ביקורת המקרא מרבה להשתמש בטיעונים הנראים לכאורה אובייקטיביים, איך ייתכן שיש שלש סיפורים של ירידת האבות למצרים, האם אין מדובר באותו סיפור? איך יש להסביר שמות של אנשים שנראים סמליים ומותאמים לרעיון כל שהוא, כמו מרדכי המייצג את האל מרדוך, ואסתר את האלילה עשתורת? רשימות יוחסין דומות במשפחות מקבילות, אירועים הנראים פנטסטיים, וניתן לטעון כי הם באים לשרת מגמה?
כל טיעון לגופו, יכול להישמע הגיוני, אבל מבט כולל ילמד, שמדובר בהטעייה, אם היינו מאמצים גישה כזו לגבי כל ההיסטוריה המוכרת לנו, היינו יכולים באותה מדה לעשות ממנה צחוק, שכן מורכבות הנתונים, וריחוקינו מהם, משאיר תמיד דברים שנראים בלתי מוסברים, בלתי הגיוניים, כפולים, וכדו'. למי שחי בזמן המאורעות, ומבין את הניואנסים הדקים, המשמעות והמקום של כל סיפור וכל אפיזודה, כל השאלות הללו מגוחכות.
דוגמאות למכביר ניתנו על כך, נציין כאן למאמרו של חגי משגב: איך באמת הוקמה מדינת ישראל, וכן להרצאתו של פריקמן.
דוגמאות בנוגע לטיעונים פופולאריים בחוגי התעמולה בימינו, ראה במאמר המתייחס לסדרת הסרטונים מתן תורה היה או לא היה 7.
ואי אפשר בלי "כתב העת" הפיקטיבי של צוות חוקרים מוערכים: "מדבר שקר" המדמה את ביקורת המקרא בפעולה…. חלק א', חלק ב', חלק ג'. חלק ד'.
לו יבא מאן דהוא לנתח את ההסטוריה שלנו בעוד אלפי שנים, הוא יוכל להטיל ספק בכל נתון ונתון שיגלה: איך יכול להיות שהרשות הפלסטינית הינה אויב המשגר טילים ומתפוצצים ההורגים מאות אנשים בשנה (!) ומן הצד השני ישנם מאות אלפי יהודים הגרים בתחומה ממש, ישנם יהודים רבים המקיימים עמם קשרי מסחר קרובים והדוקים, וגם מפעלים רבים בארץ וחברות ממשלתיות? כל קיומינו כאן הינו מוזר ובלתי נתפס, האם הנצחון ב48 היה הגיוני? והנצחון ב67? ומלחמת המפרץ? והכשלון ב74? ו"מצבות הנצחון" שכתבו הערבים מלאות הגוזמאות, השקרים, הסילופים, והבורות?
ההכחשה של מכתב דריוש (ראה גרץ), סבירה בדיוק כהכחשת הצהרת בלפור, האנגלים שעיינו במודע את היהודים, וסייעו בפועל לערבים: בפרעות תרפט', בכל ועדות החלוקה, בתליית המחתרות, במסירת משלטי לטרון לערבים, וכו', הצהירו הצהרה זו?
איזה הסטוריון יכול להסביר את העובדה כי החלוקה הבולטת ביותר בצבור שומר המצוות [וגם בצבור החילוני, אם כי לעתים במדה פחותה יותר] בישראל בשנות ה2000 היא בין "ספרדים" ל"אשכנזים". ספרד ואשכנז (גרמניה) שניהם מדינות במערב אירופה. ה"אשכנזים" הם יוצאי: פולין, רוסיה, הונגריה, רומניה, ואלו הגרמנים עצמם הם 'יֶקֶעס' . ה"ספרדים" הם: יוצאי מרוקו, אלג'יר, ארצות הבלקן, בוכרה, טורקיה, סוריה, מצרים. יוצאי ספרד אין בכלל בישראל. האם ישנו איזה שהוא הסבר הגיוני למפה אתנית זו? ואיזה הסטוריון יאמין בהבדל המסורתי הזעיר והבלתי הגיונית לפיו "ספרד" הוא נוסח התפלה של החסידים, ואלו "ספרדי" הוא נוסח התפלה של יוצאי מרוקו.. האשכנזים כותבים ספר תורה בכתב "בית יוסף" הספרדי, והספרדים בכתב "ר' יצחק לוריא" האשכנזי.
בראש הועדה לאנרגיה אטומית של ישראל עמד במשך זמן ממושך הפרופסור שלהבת פראייר, אחיו נקראו: עמוד פראייר, וזרם פראייר. האם מדובר באגדה סמלית? לא, מדובר בעובדות היסטוריות, האחים פראייר נולדו בעת ההתרגשות מחברת החשמל שהחלה לפעול בארץ, והמשמעות המקורית של המלה פראייר היא: אדם חופשי לעצמו.(אגב, לממציא המזגן קראו וילייאם קריר).
ברור כי המקור הראשי ממנו אנו יודעים את הקורות בימי קדם, הוא ההסטוריה, ספרים המתארים את ההסטוריה שנכתבו בידי בני התקופה עצמה, ונלמדו דור אחר דור עד ימינו, אך ורק בדרך זו יש לתת אימון, וכל שאר הדרכים האחרות הבנויות על המחקר וההגיון וכו' אינם יכולות אלא לסייע במקצת להבהיר ולשפוך אור על פרטים שונים, אבל לא בכדי להכחיש את ההסטוריה. ההסטוריה אינה מדע, ואינה יכולה להיות מוכחשת ע"י המדע.
העובדות ההסטוריות שנודעו בזמן המאורעות לבני הדור, לא יכלו להיות פרי השתלה. בטויים שגורים כמו "להרוג טורקי ולנוח" מאה שנה לאחר שהטורקים עזבו את הארץ, או "מימי הבריטים", "נראה כמו ניצול שואה", "מה אני רוטשילד?", וכל כיוצא בהם, הם עדויות הסטוריות ברורות לנו ולכל מי שחי בזמננו על אמתות העובדות שהם מייצגים, אף אחד לא יכל לשתול אותם והם נובעים משיגרת לשון שראשיתה במאורעות עצמם. אנו יודעים על הימצאותם של הטורקים בישראל בעבר, לא מכח ידיעה שקראנו בספרי ההסטוריה. ההסטוריה עצמה שזורה בכל הליכותינו, מי שגר בבאר שבע מכיר את הגשר הטורקי, וגם אם הוא ייהרס ויבנה שוב הוא יישאר לעולם "הגשר הטורקי", מי שהיה במוזיאון או בשוק הפשפשים מכיר את הלירה הטורקית. אנו יודעים על תקופת הצנע, מכח בטויים אין ספור השגורים בפי המבוגרים שבינינו, כדוגמת "פרצוף צנע". אנו יודעים שאבותינו רכבו על סוסים, לא מכח סיפור, אנו יודעים כי את המכוניות או המזגנים מודדים עד ימינו בכחות סוס, הסוס ורוכבו מוכרים לנו מן הפיסול בכל עיר, מן הציור בכל ספר, וכו' וכו'. ההסטוריה אינה רשימות אלא דבר חי, וכל הרשימות שנבעו ממקור החיים בזמן המאורעות הרי הם הסטוריה.
תחום זה חולש גם על חקר המקרא, בו נזכרים מושגים רבים הבאים סתומים, ומושגים אלו פורשו על ידי החוקרים בדרכים שונות, כל אחד כפי השקפתו הוא על המקרא ועל החברה העברית הקדומה. פירושים שונים למושגים אלו מוצאים את מקומם בספרי הלימוד או בספרים פופולאריים, והקורא חושב אותם לעתים לידיעות היסטורית, או לפירושים אלמנטריים.
מושגים סתומים
מבקרי המקרא נטלו לעצמם חופש לדרוש את השמות והמושגים הסתומים שבמקרא, בהתאם להנחות היסוד או התיאוריות שלהם.
כך למשל השם בנימין התפרש בעיני כל החוקרים של המאה ה19 בצורה שאין עליה עוררין, כתולדה של התישבות שבט בנימין מימין (מדרום) לשאר שבטי בני רחל. עד שבאה המציאות וטפחה על פניהם של החוקרים: בכתבי מארי נתגלה כי השם בן-ימין היה מקובל בחרן מאות שנים קודם לכן (אנצ"מ כרך ב' עמ' 264).
כל הפירושים של מושגים סתומים במקרא, אינם אלא תולדות של תפיסות שונות, ואין להם שום יסוד מוכח שיש צורך לדון בו כאשר אנו מעלים את השאלה של אמתות ההיסטוריה כפי שהיא מתוארת בתנ"ך.
קאסוטו מביא את האפשרויות השונות בהקשר למשמעותו של השם אברהם (בספרו "מנח ועד אברהם" עמ' 183): א) אב נשגב ב) אבי הנשגב ג) האב הוא נשגב ומתפרש גם על אב שבשמים ד) אבי נשגָב ה) האב נשגב ו) אבי נשגַב ז) הוא נשגב ביחס לאב, הוא יצא ממשפחה מיוחסת. כפי שנראה בכתבי היתדות של דלבת. ח) באכדית אפשר לפרשו "הוא אהב את האב". נקודת ההתחלה היא 12.5% אמיתות לכל השערה, מבלי שננסה להמציא אפשרויות נוספות..
את השם "ארמילוס" מתנגדו של משיח בן יוסף לפי האגדה, יש חוקרים הגוזרים מ'רומולוס' מייסד העיר רומי, יש הגוזרים מ'אנגרמניאוס' אל הרע של הפרסים, ויש מ'ארימאנוס' היווני, או 'אנומולוס' (מחריב עם ביוונית).. (אנצ"ע ערך ארמילוס הרשע). מה שמלמד כי היינו יכולים לדרוש ולמצוא מקור לכל שם אחר שלא יהיה, הכל מתוך ההנחה שיש לגזור כל ממצא ביהדות מתוך ממצא בעל אסוציאציה ממקום אחר.
ואפילו המונח הלא כל כך רחוק: 'בארוק', בו כונתה תרבות המאה ה17 (בערך), כבר הגיע לידי מצב בו גוזרים אותו בשיטות ארכיאולוגיות: יש גוזרים אותו מ'בררוקו' – פנינה בלתי סימטרית בפורטוגזית, שהפך עם הזמן לציון דבר מפתיע ויוצא דופן, יש מ'בארוקו' בלטינית, אחד מסוגי ההיקש של תורת ההגיון, שלימים הפך כנוי לרעיון מפולפל או אבסורדי, יש הגוזרים את כנוי התקופה דוקא משמו של הצייר פ. בארוצ'י מבעלי סגנון הבארוק הראשונים, ויש מ'בארוקו' באיטלקית – "ניצול מחוכם" או "ריוח מפוקפק". השם בארוק נקבע במאה ה18, וכבר במאה ה19 לא נודע מקורו.
מהי "אבן הזוחלת"? ולהויזן קישר אותה אל האליל הערבי זוחל, וינסנט פירש שם של שטח סלעי בשביל זוחל, או אבן שנפלה ושקעה באדמה, יש מפרשים אבן שאין לטפס עליה אלא בזחילה, יש אומרים: אבן של הזוחלת, י"א שזוחלת הוא תואר לשם אבן, י"א אבן שמזחילים מים אצלה, ויש אומרים שמזחילים כלומר מזיזים אותה, השבעים ראו כאן שם עצם פרטי, קיטל סבור שהמלה זוחלת מראה על יחס אל הנחש הזוחל, ואולי יש קשר לעין התנין..
היכן נמצאת אור כשדים? יש שזיהו אותה עם כותה הסמוכה לבבל, יש הגוזרים מ'אוררט', יש הגוזרים מ'אורהי' (אידיסה מצפון לחרן), יש מ'ארך', יש מ'מארי' (על גדות הפרת התיכון), יש מ'ארבאל' (דרום מזרח לנינוה), יש מ'אר' (מדרום מזרח לארך), מסקנתו של וולי היא שאור שכנה בתל אל מוקיר (קאסוטו עמ' 186). אולי יש לקורא עוד רעיון?
מהו הגראל הקדוש המוזכר בספרות ימי הביניים? יש גוזרים אותו מ"גראטוס" הלטיני [נעים], יש מפרשים מלשון "גראדליס" [קערה], ויש מ"סאנג ריאל" [דם המלך].. (אנצ"ע ע' גרל).
לפי דרך זו "מכון פתולוגי" יתפרש בעוד אלפי שנים כמכון ליצור פטל, "אבו כביר" כמפעל ערבי ליצור כברות – מסננות, "בית מעצר" מקום בו עוצרים זיתים, "טיילת" מפעל ליצור טילים, וכך הלאה. האם על סמך משחקי מלים מאי אלו נתונים ששרדו במקרה ניתן לקבוע דבר? מגוחך אפילו לשער בצורה כזו. האם מי שידע את פירוש המלים "קול" וכן "נוע" יוכל על פיהם לשער מהו "קולנוע"? וכן ברור כי הבטוי "ר"ל" מקורו בשיבוש מתבקש של המלה "רעל"..
בעתיד הרחוק יגזרו את השם "ברתולומיאה" מ"ברתו המשוגעת" (לא מאה), ומן הכתובת "מאי חנוכה" ילמדו כי חנוכה חל בעבר בחדש מאי. תגלת פלאסר נקרא כך "בלי ספק" משום שהוא הגלה את ישראל, וכך הלאה.
לא תמיד מה שהגיוני בעינינו, הוא אכן מה שאירע: מקור השם של מדינת "ברזיל" אמור להיות מובן מאליו – ברזיל היא המדינה בה הברזל נמצא בריכוז הגבוה בעולם, אך מה לעשות והשם ברזיל ניתן לה עוד במאה ה13 דוקא על שם המלה הלועזית "בראזה" –גחלת, על שם גזעי עצים אדומים כגחלת שפלט האוקינוס באירופה, ולפיכך שיערו כי קיים אי המייצר גזעים אלו .
בישראל של שנות האלפיים היתה קבוצה מכובדת שעבדה לאל בשם "על" (עובדי אל על) ואילו הערבים עבדו לעכבר (אללה הוא אכבר)..
כל זאת על חלק הפרשנות של המושגים העתיקים, אך גם מלאכת הקריאה והתרגום רצופה הנחות ואנלוגיות לפי רצונו של החוקר, ראה לדוגמא:
- "אמנם המלה maskanum משמעותה בדרך כלל גורן או מחסן, אבל הקשר הענינים כאן מצדיק את תרגומו של מלמט: מקדש, משכן", (הנבואה הקדומה בישראל, עמ' 28).
ובשיטות כאלו של 'הקשר ענינים מצדיק' נמצאו הקבלות לתהלים קד' בספרות המצרית, מכיון שהטקסט המצרי המדבר על ים ודגים גדולים המשתעשעים בו, תורגם כך: "זה הים גדול ורחב ידיים לויתן זה יצרת לשחק בו"..
מושגים שהוצאו מהקשרם
כאשר חוקרים מציעים אפשרויות שונות כמיטב הדמיון להסבר מושגים סתומים, אין הדבר יכול להתנגש עם שאלות רציניות. הבעיה בשיטות אלו מתחילה כאשר השיטה מתרחבת, וגם מושגים שאינם סתומים כלל, והם מובנים יפה מתוך מקומם ושעתם, מתפרשים בשיטות כאלו, הבנויות על דמיונות ואסוציאציות קלושים, ומתוכן נקבעות תפיסות היסטוריות שלמות לתקופות שונות.
המקרה המפורסם ביותר היא אסכולת המיתוס והפולחן של גונקל, בעלי האסכולה ובראשם גונקל בדו סיפורים ותיאורים מקיפים על חיי הפולחן בישראל, המקבילים לדעתם לחיי הפולחן שבבבל. החל מפולחן קבוע של המלכת האל והצגת נצחונו על מתנגדיו ע"י טקסים שונים שהתרחשו בראש השנה. חיבורים שלמים ועצומים מתארים את ההתרחשויות האלו, אך כולם תלויות בניתוח מושגים מקראיים ובבליים. וכבר זה זמן רב שהכירו החוקרים בכך שכל התיאוריות האלו חסרות בסיס היסטורי, ואינם נסמכות אפילו על ידיעה היסטורית אחת בהקשר לחיי הפולחן בישראל, ולא עוד אלא שהן נסתרות מעובדות היסטוריות רבות. אין הן תלויות אלא בפירוש מושגים כפי השקפת המפרשם (אנצ"מ ערך מלך עמ' 1089). אך החמור מכל, שאין אסכולה זו משתמשת במושגים סתומים, מושגים שלא בא עליהם הפירוש במקומם, אלא במושגים שהם חלק מתמונת העולם הישראלית המתבארת יפה במקומה ובשעתה.
אחד: שבע כבשות, ושבועה, בראשית כא), נחל אשכול, הינה מנהג שיסודו בתרבות המיחסת משמעות רבה לקריאת שמות לבני אדם ולמקומות. שמו של אדם שונה לקראת אירועים שונים, כמסופר בתורה במקומות רבים (וכידוע לנו על המלכים המצריים והבבליים). וכן אדם אחד כונה במספר שמות לפי מקרים שעברו עליו. גם בימינו הנוהג הוא לקרוא שם עתיק מחדש, כדוגמת ה"פרוטוקול" הלועזי שהפך
החוקרים יכלו אולי לטעון כי המושגים הוצאו מהקשרם כבר בזמן כתיבת התנ"ך, אך במקרה זה הם מניחים כי הפרשנות שלהם היא הנכונה, וגם מניחים כי כבר בזמן כתיבת התנ"ך לא השתמשו בה לפרש מושגים אלו. מהו אם כן הבסיס של כל התיאורים האלו, שהרי בשיטה זו יכלנו לפרש כל ידיעה היסטורית בכל מקום וזמן נתונים, כשייכים לאסכולת המיתוס והפולחן. לזה בודאי אי אפשר לקרוא "מחקר".
כל החגים בישראל זכו לניתוח בשיטות כאלו ואחרות המוציאה את מושגיהם מהקשרם המקורי בו הם באים לפנינו. החגים והלכותיהם הוקבלו לחגים שונים עתיקים, שהיו קיימים, או שנבדו מן הדמיון. בהתעלם מכך שבתורה שלפנינו אין החגים אלא אירועים יצוקים בתבנית ברורה וידועה שתכליתה היא השמחה לפני ה', עשיית רצונו, זכר ליציאת מצרים, וכך הלאה. אין בכח הקבלות רופפות של מושגים שלו היינו מבודדים אותם מסביבתן הם היו נראים סתומים, לפרק מסכת היסטורית ברורה.
בשיטה זו נוכל להסביר כל חג בכל קבוצה, באיזה הסבר שנחפוץ, כך אנו קוראים:
- "בתקופה העתיקה נערכו באחד במאי ברומי תהלוכות עממיות אל החורשה של אגריה, לעמים הקלטים הקדומים היה האחד במאי יום חג מיוחד שנקרא בלטין.. החגים האלו היו מיוסדים על מיתוסים שונים ובין הא' במאי כחג הפועלים אין קשר ברור" (אנצ"ע ערך אחד במאי).
כלום אנחנו יכולים לייחס לתקופה העתיקה משהו מן המשהו לברית הפועלים והסולידריות של העבודה בעולם שהונהג ב1884? כך יש לומר על כל ה'מציאות' העתיקות של חגים המזכירים את חגי ישראל בקשרים רופפים הרבה יותר.
גם לו היינו מוכיחים קשר ברור בין החגים, האם יכלנו בכך לשלול את ההסבר ההיסטורי שקבע אותם במסגרת הנוכחית? הנה אנו יודעים כי יש דמיון בצורת הפולחן הנוצרי של בריגיטה הקדושה באירלאנד לפולחן האלילה קֶרִידְוֶן הקֶלטית. האם יש ללמוד מכך שבריגיטה זו לא היתה ולא נבראה ואין זה אלא פולחן אלילי? לכל היותר אפשר להצביע על כך שהנצרות השתמשה להנצחת בריגיטה הקדושה במוטיבים שהיו קיימים בעם. אך ברור שהרעיון והאידיאל בקדושתה של בריגיטה הם רעיונות נוצריים, והונצחו מתוך גישה נוצרית. האם צריכים או יכולים אנו גם לומר כך על חגי התורה שניתנו מתוך מהפכה מחושבת? אין זה נוגע לענינינו כאן. דוגמא נוספת היא יום כח' באייר, יום שחרור ירושלים, נחוג מאז ומעולם בירושלים, מכיון שלפי המסורת זהו יום פטירתו של שמואל הנביא שקבור בגבול ירושלים, והמנהג היה לעלות לרגל אליו ביום זה. אנו, בני הדור, יודעים שזהו רק צירוף מקרים, אך מי יאמין לנו בעתיד?
לפדרסן יש הסבר משלו לזבח הפסח, וכחוקר אמיץ ואיש מדע דגול אין הוא נרתע מקשיים:
- "אינטרס הסיפור מוקדש כולו לבכורי מצרים המוכים ולבכורי ישראל הניצולים. ריכוז האינטרס מרחיק לכת עד כדי כך.. שחוק שה הפסח מתעלם כליל מן המצוה שיש להביא את הזבח מבכורי הבהמה, אע"פ שנניח בעל כרחנו שזו היא נקודת המוצא של כל הרעיון. ענין זה אינו נזכר באגדה העיקרית ונסתלק מן החוקים לחלוטין", (י. פדרסן, "ישראל", לונדון 1926, חלק ג' עמ' 402). מה שנקרא בלשוננו "נשתכח מן הלומדים"..[1] יש להוסיף כאן את דעתו של החוקר פריזר (לונדון 1930), שהיה נועז עוד יותר: לדעתו המצוה המקורית היתה להקריב בחג הפסח את בכור הבנים, אלא שנשתכחה ממנו העובדה שאת הבכור אפשר להקריב רק פעם בחיים, ולא מדי שנה בשנה..[2]
פרופ' שרה יפת כותבת:
- את הישיבה בסוכות ניתן לפרש כדרמטיזציה פולחנית של הסיטואציה הקונקרטית: הישיבה בסוכות הגנים בעת אסיף הפירות והודיה לאל עם סיום האסיף. לעומת זאת נאמר בויקרא כג מב-מג: 'בסכת תשבו שבעת ימים … למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלהיכם' אף-על-פי שבעצם תיאור נדודי ישראל במדבר לא תוארה מעולם ישיבתם ב'סכות'. המעבר ברור: זוהי היסטוריזציה של הפולחן.. נוכל לסכם דברינו עד כאן ולומר, שבחשיבה הישראלית הקדומה ניתן להבחין בתהליך של היסטוריזציה, הן של יסודות האמונה הדתית והן של הפולחן. במרכז תהליך זה עומדת יציאת מצרים כאירוע ההיסטורי 'פאר אקסלנס', עד כדי הפיכתה מאירוע היסטורי ליסוד אמונה", (פרופ' שרה יפת, 'מגוון דעות והשקפות בתרבות ישראל', 2004, בהוצ' משרד החינוך).
מבחינת הכותבת הנכבדה 'המעבר ברור' 'ניתן להבחין בתהליך', בעוד לא כתבה אלא טיעון מעגלי, מתחילה היא כותבת ש"ניתן לפרש", ולאחר סיום ה'פירוש' מסכמת הכותבת כי 'ניתן להבחין' בתהליך שהוא 'מעבר ברור'. אלא שכל ה'תהליך' בדוי מכח 'ניתן לפרש'. פירוש היוצא מהנחה כי יציאת מצרים מתחילתה היתה סתם אירוע היסטורי, כשבהמשך ה'תהליך' נהפך ליסוד אמונה. מה לכל המדע הבדיוני הזה ול'מחקר'?
ברור לחוקרים כי יום ה"נח לב" הבבלי, שחל חמשה פעמים בחודש, כשפעמיים היה ביניהם הבדל של שבעה ימים (ובמקרים האחרים הבדל של: 5,8,9) הוא כמובן המקור הישיר לשבת הישראלית. הקשר נקבע ע"י הידיעה כי אחד מחמשת ימים אלו נקרא "שַפַטוּ". קשה לקבוע אם אין כאן צירוף מקרים גרידא. אך האם באמת יכול להיות קשר בין שני המועדים האלו? יום ה"נח לב" היה יום שמועדו נקבע ע"י הירח, יום מסוכן ורע מזל, ומשום כך נאסרו פעולות מסויימות שיש סיכון באי הצלחתם, כמו התרפאות, דין, ואין ללבוש בגדים לבנים (קאסוטו בראשית עמ' 41). גם אם נניח שנעשה כאן שימוש באיזו טרמינולוגיה קיימת, האם זו עובדה ראויה לציון כשאנו מתארים את רעיון השבת הישראלית?
- "רעיון מנוחת יום אחד בשבוע נעשה אחר כך קנינם הרוחני של כל עמי העולם הנאורים. ובימינו כמעט שאין עוד עם אחד בעולם, שאינו שומר על מצוה גדולה זו שעליה הכריזה תורת ישראל עוד לפני אלפי שנים." (סכום חוקי התורה עמ' 213).
ומה תרם ה'שפט' הבבלי לעולם? והיכן היה מונח היום אלמלא מתן תורה ונתינת השבת לישראל? ואולי דוקא השפט הזה, עד כמה שאפשר להניח שהוא קשור, טומן בחובו הד של המעשה על בריאת העולם בששה ימים?
- "החוקרים בקשו מקבילות ושרשים למושג השבוע השבתי במוסדות שונים בעולם הקדמון. לכאורה אפשר היה לצפות שחיפוש כזה יצליח, שהרי המספר שבע חשוב בכל העולם, ותקופות מוגדרות של שבעה ימים ידועות היטב בעולם הקדמון. ואעפ"כ עדיין לא נמצאה מקבילה מדוייקת לשבוע השבתי", (אנצ"מ ערך שבוע עמ' 474).
"לא נמצאה מקבילה מדוייקת", אל דאגה, נילסון לעזרינו!
- "לדעת נילסון המקבילה האמיתית לתקופה מוגדרת מלאכותית החוזרת בלי הפסקה ובלי קשר לתופעות הטבע, הן התופעות שבין ימי שוק, כפי שהן נהוגות אצל עמים רבים. לפעמים נאסרו בימי השוק סוגי עבודה שונים – אך לא מקח וממכר – וימים אלו נעשו גם ימי חג ומנוחה למחצה. כאן ראה נילסון את מקורו של יום השבת. ולכן גם של השבוע, תקופות שוק בהבדלים של 3,4,5,6,8, ו10, ימים היו נוהגות ברחבי העולם. לפי דברי נילסון אין עדות לתקופות של ימי שוק של שבעה ימים בין העמים הפרימיטיביים, אך לדעתו אין זה אלא מקרה", (שם, עמ' 476).
ברור ופשוט לכל בר דעת, מה הוא בכלל המספר שבע שנצטרך לטרוח לחפש דוקא אותו כמרכיב של השבוע והשבת? מהו כבר ההבדל המהותי בין ימי השוק שנמצאו ברומא וביוון (לא במזרח!) לשבת העברית? הבדל פעוט בין שוק המוקדש למשא ומתן, מקח וממכר, ולכן אוסר עיסוקים צדדים. ובין יום מנוחה ושביתה, אינו יכול לקלקל תיאוריה כה יפה.. מה יותר טבעי מיום שוק סתמי ההופך לשבת האוניברסלית, קנינה של האנושות? (על שלילת כל התיאוריות ההתפתחותיות להיווצרות השבת, ראה אנצ"מ ערך שבת עמ' 514).
כל זה לא מפריע בכלל לפרופ' יפת, במאמרה הנ"ל, לכתוב:
- "על מקורה של השבת נחלקות הדעות, ובין החוקרים מקובל לראות בה מוסד פולחני עתיק שהועבר בשינוי צורה ממסופוטמיה לישראל", (יפת, שם). סוף פסוק! הדברים האלו לא נכתבו במאה ה19 אלא בשנות האלפיים, כל שטות שנאמרה אי פעם יכולה להיות מוגדרת לעת מצוא אצל מלומד לבלר כ"בין החוקרים מקובל", משפט יומרני ולא מחייב כלום.
גם חג החנוכה חל במקרה או שלא במקרה בסמיכות לחג אלילי עתיק המתחיל מן התאריך בו הלילות מתחילים להתארך (איזור ר"ח טבת) ובחג זה היו מדליקים נרות, כמוזכר בתלמוד (ע"ז יז.) האם בכך יש להכחיש את העובדה ההיסטורית המתועדת בספרי מכבים וחשמונאים ובמגלת תענית, במדרשים עתיקים ובריתות, ובכתבי יוספוס, כי החשמונאים נצחו את היונים וחנכו את המקדש בתאריך זה וקבעו לזכר כך את חג החנוכה שכונה 'חג האורים'?
והלא גם חג המולד הנוצרי, בודאי יסודה של צורתו החיצונית באותו חג אלילי קדום, האם משום כך יש לקבוע כי ישוע לא נולד, והנוצרים הקדומים התכוונו לחגוג דוקא את "סטרנורא" האלילי?
כך מכניס מחקר המקרא את המקרא למילכוד: לו לא תהיה שום מקבילה לחג כל שהוא, יאמרו החוקרים כי הוא הוספה מאוחרת והומצא רק לא מזמן, ובכלל התורה לא התכוונה אליו. וכאשר נמצא איזו מקבילה, מיד יהפך החג לנולד ישירות ממקבילה זו, כזה היה גורלו של העומר:
- "עד שהובעה ההשערה בדבר שרשיו האוגריתיים של העומר היו רוב חוקרי המקרא סבורים כי הבאת העומר היא מנהג מאוחר לפי ערך, וכן שאין הנוהג של בית שני משקף את כוונת התורה", (אנצ"מ ערך עמר).
החוקרים אינם מסתירים את העובדה כי הם יוצאים מתוך הנחה השוללת את המסורת מעיקרה, ומחייבת את עצמה לשחות בבליל של אסוציאציות והשערות:
- "הנחות היסוד של המחקר המשתדל לעמוד על מקורו של הפסח הן: החגים קבלו את משמעם ההיסטורי הלאומי רק לאחר שגובשה אמונת ישראל, ויש לחפש להן מקור אחר – הילכך אין מקורו של הפסח ביציאת מצרים", (אנצ"מ ערך פסח עמ' 517).
ואם המחקר יוצא מהנחות יסוד שכאלו, מה לנו כי נלין עליו שאינו מנסה להוכיח גם את ההשערות הבנויות על הנחות אלו? העיסוק בהוכחות סותר ומקלקל לגמרי את שיטת העבודה של בקורת המקרא, לפיכך הוא מאוס ומגונה.
- "במרחב היסטורי גדול ודינמי זה עוצבו שבטי ישראל ובתוך עולם זה התנחלו. מה רבים הסיכויים שנמצא גם בעולם הישראלי בבואה של הבליל הים תיכוני הזה, ומה קטן הסיכוי למקוריות יתר!", (פרופ' צבי ויינברג, הקרבן בישראל, הוצ' ראובן מס ירושלים תשמז', עמ' 15).
ואכן, כאשר מהפכות רוחניות נמדדות בבליל ים תיכוני של ממצאים, "מה קטן הסיכוי למקוריות", תפקידו הצנוע של המדע אינו אלא לגלות את כיוון הזרימה, מתוך הנחה שבעולמנו מעולם לא נעשו דברים מתוך מחשבה תחילה, אלא אך ורק מתוך זרימת ממצאים ארכיאולוגים מכיוון לכיוון, אכן, מה קטן הסיכוי!
- "המונח פרעה מופיע פעם במקרא כמרכיב בנוסח שבועה 'חי פרעה', ונראה כי השמוש בו אנכרוניסטי, שכן שבועה בנוסח זה ידועה רק מתקופת השושלת ה22", (אנצ"ע, פרעה). מי גאון ויבין את ה'הוכחה'?
הפרשנות של טקסטים או רמזים עתיקים אף פעם אינה חד משמעית, פעמים הרבה מכריזים חוקרים על מציאת מקור או ראשיתו של מנהג, אך המדובר בפרשנות גרידא.
- "פעמים הרבה השוואת המשלים (המקראי עם המצרי) מיוסדת על הבנה מוטעית של דברי המקרא, ואף המקבילות המצריות ניתן לפרשם בכמה פנים", (אנצ"מ ערך חכם).
תחום נוסף בו רגילים החוקרים להוציא מושג מהקשרו, הוא תחום השמות ומדרשי השמות. לרובם מתייחסים החוקרים בסלחנות, ומציעים הסברים חילופיים. ממילא מובן כי האירוע שהוא חלק ממדרש השם שבמקרא אינו אלא המצאה איטיולוגית. אך יש כאן חוסר ידיעה בראיה הקדומה של מושגים כאלו.
קריאת השמות לעיר מספר פעמים, כדוגמת באר שבע (בה שני הסיבות אף נזכרות במשפטבישראלל"פרטיכל", או מחלת ה"כולרה" שהפכה במאות הקודמות ל"חולי רע". ה"גאונות" שהינה שלוב של "גאון" המסורתי עם "גניוס" הלועזי. (ובזמן האחרון נדרש המוצר "לחם צרפתי", מלשון צר-פת, לחם צר וארוך..).
דוגמאות כאלו יש בחז"ל לעשרות. ובמפורש במקרא ביחזקאל :"כה אמר ה' ..ויראו כל גבעה רמה וכל עץ עבת ויזבחו שם את זבחיהם.. ואומר אליהם מה הבמה אשר אתם הבאים שם ויקרא שמה במה עד היום הזה" (כ כד). השם במה המקורי שנגזר ממקום מוגבה כמו "במתי ארץ", נקרא מחדש "בא מה?" -מה אתם באים.
מציאות כזו רווחה גם בשמות הערבים שבא"י:
- "מעניין ביותר הוא השינוי של עדולם לצורת 'עיד אל-מאה", חג המאה. לשם המקראי לא היה שום מובן בערבית, ולפיכך ניתן פשר עממי לשם בצורה שנודעה לה משמעות בערבית. כיוצא בזה דיבון נעשתה ד'יבאן עם ד'ואן הערבית ומסתבר שזה גזרון עממי מן העברית ד'יב, שמשמעו זאב", (אנצ"מ ערך שם עמ' 22). "שם אחר ששימש באותו זמן היה 'תל אבו אל-בום' שפירושו תל אבי הינשופים, אבל ברור שנגזר משמו של הפרדסן היהודי אפלבאום", (שם עמ' 24).
אין בהסבר נוסף שאולי אפשרי, בכדי לגרוע מן המושג כפי שהוא מתפרש במקומו במקרא:
- "לשיטתו של נות יש להטיל ספק במהימנותם של סיפורים איטיולוגיים.. אך אין לומר מבחינה עקרונית כי כל סיפור איטיולוגי אינו ראוי לאמון, האיטיולוגיה יכולה למסור מציאות היסטורית, כגון השם החדש מעלה החמשה", (אנצ"מ ערך קברות התאוה).
אבל לחוקרים כל כך קל להאשים את מחברי המקרא בטעויות מגוחכות:
- "לא תמיד ידעו סופרי המקרא את ההתפתחות ההיסטורית, וירושלים תוכיח: אף על פי שההערות הגיאוגרפיות מציינות את ירושלים כגלוסה ליבוס (שופטים יט י) וליבוסי (יהושע טו ח, יח כח), השם Urusalim מתועד היטב במקורות מן האלף השני, השם יבוס מאוחר לשם ירושלים והוא שימש פרק זמן קצר לערך", (אנצ"מ ערך שם עמ' 12).
ותמיד מומלץ לפני שמאשימים, לבדוק לפחות את הכתוב: אברהם אבינו פוגש את מלכי צדק מלך שלם (בראשית יח), שהוא בודאי מלך ירושלים, כתהלים (קי ד), וכאדוני צדק מלך ירושלים (יהושע י א), וכן מוסיף אברהם לעיר את המוטיב "יראה" שנהפך לירו-שלם. וכן בספר יהושע מוזכרת ירושלים כאמור. הרי שהמקרא מכיר היטב את העובדה שהשם הקדום הוא ירושלים, אך שם זה נקבע על ידי התושבים השמיים הקדומים כדוגמת מלכי צדק, בזמן הכיבוש הכנעני נשתנה שמה ליבוס, ואין זו גלוסה אלא השם היחיד המוזכר בשופטים. (ראה כאן לזיהוי מקדש מלכי צדק),
- "שמות רבים במקרא נדרשים יותר מפעם אחת.. לעתים אין המדרשים השונים תלויים זה בזה וכל אחד מהם מפרש את השם באופן אחר, לדוגמא: גלגל – מלשון גלל, היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם (יהושע ה ט). ולעומת זאת מלשון גלה: הגלגל גלה יגלה (עמוס ה ה)", (אנצ"מ ערך שם עמ' 67).
ואכן, סתירה מפעימה, פירושים שונים לשם גלגל.. בזמן שכל קורא מבין שעמוס לא בא לפרש את השם גלגל אלא להשתמש בלשון נופל על לשון, כשם שהמשך הפסוק "בית אל יהיה לאון" אינו הסבר לשם בית אל, וכמו עוד עשרות פסוקים במקרא כולו.
יש לשער שהשם "בן כוזבא" הינו שם איטיולוגי לתקווה משיחית שאיכזבה. כך בלי ספק השמות של מחברי המאמר המפורסם משנת 1948 על ראשית היקום "אלפר, בתא, גאמוב" הם שמות בדויים איטיולוגיים. וכן ברור כי כי הטקסט הקדום "אנומה אליש" המספר על המבול, הוא כנוי מרומז של "אמונה יש אל". זוהי אולי בדיחה לא מוצלחת, אך היא משקפת היטב את עולמם של החוקרים מאסכולת ולהויזן. אני באופן אישי לא אתפלא אם יתברר שנחום איש גמזו היה גר בכפר גמזו שבבנימין, וגם היה רגיל לומר "גם זו לטובה", ולכן אינני מתפלא על צירופים כאלו המצויים גם במקרא (הקראים היו בני קרים, וגם דוגלים במקרא לבד).
חשיבה דוגמטית
לא רק פירוש המושגים יוצא מגדר המתקבל, אלא גם פירוש המאורעות שבמקרא הפך למיטת סדום רעיונית. כשם שאין בעולם פרשן היכול לצפות את ההתרחשויות העתידות לבא מתוך התנאים שלפניו, כך אין פרשן היכול לצפות את העבר מתוך התנאים הידועים לו על העבר. הדברים המפתיעים ביותר קרו בהיסטוריה, ולו זה היה תלוי בנו היינו מוכנים באמת להשליט קצת סדר והגיון בהיסטוריה, אותה כינה אחד המלומדים: "תולדות הטירוף האנושי".
יסודה של ההיסטוריה הוא באימון לבני האדם שחיו בתקופת המאורעות, לא אימון באדם ספציפי, שזוהי כמובן דרישה בלתי מתקבלת. גם לא אימון במסמך ספציפי, שהרי גם זוהי דרישה בלתי מחייבת. המדובר במסמכים שהגענו למסקנה ברורה כי הם נכתבו הופצו והתקבלו בקירוב לזמן המאורעות, בני אדם שפויים, מלומדים ופשוטים, בעלי שררה ועבדים, סקרנים וספקנים, הכירו בהם כספרים היסטוריים. אימון זה בטבעו של המין האנושי, היודע בקוים כלליים את התמונה שלפניו, מחייב את מנתח ההיסטוריה למעט ענווה.
לא ייתכן, שדוקא במחקר המקרא, גם כשאנו מדברים בספרים שהוכרו כמספרים סיפור היסטורי, ינהגו בעובדות ובתיאורים היסטוריים ביד חזקה ובזרוע נטויה. יוציאו מהם את המסר ההיסטורי העיקרי מכיון שהוא "לא הגיוני" ואת רוב הפרטים החשובים יגדירו כ"לא סבירים". האם מה שאירע במלחמת העולם השניה הוא "הגיוני" או "סביר"? ההיסטוריה כולה מלאה בדברים בלתי הגיוניים, בצירופי מקרים, ובתהפוכות הגורל. האם יש מקום בכלל להכניס שיקולי הגיון בניתוח היסטורי? כשאדם קורא את פלוטארכוס, הוא באמת מעלה בדעתו שהאירועים המשמעותיים וההיסטוריים המתוארים בדבריו לא היו ולא נבראו? (אין הכוונה כאן כמובן לפרטים ולאפיזודות).
גם מי שבא להטיל ספק באמיתות המאורעות המתוארים בתנ"ך, הרי זו השקפתו האישית, וכל שיקולי ההגיון שהוא מזכיר אינם שייכים לשאלה זו, אינם מוכיחים את השקפתו ולא מסייעים לה כלל. שהרי הספרים ההיסטוריים המקובלים כאמינים מלאים בסיפורים כאלו שאינם הגיוניים ומתקבלים. ואולי רובם הם בעצם סיפורים כאלו. עצם מהותה של ההיסטוריה היא סיפור הדברים המופלאים והמעניינים, הטעויות הקטנות שהביאו להפסדים עצומים, והתגליות המופלאות שבאו בהיסח הדעת. קטנותם של מנהיגי ענק, וגדלותם של אנשים פשוטים. תהפוכות ההיסטוריה הם עצם הגדרתה, האם ניתן להכחיש את ההיסטוריה מכח אחת מתכונותיה?
הדוגמא הקלאסית של בקורת מקרא שאינה אלא פרי חשיבה דוגמטית, היא שלשת הספורים על האבות היורדים לממלכה זרה, והאשה נחמסת מהם. זוהי "דוגמא למתחילים" הנמצאת בכל ספר לימוד לנערים. איך קרה שלש פעמים מקרה שוה? איך לשני מלכי פלשתים קראו אבימלך ולשר הצבא פיכל? ואיך בשניהם נכרתה ברית שלום?
אך האם ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה? וכלום אין אנו יכולים לציין את הכובש המערב אירופי שעמד לנצח את רוסיה הגדולה, אלא ששכח את המצביא הגדול של רוסיה, "גנרל חורף", המצביא שהרג רבבות מחייליו והביא אותו לתבוסה בסופו של דבר. ההיה זה היטלר או נפוליון, או שמא שניהם?
אם ננסה להתבונן על המאורעות המתרחשים סביבינו, כלום אינם חוזרים על עצמם בצורה מפתיעה לפעמים? רק בשנים האחרונות היינו עדים לאסון צאלים א' ואסון צאלים ב', אסון צור א' ואסון צור ב', אינתיפאדה א' ואינתיפאדה ב', פסגת קמפ דיויד א' ופסגת קמפ דיויד ב', מלחמת המפרץ א' ומלחמת המפרץ ב', כיבוש סיני והחזרתו א' כיבוש סיני והחזרתו ב', נצחון פרס בסקרים א' ב' וג' ועוד היד נטויה.. כך במלחמת יום הכפורים היה קרב על קניטרה בסוריה, ועל קנטרה שבמצרים. וכלום לא יצאו שני נשיאים אמריקניים בשם ג'ורג' בוש למלחמה על עיראק?
כלום אין ההיסטוריה מכירה שני מהפכנים מפורסמים בשם "מרטין לותר"? לותר, אגב, היה גם שמם של חמשה מלכים ושני קיסרים. 23 אפיפיורים נקראו יוהנס, ו13 נקראו לאו. מבלי שיסתור הדבר את העובדה שחמשה ממלכי ביזנטיה גם הם נקראו לאו. היו ארבעה ערים שנקראו בשם אפמיאה במזרח ההלניסטי רומי, וששה בשם ברניקי, האמנם נאחד את כולם? וכיצד ננהג בידיעה כי היו שני משפחות מדפיסים אשכנזים בשם "בק" בלי שום קשר משפחתי ביניהם בערך באותה התקופה (אנצ"ע ערך בק).
על שמות כפולים באותה שושלת בודאי אין צורך להתנצל, ואפילו מלך פלשתים שבזמן דוד (אכיש מלך גת) מכונה בפי דוד (תהלים לח') אבימלך. השם אבימלך הוא בודאי היסטורי, ונמצא בתעודות אוגריתיות ובמכתבי אל עמרנא, ושם מוזכרים כמה מלכים בשם זה (אנצ"ע ערך אבימלך). כפי שהיו שלשה חירם מלכי צור, וכך הלאה.
מובן שחוקרי המקרא יכולים לקבל צירופי מקרים מענינים, כאשר הם סותרים בכך סיוע לאירוע המקראי:
- "לפי כתובת תגלת פלאסר הכה תגלת פלאסר את עזריהו מלך יאהודי (YAUDI), היו ימים שחשבו שהכוונה לעוזיהו עזריהו מלך יהודה.. אבל אחרי כן הוכח כי היתה ממלכה קטנה בסוריה הצפונית בשם יאודי.. אין ספק איפה כי כתבת תגלת פלאסר מכוונת לממלכה זו למרות ההתאמה המפליאה בשמות שתי הארצות האלה ומלכיהן" (גורדון, מבא לישעיהו).
ואם נניח לגורדון המתעקש שלא למצוא זכר לאירועי התנ"ך (דעתו בזה לא התקבלה, ראה אנצ"מ ערך כרונולוגיה עמ' 259). וננסה לנתח את הסיפור עצמו, האם כל כולו של הסיפור אינו אלא חטיפת אשה על ידי שליט זר?
הלא המדובר בשלשה מעשים שלמים ומורכבים (בראשית, פרקים: יב, כ, כו): במעשה פרעה (יב) כלל לא מוזכר יפיה של שרה, וכן אברהם אינו מזכיר את פחדו שיהרגוהו. אברהם מקבל מיד מתנות, בשונה ממעשה אבימלך. רק במעשה זה אברהם נותן הסבר מדוע אמר שאחותו היא.
במעשה אבימלך הראשון (כ) אבימלך לוקה בנגעים מבלי שהוא עושה דבר, בשונה מן הסיפור הראשון. תגובתו של אבימלך גם היא שונה לגמרי, הוא מפחד מן החטא. פרעה אינו אלא נעלב מן הרמאות.
מעשה אבימלך השני (כו) מזכיר את הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם ויודע שהוא מציג מעשה נוסף, הספור הזה בנוי כולו על כך שהמלך יודע על הצגת רבקה כאחותו, אבימלך קבל גלוי אלהי, וגם ראה את יצחק מצחק ברבקה. במעשה זה כלל לא מוזכר פגיעה באשה, ומשום כך אין קבלת מתנות.
איך וכיצד שלשה מסורות מקבילות יצרו מעשים שונים בפרטיהם זה מזה, ולולי שהיו הבדלים אלו מובהקים ומגופה של כל פרשה, הלא גם ה"מסדר" היה מבין שלפניו אותו הסיפור.
האם מופקע הוא שזהו באמת היה אפיים של הממלכות בימים ההם, שכאשר היתה מגיעה אשה יפה במיוחד היו חושבים בין השאר על שימושים נוספים שאפשר לעשות בה. ולו באמת היה זה האופי של מדינת גרר הפלשתית, האם לא טבעי שתחזור על עצמה תופעה זו? ידיעה זו עולה בקנה אחד עם תפיסות מיניות שהיו קיימות בעולם העתיק, אנשים שיוחסו כ'בני אלים' וזכות היתה להתחבר אליהם. ידיעות רבות כאלו ישנן באגדות העמים וגם באגדות חכמינו (וראה בחיבור יהדות וחיים מודרניים פרק ד'). גזע אברהם נחשבו כגזע עליון ומיוחד, והיו לכך גם סימנים חיצוניים (ראה שם).
- "הבחנת המקורות במקרה זה מסלקת קושי עניני, שכן צריך לשאול מדוע חוזר אברהם על התכסיס אצל אבימלך לאחר שנכשל בו אצל פרעה, ומצד שני כיצד זה אין אבימלך לומד מנסיונו הקודם עם אברהם ומאמין ליצחק שרבקה אמנם אחותו היא", (אנצ"מ ערך תורה עמ' 492). אכן "צריך לשאול" מדוע לא חשב אברהם שמכיון שאצל פרעה במצרים אירע איזה מקרה, הוא צריך לקרות גם בממלכת גרר? ואבימלך גם הוא, היה צריך לזכור את שאירע לפני כמה עשרות שנים, לו, או לאביו. "קושי עניני" בודאי אין כאן, ואם זהו הסמך של הבחנת המקורות, הרי שמצבה גרוע.
וראה תולדות ישראל לזאב יעבץ (כרך א' עמ' 137) המלגלג על השוואת שלשת המעשים האלו, ומציע לזהות את הקיסרים הרומיים קלודיוס ונירון כשבוש של הקונסול קלודיוס נירו המוזכר בימי מלחמת הפונים, או לזהות את קורנליוס סקיפיו הראשון עם השני.
ומדוגמא קיצונית זו, שאולי באמת יש בה כדי להפליא את הקורא. -אף שכל מי שינתח את המקרה ישפוט בצדק שאין להסיק שום מסקנה כנגד תיאור היסטורי זה-. נלמד לדוגמאות שונות ורבות שגרמו לחוקרים לקלקל ולפרק את יסודות התיאור ההיסטורי כולו, על סמך שאלות "הגיונית" או צירופי מקרים.
בנשתוונים שלהם ליהודים" (אנצ"מ ערך עזרא ונחמיה עמ' 144).
רגילים הם חוקרי המקרא לנהוג עין יפה בשמות שצלילם דומה ו"לאחדם" לאדם אחד. שושלות שלמות התאחדו על בסיס כמה שמות דומים. אך מנהג רווח היה לקרוא בשמות דומים כפולים ומכופלים באותה משפחה.כך אנו מוצאים יבל ויובל (ד כ) שבא וסבא (י ז) סבתה וסבתכא (שם) מדן מדין (כה ב) עיפה עפר (כה ד) דישון דישן (לו כא). האמנם כל התופעה הזו כולה אינה אלא אוסף של שיבושים?
שופטי ההיסטוריה
כאשר אנו מנתחים ידיעות היסטורית שנמסרו ע"י בני התקופה, יכולים אנו אולי לפקפק באמינותו של המקור, אבל אין אנו יכולים לפקפק בהגיוניותו של הסיפור. מידע ממקור נאמן אחר הסותר את הדברים, הרי הוא מצטרף לפקפוק על אמינותו של המקור. אבל סברות לעולם אינן יכולות לסתור את ההיסטוריה.
כשאנו מתבוננים על אירועים שסביבינו, ומנסים לחשוב האם היסטוריונים שיקראו את תיאורינו בעתיד יאמינו לדברינו, זוהי באמת שאלה קשה. מדוע ולמה שההיסטוריונים בעתיד לא יקבלו את תיאוריית הקונספירציה בהקשר לרצח רבין. הלא כל הנתונים המפורסמים שוב ושוב אכן מעוררים שאלות ותהיות, האם מאן דהוא השיב תשובה רצינית עליהם? הסבה היחידה שתוכל להניע היסטוריון שלא לקבל תיאוריה כזו, היא הידיעה שהציבור השפוי בישראל לא חשב שתיאוריה זו נכונה. הציבור השפוי כולל פשוטי עם ומלומדים, סופרים ואנשי רוח, עיתונאים וחוקרים, פקידי צבור ועובדי מדינה, חברי המפלגות השונות, וסתם בני אדם. עם וציבור הינו גוף היודע את הקורה אתו, ואין אפשרות להטעות אותו לאורך זמן. אפשר כמובן שהעם טעה במקרה כזה או אחר, אבל הפיכת מקרים כאלו לתופעה של עם שאינו יודע את הקורות אותו, זהו דבר הנוגד את הטבע.
למן הרגע בו מתברר לנו על ספר מסויים כי הוא היה ספר היסטורי המקובל על העם כולו, והופץ כבר בזמן המאורעות. כל הטיעונים שיסודם בהגיון, בניתוח חדש של המקרה, בנסיון להבין את האירועים יותר ממי שהיה שם – אינם תקפים, שהרי ההיסטוריה איננה מצייתת לחוקי ההגיון, וחלקיות הנתונים שבידינו אינה דומה ואינה מתקרבת למי שחווה את המאורעות בגופו ובעצמו.
החוייה הזו היא חוויה של דור שלם, לכל אדם ישנם קרובים מכרים או אנשים אותם פגש, בני אדם אשר בתוך עמם הם יושבים, רואים שומעים ומבינים, את ההיסטוריה ואת ההתרחשויות הם בודאי יודעים. אין אפשרות לרמות דור שלם בדברים שהוא יכול לברר, [ומובן שדברים שלא היה באפשרות אף אחד מבני הדור לדעת אינם שייכים לקטיגוריה זו]. ודוגמא מפורסמת היא מוראות השואה, אנו שייכים לדור היודע בבירור את מוראות השואה ואין לו שום ספק בכל תיאורי הניצולים. מכחישי השואה שואלים שאלות 'הגיוניות' רבות, אך אנו יודעים כי אכן התרחשו שם דברים לא הגיוניים. לכל אדם בישראל היה איזה שהוא קשר לניצולי שואה, קירבת משפחה, קירבת מגורים, היכרות, קריאת חומר כתוב. והשואה היא חלק מחיינו, השוואת אירועים מסויימים אליה גורמת לפגיעה ולהתמרמרות. בדיחות, בטויים, וסיפורים, קשורים בתרבותינו אליה. ואין לנו שום ספק בנכונות תיאור האירועים בכללותם. רק על תהליך זה יוכלו לסמוך הדורות הבאים, ובאם ינסו לבחון ולהעביר את התיאור אותו נעביר להם כעובדה, בכור בקורת הניתוח וההגיון ללא ספק הם יהיו למכחישי שואה. ויורשה לי לקבוע שאכן ברור שחלק מבנינו יהיו כאלו, ימים יגידו כי קביעה זו אמיתית.
אך האם אנו רוצים להיות גם ל'מכחישי שואה' בהקשר לאבותינו? אין לטעות ולחשוב שקריטריונים אלו שייכים דוקא בהקשר לאירועים כבירים כדוגמת השואה. ומי בכלל יודע שמן הטבח הנורא בבאבי יאר לא שרדו יותר משלשה עדים? ("באבי יאר", הוצ' עם עובד). האם זו סבה להטיל ספק באירוע זה? ואיך יקבלו צאצאינו את עדותם של כל הניצולים כי ד"ר מנגלה עמד בשערי המחנה ומיין את הבאים, האמנם עמד שם 24 שעות? אין ספק כי הוא עמד רק חלק מן הזמן והניצולים לא הבדילו בדיעבד בינו לבין אחרים, האם יש בכך להכחיש את עובדת היותו הסלקטור הראשי באושויץ? ואולי העובדה שגופתו "נמצאה" יותר משבע פעמים מוכיחה גם כי הוא לא היה ולא נברא ואינו אלא אגדה?
כל המצבים והאירועים שנוגעים לקבוצה גדולה מן העם נשארים בהכרח בתודעה ובזכרון הקולקטיבי של העם. האם מי שהוא יוכל להכחיש את תקופת הצנע שעברה מדינת ישראל? ינסה נא אותו אדם להיזכר האם לא תיארו אותו ביום מן הימים כ"פרצוף צנע"? עזרתו של הברון לישובי הארץ הונצחה בביטוי "מה אני רוטשילד?" השימוש במטבע הלירה תועד בביטוי "לא שוה חצי לירה". אך אין המדובר רק בביטויים, כי אם בזכרון קולקטיבי של עם שלם[3].
אם רק נתבונן מלפנינו ומאחרינו, נראה כי רבים מן הסיפורים שאנו מספרים, ונספר, יכולים להישמע מוזרים לדורות הבאים. שאנו מקוים כי יבדקו את מדת האימון שלנו, ולא את מדת ההגיון של הסיפורים. לא רק המאורעות הגדולים הכרוכים בהיסטוריה של ישראל ומלחמותיה בדורינו, אלא גם הפרטים השונים.
האם העובדה שבכל מאות המקורות מתקופת ההתישבות (עתונים ספרים רשימות אנדרטות ארכיונים מכתבים ספרי זכרונות וכו') מאויית השם טרומפלדור כפותח באות ט', יש בה כדי להכחיש את העובדה שהארגון הענק רב ההתפשטות והשנים, שהוקם בידי ממשיכי דרכו (בית"ר), נושא את שמו בראשי תיבות (ברית יוסף תרומפלדור) ודוקא כפותח באות ת'? האם משום כך יחליטו בעוד מאות שנים כי גם פירוש זה הינו פירוש דרשני אפולוגיטי ומעושה? כדוגמת הפרוש האפולוגיטי והדרשני של מכב"י כראשי תיבות של מי כמוך באלים ה'? או שמא יסבירו את ארגון בית"ר ככינוי אחר של, "גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור" הארגון הקומוניסטי והשמאלני קיצוני שחבריו בסופו של דבר ירדו מן הארץ לרוסיה והקימו שם קומונה.
איך יתקבל הסיפור שלנו על הרשות הפלסטינית, אויב המשגר טילים ומתפוצצים ההורגים מאות אנשים בשנה (!) ומן הצד השני ישנם מאות אלפי יהודים הגרים בתחומה ממש, ישנם יהודים רבים המקיימים עמם קשרי מסחר קרובים והדוקים, וגם מפעלים רבים בארץ וחברות ממשלתיות? ולו היו משאירים הערבים אחריהם "מצבות נצחון", כלום קשה לנו לשער מה היה כתוב שם? ולו חוקרי העתיד יקבלו את דיווחי הערבים, האם יאמינו למלה אחת של ההיסטוריה הישראלית? והאם ניתן להעלות על הדעת שמשום שהסופרים היו ציוניים, הם בדו את הנצחון ב1967?
ההיסטוריון גרץ הכחיש את מכתבו של דריוש המובא בספר עזרא, משום ש"הוא נראה כאילו נכתב ע"י יהודי לאומי", ואינו מתאים לאפיו של דריוש[4]. האם הצהרת בלפור הינה סבירה? האנגלים שהגבילו את היהודים בכל כוחם, העלו לגרדום את שבויי המחתרות, עזרו וסייעו לערבים במאבקם נגד היהודים, והציעו לתת ליהודים בארץ פיסת קרקע שניתן להקיפה במסלול אופניים. הם הצהירו הצהרה שכזו "הנראית כאלו נכתבה ע"י יהודי לאומי"?
איזה היסטוריון יכול להסביר את העובדה כי החלוקה הבולטת ביותר בצבור בישראל בשנות ה2000 היא בין "ספרדים" ל"אשכנזים". ספרד ואשכנז (גרמניה) שניהם מדינות במערב אירופה. ה"אשכנזים" הם יוצאי: פולין, רוסיה, הונגריה, רומניה, ואלו הגרמנים עצמם הם 'יֶקֶעס. ה"ספרדים" הם: יוצאי מרוקו, אלג'יר, ארצות הבלקן, בוכרה, טורקיה, סוריה, מצרים. יוצאי ספרד אין בכלל בישראל. האם ישנו איזה שהוא הסבר הגיוני למפה אתנית זו? ואיזה היסטוריון יאמין בהבדל המסורתי הזעיר והבלתי הגיונית לפיו "ספרד" הוא נוסח התפלה של החסידים, ואלו "ספרדי" הוא נוסח התפלה של יוצאי מרוקו..
לו יחפוץ אי מי בעתיד הרחוק לעמוד על אופי הדת בישראל של שנות האלפיים, ללא ספק הוא יקבע כי הפלג המרכזי ביותר היה לא פחות ולא יותר: חסידות ברסלב, נשמע הזוי? ובכן: הרוב המכריע של כתובות הגרפיטי בארץ הוא כידוע: נחמן מאומן, כתובות ענק שנכתבו בטכניקה גרפית מרהיבה, מדי שנה היו נוסעים לאומן עשרות אלפי איש, ביניהם אישי ציבור ידועים, סטיקרים של ברסלב מודבקים על כל חנות ועמוד חשמל, שירים כמו "תמיד בשמחה" מושרים ומושמעים בכל ציבור שומר מצוות, חסידי ברסלב הם הגוף היחידי היוצא מגבולות ישראל לקבר יוסף ולקברים שונים בלבנון תוך העלמת עין של הצבא. האמנם ישנה כת דתית שהשאירה 'ממצאים' מרשימים יותר? ובכל אופן, אנו היודעים את האמת, מבינים כי כל התעמולה הקשקשנית הזו נעשית על ידי מספר מטורפים בטרנזיט מקרטע.. העלמת העין של הצבא היא משום שאנשים אלו מוגדרים כחולי נפש ולא משום משקלם הפוליטי..
מכאן מובן שאין לנו אפשרות כלל לשפוט את ההיסטוריה, צריכים אנו לשפוט את ההיסטוריון, ולראות את ערכו מול ההיסטוריונים האחרים. עלינו לתת אימון בהיסטוריון המייצג את העם כולו, בהיסטוריון שדבריו הופצו קרוב ככל האפשר לזמן המאורעות. אותו היסטוריון שיעמידינו על ערכם של התופעות אותם יכולה לרחרח הארכיאולוגיה. כתובת "נחמן מאומן" היא ממצא אפיגרפי, אבל רק ההיסטוריון יכול ללמדנו את ערכה האמיתי.
גם כאשר אנו נתקלים בעדות או סיפור של מאן דהוא, אין זה אומר שהיא מייצגת את המציאות. רק עדות של אדם שבתוך עמו הוא יושב, ודבריו התקבלו בקרב העם נחשבת כעדות מכרעת. כך למשל מספר הסופר הרוסי דוסטויבסקי, בספרו "רשימות מבית המוות":
- "היהודי איסאי פומיץ'.. בליל שבת, כלומר ביום ששי בערב, היו באים אנשים משאר הקסרקטינים במיוחד לראות כיצד יערוך איסאי פומיץ' את השבת שלו.. מדליק שני נרות והיה מתכסה בטליתו, כשהוא ממלמל מיני מלים מסתוריות.. את שתי ידיו היה קושר ברצועות של תפילין, ואל ראשו, מעל מצחו, היה מהדק איזו קופסת עץ קטנה עד כי דומה היה שאיזו קרן מגוחכת יוצאת ממצחו".
אלו כמובן טעויות גסות של דוסטויבסקי שערבב אירועים זה בזה: אף יהודי לא הניח תפלין בשבת, ובודאי לא בלילה. אף יהודי לא הדליק נרות כשהוא עטוף בטלית, תפלין לא נעשו מעולם מעץ, ואינן נקשרות לשתי הידיים. למזלנו נכתבו הדברים במאה ה19, ולא לפני אלפי שנים, כי או אז היו נהפכות טעויות גסות של סופר דגול ואנטישמי לעובדות היסטוריות מפורסמות, שההלכה שינתה עם הזמן. (ראה גם בספרו של א. הצפוני "אש התמיד", המתאר את חיי היהודים וחסידי חב"ד בעיירה האדיץ, כמה פעמים בספר הוא חוזר על כך שהחג שלהם היה כ' כסליו, בעוד ידוע שהחג החבד"י חל ביט' כסליו).
תיאופרסטוס תלמידו וממשיכו של אריסטו בספרו 'על החסידות' כותב שהיהודים היו מקריבים דבש ומסביר יפה את טעם הקרבת הדבש..
דוד המלך דן למיתה את הנער שהמית את שאול לפי בקשתו של שאול עצמו (ש"ב א), מעשה תמוה המתבאר מתוך השפעת סיפורו של פלוטארכוס על הקיסר אוטו שלפני התאבדותו שילח מעל פניו את הנער שהיה עמו, בכדי שלא ידונוהו למיתה על שסייע בהריגת הקיסר – ע"פ רצונו. כך המעשה בו דוד גוזר מיתה על רוצחי אויבו איש בושת, מתבאר יפה כהשפעת המעשה ביוליוס קיסר שציוה להרוג את רוצחי פומפיוס אויבו (דיודורוס, לח'). ברור שמעשים אלו אירעו שנים רבות לאחר כתיבת ספר שמואל, ואין כאן אלא ענינים שוים, אך לא שום השפעה.
כדאי גם לראות את מאמרה של ד"ר ליאורה רביד 'עולם התנ"ך' מתוך ספרה "התנ"ך היה באמת", רביד נגד מכחישי המקרא. עליה ראה: כאן.
ונחתום בשירו של גיתה:
"ידידי! הזמנים אשרנסעו
לנו הם מגילה עם שבעה חותמים.
הן אשר לו רוח הזמנים תקראו
אינו אלא רוח אותם אדונים,
אשר בו כבראי ישתקפו הזמנים"
(פאוסט, בתרגום י. כהן עמ' 36).
הערות:
[1]משפט סיום של בדיחה העוסקת באדם שהמציא קטע הלכתי, ולאחר מכן טען שכעת אין אפשרות למצוא את המקור מכיון שהוא נמחק מן הספרים ונשתכח מן הלומדים.
[2]ניקולסקי יודע להחליט כי במובן המקורי היה הפסח זבח משפחה הנאכל למשפחה הכללית, יחידת משנה בתוך השבט (כמו המשפחות של מנין בני ישראל). אלא שכמות כזו של בני אדם אי אפשר להכניס לתוך הבית (בית הרועים הקטן..) וממילא יש צורך לבטל רטרואקטיבית גם את הזאת הדם על המשקוף והמזוזות.
[3]בהשוואה לנמשל, ראה לדוגמא: "המדבר משמש במקרא משל לדברים רעים למרות הערכה זו של המדבר משולב בתודעה המקראית גם יחס חיובי למדבר שמקורו בזכרונות עברו של עם ישראל", (אנצ"מ ערך מדבר עמ' 675).
[4]ונניח לרגע את העובדה שהתברר כי הודעת כורש דוקא מתאימה מאד לאפיו:
"יש חוקרים המטילים ספק בנאמנותו של הכרוז שכן כורש מדבר בו כמאמין באלהי ישראל. אבל כך היה מנהגם של מלכי פרס שדברו אל העמים המשועבדים להם לפי אמונותיהם, וכך מדבר כורש אל הבבלים בכתובת שלו, כאילו הוא מאמין באלהי הבבלים, ודריוש וארתחשסתא מדברים כך
ב"ה
שלום וברכה. ובוקר אור!
מעניין שהתגובה שלפניי נגעה בדיוק בנושא אליו נוגעים גם הדברים להלן, ואולי בעזרתה יתקצרו בעזר ה' לשורות מעטות, ובכל אופן כולי תפילה, לפחות חלקי, שהדברים יתקבלו באותה הנימה המכבדת שבהם נכתבו, אף אם לא בהסכמה מלאה, ואף אם חלילה גם לא חלקית 🙂
חיפשתי את המילה 'ברסלב' באתר, חשבתי אולי אמצא חיזוק מדבריו לנושאים בהם עוסק האתר, אולי.
אך מצאתי, לא מדבריו, אלא דווקא מדברי כותב המאמר, שלמיטב הבנתי אולי לא ממש מדייק בדבריו מבחינה כמותית, שהרי רשימה שלמה של ממצאים הפוכים וסותרים, יכול התמים שי' שהגיב לפניי, ועוד כמה אלפים מחבריו ומכריו, להעלות כאן, אך הוא התמקד בשלו כנהוג וידוע, 🙂
מה שמביא אותי להיזכר בתמיהתי, זו הכוללת את המילה בסרלב (טעות מכוונת ורמז קליל) שנמצאה תחת הכותרת 'התכתבות עם הערס המקלל' (במסמך וורד נפרד), שהרי טכניקה וברסלב – נשמע כמו שני הפכים באוזניי. חסידים שוטים (ושאר מרעין בישין) נוהגים ללבוש איצטלא של 'כתות', חסידיות בעיקר, משום מה (שאם לא מועילות, על ידי חסידיהן הישרים ותמימי הלב, הרי שגם לרוב לא יזיקו יותר מדי בשקלול הסופי, בטח לא בידי אותם היראים הבודדים שמעבירים את שמועת ההתחזקות, שבאה במיוחד לצורך דורות אלו על מנת להאיר בדרגות ובפינות, שאליהן אפילו האור הרב, והבוהק של אתר זה לא מצליח לחתור עד אליהן. ועדים לתועלת עולים בזכרוני למכביר). ומסתבר לכל בר דעת שזייפנים (בלשון המעטה) הרבה יותר מנוסים וממולחים מאלה כהיום בסין ובגבעת רם, היו גם היו במרחב אוקראינה-פולין, ואפילו אל-קודס קיבלה פינה בספר השיאים ב'חסד' ולא בזכות כהעיר היחידה בעולם כמדומני הנישאת בשמה של מחלה 🙂 ודי אם אזכיר, לקראת סיום תיאור תמיהתי, בקיצור נמרץ, את י.פרנק.סט ימ"ש, שודאי אינו מחביבי אתר זה, שהפסיד דה פקטו בטענותיו מול דברי תלמידי הבעש"ט, אך דה יורה הביא לחורבן רוחני שעד היום פירותיו באושים…].
בין כך ובין כך, ובכל אופן,
תודה על שאר החומר החשוב ומאיר העיניים.
אם תרצו אנסה ללקט מדבריו, ומדברי שאר גדולי החסידות, לאיזה מאמר צדדי, שאפשר להניח מתחת לעשרה טפחים ולי אישית כיום כבר בוודאי אין שום ספק שגם שם זה יאיר…
במאמרכם החשוב ציטטתם את ספרו של א. הצפוני "אש התמיד", המתאר את חיי היהודים וחסידי חב"ד בעיירה האדיץ, כ וכתבתם: "כמה פעמים בספר הוא חוזר על כך שהחג שלהם היה כ' כסליו, בעוד ידוע שהחג החבד"י חל ביט' כסליו".
עליי לציין שטעיתם בנקודה זו. כ' כסלו הוא המשכו של יט בכסלו וחב"ד חוגגים את שני הימים. אין שום טעות בכך שבכ' כסלו ערכו התוועדות מכיון שבחב"ד עורכים את ההתוועדות במוצאי יט כסלו, אור לכ' כסלו (עיינו בספר בית רבי, עמ' 65-67. מצוטט בויקיפדיה ערך חג הגאולה. תחת הכותרת כ' כסלו. שם גם מבואר מהו הטעם לחגיגה בכ' כסלו). יישר כח אם תתקנו טעות זו.
העירו לי כבר על זה שהחג ממשיך
אבל עדיין ראש השנה לחסידות הוא יט כסליו ואי אפשר לומר שהחג הוא כ' כסליו
אם במקרה מישהו יתאר שחגגו בכ' זה נכון כמו שאתה אומר אבל לא לומר שהחג הוא כ'