נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

כפיה "ליברלית" – הרב חיים נבון

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון כ"ב טבת תשע"ז:

תחת מעטה של דיבורים בעד חופש ושוויון, הליברלים כופים לא פעם את השקפת עולמם על כל מי שלא חושב כמותם באמצעים מתוחכמים. חמש אסטרטגיות פסידו–ליברליות

הליברלים היו אנשים שואפי חירות. אך התואר הזה נדד או שמא נשדד במהלך המאה העשרים, באופן שיקצר המצע מלתארו כאן, וכיום משתמשים בו אנשים שהחירות אינה בראש מעייניהם. בפועל, במדינת ישראל של המאה העשרים ואחת, אלו המכנים עצמם ליברלים כופים עלינו פעמים רבות את השקפותיהם, תוך שהם מסווים את הכפייה הזו באופן מחוכם.

עמעום הקרבן והחירות

אסטרטגיית ההסוואה הראשונה של הנאורים בישראל היא המצאת קרבן דמיוני. לפי ההשקפה הליברלית המקורית, מותר להתערב בחייהם של אנשים רק כדי למנוע מהם לפגוע באחרים. הנאורים של ימינו ניפחו את הקטגוריה של הקרבן בר-הפגיעה לממדי ענק. לא רק על בני אדם צריך להגן. חוק הספרים, שהתערב בבוטות בהתנהלותם של מו"לים וסופרים והחריב את ענף הספרים בישראל, הוצדק בשם "הגנה על התרבות". חוק השקיות, המציק לקונים בשם אידיאולוגיה אקולוגית, מוצדק בנימוק של "הגנה על הסביבה". כשסביבה סובלת זועקת לעזרה, אבירי זכויות האדם אינם יכולים להחשות. וכשאנשים התלוננו על מצוקת השקיות בחנות, הגיבה ברדיו פעילה ירוקה: "שיסחבו את הקניות בידיים".

האסטרטגיה השנייה שלהם היא עמעום החירות. במהלכים פילוסופיים לולייניים נעקרה החירות ממובנה הפשוט – להשתדל לא להתערב בחייהם של אחרים – והפכה לערך ערטילאי, המתקיים במרחב עמום של יחסי כוחות וזיקות מעמדיות. בחודש אלול יזם אדם פרטי אירוע שירה במימון פרטי בכיכר רבין, לקראת ימי הדין. לינץ'-אינטרנט תוקפני אילץ אותו לבטל את האירוע, כי לא נכללו בו נשים זמרות. המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דינה זילבר, מיהרה לעזוב את כל עיסוקיה ולשלוח מכתב לעיריית תל אביב, ובו דרשה לאסור על קיומם של אירועים כאלו בעתיד, בגלל "הדרת נשים".

הנאורים פגעו כאן באופן ישיר ובוטה בחירותם של אנשים דתיים פרטיים לשמוע את הזמרים שהם רוצים לשמוע, וכל זה בשם הגנה על איזו חירות מופשטת של "הנשים" כמעמד מדוכא-כביכול. אם אתם רוצים, נאורים, תתכנסו למחרת למופע מחאה שיופיעו בו רק נשים. מי נתן לכם את הזכות למנוע מאחרים להביא לכיכר את הזמרים האהובים עליהם?

שיא אבסורדי של הגישה הזו ראינו כאשר סטודנטיות דתיות בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית ביקשו להציב לעצמן מחיצה במסיבת הפקולטה, כדי שיוכלו לרקוד בנוחות מאחוריה. המרצים הנאורים בפקולטה התנגדו בטענה שזו תהיה "הדרת נשים". הסטודנטים הממושמעים צייתו, ואסרו על הסטודנטיות להציב לעצמן את המחיצה המבוקשת. המדירות כאן הן גם המוּדרות, והנאורים יודעים יותר טוב מהן מה טוב להן. המחשבה הנאורה אכן חורקת כאן מרוב מאמץ לא להתפוצץ, ונאלצת לגייס לעזרה את ההנחה המרקסיסטית של "תודעה כוזבת": הדתיות לא יודעות מה החופש האמיתי שלהן, כי שטפו להן את המוח. רק אנחנו יודעים מה טוב בשבילן, ולכן בשם החירות נאסור עליהן לרקוד באופן שהן רוצות. כי אנחנו ליברלים.

מעמעום החירות מתפתחת באופן טבעי האסטרטגיה השלישית, והיא התעלמות גמורה משאלת החירות בתחום הכלכלי והחינוכי. השיח הנאור בישראל הצליח לייצר כאן נקודה עיוורת. בישראל אתה לא יכול לפתוח רפת או לול תרנגולות בלי אישור ממועצת החלב וממועצת הלול, אבל ההגבלה השערורייתית הזאת כלל אינה נשפטת במושגים של חופש. שלא לדבר על כך שהורים לא יכולים לבחור באיזה בית ספר יסודי ילמדו הילדים שלהם. חכמינו קראו לתחרות חופשית בתחום החינוך, ולימדונו: "קנאת סופרים תרבה חכמה" (בבא בתרא כב, א). אבל בישראל של היום איש אינו מדבר על המחיר שגובה הרגולציה הממשלתית מהחירות שלנו.

דילוג על הטיעון

האסטרטגיה הנאורה הרביעית היא דילוג על שורות בטיעון. אני עצמי ניסיתי את הגישה הזו, בלי הצלחה, בבחינת הבגרות במתמטיקה. במבחן נדרשתי להוכיח משפט בהנדסה אנליטית, ומעשה שטן – לא הצלחתי, והזמן הלך ואזל. בלית בררה כתבתי את כל המשוואות שהצלחתי להפיק, והוספתי: מכאן נובע בבירור ש… – וקיוויתי שהבוחן לא ישים לב שדילגתי על שלוש שורות, שהיו אמורות להסביר למה זה נובע בבירור. לדאבוני, הוא שם לב.

הפילוסוף מייקל סנדל הדגים זאת בטיעון הנאור הרווח בנוגע להפלות. הנאורים טוענים שבלי לנקוט עמדה בוויכוח הדתי בנוגע להפלה ולמעמד העובָּר, צריך להיות חופש מוחלט להפיל, בגלל "זכות האישה על גופה". אך הטיעון הזה עצמו, אמר סנדל, מבליע את ההנחה שעובּר אינו בן אדם, אלא חלק מגופה של אמו. והרי זו בדיוק השאלה השנויה במחלוקת.

באותה דרך, המאבק למען נישואין חד-מיניים מוצג כמאבק למען החירות וזכות הבחירה, בעוד למעשה מדובר במאבק לשינוי מהותו של מוסד הנישואין. הומוסקסואלים ולסביות טוענים: לכל אחד יש הזכות להינשא. אבל למעשה הם דורשים זכות אחרת לגמרי: את הזכות לשנות את הגדרת מוסד הנישואין. חִשבו על הומיאופת התובע מהמדינה לכנות אותו "דוקטור לרפואה". בלי להיכנס לוויכוח האם הומיאופתיה עדיפה על רפואה קונבנציונלית, התואר "דוקטור לרפואה" מיוחד מימים ימימה לשנייה ולא לראשונה. תחיה כרצונך, אבל אין לך זכות לכפות עלינו להחליף את תוכנו של תואר כה ותיק.

הנישואין הם כנראה המוסד הנושן ביותר של הציוויליזציה האנושית. המוסד הזה עבר שינויים וגלגולים במהלך הדורות. אך כבר בפרשת בראשית הציבה התורה את האידיאל שאליו שאף מוסד הנישואין מראשיתו: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו, והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד). המשפחה היהודית הלכה והתקרבה לאידיאל המונוגמי הזוגי של התורה, עד שלפני כאלף שנה השיגה אותו בשלמות.

אך גם בימי קדם, בכל חברה אנושית, "נישואין" כללו תמיד ברית בין גבר לאישה. חז"ל ציינו שאף הגויים הרחוקים מדרכי התורה נמנעים לפחות מחתונה חד-מינית (חולין צב). ואכן, גם בחברות שעודדו יחסים גופניים בין גברים, כמו ביוון העתיקה, לא העלו על הדעת חתונה של שני גברים. ברומא, שגם אזרחיה הכירו יחסים גופניים כאלו, רק הקיסר המטורף נירון התחתן עם גבר בטקס חגיגי. אזרחי רומא הנחרדים אמרו אז שחבל שאביו של הקיסר לא הסתפק בנישואים כאלו, כי אז נירון עצמו לא היה נולד.

ההלכה אסרה נישואין חד-מיניים, וחז"ל ראו בזה "מעשה ארץ מצרים" שנאסר בתורה (ויקרא יח; ספרא שם). אך דומני שעיקר הבעייתיות בנישואין חד-מיניים, מן הזווית היהודית, אינו בהלכה הצרופה, אלא בהשלכה החברתית-קהילתית של נישואין כאלו. השאלה העומדת על הפרק אינה כלל שאלה של חירות הפרט, אלא השאלה הערכית-מטפיזית של מהות הנישואין. על השאלה הזו מנסים הנאורים לדלג.

דוגמה נוספת נמצא במאבק הנאור למען זכויות הטרנסג'נדרים. באוניברסיטת תל אביב הושק לאחרונה בקול רעש גדול תא שירותים לא-מגדרי, כדי להקל על הטרנסים. בארה"ב כבר קשה למצוא בקולג'ים רבים תאי שירותים שיש בהם הפרדה בין נשים לגברים; הכול למען המיעוט הזעיר שמתעקש לא להגדיר את זהותו המינית והמגדרית במונחים הבינאריים גבר/אישה.

המהלך הזה מגיע לכדי כפייה של ממש. בשנת 2015 הורה משרד המשפטים האמריקני לבית ספר בווירג'יניה לאפשר לנערה גאווין גרים להשתמש בשירותי הבנים שבבית הספר, משום שהיא רואה עצמה כגבר. באותה שנה הורה משרד החינוך האמריקני לבית ספר בשיקגו לאפשר לנער הרואה עצמו כאישה להתקלח ולהחליף בגדים בחדר ההלבשה המיועד לבנות. תלמידות בית ספר תיכון במיזורי ערכו הפגנת מחאה נזעמת, לאחר שבית הספר אישר לתלמיד בן 17 להשתמש בשירותי הבנות, משום שהוא רואה עצמו כבת.

כל זה, כמובן, בשם החופש. אלא שהנאורים אינם טורחים לספר לנו שהם שוב דילגו על כמה שורות בטיעון. הטיעון הזה נשען על הנחה סמויה, שהיא קשה מאוד להצדקה: מין ומגדר הם עניין הנתון לבחירה. אם אבוא לקרן הפנסיה שלי ואומר שאני מגדיר עצמי כבן שבעים, דומני שלא אתקבל ברוח טובה. הטיעון שלגבר יש הזכות להגדיר עצמו כאישה כומס בתוכו את ההנחה שאין כאן עובדה ביולוגית חד-משמעית, בדומה לגיל, אלא קרנבל של זהויות. רק אחרי שמאמצים את ההנחה הזו אפשר לדבר על החופש של כל אדם לבחור בזהות המגדרית שמוצאת חן בעיניו. בתי המשפט האמריקנים והרשויות בארה"ב כופים את ההנחה המשונה הזו על התלמידות המתוסכלות, וכל זה בשם הנאורות.

שופט וגם שחקן

האסטרטגיה החמישית של הכפייה הנאורה היא חילופי תפקידים: משופט לשחקן, וחוזר חלילה. הנאורים מציגים את עמדתם כלא-עמדה, ככללי משחק אובייקטיביים שכל אחד אמור להסכים להם. הם לא חלק מהמשחק; הם השופט. ואז, כשהמצלמות לא שמות לב, השופט נותן בעיטה קטנה בכדור, ותמיד אל השער שלך.

קחו לדוגמה את חופש הביטוי. סגן הרמטכ"ל קרא לקציני צה"ל להיות אמיצים ולהביע את דעותיהם ללא מורא. העיתונות הנאורה היללה אותו כגואל ומושיע, משיח חופש הדיבור. כמה שבועות אחר כך אותה עיתונות עצמה שחטה את המועמד לרבצ"ר, הרב אייל קרים, בגלל שהעז – לפני חמש עשרה שנה – לומר את דעותיו הלא-נאורות.

"טוב", אומרים לי חבריי הנאורים, "הדמוקרטיה צריכה להגן על עצמה". זהו בדיוק כלל שמתחזה לחוקי-משחק ניטרליים, אבל בכל הזדמנות יורד למגרש ובועט בכדור.

דמוקרטיה צריכה להגן על עצמה מפני אנשים המטיפים לדיקטטורה, לא מפני אנשים המנסחים טיעון תרבותי ורוחני שמעצבן כמה אנשי שמאל. עקרון הדמוקרטיה המתגוננת תקף רק כל עוד ניסוחו הוא מינימליסטי, כל עוד הוא משמש רק כדי לבלום תנועות הזוממות להחריב את המשטר. אך הנאורים עושים כאן מהלך ערמומי: אחרי שניסחו את העיקרון הזה, על הדמוקרטיה המתגוננת, הם מרחיבים את הגדרת הדמוקרטיה עד לבלי הכר. לתוך הסל הזה הם למעשה דוחסים את כל השקפת העולם שלהם. הכלל הזה מנוסח על ידי שופט ומיושם על ידי שחקן. התוצאה היא שכל מי מעז להעלות טיעון לא-נאור מוצג כמי שחורג מכללי המשחק, וממילא כמי שאפשר לסתום את פיו.

עד שבנקודת זמן מסוימת, נמאס ליתר השחקנים לסבול את השחקן המתחזה לשופט המתחזה לשחקן. נמאס להם שכל גול שהם חוטפים הוא שמחה וששון, וכל גול שהם מבקיעים הוא סכנה לדמוקרטיה. נמאס להם שאנשים הנושאים את דגל החופש משתמשים במוט שלו בעיקר כדי לסתום להם את הפה. ואז הלא נאורים מגיעים למסקנה שהם פשוט צריכים לרדת מהמגרש הזה, ולהפסיק לחשוב ולדבר לפי הכללים שהנאורים מכתיבים להם. והם מגלים שזה הרבה יותר פשוט ממה שנדמה.

דוגמאות מהשטח בזמננו, ראה במאמר: אפליות בהלכה.

את חופש הביטוי החד צדדי של הנאורים בזמננו מתאר יפה בעז ארד:

ממשלת ארצות הברית הכריזה כי למרות שחופש הדיבור הוא חשוב, הממשלה משתתפת בתחושת ה"פגיעה שנפגעו מוסלמים מתמונות אלו," ואפילו מרמזת כי פרסומם גובל בחוסר נימוס. מדוע למוסלמי יש זכות מוסרית להחזיק במערכת עקרונותיו המאובנים, ולנו אין זכות להחזיק בעקרונותינו הרציונאליים? מדוע, כאשר עיתונאים מחזיקים בחופש הדיבור ומוסלמים מגיבים באיומי רצח, מחלקת המדינה מאותת לעיתונות לצנזר את עצמם? מדוע קיים המדד הכפול המרושע הזה? מדוע להזהיר את הטוב בכדי להרגיע את הרשע?

התשובה מונחת בתפיסת המוסר של המערב.

מוסריות, אומרים לנו ללא הרף, חילוניים ודתיים, מימין ומשמאל, משמעה להקריב; לוותר על ערכיך בשירות חסר עצמיות למען האחרים. "שרת מטרה גדולה משאיפתך, גדולה ממך," אומר בוש לאומה מאמינה. אולם כאשר אתה מוותר על ערכיך, האם אתה מוותר עליהם למען אדם נערץ, למען כאלו שהרוויחו וזכאים לכך? מובן שלא – – אחרת יהיה בכך מעשה של מסחר, של צדק, של החלטיות עצמית ולא של הקרבה-עצמית.

עליך לוותר בעבור מה שאינך מעריך, לזה שהינך שופט כחסר ערך, בלתי-ראוי, בלתי-רציונלי. עובד, למשל, צריך לוותר על מקום עבודתו לטובת מתחרה נחות; איש עסקים חייב לתרום למטרה אידיאולוגית לה הוא מתנגד; משלם מסים חייב לממן "אמן" מודרני חסר תעסוקה שאת עבודותיו מכוסות ההפרשות הוא מתעב; ארצות הברית חייבת לממן את האו"ם, הידוע בהיותו מלא בדיקטטורות ושנאה לאמריקה.

להחזיק בעקרונותיך הרציונליים הינו מעשה אנוכי מכל. להתכחש להם, להקריב את העולם לטובת אלו שהנך מעריך כלא-רציונליים ומרושעים, הינו תמצית ההקרבה. כאשר ישו, המטיף הגדול להקרבה עצמית, ציווה "אהוב את אויבך, ברך את מקלליך, עשה טוב לאלו השונאים אותך, והתפלל למען אלו המנצלים אותך ברשעות והרודפים אותך", הוא התכוון לכך בדבריו.

כאשר השמאל מאמץ את האידיאל המעוות הזה של הקרבה חסרת עצמיות לרוע היא מתרגמת למדיניות חוץ של תיעוב-עצמי ו"רגישות", של יריקה בפני אמריקה והמערב תוך הפגנת כבוד לברברים של כל כנופיה.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *