כיצד איבדנו את המסורת

את הידיעות ההיסטוריות שלנו העביר עם שלם במשך אלפי שנים, בניגוד למצב השורר בימינו, בו נדמה שהפכה ההיסטוריה לפולקלור שהרוצה להאמין בו יאמין, אבל אין זה מחייב אחרים אלא לתת כבוד לאמונתו, כפי שסבר קאנט, שהוא מפנה דרך לאמונה על ידי ביטול הידיעה. בעבר היתה ההיסטוריה ברורה לכל אחד מישראל, מבלי שום קשר לאדיקותו או לתכונות אפיו, כיצד קרה השינוי הגדול הזה בעם ישראל? האמנם רק 'התפשטותה של הרציונליות', כפי שמתואר בספרי ההיסטוריה המשוכתבים?

אבדן האמונה מן העם נגרם בעטיה של תנועת ההשכלה, אך האם השכלה פירושה חוסר אמונה? כיצד פשטה ההשכלה ברוב רובו של העם?

לפי האנצ"ע (ערך השכלה) אחד הגורמים העיקריים להשכלה היה התערבות בגויים: "המסחר הגדול הביא לידי מגע עם השכבה העילית הלא יהודית.. גרמו עסקי הרוכלות להגירה למקומות ישוב חדשים שבהם לא היו בנמצא ארגוני קהלה ואף לא רבנים ודיינים היחיד במקומות כאלה היה חפשי לנפשו ואיש הישר בעיניו יעשה..".

ההשכלה סיפקה ערכים חילופיים לאלו שעול המצוות היה קשה עליהם:

"בין היהודים קמו משכילים נלהבים שהעמידו את ערכי החברה והתרבות הכלליים מעל למסורת ולערכים המקודשים של היהדות.. ההשכלה שימשה אמתלא לפרוק מעליהם את עולה של היהדות שהחל מעיק עליהם ולשאוף להתמזגות מלאה עם העולם הנכרי, מגמה שהבשילה במהרה מקרי המרה ונעשתה בראשית המאה ה19 תנועת שמד המונית" (אנצ"ע ערך גרמניה, תולדות היהודים).

מהר מאד עברו המשכילים, מפריקת עול אישית, למסע הסתה ושכנוע בכדי לכפות את ההשכלה על רוב הציבור שלא היה מעוניין בה. ראשית פנו המשכילים אל בני העניים ויסדו עבורם בית ספר להשכלה ללא תשלום:

"ביה"ס הראשון שהיה מודרך ע"י אידיאל זה (השכלה ובלי תלמוד) נוסד בברלין ב1778.. נועד מלכתחלה לבני עניים.. היו פטורים מלשלם שכר למוד.. העברת מרכז הכובד ממקצועות היהדות למקצועות הכלליים", (אנצ"ע ערך השכלה).

משכילים קיצוניים מינו את עצמם לאחראים על החינוך מטעם המלכות, והשתמשו באמצעי כפייה:

"שאיפתם של המשכילים מישראל לשנות את פני החנוך היהודי היתה תואמת למדיניות ההשכלתית של השלטונות.. שמטרתה הבלתי מפורשת להטמיע אותם באוכלוסיה הכללית.. הממונה מטעם הקיסר על החנוך היהודי בגליציה ובכל לזה היה גם הפקוח על החדרים היה נ"ה הומברג שהיה קצוני ביחס השלילי שלו אל החנוך המסורתי וכמוהו היו גם המורים שמינה בבתי הספר.. מאכס לילנטהל מילא ברוסיה את התפקיד שמילא נה"ה בשעתו באוסטריה.. למרות ההתנגדות שגילו המוני היהודים לתכנית המוצהרת של בתי ספר אלה.. בתי הספר הללו היו שנואים על המוני היהודים", (אנצ"ע שם).

כיום יודעים אנו שכל ההטפה המשכילית לפרודוקטיביזם, הרוויה בשנאה עצמית, היתה שקרית:

"מתחלת שנות ה80 של המאה ה18.. ובמשך עשרות שנים לאחר מכן לא ירדה מן הפרק במדינות שונות (צרפת פרוסיה הקיסרות האוסטרית פולניה ורוסיה) שאלת "תקונם" של היהודים כדי לעשותם "מועילים" למדינה, והמשכילים היהודים נטפלו לגישה זו.. במורביה בוהמיה גליציה פולניה ורוסיה לא היה יסוד להטפה זו שהרי בארצות אלו נמצאו בעלי מלאכה יהודים במספרים ניכרים..".

קשה לנו היום להאמין לאיזה עיוותים גרוטסקיים הגיעו המשכילים בדורותם:

"בחוגי המשכילים נשתרשה אמונה שכוונותיהם של השליטים לגבי היהודים הן בעיקרן חיוביות ומתוך כל נעשו חדורים בהלך רוח של פאטריוטיות.. המשכילים חברו לכבוד פרידריך הגדול מלך פרוסיה שירי תהלה באחד מהם מדמה את פרידריך בצאתו לקרב לדוד המלך (המאסף תקמד') כל גזירותיו של פרידריך על היהודים הוסחו כפי הנראה מן הדעת: הוא נעשה "צדיק" – "מה רבו חסדי הצדיק פרידריך מלכנו אשר עשה עמנו (המאסף שם קיא').. על המלך יוסף השני נכתב בשירי המשכילים כי עתיד מלך זה שיכתב עליו ספר מלכים חדש ספר שיתפוס מקום אחר ספר שמואל שבמקרא.. הקיסר יוסף ופרידריך הגדול ביטלו את האוטונומיה השיפוטית של הקהלה אף בענינים הנוגעים למעמד האישי והמאסף מודיע על כך בשמחה ובגאווה.. היו משכילים שנתנו עצות לשלטונות כיצד לתקן את היהודים בלא שהרבו להרהר בדבר אם התקונים הללו רצויים הם ליהודים או לא היו מהם שהתייצבו לימין השלטונות ופסעו בגסות על ראשי קהלות החרדים אגב שמוש בדברי מלשינות כך עשו נ"ה הומברג וחבר מוריו בגליציה. משיאי עצות כיצד "לתקן" את היהודים לא חסרו גם בין המשכילים ברוסיה כן היו ביניהם מחברי תזכירים על הצורך בתקון החנוך היהודי או על הצורך בבטול השפעתו המזקת של התלמוד, היו משכילים שהציעו^[1] לשלטונות להטיל אסור על המלבושים שלבשו היהודים, תזכירים כאלה הוגשו לשלטונות בסוף המאה ה18 ובתחלת המאה ה19, גם לאחר מכן בימי נקולאי ה1 שהביא על יהודי רוסיה פורענויות קשות נמצאו משכילים שהאמינו שמחשבתו של הצאר על היהודים טובה היא", (אנצ"ע שם).

ממונים משכילים אלו היו פריצים הרודים את העם בכח הזרוע, נפתלי הירץ הומברג המליץ לפני הממשלה על מס הנרות, שהיווה נטל כלכלי עצום. הומברג היה מראשי המלשינים על היהדות האדוקה ותבע את סגירת הישיבות ואת טיהור הספרים העבריים מדברי שנאה לנוצרים. הוא אישית שימש כצנזור, בניו התנצרו, כמשכיל השתתף ב'ביאור', (תולדות הספרות העברית החדשה, עמ' 72). ראה גם באנצ"ע ערך גליציה: "הומברג יעץ את השלטונות להטיל מס מיוחד על בשר כשר ונרות שבת.. אעפ"כ המשיכו המתבוללים לשלוט בקהלות ובעזרת הפולנים העבירו ע"י טרור אכזרי בבחירות לפרלמנט את מועמדיהם שהצטרפו לקלאב הפולני ותמכו בכל תביעות הפולנים גם כשהיו בניגוד לאינטרסים של היהודים".

לפיכך אין להתפלא שי. ל. בן זאב ב"פירושו" לסדור כותב ברמז עבה שיש לבטל את ברכת המינים, – משום ש"תקנוה ביבנה לפי צורך השעה שנתרבו המלשינים ובבטול הסבה בטל המסובב", בזמן שהוא וחבריו היו מגדולי המלשינים על ישראל. (בכלל ב"ז טועה טעות הסטורית כשהוא חושב שביבנה תקנו ברכה על מלשינים, שהרי לא תקנו ברכה אלא על המינים, והנוסח של 'ולמלשינים' הוכנס מאוחר יותר מפחד המינים, לפי ב"ז יש צורך לחזור ל'מינים', מפחד המלשינים..).

יל"ג עצמו מספר על השיטה בה בחר להשיב לטיעוני העיתון 'המגיד':

"אולי תוכל לעשות פרופאגאנאדה בפטרבורג שישתדלו מפיצי ההשכלה לאסור על המ"ע הלבנון לבא לרוסיה, בקרוב תקרא מאמרי בלי חתימת שמי במ"ע הרוסי בו אשים פני להקומיטעט שישים לבו על דרכי הלבנון הזה כי מרבה הוא עלטה ואפלה בתוכנו ומחזיק ידי מרעים ורבנים", (אגרות יל"ג, אגרת פג').

"יוסף פרל השתדל לעודד את השלטון האוסטרי להילחם בחסידים, באמצעות תזכירים עוינים שהגיש ללא הרף (נתגלו ונדפסו רק בדורנו).. בחיבורו הגרמני בכת"י האשים את החסידות בסיכון שלום המדינה ובהולכת שולל המוני מאמינים תמימים, הוא הוציא בו את דיבת החסידות גם לקורא הלא יהודי באמצעות אנתולוגיה עויינת, מעוותת לפרקים, מהמקורות החסידיים.. מאבק בחסידות.. בסיוע המלך המבער את החסידות בכח הזרוע", (אנצ"ע, פרל יוסף).

• "המשכילים היהודים במאה ה19 שיוו לשתדלנות דמות שלילית ביותר, הם סימלו בעיניהם את עליבות הקיום היהודי בגולה, אע"פ ששיטות פעולה שתדלניות היו מקובלות גם עליהם", (אנצ"ע ערך שתדלנות).

גם המשכילים שלא רדפו את בני עמם באף, והיו מובלים על ידי תפיסה נאיבית, כאשר סברו שרעיונותיהם על 'תורת האדם' יביאו ישועה לישראל, טחו עיניהם מראות, כפי שמודים היום גם תלמידיהם:

"בתנועת ההשכלה האמינו כי האמנציפציה תצמיח ישועה לישראל, עמלו וטרחו למען האמנציפציה ועיניהם טחו מראות שעתידה ההשכלה גם בצורתה העברית להעשות גורם של טמיעה.. להעביר את בני הגולה על דתם ולאומיותם". (תולדות הספרות העברית החדשה, עמ' 31).

אורינובסקי המומחה לתולדות ההשכלה, מבין שטחו עיניהם של המשכילים מראות, אך אין הוא מודה באמת בטעות, וכך הוא כותב:

"האשליות האמנציפציוניות שבהן שגו והאמינו משכילינו במשך מאה שנה. אין לנו הרשות למתוח בקורת עליהם ולהאשימם בשטחיות ובקוצר ראות ובעבדות וכיוצא באלה, כי לא היתה להם ברירה אחרת.." (שם, עמ' 122).

אכן, אמונת חכמים, "אין לנו רשות למתוח בקורת עליהם". ומה הכוונה במשפט "לא היתה להם ברירה אחרת", האמנם לא היו המשכילים יכולים להתקיים מבלי להסית ולהדיח, להלשין ולקלקל? לאחר שמבין המשכילים כבר היכו על חטא, בדורינו אין מסוגלים להודות בכך. ראש משכילי וילנא, קלמן שולמן כותב (בהקדמתו לדברי שלום ואמת שהו"ל ורשא תרמ"ו):

"הזמן, המורה היותר נאמן, הורה אותנו לדעת כי הרבנים היטיבו לראות את הנולד יותר הרבה מרנה"ו, והפחד אשר פחדו מבתי הספר ההם לא היה פחד שוא. גם הרנה"ו בעצמו לעת זקנתו ידע ונוכח כי צדקו הרבנים ממנו ועיניהם לרחוק הביטו".

מספר שנים לאחר מכן נדפס בהמליץ מאמר בשם "השכלת המאה ה19 ותקות המורדפים באשכנז", ובו נאמר: "אם היינו כהלומי יין מרוב שמחה והארץ נהפכה בעינינו לגן עדן ואנשיה לבני עליון.. מאד טעינו בעצם מהות השכלת האדם ההשכלה אינה מיטיבה את טבע האדם ומזגו, כי אם רק מפתחת את כשרונותיו ומחכמת אותו להיטיב או להרע ביתר עז ויתר שאת, ובמקום אשר השנאה והקנאה מצאו קן בלב האדם, תהפך השכלתו לארס פתנים ותועיל רק לקום שנואי נפשו המורדפים ממנו (המליץ  18967.3.).

סמולנקין התלונן על מנדלסון: "אם גם הוא בעצמו לא גבר בדעת שפות יוון, בכל זאת אסף את הרוח ההיא בחפניו ויתאמץ לפזרו בקרב אחיו במלא חפניים וגם עלתה בידו מבלי אשר ראה והבין כי לרוח זר וצורר לעמו לרוח מפרק הררי ישראל ומפוצץ לרסיסים עמודי הלאום והדת גם יחד נותן תעצומות ועוז", (עת לטעת כתבים, כרך שני, י-ם 1925 עמ' 200).

עד כמה לא הביטו עיניהם של משכילינו למרחוק, ממחיש לנו יל"ג בגסות רוחו:

"ויונח שכל הסייגים והגדרים והחומרות והאיסורים ותולדותיהם ותולדות תולדותיהם מוכרחים ומועילים היו לשעתם בעת שתכפו עלינו צרות ורדיפות וגויים ערלי לב באמת עמדו למחות את שם ישראל מן הארץ להשכיח אותו תורתו ולהעבירו מדת אבותיו. אבל עתה אחרי שאין שום אפשרות שישובו העמים לכסלתם הקודמת כמו שלא תוכל השמש לשוב אחורנית האם לא עת להפר את הסייגים היתרים ולגדע את הקוצים הסבוכים להשליך במצולות ים את אבני המעמסה המכבידים על הספינה וגורמת לה לרדת לתהום רבה.. והתורה הקדושה הזו חתכו חוליות ונתנו חול בין חוליה לחוליה ועם הדומה לחמור ישא ויסבול את נטל החול", (אגרות יל"ג, טעלז תר"ל, אגרת שבעים ושמונה).

יל"ג מדבר על התורה הקדושה, ועל הסרת הסייגים, אבל אין זו אלא כסות עיניים לכך שאת יל"ג לא ענין שום חלק מן התורה ומצוותיה. בתורה לא האמין, ובנביאי ישראל זלזל, אך בתומתם וישרתם של העמים ש"לא ישובו לכסלתם הקודמת", האמין כשם שהוא מאמין בזריחת החמה!

ומה בכל אופן הציק לו ליל"ג? בשירו "על דא קא בכינא" הוא מתנה את צערו הנורא:

 

ובכן לא ישמע קול עושי במלאכה            כי קול אומרים הודו הלל וברכה               ומלאה הארץ להקות נביאים

פושטים ערומים הוזים ומביעים             רדפי קדים רעי רוח ונשיאים                      היהיה גוי כזה תחת שמים?

כי יהיה היעמוד יום או יומיים?              מי יניר נירו מי יוציא לו לחם?                  וביום צר ומצוקה מי לו ילחם?

קשה להביע במלים את שאט הנפש מעזות המצח הזו, המהולה בבערות יוצאת דופן. הגוי הזה שעליו שואל יל"ג "היעמוד יום או יומיים?" קיים ועומד אלפי שנים, בעוד כל שאר הגויים אותם מחקה יל"ג אבדו מן העולם כבר מזמן. העולם כולו עומד על ה"ערומים המביעים" ועל מוסרם הטהור, ואת נזקי השטנה המרושעת שנטפה מעטם של יל"ג ותלמידיו, עדיין מנסים לתקן.

אין פלא שהתנגד יל"ג לנביאים, שהרי הם הם שגינו את תרבות "אכול ושתה כי מחר נמות", ואילו יל"ג דרך אחרת עמו:

"דאגת מחר ידאג בער / ואני לו לא אדאגה / כי מי ידע יום מה ילד / ובעבורו נתמוגגה

ואני לא כל עוד עודני / לעתידות אשא עין / אם רק לא יבצר מני / אהבת נשים ויין!

(שירי יל"ג, מתורגמים, שיר רביעי).

כך בדיוק שפט יל"ג את דור התנאים, כאיכר רכוב על פיל השועט במעבדת אלקטרוניקה, כותב יל"ג בשירו "בין שיני אריות":

 

מחוץ ישוד אויב ותשכל חרב..  –              שחתוך ישראל כי לא למדוך             –            לאסור מלחמה בתבונה ודעת..

בעליית בן גוריון נועדו ובאו     –              העל צרכי המלוכה שמו עינם            –            שם חרב ביד הלכות קבעו

אין קורין אין פולין אין שותים יינם        וגזרות אחרות אין בם תועלת           –            בימי צר וקרב לעם וממשלת

גם אם נתעלם מן הטעות ההיסטורית (גזרות יח' דבר היו זמן רב לפני המלחמה ברומאים), האם אפשר להתעלם מן הסילוף, כאשר חורבן בית המקדש נגרם דוקא על ידי הקנאים, הצדוקים, שהלכו בדרכיו של יל"ג. דוקא המכבים, הפרושים האדוקים, הם שנלחמו בימי הבית השני והצילו את ישראל. יל"ג חושב כי לו היו "אוסרים מלחמה בתבונה ודעת" היו היהודים מנצחים את הרומיים.. מבלי להבין כי מכל העמים במזרח ובמערב, באירופה ובאסיה, היו היהודים העם החזק והמכריע ביותר נגד הרומיים. יוספוס כותב: "יען כי גדלה המלחמה שקמה בין היהודים ובין הרומאים מכל מלחמות דורינו, ולא מהם בלבד, כי אם גם כמעט מכל המלחמות שהתחולו בין מדינה ומדינה ובין עם ועם ושלשמע אוזן נודעו לנו", המלחמה ביהודה היתה היחידה שלזכרה טבעו הרומאים מטבע, ועשו שער נצחון. יוספוס ראה רק את חלקה הראשון של המלחמה, אך המערכה השניה של ביתר היתה מתישה הרבה יותר עבור הרומאים אשר הובסו בקרב במשך כמה שנים וגורשו מן הארץ, ובמקרה יחיד בהיסטוריה שינה אדריינוס את נוסחת הפתיחה "לי וללגיונותי שלום", (כפי שמספר ההיסטוריון הרומאי קסיוס). את הנצחונות הגדולים האלו עשו דוקא הפרושים, אלו שנועדו ובאו בעליית בן גוריון. כל גישתו של יל"ג לתנאים מוכרת בימינו כעלילת דם:

"יל"ג תולה את קולר הבערות והעדר העבודה הפרודוקטיבית בישראל בצואר הפרושים והתנאים מייסדי היהדות התלמודית רבנית וכדוגמא לתלישותם של התנאים מהמציאות הוא מביא את העובדה שבעצם המלחמה ברומאים נתכנסו בעלית בן גוריון וגזרו גזירות חדשות תחת לייסד בתי ספר צבאיים.. ברור שכל האשמות אשר יל"ג טפל על התנאים יסודן מאפס.. אבותינו נלחמו בגבורה ובחירוף נפש והגנו על מולדתם במשך מאה וחמשים שנה עד חרבן ביתר וגם אחר כך נאחזו בסלעי הגליל ולא הרפו מהם משך מאות בשנים ויל"ג קרא בודאי.. כי התנאים אהבו את המלאכה.. הם גם למדו וידעו חכמות חיצוניות כל כתב ההאשמה של יל"ג הוא אנכרוניזם המוליך את הקורא שולל" (תולדות הספרות העברית החדשה עמ' 215).

האם כאשר ממרחק הזמן נראה בעליל כיצד ה'הוגים' הנאלחים האלו כיל"ג וחבריו היו בעצם שונאי עמם, יודעים מבקרי הספרות לציין זאת? לא ולא, נושאי דגל החילוניות נהנים מחסינות נצחית. בשער כתבי יל"ג נדפס:

"שם המשורר מהרי"ל גארדאן נודע לכל הקוראים עברית על פני כל הארץ אף לא עלינו המלאכה להראות לקהל הקוראים את ערך המשורר ומקומו בין משוררי ישראל.. כן עושים כל העמים הנאורים וזה דרכם מוציאים הם לאור ספרי גדוליהם וחכמיהם ומפיצים אותם בין כל מפלגות העם.. והיינו מצטערים ימים רבים לאמור מתי נהיה גם אנחנו ככל הגוים בית ישראל ומתי נלמד לעשות כמתוקנים שבהם לכבד את סופרינו..", (כתבי יל"ג, תרמג').

אכן מה טוב לנו להיות "ככל הגויים בית ישראל" המכבדים את חכמיהם וגדוליהם! ולכן נפיץ את ספרי "מורינו" יל"ג רבן של גרדיים אשר כל מגמתו היה לעפר בעפר כל הקשור לשם ישראל חכמיהם וגדוליהם..

"יל"ג בבית הכלא חש דמיון בינו ובין מצבו של צדקיהו בבית הפקודות, גם הוא יל"ג הורד מכסא ממשלתו בקהלת פטרבורג ונאסר דוגמת צדקיהו שהודח מכסא מלכותו והושלך אל בור הכלא, ושניהם גם יחד חטאם היחיד היה שלא נכנעו מפני שומרי משמרת הדת" (אנצ"ע ערך יל"ג).

כלום חטאו היחיד של צדקיה היה "שלא נכנע מפני שומרי משמרת הדת"? צדקיה בגבהות לבבו ובאפסות כחו מרד במלך בבל והפר את הברית ביניהם, ובניגוד לנבואות ירמיה ויחזקאל שחזו מראש את תוצאות מעשיו, צדקיה קיבל את המגיע לו על חוצפתו וטפשותו, ומה הקשר כאן לשומרי משמרת הדת? יל"ג שנהג בטפשות וגאוה לא פחות זוכה לקילוסים מאת ד"ר גדליה אלקושי (מחבר הערך הנ"ל באנציקלופדיה, פרסם מחקרים בתולדות יל"ג במקומות נוספים), הוא מתפעל מאד ממה שהוא מכנה:

"הטחה כלפי דרכה ההסטורית של האומה, את שורש המשבר והמצוקה היהודית מגלה יל"ג בעבר והוא אינו נעצר בבקרתו (כרוב המשכילים) ביהדות הרבנית והתלמודית אלא מגיע עד לנביאים שבפעולתם ראה את תחלת שלטון הרוח ודיכוי הטבע בחיי ישראל.. יל"ג היה הראשון בספרות העברית שהעז לצאת בגלוי ובחריפות נגד האידיאל של ממלכת כהנים וגוי קדוש וראה בו שורש התנוונות והחרבן של העם. עמדתו של יל"ג כלפי המקרא בצדקיהו בבית הפקודות פתחה פתח לזרם המרדני בספרות העברית החדשה השולל את הערכים המסורתיים הרוחנים שעליהם היו מושתתים חיי העם".

וכדאי לצטט גם את ההספד שספדו ליל"ג תלמידיו האומללים:

הלא זה הנותן לנו מדגן שמים..

זה מורם מעם זה משביר שבר..

מזויו מלאים מפיקים מזן אל זן

הלא הוא רבי יהודה ליב גרדן..

זה הבוחר בעמו ובשפתו החמודה..

עתה קורא אל על למרומי שחקים

לזמר משכיל עם משוררי שמים..

אבך אתיפח על שבר בת יהודה..

על שירת בת ציון כי נותרה גלמודה..

עתה בסתר עליון לבך בטוח..

ותספר לה' בהוד כינורך

שבר עם עולם שבר עם קרובך

(נדפס ב'תלפיות', ברדיטשוב תרנה').

אין להתפלא שתלמידי יל"ג כדוגמת טשרניחובסקי, ברדיצ'בסקי, ברנר,[2] יצאו אירופים אליליים, שכל קשר בינם לבין היהדות הינו מקרי בהחלט, (בנו של יל"ג גם הוא התנצר). טשרניחובסקי הפך את עצמו למייצג הרשמי של יון האלילית, כמו שאר החבורה האנטישמית הזו (הכוללת גם את פרישמן, שניאור, הזז, וחבריהם. או מתתיהו שהם שהגיבורים המקודשים של מחזותיו הם בלעם ואיזבל) הדומה בהליכותיה ובתכניה לאפיון היוני. ילמדונו רבותינו מהריל"ג ורעיו כיצד האידיאל שהוא "שורש ההתנוונות והחרבן של העם" גרם דוקא לעם זה לשרוד למעלה משלשת אלפי שנים כנגד כל ההסטוריה והעולם כולו? כל הערך שיש כיום לשירת יל"ג, אם בכלל, הוא הקשר הדל בינה לבין התנ"ך.

טשרניחובסקי מזהה את את האל שהוציא את ישראל ממצרים באפולו: "אל נער נאדר רענן כליל יופי, חולש על שמש ומסתרי החיים, אלהי מדברות הפלי, אלהי כובשי כנען בסופה", (טשרניחובסקי, 'לנוכח פסל אפולו'). וברדיצ'בסקי אחריו: "אנו בני שם מתפלים גם אנו לפני אפולו בן ליטו יפה התלתלים, בכל ניגודי הנביאים שנטעו בלבנו, אנו עומדים על כל פתח אהל מועד שבחזון ספר החומש, ומביאים מנחה לאהלי המזבח", (ברדיצ'בסקי, מאמרים עמ' קסא'). אכן שיא השיאים של ספרות ההשכלה! שיבה לאלילות הפגאנית.

השנאה העצמית דחפה אחרים למחוזות בלתי נודעים ולהתבטאויות וולגריות, כדוגמת זו של קלויזנר:

"היהודים.. אינה אומה אלא פירורי אומה.. היהודים עם של תגרנים ואנשי אויר, שזולת האמונה באלהים שאף היא הולכת ונחלשת בקרבם, אין להם אלא שאיפה אחת בחיים "פרנסה בריוח", והיהודים הם עם מזרחי חמום דת וקל דעת ברובו (עם כל העמקות של יחידים ממנו), שהוא להוט אחר החיקוי.. הוא כרוך בכל מקום אחר העם העיקרי תושב הארץ ובעל הקרקע, מחקה אותו, ולומד לעשות כמקולקלים שבו" (התקופה כו' תרצה').

זה הוא הפרק בידיעת עצמנו שמלמדנו פרופ' קלויזנר, כאשר יצא מגדרו והואיל לומר משהו הקשור גם ליהודים. כשהוא מדבר על 'עמקות של יחידים ממנו' הוא מתכוין כנראה לעצמו ולישו.

מבקרי הספרות בימינו יודעים כי הספרות המשכילית היתה ספרות הסתה שקרית ומעוותת:

"הראשון לסופרים הסטיריקנים בגליציה היה יוסף פרל.. פרקי הסטירה הארסית הזו מצטרפים לתמונה חד צדדית המוגדלת על כדי קריקטוריות והמשחירה את פני חיי ישראל" (תולדות הספרות העברית החדשה עמ' 76).

"יהודה ליב מייזס הוציא לאור את הספר תכונת הרבנים של דוד קרו.. ראשית מלחמת המשכילים ברבנים שהגיעה לשיאה בימי יל"ג ולילנבלום הספר משחיר את פני הרבנים כשולי קדרה הם מרחקי החכמה ובוזי התבונה לשונם לשון מטורפת מדולדלת ומשובשת הם יודעים רק להחמיר באסורים הם בעלי מדות רעות וכו' הרבנים הרשעים והפתאים.. המחבר מייעץ למשכילים לפנות לממשלה ולהגשים בעזרתה את תכניותיהם לתקון חיי ישראל.. מייזס כתב ספר בשם קנאת האמת.. מייזס הרציונליסטן השטחי מנסה למצוא את שרשי הרעות הללו בתולדות ישראל.. מימי הבית השני כשגברו הצרות לא היתה ביד בני ישראל לקנות חכמה וכך נשקעו הרוב מהם במצולות הסכלות והבערות כל גדולי ישראל חוץ מחכמי ספרד היו נבערים מדעת וגם הם הלכו אחרי הבלי הגויים וייהבלו ולעומת זה הגויים הם משכילים מקדמת דנא.. כך סילף והשמיץ מייזס את הדמות הישראלית ההסטורית האפופה נגוהות החכמה העליונה המוסר והקדושה והעניק לעמו את הסגולה לקלוט מהעמים רק את הבליהם ולא את הטוב שבתרבותם, הוא מייזס "החכם הגדול" ראה בישראל "בכל עת ובכל מקום רק שוטים ועניי השכל".. טפשים סכלים רמאים בני בליעל ובלי שם" – זוהי השירה ששר מייזס לעמו האומלל.. רבים התקוממו למיזס.. ואף על פי כן הוא שהשפיע על סופרינו המשכילים מארטר עד לילנבלום" (תולדות הספרות העברית החדשה עמ' 118).

לא רק הסיפורת, אלא גם המחקר היה כולו חזון עיוועים של מוחות מעוותים וקודחים:

על ההיסטוריון גרץ נאמר: "כתיבת הסטוריה יהודית בלשון הגרמנית.. ע"י מחבר שיעוד עמו ועתידו לא היו ברורים לו כלל וכלל לא היתה מן התפקידים הקלים, לכן נכשל גרץ לא פעם בחוסר עקביות, בסנטימנטליות יתירה ובגישה אפולוגטית.. בהתאם לדרך התפתחותו הרוחנית ולאפיו היה בטוח באמת המדה הראציונליסטית ולא היה מסוגל להתעלות מעל לדרך שיפוט זו לפיכך לא הגיע להבנת כחות ותנועות שמהותן בתחום האי ראציונלי.. צמידותו למסורת אנשי ההשכלה גרמה לו לשנאה ממש ל"תלמודיסטים הפולניים המטופשים" הוא מכנה את היידיש בשם "שפת חיות למחצה". בתיאור הסבות לגזרות ת"ח נגרר גרץ אחרי ההסטוריון הרוסי האנטישמי קוסטומארוב שהטיל את האשמה במאורעות הדמים על שחיתות היהודים פרי הפלפול התלמודי שעיקם את מוחם" (אנצ"ע ערך גרץ). ואין לנו אלא לשמוח שהפרוטוקולים של זקני ציון לא הגיעו לידיו של גרץ, אותם היה 'קונה' בשמחה..

"גייגר מגדולי החוקרים של חכמת ישראל.. התמונה ההיסטוריוגרפית העולה מיצירתו משמשת את צרכי הרפורמה הדתית והאמנציפציה האזרחית, היא רחוקה מלהיות אוביקטיבית, ועיקר ערכה כתכנית והצדקה לשיטת הרפורמה.. ציור הדת והיהדות שהעלה גיגר מרצונו ומחקירתו קשור בתפיסה האבולוציונית האפינית לדורו" (אנצ"ע ערך גייגר. כך גם בערך חכמת ישראל עמ' 411). לדעתו של גייגר: "המילה היא מעשה ברברי של שפיכת דם".

"ד"ר מקס נורדאו, יד ימינו של הרצל, בספרו "השקרים המוסכמים" (1883) תיאר את התנ"ך כספר הכולל הדים של אגדות הודיות ופרסיות, וקבע שאינו מהימן מבחינה הסטורית, ילדותי מבחינת תפישת עולמו, ומבטא ערכי מוסר שליליים. בודאי, פסק נורדאו אין זה ספר הראוי להיכלל במצבור נכסי הרוח של היהודי בדרכו אל עולם המחר", (מלחמת הלוחות, פרופ' י. שביט, עמ' 32).

י.ח. ברנר במאמרו ב"הפועל הצעיר" (24 באוקטובר 1911) קרא "להשתחרר מן ההיפנוז של עשרים וארבעה ספרי הביבליה, בעיני העברי החדש אין ערך לתנ"ך כמו אצל הרואים בו כתבי הקדש".

אחד העם, שהיה אחד מהוגי הדעות היהודיים המתונים שבדור הקודם, שניסה לעמוד דוקא על שרשי המקוריות שביהדות, כותב: "אלמלא היו אותם זקנים שתרגמו את התורה ליונית בשביל יהודי מצרים מתרגמים עם זה את אפלטון לעברית בשביל יהודי ארץ ישראל, לא היו קמים אז בעמנו בוגדים ומרשיעי ברית ולא היה לו צורך בחשמונאים ולא בכל אותם התולדות הרוחניות", (על פרשת דרכים, חיקוי והתבוללות,[3] כרך א' קעה'). את כל הגבולות עובר ריב"ל (יוסף בער לוינזון) בכתבו: "סוקרטס הכיר את בוראו בחוכמתו וקידש את שמו הגדול" (תעודה בישראל וילנא 1828, מהדו' צילום י-ם 1977, עמ' 113). כאשר 'קידוש ה' של סוקרטס מתבטא בכך שנידון למוות באשמת הסתה של צעירים למרדנות ולהומוסקסואליות.[4] יוסף פרל אומר עליו: "איש חכם וצדיק מאד, אשר אין כמוהו בכל חכמי העמים וחסידיהם.. אך אבד סאקרטאס בצדקתו ואמונתו, אשרי לו! כי מות ישרים מותו ואחריתו לברכת נצח", (לוח הלב, 1812). ווייזל רואה את הפילוסופים היוונים כממשיכי דרכו של אברהם אבינו: "אנשים יחידים אנשי שם בכל חכמה ובכל מדע, כמו פיתאגורס פלאטון וחבריהם ותלמידיהם שהתנשאו מעל לדעות ההמון ופרסמו מציאות ה' ואחדותו", (הקדמה ל'פיידון' של אפלטון הוצ' וארשה 1785).

המומר חוולסון, שהיה תלמידו של גייגר, פרופ' באוניב' פטרבורג, כתב ליל"ג (1888) "אצבעו הקטנה של ר' חיים מוולז'ין שווה יותר ממאה עורכי דין שאיבדו את המעלות הלאומיות שלנו", (מובא באנצ"ע ערך חוולסון).

לא רק את הרוח העברית קלקלו המשכילים על ידי מחקרי בלהות ואידיאולוגיות נאיביות, אלא גם את התורה וההלכה, אשר זכו על ידיהם ל'תיקונים' כפי רוח הזמן הנאורה. כבר עם ראשית תקופת התיקונים ביהדות הגרמנית, כתב ידידו של מנדלסון המומר היינריך היינה:

"פרידלנדר ויעקובסון מנתחי היבלות של היהדות.. על ידי חוסר כשרונם צפוי ישראל לכליה מזיבת דם מרובה.. יסוד התקונים בחוסר כח "לגדל זקן לצום לשנוא ולסבול מתוך שנאה" גם אני אין בי את הכח אפילו לאכול מצות כהלכה..".

היינה היה "מודה ועוזב" כפשוטו, ואילו חבריו המשכילים לא הודו בכך, ולכן העזיבה הגמורה את הדת אירעה בדור השני והשלישי. לצרוס בן דוד בספרו "משהו על אפים של היהודים" דורש את ביטול כל החוקים הריטואלים של היהודים, שהם "שורש כל הרע שביהודים", וכן הוא דורש את "טמיעתם התרבותית והחברתית בסביבתם". כיצד הגיע להכרה זו? כפי שהוא מספר בעצמו, פעם אחת ביקש לעבור לפני התיבה ביום זכרון של אביו אך הגבאי מנע ממנו להיות שליח צבור כפי ההלכה שמי שאינו שומר מצוות אינו יכול לשמש שליחם של המתפללים, ל.ב.ד. נפגע עד עמקי נשמתו ומשם צמחה הכרתו בדבר הצורך לבטול חוקי היהודים…

כל אגודות התרבות והמדע המדומות של חכמת ישראל בגרמניה, הביאו דבר אחד: המרת דת.

• "יוצריה של חכמת ישראל בגרמניה בקשו לברר את המיוחד שביהדות בכל תקופותיה.. ב1819 יסדה קבוצה של צעירים משכילים את ה"אגודה לתרבות ולמדע של היהודים".. לאחר שנים מועטות (1824) אחדים מחבריה התנצרו.. האגודה הניחה את היסוד לחכמת ישראל.. רק חבר אחד של האגודה, צונץ, נשאר נאמן לתעודתה.. המגמתיות שלה ופזילתה לעולם החוץ לשם השגת השיויון ..שהיתה מבוססת על ההנחה שהיהדות היא דת ולא אומה, ..היתה מכוונת בחלקה לתכליות רפורמיסטיות ואפולוגטיות..", (אנצ"ע ערך השכלה).
• "ביהמ"ד לרבנים בפולניה.. נתרכזה ההנהלה בפועל בידי אייזנבאום המתבולל.. המורים למקרא, עברית, ומתמטיקה, היו מפורסמים לגנאי ביחסם החפשי הקיצוני לדת ישראל מינויים של אלו נתפרש ע"י הצבור החרדי כהתעללות מכוונת ברגשותיו.. המוסד נתרוקן כליל מתכנו כמרכז של הכשרה למנהיגים בישראל והפך לבית ספר תיכון רגיל שמכין את חניכיו לכל מקצוע שהוא פרט לרבנות, תופעה מאלפת היא שבמשך קרוב ל40 שנות קיומו של המוסד, ולמדו בו כ1200 איש, לא זכה אף אחד מגומריו להיבחר כרב.. לא פחות מ31 מחניכי ביהמ"ד קבלו את הנצרות. בית המדרש לרבנים ברוסיה: ..מזדקר לעין המספר הזעום של בוגרי המגמה הרבנית.. רק מועטים מאד מאלה זכו לכתר של רבנות וגם זו היתה מטעם הממשלה, להבדיל מן הרבנים ה"אמיתיים" מורי ההורה בישראל שקבלו את הגושפנקה של עדתם מתוך בחירה פנימית חפשית.. שוחרי ההשכלה בישראל, העריכו מוסדות אלו כדבר שבקדושה, הללו היו סמוכים ובטוחים שמתוך בהמ"ד לרבנים יקום מנדלסון רוסי, שיחולל מהפכה תרבותית כבירה.. כל השאיפות והציפיות הללו שתלו הגורמים המעונינים בבהמ"ד לא נתקיימו, סוף סוף הוכרחו גם המשכילים להודות שבהמ"ד בצורתם הקיימת.. אינם ראויים כלל וכלל לשמש בית יוצר להנהגה נאורה ומתקדמת של האומה, ובודאי שאין בכח חניכיהם לחדש את פניה של חכמת ישראל, או אף לתרום תרומה חשובה להתפתחותה", (אנצ"ע ערך בית המדרש לרבנים).
• "חכמת ישראל באשכנז נולדה על רקע תנועת התקונים הדתיים מיסדה היה הד"ר צונץ.. ואעפ"כ לא נעשתה לגורם מפרה את האומה, בכל הישגיה המדעיים הנערצים גם בזמננו מעוררת היא בנו מורת רוח וכתופעה תרבותית לאומית היא בעינינו כיום כמזכרת עוון וחרפה, כאות הכשלון של רוח העם בנכר.. התנכרותם של יוצריה ללשון העברית מבליטה את יסודותיה הרקובים.. הם נאחזו בהשכלה הרציונליסטית אע"פ שבעולם הגדול כבר עבר זמנה, הם נאחזו בה מפני שקיוו כי היא תביא לאמנציפציה ולדכוי השנאה לישראל.. חכמי ישראל באשכנז ראו את היהדות ההסטורית כחומר ארכיאולוגי שנשתמר ע"י החניטה או כחומר תרבותי שנדון לגניזה ועליהם התפקיד לערוך את טכס ההלויה .. ואכן נראים הם בעינינו היום כקברנים", (תולדות הספרות העברית החדשה עמ' 88).

למשכילים לא היה שום מושג לקראת מה הם הולכים, רנה"ו האמין באמת ובתמים שהוא רק מחזק את פני הדרך ארץ ו'תורת האדם' בקרב הציבור היהודי. כל דור הביט בבעתה אל הדור שאחריו ועל ירידתו הרוחנית, אך במקום לשוב לשיטה המסורתית, המשיכו המשכילים להרוס ולקלקל עד שאיבדו את הכל. בני הדור השני להשכלה היו בהלם מתופעת ההתנצרות ההמונית, אך בדור השלישי כבר הסכימו גם למצב זה, דובנוב כותב על תקופה זו (קטע שנדפס במהדורה הגרמנית בלבד):

"יהיה זה מוטעה אם נדון במצבים המתוארים כאן מנקודת מבט מוסרית צרה, כפי שעושים זאת היסטוריונים אחדים (=גרץ). תפקידנו הוא, להצדיק את החוקיות הפסיכולוגית ההיסטורית של גידולי פרא אלה של תנועה חדשה זאת, (ההתנצרויות), תנועה אשר יסודה היה במרד האישיות החופשית במשמעת של הקולקטיב הלאומי. הייתה זו תקופה שבה הגיעה הקמת הגידור וההתבודדות של היהדות לשיאה. בעידן כזה, כוח האנטיתזה היה צריך להיות חזק יותר".

ואם דובנוב מצדיק את ההתנצרות ההמונית, כלום יש מי שיכול להכחיש את דבריו? למרבה האימה זכה דוקא דובנוב עצמו להרגיש על בשרו את קץ תרבות ה'יהודים האירופיים', שהוא היה אחד ממיצגיה, כאשר הצעיר הנאצי שירה בו בימי השואה היה אחד מתלמידיו באוניברסיטת לטביה (האנציקלופדיה של השואה). בשורות הצבא הנאצי כיהנו למרבה הזוועה עשרות רבות של יהודים נכדיהם של מתבוללים, כפי שמראה בראיין מרק רי'ג בספרו ""hitler’s jewish solaiers (2002, תורגם לעברית בשם "היהודים של היטלר, 2007). אירונית ביותר היא התמונה המופיעה בספר זה של פרנץ מנדלסון, בן אחר בן למשה מנדלסון, קצין בכיר בצבא הנאצי של הרייך השלישי.

הטעות הלאומית הגדולה של המשכילים היתה ביטול האמונה בשיבה לא"י. בשצף קצף נלחמו בכל איזכור של שיבה לירושלים, בסידור התפילה, או בכל מקור אחר. כמובן שגם דעות 'מתקדמות' אלו גובו בהסתה ובכפיה:

"צרפת היא ארצינו נהרותיה הם הירדן. דוד פרידלנדר אמר בפרוש כי תקוותם של יהודים לביאת המשיח היא הזיה שבלבלה את מוחותיהם במשך דורות הגלות.. לצארוס בן דוד: אין להתרעם על היהודי המוצא את ביאת המשיח בכך שמלכי חסד השווהו לשאר נתיניהם ונטעו בלבו את התקוה שאם ימלא את כל חובותיו האזרחיות ישיג את זכויותיו האזרחיות.. דוד פרנקל: המושג הנכון והאמתי של המשיח אינו אלא זה שיבואו ימים שבהם ייהנו היהודים מזכויות האדם בדומה לאחרים.. דוד פרידלנדר: אין אנו מכירים אלא מולדת אחת -פרוסיה ורק לשלומה מוטל עלינו להתפלל ובגרמנית דוקא שהיא שפת האם שלנו.. הבטוי "אנו הגרמנים" חוזר בכתביהם במכוון.. מאמר שנתפרסם ב'שולמית': השם יהודי טעות הוא שהרי המונח יהודי הוא מדיני גאוגרפי ומדינת יהודה אינה קיימת אין עוד איפה יהודים בנמצא.. יהודי גרמניה נמנים על העם הגרמני.. והשם יהודי גם מזיק מבחינה חנוכית. בהשפעת דעות אלו בטלה הממשלה הפרוסית את הרישום "יהודי"..", (אנצ"ע ערך השכלה).

ראש בית המדרש לרבנים, צונץ, ראה כמובן את גאולת ישראל בהתמזגות עם האומה הגרמנית הנאורה:

"האור צריך לצאת מכאן, לא מבבל אלא מגרמניה ממולדתנו זו, שתושביה מאחדים בקרבם סבלנות ומרץ, ותבונה ותום לב במזיגה נפלאה, וצעד בצעד עם החרות החוקית ועידונן האמיתי של צורת התרבות צועדת קדימה ללא מעצור האמנציפציה של היהודים האזרחית והרוחנית כאחד.."(הדרשות בישראל, חתימה).[5]

ביטול האמונה בשיבה לארץ הפך לחסר משמעות עם ביטול היהדות לגמרי:

"במשך שני דורות היתה היהדות הגרמנית מרכז התנועה העברית.. והנה קם לה ליהדות הגרמנית הדור השלישי להשכלה, והוא דור תהפוכות דור בוגד ובורח ממערכות ישראל. הטמיעה עשתה שמות בקרב המשכילים החדשים שלא נתחנכו על ברכי התרבות הלאומית, לא ידעו את השפה העברית וספרותה ולא הבחינו בערכיה הנעלים של היהדות, המשכילים שנשארו נאמנים לעברית נתמעט מספרם ותלושים מהמציאות עמדו חדלי אונים לפני נחשולי הטמיעה, בתנאים אלה קפלה ההשכלה העברית בגרמניה את לוחותיה והעבירתם לארצות אירופה המזרחית כי שם היה אז בעצם המרכז היהודי" (תולדות הספרות העברית החדשה עמ' 71).

קרש ההצלה של ההשכלה בא בצורתה של הציונות. הציונות הודתה בטעות של המשכילים ושמה לצחוק את כל הטפותיהם, על חוסר הסיכוי לשוב לארץ, על חוסר היכולת של היהודים להקים לעצמם ישוב.[6] הציונים טענו להיפך: יכולים וצריכים אנו להקים לנו מדינה בארצנו. אך פירות הבאושים של ההשכלה – עזיבת הדת וערכיה, כבר לא היו נתונים לבדיקה. הם כבר התקבלו כעובדות בדוקות. הציונות הראשונית היתה ענין מדיני בלבד, המיוסד על שלילתה של הדת וערכי הלאום היהודי כמובנות מאליהן:

"סמוך לשנת 1893 הרצל ראה את בעיית היהודים כשאלה חברתית העשויה לבא על פתרונה הגמור על ידי תנועת שמד (המרת דת) גדולה ומאורגנת של בני הדור הצעיר היהודי וכן ע"י הצטרפותם לתנועה הסוציאליסטית". (מתוך אנציקלופדיה עברית ערך הרצל עמ' 359).

לדעת הרצל: הטמיעה הגמורה של היהודים בתוך האומות חייבה עכ"פ תנאי אחוה וסבלנות במשך זמן ארוך הרבה יותר משניתן לה, אלו ניתן ליהודים זמן מעבר (לנצרות) מתאים.. סבור הרצל, היתה האמנציפציה צריכה לבא אחרי ההתבוללות לא לפניה.. ענין שיש לכפותו על המוני העם. (שם עמ' 374).

בעיני הרצל היו היהודים עם נחות, והאנטישמיים צודקים בעצם:

"מזועזע עד היסוד מתגובה זו (התנגדות לנאומו בו הציע את רעיונו הגדול..) וחרוש זעם על קטנות מוחם של היהודים כתב בו ביום את מכתבו הרביעי אל הברון הירש.. "הסתלקתי מן הענין, ליהודים אין לעזור לפי שעה, אם אחד יראה להם את ארץ הבחירה לעוג ילעגו לו כי נחותים הם.. אך צריך שנהיה נחותים עוד יותר שיפגעו בנו עוד חרפות יריקות נאצות מלקות שוד ורצח, עד שנהיה בשלים לרעיון זה, עדיין אין אנו מיואשים למדי. (שם עמ' 361).

וכך כותב הרצל ביומנו: "האנטישמיים נצחו יבושם להם ויש להכיר גם ביסוד הרציונאלי שבמהלך זה הם נצחו משום שצדקו" (שם עמ' 378). "הכרה בטענותיה ההגיוניות של האנטישמיות.. ברית שלום עם האנטישמיות.. האנטישמיים יהיו לידידינו הנאמנים ביותר" (שם עמ' 381).[7]

לאחר ביקור בירושלים (חשון תרנט')  כותב הרצל ביומנו: "ביקרנו ליד הכותל המערבי, לא קם בי רגש עמוק, מפני הקבצנות המכוערת העלובה והערמומית השולטת כאן אם אזכרך בימים הבאים ירושלים לא אתענג על זכרך, משקע מעופש של אלפי שנים מלאות חדלון אישים קנאות אפלה ואי נקיון שורר בתוך רחובותייך רעי הריח".

הרצל שנא שנאה פתלוגית עד כדי תיעוב כל מה שקשור לעבר של היהדות ולאופי העם היהודי, זה מה שגרם לו לרצות ליצור עם חדש במקום חדש (לאו דוקא א"י ההיסטורית) בעל אופי אחר^[8]. אין כאן המקום לדון בהשקפתם של ממשיכי דרכו ואבות הציונות, ובזמננו אין לדבר עוד על ציונות. ההשקפות בזמננו אינם מביאות בחשבון דיון על מוסכמות החברה המערבית, ובכך הופכת את עצמה החברה הישראלית כמדינה היחידה במזרח המקבלת את ההשקפה האמריקנית כדוגמה שאינה עומדת לדיון. לא רק שאין צורך בדיון, ישנה גם בריחה מדיון באמיתות רוחניות, מכיון שהמדובר בדבר מחייב, בפרט לגבי יהודים, ישנה הימנעות מדיון רציני בנושא. פראנקל מתאר זאת כפחד אובססיבי קולקטיבי:

"החינוך נמנע מהעמדת אידיאלים וערכים לפני הצעירים. הוא משתמט מכך. בתרבות האמריקנית יש מאפיין שנראה מהמם ממש בעיניו של האירופי, כוונתי לאובססיה להימנע מלהיות סמכותי, להימנע אפילו מלהיות המכוון.. הפחד האובססיבי הקולקטיבי שמא יכפו עלינו משמעות ויעוד הביא באמתחתו רגישות מיוחדת המכוונת נגד אידיאלים וערכים. וכך הושלך התינוק עם המים ואידיאלים וערכים נזנחו לחלוטין", (ויקטור פראנקל, השאיפה למשמעות עמ' 58).

הערות:

[1]כותב הערך משתמש במלים "היו משכילים שהציעו", בצורה שנותנת מקום להבין שהיתה זו איזו הצעת סרק מצד מיעוט מבין המשכילים. המציאות היתה שונה: מכתב רשמי נשלח מצד המשכילים לממשלה הרוסית, והגזרה אכן התקבלה ובוצעה באכזריות רבה, כפי שמתאר יעקב ליפשיץ בספר זכרונותיו "זכרון יעקב" (חלק ראשון), שם מובא מכתבם במלואו על כל נימוקיו האנטישמיים, וכן תיאור הישום האכזרי של הגזרה: התנפלות על חרדים ברחוב, השכבתם וקיצוץ פאותיהם בקרדום תוך פציעת גופם. חיתוך בגדיהם, תוך התעללות פיזית.

משכילי רוסיה הוציאו "קול קורא" ארוך ומליצי נוטף שטנה על הרבנים ועל התלמוד, שמטרתו המוצהרת לאסור על היהודים ללמוד תלמוד, הקול קורא בשלמותו נדפס ב'זכרונות ריב"ל' (עמ' 53 והלאה), בו נאמר בין השאר:

 "רוח חן וחסד אשר הוצק עלינו כעת ממרום הממשלה בהקמת בתי ועד להיטיב מצב עמינו ולהשכילם.. הרבנים ומורי העם המה הסבה הראשונה אשר בעבורה ירדנו פלאים.. נעדרי דעת וחכמה אשר יוסיפו עוד להשפילינו.. כת המלמדים אשר שרצו ופרו כארבה לרוב ישחיתו את יונקות ישראל כי כולמו נעורים וריקים מכל דעת.. נשללה מהם כל בינה אין דעת אין מוסר אין תורה ואין דרך ארץ כ"א הבל ואין מועיל  בם צלמות ואין סדרים כל למודיהם אוילים כאלה.. אך אמונת הבל וקנאת דת ישרשו בלב בני הנעורים.. כל העם מתפרנסים בדוחק ולא יוכלו לחנך בניהם כראוי וכל זה יביאם לחיים שובבים ולכל הפרעות אשר יספרו עליהם העמים לתקן מצב הרבנות לא יתכן כ"א להקים בית מדרש לרבנים כמו הסמינריון להנוצרים".

בנימין מנדלשטם כתב אל הממשלה: "התלמוד יזיק וירע מאד לבני ישראל עד כי כל המוצאות אותן כלן יחד מהתלמוד או מהגמרא תצאנה.. לריק יגעו בני ישראל בלקח טוב הזה בלי קץ ותכלית.. נוכל להסיר מעמנו את כל המותרות האמורות על נקלה כי נתאמץ לאסוף אסיפה מרבנים וגדולי ישראל אנשי השם ובכח.. לפניהם נציע לאסור איסר על כל הספרים ההם המצירים לנו ולהעבירם כלה מאתנו.. לבקש בהאסיפה מהמשלה שתתן פקודה לעצור בעד הדפסת התלמוד וכל הספרים העתיקים ההם.. לאסור על בני ישראל לבלתי תת ערבונם ומסחרם בכל הספרים האלה.. נורא הוא לראות את העם הזה נופל שבע בכל יום ונכשל בצהרים וכבר הגיע עד שערי שאול והוא עומד על שפת האבדון ועוד לא תפקחנה עיניו לראות כי נבוך ע"י הרבנים מנהליו אוכלי נפש ורוח האדם בהתעותם אותם מדרך החיים", (מצוטט בספרו 'חזון למועד' עמ' 31 והלאה).

את הרגשת ציבור שומרי המצוות מתאר ליפשיץ: "אנחנו החרדים ידינו היו אסורות מלגלות את האמת כראוי וכמות שהיא, מאימת הממשלה שהיתה אז על צד המשכילים, ומפחד משכילינו שלא חדלו אז תמיד להפחידינו במלשינות.. משכילינו שאבו והשתדלו לאסור התלמוד בכח הרשות השאירו היתר לימוד בחדרים רק לארבע מסכתות..".

[2]מפניניו: "הן עם של יהודים אין בעולם, הן הגלות, סוף-סוף, יכול יכלה לנו. אין כבר עם. יש בהולים-מטומטמים ומופלגי-תורה בליטה, טיפשים ופראים בפולניה, הדיוטים ונבזים בגליציה, נרקבים ומעלי-באשה באונגריה ורומניה, גסים וקהים באנגליה ובאמריקה, שנוררים ומזוהמים בפלשתינה, צבועים-אנוסים ודשֵׁנים-כרסנים בגרמניה ובפרנציה ובאיטליה, וכולם, כולם ספחת הם לעצמם ולעם אשר בתוכם הם יושבים – אבל לא עם!", (כל כתבי ברנר, כרך ו' עמ' 51).

הוא היה אומר: "עמי אירופה, למרות אשר חנקו אותנו, לפעמים גם שלא במתכוון, כאשר יחנקו את הדבר הנתעב העומד בדרך, האם לא ראויים  הם לכבוד, בעוד שטבענו אנו, הנוכל להגות כבוד אליו? די להאשים את כל העולם! אנו היינו מימות יבנה ועוד קודם לכן אנשים גרים ונודדים, חסרי-אדמה וחסרי-עבודה, סרסורים, היינו תלויים באחרים, ומה הפלא אם אלו האחרים שונאים אותנו, אם צועני עולם נעשו לצנינים בעיני העולם?.. ואם יש לנו תיקון הרי הוא באדמה ובלימוד דרכי העמים החיים, החיים באמת – יורשי יוָן ורומא..", (כל כתבי ברנר" כרך ז' עמ' 271).

[3]בן גוריון, שניסה לחקות את אחד העם, כותב: "אילו תורגמו סופוקלס תוקידידס אפלטון ושאר חכמי יוון הגדולים, וחכמי ישראל היו לומדים מהיוונים ומהרומים סדרי צבא והלכות מדינה היו פני ההיסטוריה היהודית וההיסטוריה העולמית שונים מכפי שהיו", (בן גוריון, יחוד ויעוד, ת"א 1971 עמ' 123). אלו כמובן דברי שטות, שאין להם שום קשר להיסטוריה, כל מה שניתן לומר אולי שלו היו בר כוזבא וראשי המרד קוראים את אפלטון ותוקידידס, היו יודעים יותר טוב במי הם נלחמים ולמה.

[4]"הפילוסוף שלמה מיימון בן זמנם של מנדלסון וקאנט, כאשר היה מסיים ספר פילוסופי התהולל והשתכר בבית מרזח. אורח חייו הבוהמי של מימון הסליד את מנדלסון שתמך בו. היו שניסו לראות בהתנהגותו ביטוי בלתי מודע למנהג סעודת מצוה שתלמידי חכמים היו עורכים בהשלימם לימודה של מסכת תלמודית", (פרופ' ז. לוי בין יפת לשם עמ' 146).

[5]גישה נאיבית זו החזיקה בחלק מן המקומות ממש עד חורבן יהדות אירופה, כפי שניתן ללמוד מן הדוגמא הטראגית דלהלן:

"יהודי ששימש בבית משפט העליון בלוקסנבורג גורש לגטו לודז' ושימש שם כשופט של היודנרט, ואז פנה אל הרב ואמר: יש לי קושי לחרוץ גורל של אנשים על פי החוק הנאצי, המפלה יהודים לרעה אפילו בעוון פעוט כמו גניבה, אבל אני חייב. כי לודז' היא בתחומי הרייך וחוק זה חל כאן. וגם דינא דמלכותא דינא. אני כפוף לחוק הרשמי ממנו אני יונק את כחי", (ריאיון עם הרב, לרשת קו עיתונות דתית, 19/3/08).

יהדות גרמניה איבדה את כל הרגש הלאומי שלה תוך מספר דורות, כפי שאפשר היה לראות במהלך השואה. ניצול השואה מרדכי הורוביץ בספרו קירקס הפרעושים (הוצ' צ'ריקובר 1967) כותב: "אני קובע במלא האחריות וההכרה, שאין דבר אשר יהודי גרמני לא היה מוכן לעשות כדי להוכיח לגרמנים שהוא גרמני מסור ונאמן. לו היה היטלר מפלה אותם לטובה, היתה יהדות גרמניה מעמידה את הצוות של מחנות ההשמדה. אתה היית רואה איזו השמדה הם היו מוציאים תחת ידם: יסודית, חסרת יצרים, סטרילית לגמרי, מותק של השמדה, עם רב ריפורמי נושא ברכת 'מטהר הגזעים'".

"משרתי הנאצים היהודים באו משני חוגים: מהעולם התחתון היהודי ומשכבות המשכילים", ("קדושה וגבורה אצל היהודים" י. עפרויקין).

גם הציונות לא שינתה את ניכורם של משכילי הדור האחרון: "חלק מהיהודים היה נשאר אולי בחיים אלמלא היה אביו של משרת הנאצים פרוכטנבוים (גרינבוים) סוחר זעיר סנדלר או שמש בית הכנסת, מי יודע כמה יהודים היו נשארים עד היום בחיים אלמלא היה פרוכטנבוים (גרינבוים) הציוני ערירי מילדים", (ק. צטניק).

[6]עקשן מכולם היה אחד העם, שעד הרגע האחרון לא התייאש מלהוציא את הרוח ממפרשי המתיישבים, ולטעון שאין שום סיכוי לישוב הארץ. על הקונגרס הציוני כתב: "רק אחת רואה אני ברור, הרסנו הרבה יותר ממה שבנינו, מי יודע אם לא היתה זו האנחה האחרונה של האומה הגוססת!", (אגרות אחד העם א' עמ' 126).

[7]אין פלא שהוגה הדעות הסוציאליסט ד"ר חיים ז'יטלובסקי, מייסד "האגודה למדע ולחיים של העם היהודי", הצדיק את משפטי מוסקבה ב1936, וכן ראה ברדיפות היהודים ע"י גרמניה עונש על התפקיד הכלכלי סוציאלי השלילי של המעמד הבינוני היהודי.

[8]אמנם בעיני ראש ישיבת מרכז הרב, הרב צבי יהודה קוק, נראים הדברים קצת אחרת:

"מציאותנו וסידור חיינו, כל אלה נמשכים מהרצל. אין להתחמק מהעובדה הזאת . הוא היה נשמה נפלאה פלאי פלאים, בעלת שליחות אלקית מיוחדת. נחה עליו הרוח שצריכה לקום מדינה יהודית, כתבתי רשימה קצרה ב"הצופה" בשם: "להצדיק צדיקים" על הרצל ונורדאו. אנשים כתבו על הרצל שהיה אפיקורוס. קראתי הרבה כתבים שלו, בגרמנית או מתורגמים לעברית, לא את כולם, אבל רובם, רובם ככולם, ולא מצאתי שהיה אפיקורוס. אין אצלו הבלטה בפירוש של עניני אמונה, אבל יש כמה ביטויים של אמונה, אבל לא מצאתי אפיקורסות בכתבי הרצל. כך העובדה. פרסמתי, שהיתה לו התקרבות ליהדות. …הרצל גם היה סופר. קראתי ספריו ולא מצאתי שום דבר להיפך מן האמונה. אדם שרושם ברשימות לעצמו ולא בצביעות כדי להראות לאחרים, ש"אין אומתנו אומה אלא באמונתה", חס וחלילה לומר עליו שהוא אפיקורוס, פרטי מעשיו והתנהגותו אינם ידועים לי (?). המגלח זקנו בתער עובר בחמשה לאוים והנה הרצל שמר על זקנו ולא עבר עליהם, הוא מתאים לגזע קודש מחצבו. נורדאו היה נשוי עם גויה, לא כן, הרצל היה יהודי הגון.. המנהיג הגדול לעילא ולעילא הרצל.. הרצל התקרב לשם שמים דרך הלאומיות והציונות. אמנם גם לכתחילה לא היה כל כך רחוק.. מצוה לראות את רשימת הזכרונות של הרצל. איזה מרץ, איזו פעילות! מתוך פנים מהלך התפתחות התגלותה של נשמת ישראל, הולכת ומופיעה גאולת ישראל, מתחילת הופעת הגר"א, והמשך בית מדרשו של רבי עקיבא איגר, ע"י תלמידיו רבי אליהו גוטמכר מגריידיץ ורבי צבי הירש קלישר וגם הרצל הוא המשך גילוי זה בתוך סדרי הדורות של "קורא הדורות מראש".. כשמתבוננים בזכרונותיו של הרצל, מדי פעם מופיעים דברים רוחניים אמוניים, שמביעים שיבה אל היהדות", (שיחות הרב צבי יהודה, בעריכת הרב שלמה אבינר עמ' 35-39).

מרגש ביותר לראות את התמימות של רצ"י שאינם ידועים לו פרטי מעשיו והתנהגותו של הרצל (הוא לא ידע למשל האם הרצל שמר שבת או הניח תפלין.., מענין, אדם קדוש כל כך שנחה עליו רוח ה', למה שלא נתעניין יותר בפרטי מעשיו?), הוא באמת האמין שהרצל לא גילח את זקנו משום שיש אסור לגלח בתער.. זקנו העבות והיפה הוא המשך ישיר של זקנם של הגאון מוילנא ורבי עקיבא איגר.., הוא מצא בין כתבי הרצל הרבה ריח של אמונה, הוא לא מצא שם שום דברי כפירה.., אנחנו לעומת זאת מצאנו אי אלו פנינים בכתבי הרצל. הרצל כותב על עצמו ביומנו: "מושגי על אלקים הם כפי שפינוזה" (18 באוגוסט 1895, ספרי הימים, ח"א, עמ' 227).

עוד כותב הרצל ביומנו:

"כאשר אני אומר: "אלקים", אין ברצוני להעליב את החופשים בדעות. לדידי יאמרו: "רוח העולם", או מלה אחרת במקום המלה הקצרה הזאת, האהובה והעתיקה, שבה אני יכול לבוא בדברים עם התמימים..". (12 ביוני 1895, ספרי הימים, ח"א, עמ' 94).