיעו כה קרוב לתופעות הטבע ששינו בעת החדשה את פני העולם בכחם העצום, אך לא השתמשו כלל בשיטת התצפית בכדי לנצל תופעות אלו ולהשתמש בהם. וכך כותבת הפרופ' ליזה מייטנר (שגילתה את ביקוע האורניום):

  • "הפילוסופים היווניים אף סברו כי החמרים השונים נבדלים זה מזה רק במספר האטומים ובסדורם, הנחה הנראית קרובה ביותר להשקפותינו כיום. ברם מושגם על האטום לא היה אלא על שיקולים פילוסופיים ולא הביא כל התקדמות בהכרה הנסיונית". (תגליות היסטוריות ת"א 1962 עמ' 196).

כן הגיעו היוונים להבנת הכח החשמלי, ואף המלה אלקטרון היא יוונית מיסודה. אך התצפית והניסוי היכולים להביא כח זה לשינוי פני העולם, היו רחוקים מהם.

פילוסופיית הטבע של היוונים, שהיתה מורכבת מכחות פועלים ושכלים נבדלים, היתה מושרשת עמוקות בתורות האליליות, ולא ניתן היה להפריד ביניהן. אין זו גישה אישית של אפלטון או אריסטו, אלא הגדרה מהותית של כל דרך החשיבה היוונית.

מראשית הפילוסופיה היונית ידועים לנו תאלס, אנאכסימאנדרוס, ואנאכסימנס, שראו את העולם כישות בעלת חיים שנוצרה מיסוד קדמון ומתמיד ואליו תחזור בעתיד: המים, הבלתי מוגבל, או האויר, כל אחד לשיטתו. בערך כך היתה דעתו של הרקליטוס מאפסוס. פיתגורס פיתח תורת מיסתורין המבוססת על מספרים ועל גלגול הנשמות. אמפדוקלס ביסס את העולם על כחות של אהבה ושנאה בין היסודות, אנאכסגורס דיבר על חלקיקי בראשית אינסופיים ובלתי משתנים שהנַוּס (רוח) מניעם. דיוגנס ראה באויר את היסוד הנצחי של ההויה, אפלטון בנה על אידיאות שאיפות יסודיות וגלגולי נשמות. הסטואה דברה על הלוגוס והגורל הבלתי נמנע בחוקיות של היקום. הניאו פיתגוראים והנאואפלטונים כבר שילבו את המיתולוגיה המזרחית.

וכך היתה נראית האקדמיה של אפלטון:

  • "כשנתארגנו תלמידיו לחבורה… ועל שם המקום קיבל בית הספר את השם אקדמיה, החבורה נתארגנה בצורה של עדה דתית לשם פולחן המוזות שאת היכלן יסד אפלטון וקבע לו כהנים, אופי פולחני היה גם לסעודות שהיו נערכות חודש חודש", (פלוסר, אנצ"ע ערך אקדמיה).
  • "גם ההשקפה המדינית של יון העתיקה כפי שהיא באה לידי ביטוי בתורתם של שני גדולי המחשבה שלה, אפלטון ואריסטו, שקועה בתפיסה האלילית לאומנית, ורוח של מעמדיות וכתתיות נסוך עליה", (סיכום חוקי התורה ד"ר שאול ברקלי עמ' 50 בהערה). לדעת אפלטון החיים האידיאליים הם שיתוף בנשים וילדים ונכסים בין כל בני המדינה.

על כן אין להתפלא שבפולמוס הנוצרי נגד האלילות במאה ה4 נחלצו הסופיסיטים יחד עם הפילוסופים להגנת האלילות מפני הנצרות.

עצם ההכרה של האנושות במשך תקופה כה ארוכה באריסטו כפוסק יחיד בכל תחומי החשיבה, גם היא פרי אלילות, קבלת הלך רוחו של חכם אחד שהפך בעצם ל'אל הלוגיקה' של העולם ההלניסטי, והאימפריה הרומאית שירשה אותו.

דוגמא נוספת לתפיסת טבע מאובנת יש לראות במצרים:

  • "כבר בימי הממלכה הקדומה של מצרים היתה מסורה הרפואה בידיהם של רופאים… למרבית פליאתינו הידע הרפואי במצרים לא הראה התקדמות הדרגתית… המצרים לא הבינו את תפקיד הלב", (אנצ"מ ערך רפואה עמ' 408).
  • "הרפואה המצרית לקתה בחוסר ידיעה יסודית באנטומיה ובפיסיולוגיה של גוף האדם כתוצאה מיחס הקדושה לחיות", (אוצר הרפואה והבריאות, הוצ' דביר עמ' 1093).
  • "הרפואה בבבל ואשור ייחסה את סיבת המחלה, סיכוייה, ומגפותיה, לכוכבים ומזלות, לשדים ולרוחות, לתולעים שהיו שורצים על שפות הפרת והחידקל, ולשינויים בדם… הרפואה ההודית הקדומה לא החשיבה את האנטומיה והפיסיולוגיה… הסינים כמעט ואינם יודעים דבר על האנטומיה והפיסיולוגיה הקשורה אצלם בחכמת התכונה ובמזלות השמים", (אוצר הרפואה והבריאות, שם).

התפנית שהצעידה את העולם קדימה לראשונה מזה תקופה ארוכה חלה רק במאה ה17, כאשר הפילוסוף האנגלי פרנסיס ביקון פירסם את ספרו "נובום אורגנום" ובכך ייסד את האסכולה האמפריציסטית. ביקון טען כי עלינו לצפות בהתנהגותו של הטבע, ולנצל את תכונותיו בכדי לשלוט בעולם. למרות שהפילוסופיה שלו היתה טעונה התפתחות רבה בכדי להגיע למה שמקובל בימינו בתחום הפילוסופיה של המדע, אין להתכחש לעובדה שאכן למן המאה ה17 האדם צופה בטבע ומנצל רבות מן התכונות שהוא מגלה בו בכדי לכבוש את העולם ולהשפיע על המתרחש בו.

חוקרים הכירו זה כבר בעובדה שגישת חכמי ישראל היתה שונה ביסודה מגישת חכמי יוון והקדימה בכך את המדע המודרני בשנים רבות:

  • "יש טוענים כי חכמינו ידעו בנושא זה (אקלים) יותר ממה שידעו מדעני העולם היוני הרומי והביזנטי בתקופתם, מדענים אלו התבססו על המסורת המדעית היונית הלאומית שלא עסקה בנסוי בשטח אלא השתדלה לנתח תופעות כדי לגלות בהם את ארבעה אבות היקום אויר מים אש אדמה, בנגוד להם עסקו חכמי ישראל בתצפיות ואפילו בניסויים כדי להבין את תופעות הטבע ובכך הקדימו את תקופתם במאות רבות של שנים". (אדם וטבע בהוצ' משרד הבטחון 1985 עמ' 78).
  • "האנטומיה בתלמוד עשירה בפרטים, והיא משמשת לביאור המבנה הנורמאלי והחולני של הגוף במקום תורת-המיצים של היוונים. הפרטים הם לפעמים מפליאים בדיוקם- עד כדי הזכרת סחוסים קטנים בבנין הקנה, שנתגלו לאנטומיה המערבית רק במאה ה- 17!" (יהושע ליבוביץ', אנצ"ע ערך אנטומיה).
  • "הם (חז"ל) מקבלים את הדיעה שהעובר הוא אורגאניזם חי מרגע ההפריה, ובזה הקדימו הרבה את בני זמנם היוונים שהירבו להתפלפל בשאלה מאימתי יש לראות את העובר כיצור חי (פלוטארכוס 15 V) ושהורישו פילפולים אלה לאבות הכנסיה, לאסכולאסטיקנים של ימי הביניים, ואף לחוקרים והוגי דעות שבאו אחריהם עד ראשית התקופה החדשה". (אנצ"ע ערך אמבריולוגיה. כרך ג' עמ' 88).
  • "נמצא שבמובן העקרוני צדקו חכמינו שקבעו 1500 לפני עידן המיקרוסקופ את שותפות האב והאם ביצירת הולד ולא בהתהוות בלבד", (ישעיהו ליבוביץ, "התפתחות ותורשה" עמ' 33).
  • בתחום הגיאוגרפיה: "רק אצל יוסף בן מתתיהו ואח"כ בימי התלמוד אפשר למצוא את הרצון לעמוד על הדברים כהוויתם, כמה מזיהוייהם מראים שבמקצת נשתמרה עוד מסורת נאמנה בבית המדרש", (י"מ גריניץ, אנצ"מ ערך לוח העמים).
  • "האופק הגיאוגרפי של עם ישראל וידיעותיו על עמים וארצות היו בכל דורות רחבים ביחס לתנאי הסביבה והתקופה", (אנצ"ע ערך גיאוגרפיה).

דוגמא טיפוסית לגישת חכמי ישראל מובאת בתלמוד:

אמרו עליו על רבי שמעון בן חלפתא שעסקן בדברים היה והיה עושה דבר להוציא מלבו של רבי יהודה שהיה רבי יהודה אומר אם ניטלה הנוצה פסולה, ותרנגולת היתה לו לרבי שמעון בן חלפתא שניטלה נוצה שלה והניחה בתנור, וטלה עליה במטלית של טרסיים, וגידלה כנפיים האחרונים יותר מן הראשונים.

כתיב (משלי ו) לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם אשר אין לה קצין שוטר ומושל תכין בקיץ לחמה, אמר איזיל איחזי אי ודאי הוא דלית להו מלכא, אזל בתקופת תמוז פרסיה לגלימיה אקינא דשומשמני נפק אתא חד מינייהו אתנח ביה סימנא, על אמר להו נפל טולא, נפקו ואתו, דלייה לגלימיה נפל שמשא, נפלו עליה וקטלוה, אמר שמע מינה לית להו מלכא דאי אית להו הרמנא דמלכא לא ליבעו?

  • (תרגום של הקטע השני: כתוב "לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם אשר אין לה קצין שוטר ומושל תכין בקיץ לחמה", אמר אלך ואראה אם ודאי הדבר שאין להן מלך, הלך בימי הקיץ ופרס גלימתו מעל קן נמלים, יצאה נמלה אחת, ומיד סימנה רבי שמעון בן חלפתא, נכנסה אותה הנמלה ואמרה לחברותיה 'נפל צל', יצאו ובאו, מיד הרים רבי שמעון בן חלפתא את גלימתו, קמו הנמלים והרגו את אותה הנמלה. אמר רבי שמעון למדנו מכאן שאין להם מלך, שאם יש להם מלך, האם אינם צריכים רשות ממנו בכדי להרוג?).

לפנינו ניסוי יזום, בו בא רבי שמעון להוכיח עובדה מתוך ניסויו. חכמי התלמוד אמנם דוחים את המסקנות שהסיק רשב"ח מניסויו, ואין זה מענינינו, דיינו לראות רק כיצד "רבי שמעון בן חלפתא בא לברר הדבר ולהודיע איך ידע שלמה" (תוספות שם, הפסוק לך אל נמלה וכו' נמצא בספר משלי המיוחס לשלמה). יש לציין כי באמת הנמלים משוחחות זו עם זו בעזרת הפרשת חמרים מסויימים, ואף ידוע שהנמלים לוחמות ונוקמות עד מוות במקרים שונים.

תפיסה זו מיוחסת גם לרמב"ם, הקובע אותה בצורה שיטתית בכתביו הרפואיים:

  • "הרמב"ם היה הראשון שהגיע להכרה המיוחסת לרוג'ר ביקון (1250) כי רק הניסוי הוא האמצעי הראציונאלי למסקנה רפואית", (ד"ר ז. מונסנד, גדולתו וחדושו של הרמב"ם ברפואה, ספר הרמב"ם, הוצ' מוסד הרב קוק תשטו).

תפיסת היהדות

בהשקפה הכללית של התורה, המתבטאת בהשתלשלות בריאת העולם בספר בראשית ובמשפט הסיום שלה (ויאמר להם אלהים: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ. בראשית א כח), בולט הרעיון כי העולם תוכנן עבור האדם. השקפה זו המפורשת גם בדברי הנביאים, מודגשת פעמים רבות ע"י חכמינו. מובן כי מעשה ה' בתכנון העולם אינו מעשה חסר, אלא ה' "בחכמה יסד ארץ" (משלי ג יט), אם העולם הוא יצירה מתוכננת בחכמה, כל שנותר לאדם הוא לגלות את החכמה.

חכמינו היו הראשונים בתקופה ההיסטורית להכריז על שורה ארוכה של הגבלות הגייניות, יסודה של השקפה זו היא בראיית העולם כמתוכנן עבור האדם. וממילא מובן כי כל הפגעים הבאים על האדם אינם מאיימים עליו באמת אם ידע להישמר מגורמי הנזק. מובן שגורמי הנזק אינם רק מתחום ההגיינה או היעדרה אלא גם בהימנעות ממאכלים שונים ומהתנהגויות שונות. וגם השקפה זו יסודה בתורה, שחוקיה כוללים בתוכם הגבלות שונות בחיי המעשה, שמלבד טעמיהם הדתיים הם מהוים מציאות הגיינית, אף כי התורה אינה מנמקת את החוקים האלו בטעמים הגייניים, שכן לפי השקפת התורה הרבה פעמים האסור הוא גם מזיק, האיסור הדתי הוא טעם לעצמו, ומסבה זו טבע בו הבורא את הטבע המזיק.

המצורע אינו טמא ומופרש רק מפני שהוא עלול להדביק ולהזיק, אלא מפני שהוא חוטא שעונש האלהים בא עליו. אך זה טבעו של עונש האלהים שהוא מזיק ומדביק. שהרי גם אם נדע את ההסבר המקובל שהצרעת עוברת ע"י יצורים כדוגמת נגיף, תישאל עדיין השאלה מדוע הצרעת עוברת ע"י נגיפים, ההשקפה היהודית מטבעה מסבירה את הגורם הראשון – רצונו של האל. כך הערלה הנדה והזיבה העלולים לזיהומים ולמחלות מין, הנבלה, השרצים, המת, וכל שאר גורמי הטומאה.

ידועה העובדה שבזמן המגפות הגדולות באירופה היו אחוזי התמותה בקרב היהודים קטנים בהרבה עקב שמירתם על חוקי ההגיינה, שהיא כאמור חלק בסיסי מתפיסת היהדות את היחס בין הטבע ומנהלו לבין האדם. כשם שהצלחת האדם בארץ תלויה בציותו לרצון האל, כך הצלחתו בכל פרט ופרט בחיי המעשה תלויה בציותו לנתונים שטבע האל.

תפיסה זו שהיתה טבעית ופשוטה בעיני חכמי ישראל לדורותיהם, נתנסחה כשיטה רפואית מקיפה על ידי הרופא הגדול הרמב"ם, שבחיבוריו הרפואיים ('פרקי משה', ועוד) וגם בספרו ההלכתי (משנה תורה, הלכות דעות) מבסס את הרפואה המונעת כדרך חיים מנוסחת בכללים ברורים.

הרמב"ם מבסס את אורח החיים הבריא על דקדוק בפרטים הקטנים בכל ההתנהלות של הגוף, איך וכיצד יש לאכול, באלו מאכלים יש להמעיט ובאלו יש להרבות. כמה ומתי, איך וכיצד, יש לאכול או לישון, ללכת או לרוץ. הרמב"ם יצר שיטה שלמה המקיפה את כל חיי האדם, עד שהוא קובע קביעה מפתיעה:

"כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו עד שיזקין הרבה וימות ואינו צריך לרופא ויהיה גופו שלם ועומד על בוריו כל ימיו", (משנה תורה, הלכות דעות פרק ד הלכה כ).

ניתן להראות בקלות כי שיטתו של הרמב"ם מעוגנת בעשרות ומאות פרטים שמקורם בדברי חכמינו, ובכדי שלא לייגע את הקורא באריכות בלתי חשובה נשלח אותו למפרשי הרמב"ם על אתר המציינים לדברי חכמים המתבטאים בסגנון זה, ואף מפרטים דברים דומים למשנת הרמב"ם בתחום ההיגיינה והרפואה המונעת (ראה בפירוש מגדל עוז: "כל הדברים שבפרק הזה ממאמרי חז"ל המפוזרים בתלמוד", כסף משנה, יד המלך, קרית מלך, ומפרשי הרמב"ם). אחת הדוגמאות הנאות להיגיינה היהודית המתבטאת בתלמוד, היא המשנה: "מרחיקין את הנבלה ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמשים אמה" (ב"ב כה.), שגם בתקופתינו אינה מיושמת אלא באיזורים בעלי תרבות גבוהה.

רק בכתבי היהדות מוצאים משפטים כמו: "ולפני חולי רפא" (בן סירא יט), "אוקיר לאסייך עד דלא תצטרך ליה" (ירו' תענית ג – שמע בקול רופאך כדי שלא תצטרך לו), ודברי הרמב"ם: "הרפואה חכמה הכרחית לאדם מאד בכל זמן ובכל מקום לא בעת החולי בלבד אלא אפילו בזמן הבריאות" (ספר המסעדים לרמב"ם).

גם תפיסת מציאות זו מעוגנת בתפיסה הדתית, לפיה כל הרע שבעולם אין לו מקור עצמי. אין כח רע אהורמיני בעולם, וגם אין כח חפשי בעולם שביכלתו להרע. המקור היחיד לרע הוא הקלקול שיוצר האדם, כשם שהצרות הבאות הם עונש האלהים על הסטיה מן הדרך, כך כל פגע קטן הוא תוצאה של סטיה מדרך הטבע: "צנים פחים בדרך עקש, שומר נפשו ירחק מהם" (משלי כב ח), "צינים ופחים בידי אדם" (כתובות ל:) "שבבחירתו ופשיעתו הוא ניזוק" (רשב"א, שם), הטבע שהוא מסור בידו יעשה את פעולתו עליו אם לא ישמור ממנו (ספר החינוך מצוה תקמו).

  • "חוקרים וסופרים מרובים מאומות העולם הביעו את התפעלותם ממה שנראה להם כתרומת היהדות להיגיינה: "מן היהדות צמחו שניים מן הרעיונות ההיגייניים הגדולים של האנושות – מנוחת השבת והמלחמה הישירה במחלות המידבקות ע"י אמצעים טבעיים" (חוקר תולדות הרפואה ק. סודהוף 1911). יש לציין שהרפואה היוונית התעלמה לגמרי מגורם ההדבקה במגפות… האמצעים שייכים לתחום ההגיינה האישית והצבורית גם יחד, והם השפיעו גם על העולם הלא יהודי ביה"ב.
  • בימי הביניים נשמרו התקנות של ההיגיינה התלמודית הן הוכיחו את יעילותן ביתרון הבולט שהיה ליהודים בשכונותיהם בערים על שכניהם הנכרים מבחינת מצב הבריאות הציבורית… בכתבי הרפואה היהודים מיה"ב כגון בכתבי הרמב"ם, מרובות ההוראות בהיגיינה, ובכללן אף הוראות בענין ההתעמלות", (אנצ"ע ערך היגיינה).
  • "אף הפרישה מהעבודה הוזכרה במקרא, ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד ושירת את אחיו (במדבר ח כה), זה אחד מן המקומות הראשונים בספרות העולם הדן בנושא זה… על זכותו של הזקן שפרש לתעסוקה המתאימה לגילו, ועל דאגה לשילובו בחבורת הכהנים, ערכם הרפואי של הסדרים כאלה הוכר בזמן החדש", (אנצ"מ ערך רפואה עמ' 424).
  • "אורח החיים המומלץ לכל יחיד על ידי הרפואה המונעת המודרנית, הכולל דיאטה נכונה, פעילות גופנית, שינה מספקת, חלוקה נכונה בין עבודה למנוחה, הימנעות מחומרים רעילים ומזיקים, כל זה ויותר, מתואר, איפוא, בתלמוד ובפוסקים בהרחבה ובגישה עקרונית דומה לדרישות המודרניות. מכאן ניתן לומר, שיותר מששמרו ישראל על התורה, שמרה התורה על ישראל", (אנצ' הלכתית רפואית, שטיינברג).
  • "בעיני הירונימוס היה יסוד בית החולים ברומא כעין חיקוי לנוהג יהודי. יש רמז לכך שבימי התלמוד היו מבצעים ניתוחים רפואיים בבית מיוחד שנקרא "בית שיש" כנראה מקום מוגן מזיהום מבחוץ ונח לניקוי, אפשר שיש לראות בכך מעין גרעין של מוסד לאשפוז של לחולים כירורגיים", (יהושע ליבוביץ', אנצ"ע ערך בית חולים עמ' 601).

הרמב"ם עומד גם במקומות רבים על הקשר שבין בריאות הנפש לבריאות הגוף, עובדה שרק בימינו אנו עומדים על עומקה והשלכותיה.

היגיינה בתלמוד

נביא כאן בקיצור כמה דוגמאות להיגיינה וזיהוי מחלות בתלמוד:

  • שיבחו את אלו שנזהרים מלנשק מפה לפה אלא על גב היד (ברכות ח:).
  • אסרו לשתות מכוס ששתה חברו והזהירו שיש בכך סכנה של הידבקות (מסכת דרך ארץ, בט"ז או"ח קע ח).
  • שטיפת כלי לפני השתיה בו, וניקוי שפת הכלי מרוק השותה הקודם (תמיד כז).
  • זהירות מנתינת מטבעות בפה מחשש הידבקות בזיהומים (ירושלמי תרומות ח, רמב"ם רוצח יב ד).
  • הסתגרות בשעת מגיפה וסגירת חלונות (ב"ק ס.) .
  • הימנעות מאכילת מאכלים ששהו בסביבת חולה במחלה מידבקת (כתובות עז).
  • הימנעות ממעבר על יד מצורע בכיון הרוח הנושבת ממנו אל העובר (ויק"ר טז ג).
  • הידבקות במגפות על ידי שיירות העוברות ממקום למקום (תענית כא.)

הראינו כי לחכמינו היתה תפיסה שונה לחלוטין במדעי הטבע, מתפיסת העולם ההלניסטית. תפיסה שיסודה בהשקפת היהדות כפי שהיא מתבטאת בתורה ובנביאים:

 התפיסה ההלניסטית – אלילית     תפיסת היהדות וחז"ל

  • ידיעת הטבע לשם הישגים שכליים                           ידיעת הטבע בכדי לנצלו למטרת האדם
  • הטבע גילוי של כחות רבים ושונים                           הטבע מתוכנן בידי יוצר אחד
  • הסברים טבעיים לתופעות טבע                               הסבר של תופעות טבע כרצון האלהים
  • ההתמודדות עם הטבע דרך הבנת הכחות                 הטבע תוכנן בכדי שהאדם ינצלו ולא

הפועלים בו                                                              יצטרך להתעמת עמו

  • רפואה מתקנת – הישגים רפואיים                           רפואה מונעת היגיינה ואורח חיים בריא –

הישגים של איכות חיים

  • פילוסופיית טבע קבועה                            תצפית משתנה בטבע
  • החיים האיכותיים הם אידיאל שיש להמציא          החיים האיכותיים הם הדרך הטבעית

דרכים להתקרב אליו                 בעולם שצריך להיזהר לא לסטות ממנה

  • פגעי הטבע – כח פועל בעולם                                    פגעי הטבע – רצון האל שבא כתוצאה משינוי הדרך                                                                   הרצויה בעולם

 

 

[1]וכך כותב המהר"ל מפראג:

"לא באו חכמים לדבר מן הסבה הטבעית כי קטון ופחות הסבה הטבעית כי דבר זה יאות לחכמי הטבע או לרופאים לא לחכמים אבל הם ז"ל דברו מן הסבה שמחייב הטבע" (באר הגולה ו).

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

2 מחשבות על “כז. גישת חז"ל לטבע ולמדע”

    1. צוות האתר

      לא נראה לי שיש כוונה מיוחדת בביטוי זה, המטרה לבאר דברי התוספות שאומרים שבא לבדוק "איך שלמה ידע", וראה כאן

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *