לחץ לגירסת הדפסה

כח. מקורותיהם של חז”ל בנושאים מדעיים

בישראל כידוע לא היה לימוד מדעי הטבע אידיאל, ולא מצאנו לרבים מחכמינו שעסקו בתחומים אלו בצורה מסודרת, אף כי בתחום המעשי והשימושי ברור שגם בישראל היו בעלי מלאכה ואומנות וכיו”ב הצריכים מטבעם לידיעות מסויימות.

ומן הצד השני בתלמוד ישנן ידיעות רבות הנוגעות לתחומי מדעי הטבע, מה הן המקורות של ידיעות אלו?

חכמים וחכמי זמניהם

מכיון שחכמינו לא עסקו במחקר בצורה מסודרת, הם בודאי השתמשו גם בידיעות שונות שהיו מקובלות בזמנם. בכמה מקומות הובעה הדעה שחכמים קבעו קביעות מדעיות שונות על פי רוח הקדש, ולהלן נדון בכך, אך בודאי השתמשו חכמים גם בידיעותיהם של בעלי האומנות והמדע, כשם שחכמים “השתמשו ברפואות וברופאים” (אגרת חזון איש, נדרים מט. ר’ ירמיה כשהיה חולה הלך אצל הרופא, ב”מ פז.) שהרי הרופא הכיר בחכמת הרפואה יותר משאר האדם. כך השתמשו כמובן בכל שאר בעלי האומנויות והמדעים.

וכך קבע רבי ישראל מרוז’ין כי בהרבה נושאים ידעו חכמי האומות יותר מחכמינו, “כי הם לא התעכבו על זה לחקור כל כך כי חקרו בעניני התורה אשר היו להם חשובים יותר”, (‘דברי מנחם’ מאת נכדו של ר’ ישראל, פירוש למסכת אבות עמ’ 8. וכן ‘בית ישראל’ אות כד ועוד).

וכך כותב רבי יצחק מלצאן, מתלמידי הגר”א:

• “ובל יקטן בעינינו מעלת חז”ל אשר לא ידעו מאיזה המצאות, יען לא שמו לבם על ענינים אלו כאשר לא יגונה איזה פרופסור גדול אשר ידיו רב לו אם לא יהיה בקי במלאכת עיבוד העורות, כן לא תתמעט בעינינו מעלת חז”ל אם לא שמו לבם לאיזה חכמות המועילות לישוב העולם”, (ר”י מלצאן, מאמר “שפת אמת”).

חכמינו סמכו על חכמי זמנם בענינים שונים המצריכים ידע במדעי הטבע, כך סיפרו כי בדברים הנחשבים כידיעות טכניות היו פונים אל בעלי המקצוע והמלומדים, כמו תיקון הצלצל המיוחד שהיה במקדש שנפגם, שרק אומני אלכסנדריה הצליחו לתקנו (ערובין י:), שיטת הקטורת המיוחדת של בית אבטינס שרק אומני אלכסנדריה הצליחו לחקותה, שיטת האפיה המיוחדת של בית גרמו שלא ידעהו החכמים ורק אומני אלכסנדריה הצליחו לחקותה (יומא לח.).

כך גם בעניני רפואה ברור שסמכו על הרופאים, ראה גם במסכת נזיר (נב.) שהי’ לחכמים ספק בהכרת מיני עצמות, ושאלו את תודוס הרופא, “שהיה בקי ומומחה” (רש”י). ולפעמים גם השתנתה ההלכה על ידי התערבותו של תודוס הרופא, כפי שמספרת הגמרא בסנהדרין (לג.) על פרה שניטל רחמה, ורבי טרפון קבע עליה שהיא טריפה, ואילו חכמים התירוה על פי דברי תודוס הרופא שישנה אפשרות לחתוך את הרחם מבלי להטריף את הבהמה.

כאשר נסתפק האמורא רב בדבר הקשור לטבע הבהמה אמר: “דבר זה שאלתי לחכמים ולרופאים ואמרו..” (חולין עז.). מעשה באשה שהיתה מפלת… והלך רבי צדוק ושאל לחכמים ושלחו חכמים וקראו לרופאים ואמרו מכה יש לה מבפנים לפיכך מפלת… (תוספתא נדה ד א, ראש שם עוד דוגמא וכן בנדה כב:).

האמורא אביי מביא בחמשה עשר מקומות בש”ס כללים רפואיים בשם אמו (לא אמו הביולוגית, אלא מינקתו ואומנתו, ראה קדושין לא:) ובמקום אחד גם מסתמכים להלכה על דבריה של אמו, במסכת שבת (קלד.) מביא אביי בשם אמו שתינוק שמראהו אדום ודמו לא נבלע סכנה למולו, וכך נפסק בשולחן ערוך (יו”ד רסג).

מצאנו לחכמי ישראל שנדרשו לחכמת חכמים גויים גם בפתרון חלומות, ואביי ורבא היו הולכים לבר הדיא הפרסי שיפתור להם את חלומותיהם (ברכות נז.), והאמורא שמואל מספר שהיה קורא בספרי אצטגנינות (דברים רבה ח). ראה גם ברכות מו: אמר להם ריש גלותא לרבנן “אע”ג דרבנן קשישי אתון פרסאי בצרכי סעודה בקיאין מינייכו”. רבי יהודה הנשיא אמר “דבר זה לימדני אנטונינוס”, (סנהדרין צא:).

ולפעמים באמת גילו חכמים חוסר ידיעה^[1], כפי שמספר התלמוד (מנחות לז.) שאדם בשם פלימו שאל את רבי יהודה הנשיא שאלה הלכתית הנוגעת באדם שיש לו שני ראשים, רבי יהודה הנשיא לא הכיר במציאות כזו וביקש להעניש את פלימו על שאלתו המוזרה, ובדיוק באותו הזמן נכנס לפניהם אדם וסיפר שנולד לו בן בעל שני ראשים. ואכן זהו פגם גנטי המצוי לפעמים, כידוע לנו. כיוצא בזה מסופר במדרש רבה (בראשית ד כ) ששאלו את רבן גמליאל כמה זמן הוא עבור הנחש ולא ידע, נתכרכמו פניו, עד שפגש את רבי יהושע שאמר לו כמה זמן עיבורו של הנחש.

בענינים אסטרונומיים התלבטו חכמים בשאלות שונות, ראה במדרש (בראשית רבה ו ח): אמר רבי שמעון בר יוחאי: “אין אנו יודעין אם פורחין הם באויר, ואם שפין ברקיע, ואם מהלכין כדרכם, הדבר קשה מאד וא”א לבריות לעמוד עליו”.

ומפורסמים דברי התלמוד (פסחים צד) שחכמי ישראל נחלקו עם חכמי אומות העולם בשאלת צורת סיבוב גלגל המזלות, ונצחו חכמי אומות העולם, ועל זה אמרו חכמי ישראל “נראים דבריהם מדברינו”.לדעת הרבה ראשונים הכוונה כפשוטו^[2].

הבאנו לעיל את המדרש על לימודו של שמואל בספרי אצטגנינות, גם רבי אבא, מחכמי ספר הזוהר, היה לומד בספרי אצטגנינות שנכתבו על ידי עובדי אלילים (זוהר וירא לט:). ובכמה מעשים בתלמוד שחכמי ישראל התייחסו לדברי האסטרולוגים, נראה שהאסטרולוגים היו בקיאים יותר מהם באסטרולוגיה (כך שמואל ואבלט, רבי עקיבא והאצטגנינים, ראה שבת קנו.).

גם בביולוגיה ואנטומיה מצאנו התלבטויות שונות בין חכמים, במסכת חולין (נז.) מסופר כי החכם חזקיה קבע שלעוף אין ריאות, וחכם אחר העיר עליו ש”מדבריו נראה שאינו בקי בתרנגולים”. כאשר עמדה על הפרק בבית המדרש שאלה הקשורה במבנה הגוף של הבהמה, אמר רבי יוחנן על עצמו “לא טבחא ולא בר טבחא אני” (חולין צג. ירו’ ב”ב ב ג ר’ הושעיה חשב שהריח מועיל ליין).

פרשני התלמוד

כיצד התייחסו המפרשים לידיעות הטבע בדברי חז”ל?

ישנן מקומות בהם ראו הפרשנים את הידיעות שביד חכמים כיוצאות מתוך דברי הנביאים, ויש מקומות בהם רואים כי התייחסו לידיעות שביד חכמים כידיעות אבסולוטיות שאין לסתרן. אך האם חשבו אותם לידיעות שהושגו ברוח הקדש?

במקומות רבים מתברר מדברי פרשני התלמוד שדברי חכמים לא נאמרו ברוח הקדש, ונעתיק כאן כמה מקורות:

• “רחוק הוא לומר שיהא ר’ זירא יודע בדעת החולדה כ”כ וכו’ ר’ זירא לא בקבלה אמרה שהי’ יודע דעת החולדה אלא מדוחק לתרץ הקושיות”, (חדושי רבינו דוד, תלמיד הרמב”ן, לפסחים ט. על דברי ר’ זירא הדן בטבעה של החולדה).
• “ארז”ל למה תינוק נמול לח’ להמתין עליו עד שיהיה בו כחו, עכ”ל, וצריך לדעת מי גילה סוד זה כי בח’ ימים יהיה בו כח לא פחות ולא יותר”, (אור החיים ויקרא יב ג).
• אמרו חכמים כל עוף הדורס טמא, וקשה מנא להו לחכמים? וכי קניגי או בליסטרי היו שבדקו כל הבהמות? (תוס’ חולין סא.).
• גם חז”ל למדו חכמות חיצוניות מספרי חכמי אומות העולם… “ועל כרחך למד (שמואל) חכמת הטבע שאי אפשר להיות רופא אם לא ידע זאת החכמה ורב פפא גם כן וכו'” (שו”ת רדב”ז מכתב יד ח”ח סי’ קצא)
• “גם לימוד הטבע של המומין בגמ’ פרטים על זה נסמך בחכמת הרפואה” (הגאון הרוגאטשובי, בדיון האם יש ללמוד חכמות הטבע. תשובתו נדפסה בקובץ המעין ניסן תשלו).
• “לאו כל מקום דאתמר בגמרא מפי הקבלה הם אלא דחכמי ישראל דברו גם הם דברים מפי השכל והחקירה העיונית ולא מפי הקבלה”, (פחד יצחק, ערך “צידה האסורה”).
• “כשאמרה התורה “והומת” נמסר לנו שעור מיתה, אולי היה אז מסורת מבעלי טבעיים הראשונים אע”פ שנשכח מרופאי זמנינו ועליהם סמכו חז”ל בהרבה ענינים מעניני התורה כמבואר בפר”ע פה.” (שו”ת חת”ס יו”ד שלח).

מענין לשים לב לדברי החתם סופר שהובאו בקטע האחרון, מכיון שהוא רומז לפירוש מעניין בדברי הגמרא מסכת שבת (פה.). הגמרא שם דנה בכלל שקבעו חכמים במסכת כלאים כי יניקת הצמח היא עד ששה טפחים, ושואלת: מנין לנו שכלל זה שקבעו חכמים נכון הוא? (“מנין לנו למסמך עלה ולומר בקיאין הם בעבודת אדמה שלא תתמה מי הודיע לבריות שעור יניקה ואיך יכולין לעמוד על כן”, רש”י), מדברי ר’ חיא בר אבא, שאמר: מהו הכתוב “אשר גבלו ראשונים”? אלו בני שעיר החורי שהיו בקיאין בישובה של ארץ, שהיו אומרים זה לגפנים זה לקנים. את דברי הגמרא היה אפשר לפרש רק כדוגמא לכך שבני אדם יכולים להבחין בדברים שכאלו, אבל החתם סופר מפרש כי חכמים סמכו על מלומדים גויים שונים לבירור שאלות אלו.

הראינו כי המפרשים לא חשבו את כל דברי חכמים במדעי הטבע לבאים ברוח הקדש, וגם חכמים עצמם נעזרו בחכמי אומות העולם. אך אין הכוונה בזה שחכמינו טפלים לחכמי האומות, וכל תורתם מהם. שהרי מתוך גישתם המיוחדת של חכמי ישראל למדעי הטבע התגלו להם דברים רבים שלא נודעו לשאר אומות העולם, כפי שנראה בפרקים הבאים.

האם ייתכן כי חכמים טעו בתחום מדעי הטבע?

כאשר אנו מניחים שחכמינו ינקו את דבריהם בתחומים אלו לפעמים ממסקנותיהם של חכמי אומות העולם, עולה מאליה השאלה האם ייתכן שחכמים טעו בכך שסמכו על דעות שונות שהתבררו כמוטעות בזמננו?

שאלה זו מקיפה כמה נושאים חשובים: ברור כי לא הרי ידיעות טבע המובאות דרך אגב, כהרי ידיעות טבע המובאות לתועלת שימושית. ולא הרי ידיעות טבע המובאות לשם פיאור גבורת ה’ ופירוש המקראות, כהרי ידיעות טבע המובאות לשם פסיקת הלכה.

האמנם ייתכן שהלכות יסודיות נוסדו על ידיעות טבע שגויות, וכתוצאה מכך ההלכה מוטעית?

מפורסמים הם דברי הרמב”ם במורה הנבוכים:

• “ולא תבקש ממני שיסכים כל מה שזכרוהו מענין התכונה למה שהענין נמצא כי החכמות הלמודיות בזמנם היו חסרות ולא דברו בהן על דרך הקבלה מן הנביאים אבל מאשר הם חכמי דורות בענינים ההם או מאשר שמעו מחכמי הדורות” (מורה נבוכים ח”ג פי”ד).

אך דבריו לא נאמרו כאן אלא בענין ידיעות אסטרונומיות, כאלו שאין ההלכה מושתתת עליהם, ואין להם שום השלכה שימושית (ראה להלן). בנו של הרמב”ם מכליל בהגדרה זו גם את דברי הרפואות והאזהרות המעשיות הנובעות מהם:

• “ולפי הקדמה זו לא נתחייב מפני גודל מעלת חכמי התלמוד ותכונתם לשלמות שנטען להם ונעמיד דעתם בכל אמריהם ברפואות ובחכמת הטבע ובתכונה”, (רבי אברהם בן הרמב”ם, מאמר ההגדות).

בדברים אלו כבר קדמו רב שרירא גאון^[3] באמרו:

• “רבנן לאו אסוותא אינון ומלין בעלמא דחזו בזמניהון וכחד מן קציריא אמרון ולאו דברי מצוה אינון והכין אגמרו יתן ואמרו לנא אבות וסבי דילנא”, (אוצר הגאונים פסחים סח:). – חכמינו אינם רופאים, ודברים בעלמא שראו בזמניהם, וכאחד מן הרופאים אמרום, ולא דברי מצוה הם, וכך לימדונו ואמרו לנו אבותינו וסבינו.

אך גם דברים ברורים אלו אינם פותרים את השאלה העיקרית, שהרי גם אם בין דברי חכמים אנו מוצאים כצפוי אזהרות רפואיות שונות כפי המקובל בזמנם, אין זה אומר שישנן הלכות יסודיות הבנויות על הנחות שכאלו.

הרמח”ל מסייג גם את דברי חכמים שנאמרו לצורך לימוד והתבוננות בגדולת ה’:

• “וישתמשו מן הלמודיים שהיו מלמדים בדורות ההם אנשי החכמה והטבעות והתכונה ואמנם אין העיקר להם הענין ההוא הטבעי או התכוניי אלא הסוד שרצו לרמוז בזה וע”כ לא יוסיף ולא יגרע על אמתת הענין הנרמז היות הלבוש המשליי ההוא אשר הלבישוהו אמתי או לא ואותו הענין עצמו היה יכול להתלבש בלבוש אחר כפי המפורסם בדורות אחרים וכך הי’ מלביש אותו בעל המאמר עצמו אלו היה אומר אותו בימים ההם”, (רמח”ל מאמר ההגדות).

בדבריו של הרמח”ל נכללים כל הענינים שאינם מעשיים, עליהם ניתן לומר כי לא באו לבטא אלא רעיון, רעיון זה יכל להתבטא בכל דוגמא ומשל אחר מהחיים, ואין ללמוד ממנו כי הדוגמא המובאת מן המקובל בזמניהם חייבת להיות נכונה.

אחת הדוגמאות היא מתחום האסטרונומיה, ראה למשל את דברי יש”ר מקנדיא:

• “מה שתקנו ביוצר של שבת ובוקע חלוני רקיע הוא כפי מחשבתם שהוזכרה בתלמוד, ואין לתמוה אם היו נוטים מן האמת במקום ובענין שאינם מעסקם ומאמונתם ואינם מקובלים אצלם שהרי האומנים היונים שגו בהם וישגו בהם תמיד הבאים אחריהם” (אילים, מעין חתום סז). “ובוקע חלוני רקיע” – מתייחס לחלונות הרקיע דרכם עוברת השמש, כפי שמפרש גם רבינו תם (שיטה מקובצת כתובות יג:).

אך הרמח”ל לעומת זאת כותב:

• “הלא כולנו יודעים שהרקיע מסבב את העולם מכל צד והשקיעה של השמש אינה אלא רדתה למטה, ואיך נצייר שנכנסת למעלה מן הרקיע. אבל באמת כן מסדרי התפלה סדרו ובוקע חלוני רקיע מוציא חמה ממקומה וכו’ וכל הדברים אלה נראים שאינם אמתיים לפי הנראה בחוש העין… מדבר הכל בזה הפנימיות שלהם בהם עיקר ההנהגה”, (אדיר במרום, בשעתא דצלותא מנחתא דשבתא).

הרמח”ל לא הסתפק בכך שחכמים השתמשו בידיעה שבזמנם, כפי שמניח קודמו יש”ר, אלא טוען שיש בביטוי זה ענין סודי, אף שכפי חלקו הנגלה הוא איננו נכון.

ובכל אופן, דיון זה אינו נוגע ליסודות ההלכה, במקרה והם תלויים בחכמת הטבע.

ידועה היא דעת הרמב”ם שלא העתיק לחיבורו ההלכתי פרטים רבים הנוגעים לשמירת הבריאות וכיו”ב, שלא היו מקובלים עליו מבחינה רפואית מציאותית. כך השמיט את אזהרת חכמים שלא לאכול בשר עם דגים (ראה להלן: היזקקות למומחה). ונציין כאן לעוד שתי סוגיות:

• הגמרא בביצה ז. דנה באדם המוצא ביצה ביום טוב ואינו יודע מתי נולדה, ומשתמשת בכללים הנוגעים ליציאת רוב הביצה, וכן לקביעת זמן ההטלה ע”פ זמן ההזדווגות. הרמב”ם אינו מעתיק את דברי הגמרא בצורה מדוייקת, כפי שמסביר ר’ יחזקאל לנדא (בספרו צל”ח) שכן לדעתו המציאות שונה.
• הגמרא בנדה נב: קובעת כי שערות בקשרי אצבעות סימן בגרות. ואילו הרמב”ם הל’ אישות (פ”ב הי”ז) משנה קביעה זו וכותב כי דוקא במקום הערוה נקראות סימן, וכתב בעל לחם משנה שאפשר שמקורו של הרמב”ם מסברא, דהיינו שלא היתה מסתברת לו מציאות זו של שערות בקשרי אצבעות.

ובמקום נוסף אנו מוצאים את הרמב”ם עושה פשרה:

• “מחלוקת זה (של רב ור’ ינאי ור’ יוחנן) אינו תלוי בבקיאות ולא במשנה ולא בבריתא אלא חלקו בחכמת הטבע וכו’ אבל היה מקובל בידם כפי חכמת הטבע וכו’ ולפי שלא בא בפרוש… נחלקו בו האמוראים כ”א גזר לפי חכמתו וידיעתו בטבע שסובר כפי בקיאותו בטבע נמצא עתה שכל מחלוקתם תלויה בטבע וכו’ ראה רבינו לחוש לחומרות כולם שמא א’ מהם בקי מחברו בחכמת הטבע”, (מגיד משנה על הרמב”ם, הלכות שחיטה פ”ט ה”ז). השווה שבת קמז: בה שמואל משנה מדין המשנה, בענין רפואי, (כפי גירסת רבינו חננאל).

ממקורות אלו ניתן להתרשם כי אכן הפרשנים השונים לא ראו את דעת חז”ל בידיעות הטבע כעיקר גדול שיש להחזיק בו בכל מחיר. נתבונן נא לעומת זאת בדברי הרשב”א:

• שאלת בהמה שנמצאת יתרת אבר באותן אברים שהיא נטרפת בהן ובמקום שנטרפת בו. ונתברר שעברו עליה שנים עשר חודש… תשובה אם ראית ושמעת מי שמיקל ומכשיר ביתרת או בכל מה שמנו חכמים מכלל הטרפיות אל תשמע לו ולא תאבה אליו ולא תהיה כזאת בישראל. וכל מי שמכשיר זה נראה בעיני כמוציא לעז על דברי חכמים. והריני מאריך עמך בדבר זה כדי שיהא לך ולכל ירא וחרד בדבר השם גדר בנויה. ולא יעשו דברי חכמי ישראל המקודשים כגדר הדחויה ועלה שועל ופרץ… אפילו יצאו כמה ויאמרו כך ראינו אנו מכחישין אותן. כדי שיהא דברי חכמים קיימים ולא נוציא לעז על דברי חכמים ונקיים דברים של אלו. וכיוצא בדברים אלו אמרו בההיא אתתא דאמרה ליה לרב אסי אני שהיתי לאחר בעלי עשר שנים וילדתי. אמר לה בתי אל תוציאי לעז על דברי חכמים וחזרה ואמרה היא רבי לגוי נבעלתי… וכיוצא באלו אני אומר כאן בבקשה מכם אל תוציאו לעז על דברי חכמים… ואם תשוב ומה נעשה וכבר ראינו בעינינו יתרת ברגל ששהתה שנים עשר חודש. זו היא שאמר רבי יהושע בן לוי לרבי יוסי בן נהוראי על דא את סמיך כלומר אי אפשר. וכאילו אתה מעיד על שאי אפשר שראית אותו בעיניך. או סבה אחרת יש. וכן בכאן אנו שואלין אותו שמעיד מאין אתה יודע ששהתה זו. שמא שכחת או שמא טעית או שמא נתחלף לך בזמן או שמא נתחלפה לך בהמה זו באחרת. שאי אפשר להעיד שתהא בהמה זו בין עיניו כל שנים עשר חודש. ואם יתחזק בטעותו ויאמר לא כי אהבתי דברים זרים והם אשר ראו עיניהם ואחריהם אלך. נאמר אליו להוציא לעז על דברי חכמים אי אפשר. ויבטל המעיד ואלף כיוצא בו ואל תבטל נקודה אחת ממה שהסכימו בו חכמי ישראל הקדושים הנביאים ובני נביאים ודברים שנאמרו למשה מסיני. ועוד אני אומר שלא אמרו שהיתרת זו אינה חיה. אלא כך אמרו שכך קבל משה מסיני שהיתרת כנטול. וכל שאילו ינטל אינו חי שנים עשר חודש אפילו מעתה שלא נטל טריפה כאילו נטל. ואף על פי שהוא מרבה כחול ימים עם יתרונו… וסוף דבר מוטב נחזור אחר הטענות כדי לקיים דבריהם ולא שנדחה דבריהם המקודשים האמתיים המקויימים ונעמד ונקיים דברים בטלים של אלו… ואין מן הראוי לשמוע ממי שבא להורות במה אשר לא שערום האבות הראשונים והמכשלה את הרבים. וכל שכן אם לא היה המתיר חכם גדול וירא אלהים ושאין לבו גס בהוראה”, (שו”ת הרשב”א סי’ צח).

המדובר בבהמה שיש בה אבר נוסף מיותר, שלגביה קבעו חכמים “כל יתר כנטול”, ז”א שדינה כבהמה שניטל אותו האבר, ואם המדובר באבר שנטילתו מטריפה את הבהמה, הרי גם במצב זה היא טריפה. והנה מעיד השואל את הרשב”א כי נתברר שבהמה שכזו “עברו עליה שנים עשר חדש”, ואילו טריפה אינה חיה יותר מ12 חודש?

הרשב”א מעלה כמה וכמה טיעונים בתשובתו: 1) המכשיר בהמה זו נראה כמוציא לעז על דברי חכמים. 2) אפשר שיש סבה אחרת או טעות בתצפית. 3) אף אם יטען שלא טעה, יבטל המעיד וכיוצא בו ואל יבטלו דברים שהסכימו חכמי ישראל ושנאמרו למשה מסיני. 4) חכמים לא התכוונו כלל שבהמה כזו אינה חיה אלא שדינה לאיסור גם אם תחיה.

מורכבותה של התשובה מלמדת שאין עקרון ברור לפיו הכריע הרשב”א מה שהכריע, שהרי לו היה סובר הרשב”א שכל הקביעות שבהלכות טריפות הן ברוח הקדש, היה פותח את תשובתו בקביעה זו, ולא היה צריך להיזקק לטיעון של “המכשיר בהמה זו נראה כמוציא לעז על דברי חכמים” כפתיחת דבריו, ולסיים ש”אין מן הראוי לשמוע ממי שבא להורות… וכל שכן אם לא היה חכם גדול וירא אלהים”.

ומן הצד השני ריבוי הטיעונים מלמד דווקא על מטרה מאד ברורה של הרשב”א: לאסור בהמה זו.

לכאורה אין להבין כלל את הדיון, שהרי הרשב”א מייחס בתוך דבריו את ההלכה הזו לקבלת משה מסיני, ולו היה השואל מנסה להכחיש איזה דין המפורש בתורה מכח סיפור כל שהוא האמנם היה נזקק הרשב”א לכל האריכות הזו? אלא שהמעיין בתחלת התשובה יראה שאין הדבר ברור שדין זה של “יתר כנטול” הוא הלכה למשה מסיני, מכיון שרק הטרפות שבמשנה הראשונה הם מסיני, והשאר “הוסיפו חכמים לפי סברתם”, אלא שהנטולה בכלל הלכה למשה מסיני, ועל היתר אמרו שהוא כנטול, ו”אין חולק על הלכה זו”, הרי שהוא בכלל הנטולה או הפסוקה. ז”א שהדיון בבהמה זו נובע ממרכזיותה וחשיבותה של הלכה זו, אף אם אין הדבר ברור לנו שהיא הלכה למשה מסיני, ובפרט שהרשב”א נוטה לומר שהיא באמת הלכה למשה מסיני.

קביעה התלויה בתצפית

מה עומד ביסוד קביעתו של הרשב”א?

הקביעה שבהמה יתרת אבר דינה כנטול היא קביעה המעוגנת היטב במציאות, הבהמות בימי חז”ל לא היו רחוקות מן הישוב, וחכמינו היו קובעים את כל ההלכות התלויות בתצפית אך ורק על ידי תצפית רבת שנים ומוסכמת על כל החכמים.

וכך מספרת הגמרא: “אמר רב, שמונה עשר חדש גדלתי אצל רועי בקר לידע איזה הוא מום עובר ואיזה מום קבוע!” (סנהדרין ה:). חכמים לא סמכו על הנחות קדומות ועל פילוסופיות טבע למיניהם, אלא ביררו היטב את הדברים. וכלום ישנה השקעה גדולה יותר מאשר שרב החכם התלמודי יעזוב את בית המדרש וישהה במשך שמונה עשר חדש (שנה וחצי!) בין הרועים ללמוד את ההבדלים בין מומי הבהמות?

כך אומרת הגמרא: “בעבועי דם, צריך להראותו לחכם. לחכם, מנין ידע? אלא לרועה חכם” (בכורות כא:). חכמים לא השלו את עצמם כי ניתן לקבוע קביעות שכאלו על בסיס תיאוריות, ודרשו בדיקה ותצפית בשטח.

מעשה בצבי צעיר שנפסקו רגליו, חשב רב להכשירו, אמר לו שמואל: והלא יש לחוש לניקור, בדק וכך אכן היה (חולין נט.).

מפורסם המעשה בתלמידי רבי ישמעאל: “מעשה בתלמידיו של ר’ ישמעאל ששלקו זונה אחת שנתחייבה שריפה למלך בדקו ומצאו בה מאתים וחמשים ושנים (איברים), אמר להם (רבי ישמעאל) שמא באשה בדקתם (בכורות מה.)”. ההלכה קובעת כי בגופו של אדם ישנם 248 איברים (הענין במנין האיברים הוא לפי ההלכה ש”רוב איברי המת” חשובים כמת לענין טומאה), ותלמידי רבי ישמעאל בקשו לאמת הלכה זו במציאות. ואכן התברר להם מכח ניסוי זה כי באשה ישנן איברים נוספים, ואילו לרבי ישמעאל כבר היה הדבר ידוע.

מתאימה לכאן היא הדוגמא של מנין האיברים, שהרי כיום לא מקובל לחלק את האיברים ל248 (ראה אנציקלופדיה תלמודית ערך איברים, ובכתב העת בד”ד, האפשרויות השונות), אך מכיון שאין המדובר ב’התקדמות’, אלא בתצפית פשוטה אותה אנו יודעים שחכמים קיימו בדיוק כמונו, עלינו לקבל את העובדה שלפי ההגדרות ההלכתיות שהשתמשו בהם חכמים, הם ספרו את האיברים בצורה זו שהגיעה ל248 ולכן זוהי ההגדרה ההלכתית של שלד המת.

ומכאן ברורה ביותר כוונת הרשב”א, שהרי בין אם הלכה זו של יתר כנטול נמסרה למשה מסיני, ובין אם היא תוספת של חכמים מסברא, בלי ספק נבדקו הדברים על ידי “גדילה אצל רועי בקר” ו”שאלה לרועה חכם”, בלי ספק ההלכות היסודיות של טרפות שנמסרו במשך מאות שנים כצורתם ביד התנאים בעלי המשנה, עמדו במבחן המציאות. הרשב”א אמנם אינו יכול להוכיח את הדבר לוגית, אך ברור לו כשמש כי שום סיפור של מגדל בקר אינו יכול להכחיש בחינה ובדיקה של חכמים אחראים שקבעו ונסחו הלכה לדורות מתוך נטילת אחריות מלאה. מה היא עדותו של אותו איכר כנגד חקירה מקיפה של אלפי חכמים במשך מאות שנים?

ברור כי כל התייחסות לסיפור בודד כנגד דברי חכמים אינו אלא הוצאת לעז כנגדם, וכן קרוב לודאי שנפלה איזו טעות בעדות, בודאי אם נאמר שהלכה זו היא למשה מסיני אין מקום לדון בה כלל. ואם בכל אופן תתאמת העדות באיזה אופן ניאלץ לומר שחכמים לא אמרו להיפך, אלא טעמם שונה.

הרי שהאמונה באמיתת דברי חכמים עליהם מיוסדים עיקרי ההלכות היא מכח גישתם של החכמים, גישה אחראית ורצינית המבררת ובודקת את המציאות. כל זמן שאיננו חושבים שנתגלתה דרך חדשה להכרת המציאות אין מקום לסטות מדבריהם. שהרי ההגדרות ההלכתיות שהן קובעות את אפני התצפית, היו ידועות לחכמים בודאי יותר מאיתנו, וכן תצפיותיהם היו מספיק רציניות בכדי שנסמוך עליהם כנגד עדויות, סיפורים, ושמועות.

לפיכך במקומות שאפשר לראות את הנימוק הטבעי להלכה המובא בגמרא כנימוק שבדיעבד, ולא כמקור להלכה. שוב אין אנו חייבים להניח שנימוק זה נאמר ע”י תצפית, אלא מכיון שניתן להלכה קבועה נאמר לפי הדברים המקובלים, כפי שמובא בשם הרב דסלר:

• “הטעם המוזכר בגמרא אינו הטעם היחידי האפשרי בענין ואם לפעמים נתנו הסברים שהם לפי ידיעת הטבע שבימיהם חובה עלינו לחפש הסברים אחרים שבהם יתקיים הדין על מכונו לפי ידיעות הטבע שבימינו” (מכתב מאליהו, ח”ד עמ’ 356).

לכן, בהקשר לשאלה בה פתחנו: האם ייתכן כי ההלכות מיוסדות על טעויות בידיעות הטבע? התשובה היא כדברי הרשב”א, כי זו הוצאת לעז על חכמים ואין לנו שום אפשרות להוכיח דבר תמוה ומוזר שכזה. מכיון שחכמים לא התבססו על הנחות קדומות ועל פילוסופיות טבע, כפי שהראינו בראש חיבור זה, אלא התמקדו אך ורק בתצפית, אין לנו שום עדיפות עליהם, ובודאי אין אנו יכולים להוכיח שהתצפית שלנו מדוייקת ומקיפה יותר. וגם כאשר נראה לנו שתצפיתינו מדוייקת, עדיין אפשר שאין ההלכה מיוסדת על התצפית שהזכירו, אלא היתה קיימת קודם לכן והתצפית אינה אלא נתינת טעם שבדיעבד.

אלא שכאן ישנו ענין גדול הטעון הבהרה: נכון הדבר שבכושר השיפוט וברצינות ואחריות אין אנו יכולים לטעון שאנו עולים על חכמינו. אך הלא בינתיים חלה התקדמות המדע, אותה התקדמות שלא היתה בזמן הרשב”א, הרמח”ל, וכל שאר הפרשנים. האמנם התצפית של אנשי המדע כיום בעזרת המיקרוסקופ והטלסקופ וכלי המדידה שוה בערכה לתצפית של חכמינו ללא שום כלים מדעיים?

לשם כך ייחדנו את הקטע הבא: יסודות ההלכה והתקדמות המדע.

הערות:

[1]יש לשים לב, כי דוגמא זו, הגם שמלמדת על חוסר הידיעה של רבי יהודה את הפרט המדובר, מראה כיצד מיד נמצא לו מי שיעמיד אותו על המציאות.

[2]ראה בשו”ת מהר”ם אלשקאר סימן צו: “כל המפרשים הגאונים והראשונים לקחו דבריהם כפשוטו“. הרמב”ם כתב: “מה שנצחו חכמי אומות העולם לחכמינו כי הענינים העיוניים דיבר בהם כפי מה שהביא עליו העיון” (מורה נבוכים ב ח). כך כתוב גם בתשובות הגאונים “הלכה כחכמי אומות העולם”, (מובאות באוצר הגאונים לפסחים שם), וברשב”א (בתשובתו בספר מנחת קנאות), בספר העקדה (כא נו), ובהקדמת ספר מגן אבות של הרשב”ץ, ובשו”ת הרא”מ סי’ נז. והרמ”א כתב: “חכמי ישראל לא זכרו האמת בזה והזכירום חכמי יון שלהם היה הספרים”, (תורת העולה א ב). ויש בזה גם נפקא מינה להלכה כפי דעת ר’ אלעזר ממיץ המובאת ברא”ש בפסחים (פרק שני סימן ל) המסתמכת על דעת חכמי אומות העולם.

[3]ראה מכתבו של הרב שלמה זלמן אוירבעך, בהקדמה לספר “נשמת אברהם”, בו הוא כותב בקשר לשאלה: “האם יש מי שחולק על ר’ שרירא גאון ורבי אברהם בן הרמב”ם”? (הכוונה לתשובה הזו המצוטטת כאן) – “כעת איני זוכר אם יש מישהו שממש חולק או אפילו אם יש מישהו שיכול לחלוק עליהם”.