נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

כלואים בתיבת התהודה – עידן הידע 'מתאים את עצמו' לדעות קדומות

פרופ'  לפילוסופיה סי תהי נגווין, פירסם בAEON מאמר בשם 'איך תוכלו לקום ולצאת מזה', שתורגם ע"י אדם הררי, אלכסון, להלן קטעים מספר מתוכו:

משהו השתבש בזרימת המידע. זה לא רק שאנשים שונים מסיקים מסקנות מעט שונות על בסיס אותן הראיות. דומה שקהילות אינטלקטואליות שונות אינן חולקות עוד אמונות יסוד. אולי לאיש לא אכפת עוד אמת מה היא: אחדים אכן דואגים שהגענו לידי כך. אולי ההשתייכות הפוליטית החליפה את המיומנויות הבסיסיות של החשיבה ההגיונית. אולי כולנו נלכדנו בתיבות תהודה שיצרנו בעצמנו, וכך עטפנו את עצמנו בשכבה בלתי חדירה מבחינה אינטלקטואלית, שכבה של חברים שחושבים כמונו, של אתרי אינטרנט ופידים של מדיה חברתית שמזרימים לנו מחשבות זהות לשלנו.

אך בעניין הזה פועלות שתי תופעות שונות מאוד, וכל אחת מהן משבשת את זרימת המידע באורח שונה מאוד. בואו נכנה אותן בשם "תיבות תהודה" ו"בועות אפיסטמיות". בשני המקרים מדובר במבנים חברתיים שמדירים באורח שיטתי מקורות מידע. שתיהן מפריזות מאוד את הביטחון של החברים בהן ביחס לאמונותיהם. אך הן פועלות באופנים שונים בתכלית, והן דורשות צורות התערבות שונות מאוד. בועה אפיסטמית היא מצב שבו איננו שומעים אנשים מהצד השני. תיבת תהודה היא מה שקורה כשאיננו נותנים אמון באנשים מהצד השני.

השימוש הרווח לאחרונה במונחים טשטש את ההבחנה הקריטית הזאת. היות שכך, הרשו לי להציע סיווג מעט מלאכותי. "בועה אפיטסמית" היא רשת של מידע, שקולות רלוונטיים הודרו ממנו על ידי השמטה. ההשמטה הזאת עשויה להיות מכוונת: יתכן שאנו נמנעים באורח סלקטיבי ממגע עם דעות מנוגדות לשלנו כי, למשל, הן גורמות לנו לאי-נוחות. כפי שמדעני החברה אומרים לנו, אנחנו אוהבים חשיפה סלקטיבית, ואנחנו מחפשים מידע שמאשש את תפישת העולם שלנו. אך ההשמטה הזאת יכולה להיות לא מודעת לחלוטין. אפילו אם איננו מנסים באורח פעיל להימנע ממחלוקת, חברינו בפייסבוק נוטים לחלוק את דעותינו ואת תחומי העניין שלנו. כשאנחנו נוטלים רשתות שנבנו למטרות חברתיות ומתחילים להשתמש בהן כ"פיד", כמקור שוטף למידע שלנו, אנחנו נוטים להחמיץ דעות מנוגדות לשלנו ונתקלים ברמות מופרזות של הסכמה.

"תיבת תהודה" היא מבנה חברתי, שקולות רלוונטיים אחרים נפסלו מתוכו באורח פעיל. בעוד שבועה אפיסטמית רק שומטת דעות מנוגדות, תיבת תהודה גורמת לחבריה לאי-אמון פעיל כלפי מי שמחוץ לבועה. בספרם "Echo Chamber: Rush Limbaugh and the Conservative Media Establishment", משנת 2000, המחברים, קתלין הול ג'יימיסון (Kathleen Hall Jamieson) ופרנק קפלה (Frank Capella) מציעים ניתוח חלוצי של התופעה. מבחינתם, תיבת תהודה דומה לכת. כת מבודדת את חבריה על ידי הרחקתם הפעילה מכל מקור חיצוני. מי שבחוץ מתויגים באורח פעיל כמזיקים ולא ראויים לאמון. האמון של חבר בכת נעשה צר וממוקד  כמו קרן לייזר לעבר קולות פנימיים מסוימים.

בבועות אפיסטמיות, קולות אחרים אינם נשמעים. בתיבות תהודה, קולות אחרים מקועקעים באורח פעיל. כדי לשבור תיבת תהודה מה שצריך לעשות אינו לנופף ב"עובדות" מול פניהם של חבריהן. צריך לתקוף את תיבת התהודה מן השורש ולתקן את האמון שנשבר.

בואו נתחיל עם הבועות האפיסטמיות. לאחרונה, הן היו במוקד תשומת הלב, בעיקר בספר של אלי פריזר (Eli Pariser), "The Filter Bubble" משנת 2011, ובספר של קאס סונשטיין (Cass Sunstein) "Republic: Divided Democracy in the Age of Social Media", משנת 2017. עיקרו של דבר: חלק גדול מהחדשות שאנו צורכים מגיעות אלינו מהפיד שלנו בפייסבוק ובמדיה חברתית דומה לפייסבוק. הפיד שלנו בפייסבוק מורכב בעיקר מהחברים והעמיתים שלנו, שרובם שותפים לנו בדעותינו הפוליטיות והתרבותיות. אנחנו קוראים בבלוגים ובאתרים האהובים עלינו ואשר מביעים דעות כמו שלנו. בה בעת, מאחורי הקלעים פועלים אלגוריתמים שונים, כמו אלגוריתם החיפוש של גוגל, ומעצבים את החיפושים שלנו על פי דמותנו, כך שכל העת נעשה יותר סביר שנראה את מה שאנחנו רוצים לראות. התהליכים הללו מחילים עלינו פילטרים של מידע.

פילטרים כאלו אינם בהכרח דבר רע. העולם מלא מדי במידע, ואדם אינו יכול למיין את הכול בכוחות עצמו: פילטרים צריכים להיות משימה שאנחנו מוסרים בידי אחרים. לכן כולנו נשענים על רשתות חברתיות מורחבות ומצפים מהן לספק לנו מידע. אך כל רשת מידע כזאת צריכה רוחב מתאים ומגוון מתאים כדי להיות יעילה. רשת חברתית שתהיה מורכבת כולה מאוהבי אופרה חכמים להפליא ואובססיביים אמנם תעביר לי את כל המידע שאזדקק לו על מה שמתרחש בסצנת האופרה, אבל היא לא תיידע אותי, למשל, שארצי נגועה בגל גדול של נאו-נאצים. כל אדם בודד ברשת שלי עשוי להיות אמין באורח עילאי בקטע המידע הספציפי שלו, אך כמבנה כולל, לרשת כזאת שלי יהיה חסר מה שאוליבר גולדברג (Oliver Goldberg) מכנה בספרו "Relying on Others" משנת 2010, "אמינות כיסוי". רשת כזאת אינה מעניקה לי כיסוי רחב ומייצג די הצורך של כל המידע הרלוונטי.

בועות אפיסטמיות מאיימות עלינו בדרך נוספת: הן גורמות לנו לביטחון עצמי מופרז. בבועה, ניתקל בכמויות מופרזות של הסכמה וברמות מדוכאות של אי-הסכמה. אנחנו פגיעים כיוון שבאופן כללי, יש לנו בעצם סיבה טובה מאוד לשים לב למידה שבה אנשים מסכימים או לא מסכימים איתנו. לפנות לאחרים כדי לאשש את מה שאנחנו סבורים שהוא נכון זו שיטה בסיסית שנועדה לאותת לנו האם ניתחנו והיסקנו בצורה טובה או לא. יתכן שזוהי הסיבה שאנחנו עושים שיעורי בית בקבוצות לימוד, וגם הסיבה שאנחנו מקפידים שמעבדות שונות יחזרו על ניסויים. אך לא כל צורות האישוש הן בעלות משמעות. לודוויג ויטגנשטיין אומר: דמיינו שאתם מעיינים בערימה של עיתונים זהים ומתייחסים לכל כותרת בעיתון כסיבה נוספת להגביר את הביטחון שלכם במידע. זוהי כמובן טעות. העובדה שה"ניו יורק טיימס" מדווח על משהו היא סיבה להאמין שזאת אמת, אך עותקים נוספים של אותו עיתון שתיתקלו בהם אינם אמורים להוסיף לכם ראיות לאמיתות הדיווח.

אך העתקים אינם הבעיה היחידה כאן. נניח שאני מאמין שדיאטת פליאו הוא הדיאטה הנפלאה ביותר אי-פעם. אני מקבץ קבוצת פייסבוק בשם "עובדות אדירות בתחום הבריאות!" וממלא אותה רק באנשים שמראש מאמינים שדיאטת פליאו היא הטובה ביותר. העובדה שכל חברי הקבוצה מסכימים איתי בעניין הדיאטה האמורה אינה אמורה להעלות את רמת הביטחון שלי ולו במעט. והם אינם סתם העתקים – יתכן שהם אף הגיעו למסקנות שלהם באורח עצמאי – אך אפשר להסביר את ההסכמה שלהם כולה באמצעות השיטה ששימשה אותי כשבחרתי בהם להיות חלק מהקבוצה. ההסכמה פה-אחד בקבוצה היא בסך הכול הד של קריטריון הבחירה שלי. קל לשכוח באיזו קפידה סיננתי מראש את החברים, כלומר כמה מעגלים ברשתות החברתיות מעוצבים בקפידה אפיסטמית.

למרבה המזל, קל לנתץ בועות אפיסטמיות. אנחנו יכולים לפוגג בועה כזאת פשוט על ידי כך שנחשוף את חבריה למידע ולטיעונים שהם החמיצו. אך תיבות תהודה הן עניין מזיק הרבה יותר, והן גם תופעה עמידה לאין ערוך.

ספרם של ג'יימיסון וקפלה הוא המחקר האמפירי הראשון העוסק באופן פעולתן של תיבות תהודה. בניתוח שלהם, תיבות תהודה פועלות על ידי כך שהן מנתקות באורח שיטתי את החברים בהן מכל מקור אפיסטמי חיצוני. המחקר שלנו מתרכז ברָאש לימבו , איש רדיו ותקשורת אמריקני שמרן ומצליח באורח מדהים, יחד עם רשת "פוקס" וכלי תקשורת הקשורים אליהם. לימבו משתמש בשיטות שונות כדי לשנות באורח פעיל את הדמויות שהמאזינים שלו נותנים בהן אמון. ההתקפות הבלתי-פוסקות שלו על "תקשורת המיינסטרים" הן למעשה ניסיונות לקעקע את האמינות של כל מקורות הידע. הוא מקעקע באורח שיטתי את היושרה של כל אדם שמביע כל דעה מנוגדת מכל סוג שהוא. ומי שנמצאים בחוץ אינם פשוט טועים – הם מוצגים כמרושעים, כמניפולטיביים וכמי שפועלים באורח פעיל כדי להרוס את לימבו ואת חסידיו. תפישת העולם שנוצרת בעקבות כך רואה את העולם כמאבק קוטבי, כמלחמה של הכול-או-לא-כלום בין טוב ורע. כל מי שאינו חסיד של לימבו הוא ללא ספק אדם המתנגד לצד של הטוב, ולכן הוא גם אינו ראוי ולו לשמץ של אמון.

התוצאה היא מקבילה בולטת לטכניקות של בידוד רגשי המאפיינות תהליכים של אינדוקטרינציה בתוך כת. לפי מומחים לבריאות הנפש העוסקים בשיקום אנשים שהיו חברים בכתות, מומחים כמו מרגרט סינגר (Margaret Singer), מייקל לנגונה (Michael Langone) ורוברט ליפטון (Robert Lifton), חלק מתהליך האינדוקטרינציה בכת כולל תהליך שבו חברים חדשים בכת מובאים למצב שבו הם אינם נותנים אמון בכל מי שאינו חבר בכת. התהליך יוצר את החיץ החברתי נגד כל ניסיון לחלץ מתוך הכת את מי שעבר אינדוקטרינציה.

כדי לפעול, תיבת התהודה אינה נזקקת לקישוריות רעה. לחסידיו של לימבו יש גישה מלאה למקורות מידע חיצוניים. לפי הנתונים של ג'יימיסון וקפלה, חסידיו של לימבו קוראים באורח שוטף כלי תקשורת ליברליים וכאלה מהמיינסטרים, אך אינם מקבלים את הנאמר בהם. הם מבודדים, לא על ידי חשיפה סלקטיבית, אלא על ידי שינויים בזהות של מי שהם מקבלים כבני-סמכא, כמומחים וכמקורות שיש לתת בהם אמון. הם שומעים קולות חיצוניים, אך מבטלים אותם. תמונת העולם שלהם יכולה לשרוד חשיפה לקולות החיצוניים הללו, כיוון שמערכת האמונות שלהם הכינה אותם למתקפה אינטלקטואלית כזאת...

ההמשך ניתן לקריאה במקור

(כמובן שהכותב יוצא מדעה קדומה לפיה ההשקפות של המחנה ה'ליברלי' הן האמת המוצקה, וכל דעה אחרת היא פרי תיבת תהודה או כל הגדרה אחרת, אך דא עקא שהתיאורים שלו עצמו מסבירים גם את ההנחות הקדומות שלו, ואת ראיית העובדות הסלקטיביות שלו ושל חבריו).

 

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *