נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

כשאנשי מדע חוקרים רוחניות…

הפיזיקאי ד”ר מיכאל אברהם, בנספח לספרו “אלוהים משחק בקוביות”, מתאר מה קורה כשאנשי מדע חוקרים האם ניתן למצוא השפעות לרוחניות במציאות:

בנספח זה ברצוני לדון מעט בשאלה של ניסויים מדעיים על אודות השפעת התפילה. ראינו בפרק החמישי שדוקינס עצמו מביא דיווח על ניסוי אחד שלפי תוצאותיו אין השפעה לתפילות. הוא מלגלג שם על עצם הרעיון להעמיד את השאלה למבחן מדעי. נדון כאן בשני מאמרים, האחד של יהודה שיינפלד ועמיתיו[1] והשני של בני מוזס,[2] ודרכם נבחן מעט את משמעות הלגלוג של דוקינס, את תקפותם של הניסויים הללו ואת ההטיות המגמתיות של תוצאות ניסויים מדעיים. ההשלכות לדיון על האבולוציה הן מתבקשות מאליהן(ראו בפרקים השלישי, הרביעי והחמישי). בחלקו האחרון של הנספח נבחן עוד הקשר שבו התעורר קונפליקט דומה באשר לבחינה אמפירית של האמונה הדתית.

אציין כי מטרתי בנספח הזה אינה להוכיח אמפירית שהאמונה נכונה, אלא להציג פגמים חמורים במתודולוגיה וביושרה המדעית שמלווים ניתוח של ניסויים שעוסקים בתחומים של אמונה ולבחון אותם.

הנחות מתודולוגיות של מחקרים על אודות תפילה, ומשמעויותיהן

תנאים בסיסיים של המתודה המדעית. נקדים ונאמר, כפי שמסביר גם דוקינס בפרק השני שלו, שישנה חשיבות רבה לאופן עריכת המחקר. כדי שמחקר כזה יהיה אמין, עליו לקיים שני תנאים מתודולוגיים חשובים:

עליו להיות מבוקר, כלומר להשוות בין קבוצת מדגם ובין קבוצת ביקורת. תנאי זה חשוב, מפני שללא קבוצת ביקורת, גם אם נקבל תוצאה ששמונים אחוזים נרפאו בזכות התפילות, עדיין ייתכן שגם בלי התפילות היה נרפא אחוז דומה מהחולים. הדבר תלוי בטיב המחלה, בהגדרת המצב שאנו מגדירים בריפוי ובנסיבות שונות של עריכת הניסוי. בלי קבוצת ביקורת, שאנו משווים אותה לקבוצת המדגם, אין אפשרות להבין את משמעות ההוצאות שקיבלנו בניסוי ולהעריכן.

הניסוי צריך להיערך בתנאים של סמיות כפולה, כלומר שהמתפלל לא ידע על החולה, ולהפך.

הסיבה לדרישה שהמתפלל לא ידע על החולים שעליהם הוא נושא את תפילתו היא שבמצבים שבהם המתפלל יודע על מי הוא מתפלל, ישנה אפשרות שיבחר דווקא את החולה הקל יותר, או זה שיש לו סיכוי רב יותר להירפא, ורק בגלל זה הניסוי מצליח. לחלופין, אם המתפלל הוא צדיק אמיתי הוא יבחר דווקא את החולים החמורים וחסרי התקווה, וכך הניסוי ייכשל.

כמו כן, חשוב שהחולים לא ידעו שמתפללים עליהם, וגם לא את זהותו של המתפלל, משום שעצם הידיעה הזאת עשויה לשפר את תחושתם, ומצבם יוטב רק בגלל האמונה שהתפילה אכן מועילה להם. זהו נטרול של אפקט הפלצבו, שחייב להיעשות בכל ניסוי רפואי.

באשר להערכת התוצאות, חשוב להעיר שתמיד ייתכן שהתוצאה היא מקרית, לכן יש לערוך את הניסוי בקבוצה אקראית, שהמבנה שלה דומה לקבוצת הביקורת, ושהקבוצות הללו תהיינה גדולות ככל האפשר (ההנחה שריפוי של מספר גדול של חולים היה מקרי, אינה סבירה). ישנם מדדים סטטיסטיים שמורים לחוקרים כמה חולים יש לכלול במחקר כזה, ועד כמה התוצאות שהתקבלו הן מובהקות(עד כמה הסבירות למקריות בתוצאות היא נמוכה).

אי־חשיבות המדדים. בניסוי כזה חשוב מאוד לבחון מה בדיוק אנחנו בודקים. לשם הפשטות נאמר כי אנחנו לא בודקים אלא עובדות יבשות, בהינתן מספר הנחות שהוא קטן ככל האפשר. המטרה של ניסוי כזה היא לבדוק את העובדה היבשה אם קיומה של תפילה שינה את המצב הבריאותי של החולים.

מהם המדדים לשינוי מצב כזה? מדדים אלו יכולים להיקבע על ידי החוקרים, והתנהלו ויכוחים בשאלה אילו מדדים יש לקבוע כקריטריון. מה שחשוב להבין הוא שלענייננו המדדים לא ממש חשובים, כל עוד הם מובהקים. לדוגמה, יש שקבעו מדד של תחושת נוחות של החולים או של מספר פניות שלהם לרופאים, או של האשפוז בטיפול נמרץ וכדומה. לא תמיד המדדים הם ריפוי או אי־ריפוי באופן קטגורי.

ואכן, יש שערערו על הקריטריונים הללו מפני שהם אינם מבטאים באמת ריפוי או ריפוי מלא (ראו במאמר של שיינפלד ועמיתיו שמוזכר להלן). אך הערעור הזה הוא שגוי, לפחות בהקשר התיאולוגי, ומצביע על אי־הבנה סטטיסטית. אין שום חשיבות לשאלה אם המדד שנבחר מבטא ריפוי או לא. עצם העובדה שמשהו שהיה אמור להיות דומה נמצא שונה באופן מובהק בין קבוצת המדגם וקבוצת הביקורת מעידה על כך שהתפילה מחוללת משהו. זו המסקנה העיקרית של המחקר. אם היינו רוצים לבדוק את הערך הטיפולי של תפילה, שזו כמובן השאלה החשובה מזווית המבט הרפואית, הקריטריון היה מן הסתם חשוב ביותר. אבל אם אנחנו מעוניינים לבדוק אם יש שם למעלה מישהו שעושה משהו עם התפילות שלנו, ולא את השאלה הרפואית, אזי כל שינוי שמחוללת התפילה מוכיח שאכן יש שם מישהו, ושהתפילה מחוללת משהו בעולם. מנקודת המבט הזאת, גם אם התוצאות היו שהחולים שהתפללו עליהם דווקא נעשו חולים יותר או מתו באחוז גבוה יותר, גם זה היה מעיד שתפילה עושה משהו. אולי לא מה שהמתפללים והמאמינים היו רוצים, אבל גם תוצאה זו היתה שוללת את ההנחה האתיאיסטית שהתפילה היא מעשה ריק, חסר חשיבות והשפעה.

הא־סימטריה של משמעות התוצאות. ואם כבר בזווית התיאולוגית עסקינן, חשוב מאוד להבין שיש כאן קשר א־סימטרי או חד־־כיווני בין התוצאות הרפואיות למסקנות התיאולוגיות. אם ניסוי מראה השפעה, חיובית או שלילית, של תפילה על ריפוי חולים, הרי יש כאן אישוש מדעי לחשיבותה של התפילה ולאפקטיביות שלה, ובתוך כך גם לקיומו של גורם ש״מופעל״ על ידה (אלוהים). אולם מה קורה אם הניסוי נכשל, כלומר אם לא מתגלה שום הבדל מובהק בין קבוצת המדגם לקבוצת הביקורת? הדבר כמובן אומר שתפילות לא הועילו כאן. האם אפשר להסיק מכאן מסקנות תיאולוגיות? לא ממש. אפשר לומר שאלוהים אינו נענה לתפילות במקום שמעמידים אותו במבחן. אפשר גם לומר שלא פנו לאלוהים הנכון (המתפללים היו נוצרים או מוסלמים או יהודים), ולכן התפילה לא הועילה. עוד אפשר לומר שהחולים לא היו בני הדת הנכונה (הם היו מוסלמים או נוצרים או יהודים), ולכן אלוהים לא היה מוכן לסייע להם להירפא. ייתכן גם שיש אלוהים אבל הוא לא נענה לתפילות, לפחות כשהן נעשות לא בשעות הקבלה, או בעת מנוחת הצהריים שלו. אולי הדברים יכולים להישמע כתירוץ דחוק, אולם במישור המדעי, כל אחת מן האפשרויות הללו קבילה בדיוק כמו האפשרות שתפילות אף פעם לא עוזרות. ההבדל בין האפשרויות הוא בסבירות התיאולוגית שלהן, לא במישור הרפואי־מדעי־סטטיסטי. כלומר כישלון של הניסוי לא יכול להוכיח שאין אלוהים, וגם לא שהוא אינו נענה לתפילות. לכל היותר אפשר לומר שלא מצאנו כאן אישוש לכך שתפילות אכן עוזרות. חשוב מאוד להבין את הא־סימטריה הזאת, שהיא אינהרנטית לפרשנות תיאולוגית של ניסויים כאלה.

בניסוח אחר נאמר זאת כך: התזה האמונית שעומדת כאן למבחן היא שתפילות עשויות לעזור, ולא שהן תמיד עוזרות (אף אחד אינו טוען זאת). מסיבה זו, כישלון של הניסוי אינו אינדיקציה תיאולוגית, אבל הצלחה שלו בהחלט כן.

יכולה להתעורר הרגשה שמשהו כאן לא הגיוני. כיצד ייתכן ניסוי שיכול רק לאשר, או לאשש, את התיאוריה, אך לא להפריך אותה? לכאורה, אם לא אישרנו אז הפרכנו. כבר הבאנו בגוף הספר (ראו בתחילת הפרק הרביעי) את הדרישה הפופריאנית שתיאוריות מדעיות תהיינה נתונות להפרכה. הדרישה הזאת מבוססת על א־סימטריה אינהרנטית שקיימת בכל תיאוריה מדעית. לדוגמה, התיאוריה שכל העורבים הם שחורים אינה ניתנת להוכחה, שהרי כל עורב שחור שנמצא רק יאשש אותה אך לא יוכיח אותה (מפני שעדיין ישנה אפשרות שקיימים עורבים אחרים שאינם שחורים), אבל בהחלט אפשר להפריך אותה על ידי מציאת עורב לבן אחד.

נתבונן כעת במקרה הפוך. תיאוריה שקובעת שיש עורבים שחורים (ולא שכולם שחורים). במצב כזה התוצאות הן הפוכות. תיאוריה כזו אפשר לאשר אך לא להפריך. אם נמצא עורב שחור אישרנו את התיאוריה, אבל אם נצביע על עורב לבן אין לכך כל משמעות. היא ודאי לא הופרכה. כפי שהסברנו למעלה, לתיאוריה התיאולוגית על אודות השפעה של תפילות יש אופי דומה. היא טוענת שיש תפילות שעוזרות, וכך נוצרת אותה א־סימטריה: אם נראה שתפילות עזרו במובהק, אישרנו את התיאוריה. אך אם נראה שהן לא עזרו, אין לכך משמעות.[3]

אולי בכל זאת יש סימטריה? משמעותו הסטטיסטית של ניבוי אפריורי.

כעת יכול מישהו לערער על הא־סימטריה הזאת, ולטעון שגם הצלחה בניסוי אינה מוכיחה בהכרח שיש אלוהים, שכן גם לתוצאה כזו של הניסוי ייתכנו הסברים אחרים (כלומר גם הכופר לא טוען שתפילות בהכרח אינן עוזרות. הוא טוען שהן מסייעות לא בעזרת אלוהים, אלא בדרך אחרת). לדוגמה, האריס ושותפיו (שמצוטטים במאמרו של שיינפלס מציעים הסבר אחר להצלחה של ניסוי כזה: אולי כוחות מהמתפלל עוברים לחולה, וכך הוא נרפא.[4]

כדי להבין מדוע הערעור הזה אינו נכון, כלומר מדוע הא־סימטריה בכל זאת נשמרת, עלינו לחדד עוד היבט סטטיסטי. נשתמש בדוגמה שתבהיר היבט זה: נניח שאני מטייל באנטארקטיקה, ופוגש שם אדם מטוקיו. הדבר לא אמור להפתיע אותי יותר מאשר מפגש עם אדם מסאו־פאולו שבברזיל. אולם אם הייתי אומר מראש שאני אפגש שם עם אדם מטוקיו, במקרה כזה ההתממשות מוכיחה משהו על יכולות הניבוי שלי. כעת יכול לבוא אדם ולטעון שהסיכוי לכך שאותו אדם יהיה מטוקיו אינו שונה מאשר שמוצאו יהיה מכל מקום אחר. הוא אכן צודק מבחינה סטטיסטית, שכן האפשרויות הן שקולות, אולם המשקל הסטטיסטי שמצדיק את ההפתעה שלנו מהפגישה הזאת הוא הניבוי המוקדם שניבאתי. העובדה שהצעתי ניבוי מוקדם לכך שהמפגש יהיה עם אדם מטוקיו, היא שנותנת משקל סטטיסטי שונה למפגש עם אדם מטוקיו, יותר מאשר מפגש עם אדם מכל מקום אחר. זאת אף על פי ששתי האפשרויות הן שקולות מבחינה סטטיסטית.

ובאופן אחר, אם היינו מעמידים למבחן את התיאוריה שלפיה אנשי טוקיו נוטים יותר לטייל באנטארקטיקה, והיינו מאשרים את הממצא הזה (נפגשים עם אדם מטוקיו), היה בכך אישוש לנכונות התיאוריה. אך אם לא היינו שואלים כלל את השאלה הזאת, ורק לאחר שפגשנו את האיש מטוקיו היינו מציעים את ההיפותזה שאולי אנשי טוקיו נוטים יותר מאחרים לטייל באנטארקטיקה, במצב כזה ברור שהאפשרות הזאת היתה שקולה לכל אפשרות אחרת (כגון שזה ממצא מקרי, או שרוח הזמן בטוקיו היא שגרמה לאנשים להגיע לאנטארקטיקה וכדומה).

המסקנה היא שאם מישהו מציע ניבוי ומעמיד אותו למבחן אמפירי, כאשר התוצאות מורות שהוא צודק, הדבר מאשש את עמדתו. כך בנוי אישוש מדעי בכל תחום. האפשרות שהדבר מקרי, או נובע ממשהו אחר, היא תמיד נחותה יותר, כל עוד היא לא הועלתה מראש. הצעות שהן אד הוק, כלומר חלופות שמתקבלות רק לאחר שיש תוצאות לניסוי, הן תמיד במעמד סטטיסטי ומדעי מפוקפק.[5]

נשוב כעת לניסויי התפילה. במקרה זה ישנה עוד לפני הניסוי פרדיקציה של התפיסה הדתית, כלומר ניבוי אפריורי שקובע שלפעמים תפילות מועילות (ולפעמים לא, כפי שתואר בפסקה הקודמת). כנגד זה עומדת התפיסה שתפילות לעולם אינן יכולות לעזור. אם הניסוי מצליח (מתברר שהתפילות הועילו), יש כאן אישוש ברור לתזה הדתית. ומה עם האפשרות שאולי יש כוחות שעוברים מהמתפלל לחולה, ולא בעזרת האלוהים? זוהי הצעה שעלתה רק בדיעבד, אחרי שהתקבלו התוצאות המפתיעות, ולכן מעמדה נחות אפריורית. אם מישהו היו; טוען זאת ברצינות לפני הניסוי (כלומר לא רק כדי להרוויח את הרווח הסטטיסטי הזה), זו אכן היתה אפשרות שקולה. אבל כדי לטעון זאת ברצינות דרוש מקור מידע כלשהו(כמו ההתגלות, בהקשר של האמונה), שאם לא כן ההצעה הזאת חשודה כאיש קש שעניינה היחיד הוא להעמיד את התזה האמונית והאתיאיסטית באותו מעמד סטטיסטי, אך ללא הצדקה אמיתית.

ואכן, המצב היה דומה אם לא היה ניבוי דתי לפני הניסוי, אלא היינו מוצאים במקרה שתפילות מסייעות, וכעת היה בא מישהו שמציע את ההיפותזה שיש אלוהים בשמים שנענה לתפילות. במקרה כזה ההיפותזה המנוגדת, שלפיה יש כוחות אנושיים שעוברים מהמתפלל לחולה, היתה קבילה באותה מידה. הסיבה לכך היא שבמצב כזה שני ההסברים, התיאולוגי והאתיאיסטי, נולדו רק לאחר שהתקבלו תוצאות הניסוי. אולם אם ההצעה האמונית ניתנת בניבוי מראש, הרי האפשרות האחרת, שנולדת כהצעה חלופית להסביר בדיעבד את התוצאות המפתיעות של הניסוי, בהחלט אין לה משקל סטטיסטי זהה. במצב כזה אין לייחס לה משקל של ממש.

אם כן, אנחנו מבינים כעת שמי שמנבא מראש תוצאה כלשהי, ונוטל בכך את הסיכון לכישלון, מעמדו כמובן עדיף. כפי שידוע בכלכלה, הרווח עומד בפרופורציה ישירה לסיכון. ולכן אמונה דתית שמציעה ניבוי שתפילות יועילו לריפוי מחלות ומעמידה זאת למבחן אמפירי, בהחלט תקבל אישוש אם אכן הניבוי יתברר כתקף. לעומת זאת, אם היינו מוצאים שהתפילות אינן מועילות, השאלה היתה נשארת פתוחה. הא־סימטריה בגזירת מסקנות תיאולוגיות מניסויי תפילה נותרת בעינה.

המאמר של שיינפלד ועמיתיו

בפרק השני הוזכר מאמרו של פרופ׳ שיינפלד, רופא חילוני, ושני חוקרים עמיתים, שאספו נתונים על ניסויים שבדקו את השפעת התפילה על החלמת חולים. להלן הטבלה שהובאה במאמרם, אשר מציגה את תוצאות הניסויים שנבחנו:

אפשר לראות שכל (!) הניסויים שנערכו במתודה כפולת הסמיות (ניסויים 1, 2, 4, 7 בטבלה), העלו כי היתה לתפילה השפעה מיטיבה ברמה מובהקת מבחינה סטטיסטית. שלושת הניסויים ששללו השפעה כזו(3, 5, 6 בטבלה) לקו כולם במתודת הביצוע המדעית שלהם. שניים מתוך השלושה נערכו על מספר קטן מאוד של חולים, ולכן לתוצאותיהם אין משמעות סטטיסטית מובהקת. לכאורה מדובר בתמונה חד־משמעית.

מהי המסקנה המתבקשת מהמידע המדעי הזה? ראו מה כותבים מחברי המאמר בפסקת הסיום:

שאלה עקרונית נוספת המועלית מפרסומים אלו היא תקפותו המדעית של הניסוי המבוקר כפול הסמיות. מאחר שבעבודות בהן דווח על הבדלים משמעותיים בין חולים שהתפללו עבורם לבין חולים שלא התפללו עבורם (0.05 > P), הנחת היסוד היתה שהמחקר מתבסס על עקרונות מדעיים של מחקר כפול סמיות מבוקר. הייתכן שאין זה הכלי המיטבי להערכת תוצאות מחקר ויש לחפש כלי טוב ממנו?251

קשה להאמין שהקטע הזה הודפס בכתב עת מדעי. נערכה סדרת ניסויים במתודה מדעית מלאה, כזו שמשמשת אותנו לבדוק בדיקה שיטתית כל תופעה רפואית עלי אדמות, ומשהיא מעלה את התוצאה המפתיעה (לפחות בעבור כמה מאיתנו) שהתפילות משום מה מועילות, מיד עולה ספק אם אכן זו המתודה הנכונה. לדעת המחברים, נראה שעלינו לבדוק את שאלת השפעת התפילות דווקא במצב שבו החולים יודעים על התפילות שנערכו בעבורם (כלומר לוותר על הדרישה לכפל־סמיות). מדוע? הרי זה נוגד כל היגיון. כפי שראינו, אם הם היו יודעים זה על זה, ייתכנו השפעות שאינן תוצאה של התפילות(זו החשיבות המתודולוגית של הסמיות הכפולה, כפי שהסברנו למעלה). להיגיון כנראה אין תפקיד של ממש במקום שבו מחפשים בניסוי אך ורק אישור להנחות המוקדמות של החוקרים. החוקרים הללו בעצם מציעים לשנות את השיטה המדעית שעליה מתבססת כל הרפואה המערבית היום (ובעצם את הלוגיקה הבסיסית של המדע בכלל), וכל זאת ללא שום בסיס, לבד מכך שהם לא אוהבים את התוצאות שהתקבלו בניסויים שנערכו בשיטה הזאת.

ישנה הרגשה שהנחת המבוקש ברמות כה דוגמטיות לא נמצאת אפילו אצל מטיפים אוונגליסטים בטלוויזיה מקומית בדרום ארצות הברית, או במסגד בטהרן. התנאים האופטימליים מבחינה מדעית מראים תוצאות מובהקות וחד־משמעיות, והמסקנה היא ש… כנראה המדע אינו נכון. לפי גישה זו, עלינו לזרוק כמעט את כל התרופות שבהן אנחנו משתמשים וגם את השכל הישר שלנו, שכן כל אלו מבוססים על אותן הנחות יסוד מדעיות עצמן. הזיהוי האוטומטי שרבים עושים בין מדע לאתיאיזם מקבל כאן ביטוי גרוטסקי למדי.

המסקנה המדהימה של המחברים בסוף המאמר היא:

מאחר שלא נמצאו השפעות לוואי לתפילות, לאור הרעיון ש״אדם באמונתו יחיה״, אין כותבי מאמר זה כרופאים יכולים להסתייג מטיפול זה או להמליץ עליו.

התוצאות שעליהן הם מדווחים במאמר מוליכות אותם למסקנה שאין להם בנושא זה תוצאות חד־משמעיות (כך!), ולכן כרופאים הם אינם יכולים להמליץ או להסתייג מהסתייעות בתפילה לטיפולים רפואיים. זאת בעוד כל הניסויים הזהירים שהם מדווחים עליהם (עד האחרון) מוליכים לתוצאה מובהקת שיש לתפילות השפעה. אם חשבנו לתומנו שרופא אמור ללכת בעקבות תוצאות המחקר המדעי, ולא אחרי נטיות הלב שלו, כנראה טעינו. עדותם האישית(והלא מדעית) של המחברים בסיכום המאמר היא:

לסיכום, במחקרים מסוג זה מערבבים בין מושגים של אמונה ומדע. מאמינים אינם זקוקים למדע כדי לתמוך באמונותיהם הרוחניות, ומדענים אינם זקוקים לאמונות כדי לתמוך בנתונים מדעיים. בני אדם, בין אם הם מאמינים ובין אם אינם מאמינים להשפעה שיש לתפילות מרחוק, לא יושפעו מתוצאות של עבודות שאינן תואמות את אמונתם. לכן עבודות נוספות בנושא זה לא יתרמו למחלוקת הקיימת…

שוב, מחקר מדעי שנעשה על טהרת המתודה המדעית הוא בעיניהם ערבוב של אמונות ומדע.

אמנם נכון הוא שישנה כמעט לכל אחד מאיתנו נטייה אנושית לאמץ את הנחות היסוד שלו, ולא לסגת מהן גם לאור הוכחות מדעיות, כפי שראינו בפרק השביעי כאשר עסקנו בטאוטולוגיות פרקטיות. ובכל זאת, ראינו שם שהיושר האינטלקטואלי מחייב לגלות יתר גמישות בבדיקת הנחות היסוד שלנו מול אי־התאמה בוטה לעובדות.

יתר על כן, הרי הסברנו למעלה שהקשר בין התוצאות למסקנות בניסויים אלו הוא חד־כיווני בלבד. ניסוי שנכשל אינו מוכיח מאומה. דווקא הצד האחר של המטבע, ניסוי שהצליח ומאשש בבירור את התזה המאמינה, הוא הצד המחייב מבחינה לוגית. כלומר דווקא לפני אנשים מאמינים פתוחה הדרך לדבוק באמונתם גם אם הניסויים הללו לא הדגימו השפעה מובהקת, וזו עדיין יכולה להיות תגובה רציונלית ועקבית. אבל אתיאיסטים שלא משנים את אמונתם על אף התוצאות של הניסויים שכן הצליחו, זהו דבר בלתי־רציונלי לחלוטין.

בכל אופן, לפחות את המסקנה הזאת של המאמר, שלפיה אף אחד אינו מושפע ממסקנות ניסויים כאלה, המחברים עצמם מדגימים היטב. אמנם העובדה שזה מה שמאפיין אותם אינה מעידה על כך שזוהי מסקנה תקפה באופן כללי, ושכל קוראי המאמר יגיבו כמוהם לנתונים, אבל זהו רק עור כשל מדעי אחד קטן בהסקת המסקנות של כותבי המאמר התמוה הזה.

דוקינס כותב בפרק השני בספרו שאם אכן הניסוי שהוא בחר לתאר (שערך ד״ר הרברט בנסון מבוסטון בשנת 2006) היה מצליח, אף כומר או אדם מאמין אחר לא היה אומר שבחינה כזו אינה בתחומו של המדע, וכולם היו משתמשים בתוצאות הללו כדי לתמוך בטענותיהם התיאולוגיות. כפי שראינו בה במידה כמעט אין ספק שאם הניסוי היה מצליח, דוקינס עצמו היה מוצא לכך הסבר טבעי כלשהו (כמו טעות בניסוי, רמאות, משתנה שלא חשבו עליו או סתם מקריות). די ברור שממצאים כאלה של הניסוי לא היו עושים אותו אדם מאמין, בדיוק כמו שראינו אצל שיינפלד ועמיתיו.

אדגיש כי מטרתי כאן אינה לבחון את השפעת התפילות. קראתי על ניסויים אחרים שהניבו תוצאות שונות (מהן חיוביות ומהן שליליות. ראו בהמשך הנספח). השאלה אם תפילות מועילות או לא היא שאלה לדיון אחר כאן בכוונתי לעסוק אך ורק בשאלת אמינות הדיווח והניתוח של חוקרים ואנשי מדע בתחומים שהם טעונים מבחינה אידיאולוגית או תיאולוגית. במובן הזה, עולה כאן תמונה עגומה למדי. באשר להשפעת התפילות עצמה, הדבר טעון בדיקה, ובהחלט לא עשיתי אותה.[6]

במובן הזה, אומר כי לכותבי המאמר הזה ישנו יתרון ברור על דוקינס, שכן הם לפחות דיווחו ביושר על הניסויים ועל תוצאותיהם, ורק עיוותו, כנראה בשוגג, את המשמעויות בשלב הניתוח והעיבוד שלהן. לעומתם, דוקינס משום מה בחר לעצמו ניסוי אחד ויחיד שלא הצליח (הניסוי נעשה בשנת 2006, אחרי כל הניסויים שמתוארים במאמר של שיינפלד), ומציג אותו כאילו זו התמונה המלאה בתחום. כבר כאן אפשר לראות משהו שהוא יותר מדוגמטיות מאכזבת ומטעה. בדברים הללו ישנה הטעיה (מכוונת?) של ציבור הקוראים, והצגת נתונים מסולפת. כך או כך, אנו רואים כאן בעיות בתחום של הצגת העובדות, ובוודאי בתחום הניתוח שלהן. לפני שנמשיך לבחון דוגמה אחרת, אוסיף עוד הערת הבהרה.

הערת הבהרה

בדיון שהתעורר על המאמר הזה בפורום ״עצור כאן חושבים״ באינטרנט, העלה אחד הדוברים את הטענה הבאה:

במקרים רבים, כאשר מתמודדים זה מול זו ממצאים של מחקר יחידי ותיאוריה ותיקה, המעשה הנכון יהיה להישאר ולדבוק בתיאוריה הותיקה כנגד הממצאים, כיוון שמסתבר יותר שאנחנו מפרשים את המחקר בצורה מוטעית ולא אוחזים בתיאוריה מוטעית. הדבר יהיה נכון יותר ככל שהתיאוריה ותיקה ומוצקה יותר, וממצאי הניסוי ברורים ומוחלטים פחות. המסקנה שלו [של שיינפלד; מ״א] לאור הניסוי היא שככל הנראה יש בעיה במחקרים או במתודה שלהם, ולא בתיאוריה המקובלת על המדע, ולפיה דברים רוחניים כמו תפילה אינם יכולים להועיל.

טענה זו היא נכונה, ואף פגשנו אותה בגוף הספר. לפעמים כאשר יש תיאוריה מדעית מוצקה, גם אם נקבל כמה תוצאות ניסוי סותרות, עדיין לא נוותר על הפרדיגמה הקודמת שלנו. דרושה מסה קריטית של ראיות כדי שנוותר על תיאוריה שהוכיחה את עצמה היטב עד כה, ועמדנו על כך בהרחבה בפרק השביעי. נניח שנערכו כמה ניסויים שהראו כי עצמים עגולים בעלי מסה אינם נמשכים לכדור הארץ. לכאורה הניסויים הללו מראים שהכבידה אינה משפיעה על מסות עגולות. כעת יכול לבוא פיזיקאי ולומר שיש לו חשד שיש בעיה כלשהי בניסויים הללו (בשוגג או במזיד). זו טענה סבירה לחלוטין, ואני יכול לומר שגם לי במקומו היתה הרגשה דומה.

אבל אותו פיזיקאי בשום אופן לא יכול לבוא ולומר שתוצאות הניסויים שנערכו מראות שיש השפעה של כבידה על מסות עגולות, כלומר שצורת החפץ אינה משפיעה על תגובתו לכוח הכבידה. זה יהיה פשוט שקר, או הטעיה (במזיד או בשוגג). הוא יכול לומר שהוא עדיין לא השתכנע מתוצאות הניסויים, ולדעתו הפרדיגמה צריכה להמשיך ולהיבדק.

הוא הדין לעניין מאמרו של שיינפלד בנושא השפעת התפילות. אי־אפשר לכפות על החוקרים לקבל את מסקנות הניסויים הללו, ולוותר בכך על הפרדיגמה האתיאיסטית שלהם (שתפילות אינן משפיעות). כפי שהסברתי למעלה, ניסוי אחד, או אפילו כמה, לא די בהם כדי לשנות פרדיגמה בסיסית שהוכיחה את עצמה (האם האתיאיזם הוא כזה?). זה נכון בכל תחומי המדע, וגם ברפואה. אבל מה ששיינפלד ועמיתיו עשו לא היה לשמור על הפרדיגמה שלהם ולפקפק בתוצאות האמפיריות, אלא לכתוב שלאור תוצאות הניסויים המסקנה היא שאין עדות לכך שתפילות משפיעות. זוהי טענה שקרית, שהרי כפי שהם עצמם מראים, התוצאות אומרות שהתפילות כן משפיעות. היה אפשר לומר: אמנם אלו התוצאות, אבל אנחנו עדיין לא השתכנענו מהן. במצב כזה יש לשתוק ולא לכתוב מאמרים שבהם מובעות חוות דעת מקצועיות. יש לחכות לתוצאות נוספות, ואז להביע עמדה. הקביעה שלפי התוצאות אין עדות להשפעה של תפילות, לאור הנתונים שהם עצמם הציגו, היא סילוף.[7] אין כאן דיווח על תוצאות ניסויים, אלא על אמונותיו הקדומות והלא מוצדקות של החוקר, שמוצגות באצטלה של סמכות וחוות דעת מדעית. בשלב הבא אתיאיסטים יצטטו את המאמר הזה בוויכוח שלהם על אודות השפעת תפילות, שכן יש להם כאן ״חוות דעת מקצועית של רופאים מומחים, אשר נתמכת בתוצאות של ניסויים מדעיים״, שתפילות אינן משפיעות.[8]

מאמרו של בני מוזס

בעיתון ״הארץ״ בתאריך 15 ביוני 2005 פורסם מאמרו של ד״ר בני מוזס (הוא מוצג שם כרופא, חוקר ומרצה בתחום מדיניות הבריאות), שדן ברפואה אלטרנטיבית.[9] הוא עוסק בכך שאין אישוש מדעי של ממש לאפקטיביות שלה, ומלין על מוסדות הבריאות הקונבנציונליים שמסיבות שונות משתפים פעולה עם התחום האזוטרי והלא מדעי הזה.

בתוך דבריו הוא דן גם בעניין האפקטיביות של תפילות. הוא מתייחס לכך כעוד סוג של רפואה אלטרנטיבית, וכך הוא כותב במאמרו:

ריפוי מרחוק הוא ״פעולה רוחנית מודעת המכוונת להועיל לרווחתו הפיזית או הרגשית של אדם אחר״. ריפוי מרחוק באמצעות תפילה הוא למעשה בקשה מאלוהים או מכוח עליון אחר להתערב במצבו של פרט או חולה מסוים. זוהי השיטה הפופולרית ביותר בסל הרפואה האלטרנטיווית בעולם המערבי. באנגליה יש 14,000 מרפאים מרחוק.

לשם כך חשוב להביא את ההגדרה שהוא עצמו מצטט שם לרפואה אלטרנטיבית:

מרסיה אנגלס וג׳רום קסירר, עורכי כתב העת הרפואי היוקרתי ניו־אינגלנד, הגדירו במאמר מערכת – שליווה שני פרסומים על פעילות ביולוגית בלתי צפויה של תוספות צמחיות אלטרנטיביות – את ההבדל בין רפואה מדעית לאלטרנטיבית: ״יש רפואה המבוססת על שיטות טיפול שנבחנו בכלים מדעיים, ורפואה שלא נבדקה בכלים אלו. קיימת רפואה המאגדת שיטות טיפול שעובדות ורפואה הכוללת שיטות טיפול שאולי עובדות ואולי לא”.

אולם כפי שראינו, במאמרם של שיינפלד וחבריו מוצגות תוצאות שלפיהן הטיפול באמצעות תפילות נבדק בכלים מדעיים, ואף אושש אישוש מובהק למדי. גם מוזס עצמו מצטט תוצאות דומות, ואף מתייחס אליהן כאמינות (ראו על כך להלן). אז מדוע זוהי שיטה ״אלטרנטיבית״, לפי הגדרה זו?[10] למוזס פתרונים.

כעת מוזס מדווח:

מחקר קליני מבוקר שפורסם ב־1998 בעיתון רפואי שאינו מן השורה הראשונה זכה לתהודה רבה. 40 חולי איידס בשלב מתקדם חולקו אקראית לשתי קבוצות: קבוצת הניסוי, שזכתה ל״ריפוי מרחוק״ במשך 10 שבועות, וקבוצת ביקורת. הריפוי מרחוק נעשה באמצעות מרפאים מסוגים ומסורות שונות, אשר היו פזורים ברחבי ארצות הברית ולא פגשו מעולם את החולים אותם היו אמורים לרפא. לאחר שישה חודשים נמצא כי בקבוצה שקיבלה ״ריפוי מרחוק״ יש פחות אירועי מחלה הקשורים לאיידס, פחות ביקורים אצל רופא ופחות אשפוזים. מחלתם פחות חמורה. מצב רוחם טוב יותר.

שוב לא מדובר כאן בתפילה אלא בריפוי מרחוק, אולם מוזס כלל אינו מבחין בין שני הדברים הללו. בעיניו הכול אותו דבר. וכך הוא כותב מיד לאחר מכן:

מי שרצה להאמין כי מדובר במחקר אזוטרי, אנקדוטה חסרת משמעות בתולדות המחקר הקליני, התבדה במהירות. ב־1999 פורסם באחד העיתונים הרפואיים המובילים מחקר שבדק את ההשפעה של תפילה על חולים שאושפזו ביחידה לטיפול נמרץ בחולי לב. 990 חולים חולקו באופן אקראי לשתי קבוצות: החולים בקבוצת הביקורת קיבלו את הטיפול המקובל, והחולים בקבוצת הניסוי קיבלו בנוסף לטיפול המקובל ריפוי מרחוק: אדם אחר התבקש לשאת תפילה להחלמתם ללא ידיעתם.

החוקרים דיווחו כי התמותה בשתי הקבוצות היתה זהה, אך המהלך הקליני של אלה שקיבלו ריפוי מרחוק היה כרוך בפחות סיבוכים חמורים. ההבדל בסך ובחומרת הסיבוכים בין שתי הקבוצות היה מובהק סטטיסטית.

נזכיר שוב את מה שהסברנו על אי־חשיבות המדדים למעלה. מדובר כאן בתוצאה מובהקת סטטיסטית, ולכן לא חשוב אם ההשפעה באה לידי ביטוי בריפוי ממשי, או רק בהטבה (או בהרעה) כלשהי.

כעת הוא ממשיך:

לאחר מספר שנים של מאמץ מרוכז נמצאו בספרות הרפואית יותר מ־100 מחקרים שבדקו את השפעתו של ריפוי מרחוק. אחרי ניפוי מחקרים שלא עמדו בסטנדרטים מתודולוגיים בסיסיים נותרו 23 מחקרים שכללו 2,774 חולים: 13 מחקרים (57%) הראו אפקט חיובי, בתשעה לא היה כל אפקט, ובאחד אפקט שלילי.

אם כך, גם מוזס מדווח על לא מעט ניסויים שהעלו תוצאות חיוביות. כל עוד הם נערכים במתודה קפדנית אי־אפשר להתעלם מהם, והמסקנה המתבקשת היא שהניסויים שלא הצליחו כנראה נערכו בנסיבות מיוחדות (זכרו את עובדת הא־סימטריה שהוסברה למעלה. אולי אלוהים לא היה פנוי, או לא רצה לעזור להם כי הם היו נוצרים או מוסלמים או הינדים וכדומה). התעלמות מהמחקרים המדעיים שמראים תוצאות מובהקות אינה אפשרית, והעובדה שהיו ניסויים שלא העלו מסקנות כאלה, אינה משנה (אלא אם יש חשש לרמאות ולהטיות בניסויים שהצליחו. ראו להלן). אז באיזה מובן מדובר כאן ברפואה ״אלטרנטיבית״, לפי הגדרתו של מוזס עצמו?

מוזס ממשיך:

הדיון האינטנסיבי בעקבות פרסומים אלו נגע בעיקר בשאלת המחקר. על פי הטענה הבסיסית של המרפאים, מה שנבחן לא היה השפעת התפילה על מחלות אלא התערבותו של אלוהים בתגובה לתיווך אנושי, כאשר אבן הבוחן להשפעת התערבות האל היא סטטיסטית.

העמדת שאלה מסוג זה לבחינה מדעית מעוררת תהייה. האם הגיוני להניח שאלוהים יפעל בצורה הסתברותית? על פי הדתות המונותאיסטיות הגדולות, אלוהים לא קשור לחוקי הטבע, וודאי שלא לחוקי ההסתברות. יתרה מזאת, הדתות הגדולות מייחסות לאלוהים יכולות בלתי מוגבלות. הוא כל יכול. האם סביר להניח כי אלוהים זקוק לדרבונם של המתפללים כדי לדאוג לשלומם או לרווחתם של בני אדם שהוא חפץ ביקרם?

זו כבר ממש שערורייה אינטלקטואלית. משקיבל תוצאות שאינן נוחות לו, הוא פשוט דוחה אותן בטענות מופרכות, לשם כך הוא מניח השערות ספקולטיביות שונות באשר לאופי פעולתו של אלוהים, ובכך דוחה את התוצאות העובדתיות המובהקות של הניסויים. הדבר דומה לערעור על התפיסה של אבולוציה מפוקחת, שאותו הצגנו בפרק השלישי, ולפיו אם אלוהים היה מנהל את התהליך הזה לא סביר שיימצאו בו קצוות מתים (dead ends), והיה צריך להיווצר ישירות היצור הסופי. הסברנו שם שהדיון על אודות אופיו של האל מתנהל בספרה התיאולוגית, ואין לו שום קשר לשאלה אם הממצאים העובדתיים מצריכים הסבר של תכנון או לא. לכל היותר מדובר בשען שחשיבתו שונה מזו שהורגלנו בה.

דמיינו לעצמכם אדם דתי שמסביר שהתוצאות על אודות קרינת רקע מהמפץ הגדול אינן נכונות, כי ידוע מתפיסות עתיקות של מכשפים אינדיאנים בבוליביה שמפצים גדולים רציונליים פשוט לא שולחים קרינות רקע. מה היינו אומרים על טענה מוזרה כזו? העדפת עמדות מוקדמות כנגד עובדות מוצקות נחשבת בדרך כלל נחלתם של המאמינים ולא של אנשי מדע (אפילו אם הם אתיאיסטים). אנו חוזים שוב, בפעם המי יודע כמה, בגישה פנאטית (דתית?) של ממש, גישה לא רציונלית של חוקרים מדעיים. כעת לא המדע החליף את הדת, אלא האתיאיזם הוא שהחליף אותה.

אם יש עובדות מובהקות סטטיסטית, אין כל משמעות להנחות אפריוריות על אודות אופן פעולתו של אלוהים, ובייחוד כשהן שאובות מהנחות דתיות, שהן כמובן אינן מקור מדעי קביל. העובדה שנמדדה בניסוי היא שהתפילות משפיעות, ואם זה מפריך את אופן חשיבתן של הדתות השונות על אודות אלוהים, הרי המסקנה היא שתפיסותיהן של דתות אלה הופרכו. ממתי התפיסות הדתיות על אודות אלוהים קובעות את התוצאות של מחקר מדעי? כנראה אין גבול לאיוולת ולניסיונות הסרק המפולפלים להתעלם מעובדות לא נוחות.

מוזס ממשיך וכותב:

יש אנשים ששאבו עידוד מההצלחה (גם אם חלקית) של הניסויים המדעיים באישוש עוצמתו של בורא עולם והם מציעים להתקדם ולבחון את השפעת המרכיבים השונים של ריטואל התפילה: כמות, סוג, צורה, משך, תדירות, מידת הלהט, מספר המתפללים ביחידת זמן, סוג האמונה של המתפלל או החולה. מעניין לבחון למשל את ההנחה כי ההשפעה של חמישה מתפללים שכל אחד מהם מתפלל שתי דקות זהה להשפעתם של שני מתפללים שכל אחד מהם מתפלל חמש דקות. יש המציעים לבחון בדרך זו מהי האמונה ה״נכונה״, באמצעות בדיקה אם לתפילתו של נוצרי בעבור יהודי יש יותר השפעה מתפילה של יהודי בעבור נוצרי.

אלו הן מסקנה ואג׳נדה מחקריות סבירות מאוד, לאור התוצאות הקודמות. מה לא מדעי כאן, לבד מכך שהתוצאות אינן עולות בקנה אהד עם הנחות היסוד האתיאיסטיות והספקולציות המטאפיזיות הבלתי־מנומקות של מוזס? מדובר בהעמדת טענות שונות להכרעה בניסוי, באמצעות מתודה שכבר הוכיחה את עצמה. האם לדעתו של מוזס ישנן טענות עובדתיות שאפריורי לא ראויות לבדיקה שיטתית ומדעית? כשהדברים ייבדקו נוכל לדעת אם תפילה של חמישה אנשים במשך שתי דקות שקולה לתפילה של שני אנשים במשך חמש דקות. זו שאלה מדעית שאפשר לבדוק אותה ולקבל עליה תשובה, חיובית או שלילית. אז מה בעצם כה פגום בניסוי הזה?

אך אל דאגה, מוזס מעודד אותנו שבכל זאת יש אור בקצה המנהרה:

אך יש רבים המודאגים יותר מתוצאות המחקרים. היכולת להוכיח באמצעות ניסויים קליניים את ההשפעה התרפויטית של תפילה מרחוק מציבה סימני שאלה גדולים לגבי אמינותם.

פסקה זו דומה בכול למה שראינו במאמרם של שיינפלד ועמיתיו. גם כאן, אם התוצאות הן בכיוון הלא צפוי, כזה שמנוגד לפרדיגמה האידיאולוגית (ולא המדעית!), הדבר אומר רק זאת: יש לבדוק את אמינות המחקרים. ראינו ששיינפלד העלה אפשרות לוותר על הדרישה לסמיות כפולה. מדוע? האם המחקרים הללו חשודים יותר מאחרים? אמנם ייתכן שהחוקרים היו דתיים (זה נבדק?) ולכן מגמתיים (ובמחקר כפול־סמיות גם זה לא משנה, אלא אם הם רמאים ממש), אבל האם מוזס יציע לנו לבדוק את אמינותו של כל מחקר מדעי בתחום האבולוציה משום שהחוקר הוא אתיאיסט? ודאי שלא. שאם לא כן, כמעט שום תיאוריה מדעית לא היתה מתקבלת על ידו כקבילה. העולם המדעי בנוי על אמון, מוצדק יותר או פחות, בחוקרים המדעיים. משנוותר על האמון הזה, שוב לא יהיה לנו מדע.

אם היו כאן חשדות מבוססים, ניחא. אך כיצד אפשר לדחות תוצאות של כמה וכמה ניסויים מבוקרים בטענות של חשדות בעלמא, בלי כל ביסוס? אם נחשוד באמינותו של ניסוי מדעי רק מעצם התוצאות שהתקבלו, הרי לא יהיה שום טעם לערוך את הניסוי הזה. מה היה מוזס אומר אם אדם דתי היה חושד בחוקרי אבולוציה בהטיה ומסתפק בכך כדי לדחות את ממצאי הניסויים שהם מציגים? אגב, אין צורך בספקולציות, מפני שיש לא מעט פונדמנטליסטים כאלה, ומשום מה בהקשר ההוא האתיאיסטים יוצאים חוצץ כנגד החשדות חסרי הבסיס הללו(ובצדק). האם עלינו להאמין לחוקרי אבולוציה אתיאיסטים? או לחוקרי רפואה אתיאיסטים? הרי גם הם מוטים באשר לתוצאות מחקריהם בנושאים אלו לא פחות מחוקרים מאמינים. אגב, דווקא על פי שני המאמרים שבהם אנו עוסקים כאן, החשד להטיה אצל חוקרים אתיאיסטים מתחיל להיראות די מבוסס.

כעת מחס מנמק את חשדותיו:

סקר שפירסם Nature בגיליונו האחרון מראה כי לפחות אחד משלושה מדענים באמריקה הזוכה במענק מקרנות ממשלתיות חוטא באי דיוקים ומעגל פינות בעבודתו המדעית. כ־15% הודו כי השמיטו נתונים מהמחקר ו־27% הודו כי לא שמרו את הנתונים כנדרש. ״אי דיוקים” אלה יכולים ללא קושי להפוך כל תוצאה שלילית לחיובית. השיטה המדעית מושתתת על מערכת ענפה של חוקים וכללים הקובעים את האופן שבו אפשר להשיג ראיות מהימנות ואת הדרך שבה נהפכות ראיות לאמת מדעית. הישגי המדע ואמון הציבור תלויים במידה רבה במידת המחויבות של המדענים לקיום קפדני של חוקים וכללים אלה. תחרות פרועה בין מדענים ומעורבות עמוקה של בעלי אינטרסים במחקר המדעי פגעו – יש אומרים פגיעה אנושה – ביושרה של הקהיליה המדעית.

העובדה שחוקרים בתחומים מדעיים שונים מעוותים תוצאות היא אכן מצערת. אבל השאלה היא אם כתוצאה מכך עלינו לוותר דווקא על תוצאות הניסויים שמוכיחים את השפעות התפילה. מדוע לא לוותר על הניסויים שמוכיחים את תקפותה של האבולוציה, או את אי־השפעת התפילה (כמו הניסוי שהביא דוקינס)? או שמא עלינו לפקפק ביעילות האנטיביוטיקה, או בתוצאות פיזיקליות שונות? מי אמר שתורת הקוונטים, שממש סותרת את האינטואיציה שלנו, היא נכונה? אולי זוהי מזימה של קבוצת פילוסופים אידיאליסטים שרוצים לשכנע אותנו שהעולם האובייקטיבי אינו אלא אשליה? משום מה, העובדה שמדענים (אתיאיסטים או מאמינים) מטים תוצאות מנוצלת כאן גם היא ניצול מגמתי. האם הדברים הללו שכתב מחם אינם בעצמם משהו דומה מאוד להטיה של תוצאות מדעיות, או להצגה מסולפת של עובדות מתוך ניתוח מגמתי שלהן?

בהמשך דבריו שם, מוזס מסביר מדוע נוצרת האשליה של הרפואה האלטרנטיבית:

עד לאמצע המאה ה־20 הושתתה הפרקטיקה הרפואית על הנחת היסוד ״פוסט הוק ארגו פרופטר הוק”(Post hoc ergo propter hoc): ייחוס תוצאה מסוימת באופן בלבדי לפעולה שקדמה לה בזמן. זו אחת השגיאות הנפוצות ביותר בחשיבה האנושית. חדירת השיטה המדעית לרפואה הקלינית נובעת מההבנה כי סמיכות הזמנים בין הפעולה לתוצאה אינה יכולה לשמש ראיה מכרעת לקשר סיבתי. המציאות מורכבת יותר: במערכת קיימים גורמים משפיעים רבים, והשפעתם עשויה להיות חשובה יותר מזו של הפעולה שכוונה לשינוי המציאות. ייעודו של הניסוי הקליני המבוקר הוא להפריד בין השפעת התרופה לבין השפעת הגורמים האחרים העשויים לחולל שינויים במצבו של החולה.

ההצלחות של הרפואה האלטרנטיבית מושתתות על הכשל המחשבתי הגלום ב״פוסט הוק ארגו פרופטר הוק”: השיפור במצב החולה המטופל בהומיאופתיה או בתפילות לבורא עולם מיוחס ל״טיפול״ בעוד שלמעשה מקורו קרוב לוודאי בגורמים משפיעים אחרים כמו הריפוי הטבעי והריטואל הטיפולי. זאת יש לדעת: כל טיפול בשפעת (בין אם באנטיביוטיקה ובין אם בהומיאופתיה) ינחל לכאורה הצלחה פשוט מפני שברוב המכריע של המקרים הגוף עצמו מתגבר על המחלה.

הריטואל הטיפולי הכולל הקשבה, העברת מידע וביטויי אמפתיה והבנה עשוי לגרום לשינוי עמדות, ציפיות, אמונות ומצב נפשי של המטופל. למרות חשיבותו מראים המחקרים כי במרבית המקרים האפקט של הריטואל הטיפולי מוגבל בזמן והשפעתו קטנה יותר ומשמעותית פחות ככל שהמחלה חמורה יותר.

תשומת הלב שלה זוכה המטופל היא ההסבר של מוזס לאפקטיביות של טיפול אלטרנטיבי, תשומת לב שאינה קיימת ביחסיו עם רופא מטפל קונבנציונלי. כאן שוב עולה השאלה, מה לכל זה ולתפילות, שבהן החולה והמתפלל אינם פוגשים זה את זה? יתר על כן, הרי בדיוק לשם כך נעשים ניסויים מבוקרים וכפולי־סמיות, כדי לנטרל את ההשפעות של פלצבו והשפעות פסיכולוגיות שונות. החולה אינו יודע על המתפלל ולהפך, וכך מנוטרלים כל האפקטים הללו שעליהם הוא מדבר (כגון אחוז החולים שנרפאים מאליו, שעליו הוא מדבר כאן). מאותה סיבה הניסוי מתבצע על קבוצה גדולה דיה, כדי לנטרל את כל ההשפעות הצדדיות הללו. יתר על כן, לפי הדיווח של שיינפלד וחבריו יוצא שדווקא כאשר אין השפעות כאלו ישנה השפעה חד־משמעית של התפילה, ואילו כשאין הקפדה על נטרול האפקטים המדומים (כשאין סמיות כפולה), דווקא אז התוצאות אינן חד־משמעיות. יתר על כן, מוזם עצמו מדווח בקטע שהבאנו למעלה על ניפוי של ניסויים שלא עמדו בסטנדרטים מתודולוגיים נאותים, ומראה לנו רק את מה שנותר. אז מה הבעיה כעת?

כל זה אינו מפריע למוזס לטעון שההשפעה של שיטות ״אלטרנטיביות״ כאלו נובעת מהשפעות פסיכולוגיות, או מהשפעת תשומת הלב שהחולים מקבלים, או מאפקט פלצבו. העובדה שהתוצאות שהוא מצטט הן דווקא אלו שעמדו בסטנדרטים מתודולוגיים שמטרתם למנוע את הבשלים הללו עצמם, נשכחת משום מה.

באשר לרפואה אלטרנטיבית, ייתכן שהוא צודק (חשוב לי לציין שנטייתי האישית היא חשדנית ביותר כלפי רפואה אלטרנטיבית, אף על פי שלא בדקתי את הנושא, וכעת אני ממש חושד בנתונים שמביא מוזס, ובוודאי בניתוח שהוא מנתח אותם).[11] אך לא ברור לי מדוע הוא כורך עמה את שאלת השפעת התפילות, הרי ראינו שעניין זה נבחן בכמה וכמה ניסויים במתודה קפדנית, כפי שהוא עצמו כותב בפירוש, ונמצא אפקטיבי גם בקיזוז כל האלמנטים המפריעים הללו (הפלצבו, היחס לחולה וכדומה). לפי הקריטריונים שהוא עצמו ושיינפלד מביאים, יש בהחלט מקום לכלול את התפילה בהגדרה של רפואה קונבנציונלית, ולא אלטרנטיבית.

ישנה כאן תופעה של תיאודיצאה (תירוצים דחוקים והמצאות אד הוק להצדקת הא־ל) אתיאיסטית. האתיאיסט משתמש בכל אמצעי כדי להצדיק את האל שלו, שעקרונית אינו טועה לעולם, אך פרקטית מכזיב בכל פעם מחדש.

עד כאן בעניין מחקרים רפואיים על תפילה. נעבוד כעת לסקור תחום אחר שבו נוצר קונפליקט שמבוסס על מחקר אמפירי באשר לאמונה הדתית.

הצפנים בתורה

בשנת 1994 פורסם מאמרם של דורון ויצטום, אליהו ריפס ויואב רוזנברג, חוקרים מהאוניברסיטה העברית, על אודות תופעות סטטיסטיות מרחיקות לכת במקרא.271 החוקרים הראו שאם משתמשים במתודות סטטיסטיות מסוימות, עולה שהמקרא מנבא אירועים לכל אורך ההיסטוריה עד ימינו. התופעה הזאת הובאה לראשונה לרשות הרבים בספרו של העיתונאי מייקל דרוזנין, הצופן התנ״כי,272 אך הבדיקות הסטטיסטיות שלה משויכות לצוות החוקרים המוזכרים למעלה.

המאמר פורסם לאחר שנים של ויכוחים עם המערכת ועם המבקרים מטעמה. הוא עורר, ועדיין מעורר, ויכוח גדול מאוד ברחבי העולם המדעי רבים מתווכחים על יושרם של עורכי המחקר ועל המדדים שהם הגדירו בניסוי שלהם, והוויכוח נראה קשה מאוד להכרעה. ישנם מומחים בעלי שם משני הצדדים, הן בין התומכים והן בין המתנגדים.

כבר כעת עלי להבהיר כי אין ברצוני לדון כאן בשאלת האמינות של התוצאות, כלומר לבחון אם אכן יש צפנים כאלה, ואם ישנן נבואות צפונות במקרא. אני גם לא מכיר את החוקרים המעורבים בעניין, ומבחינתי לכולם עומדת בינתיים חזקת החפות. המקרה הזה ישמש אותי כאן להדגים שוב את ההטיה האידיאולוגית של דיונים מדעיים בנושאים טעונים.

קשה להתעלם מהמתח ומהרגשות שהוויכוח הזה מעורר. גם אנשים מאמינים (כולל אני עצמי) נרתעים מאוד ממחקרים כאלה, שכן ישנה סביבם הרגשה של שרלטנות שמעוררת אי־נחת וחוסר אמון. רבים מן המתנגדים לתוצאות הללו הם אנשי מדע דתיים (אחד הבולטים שבהם הוא פרופ׳ פול סיימון, אחד מגדולי המתמטיקאים בעולם היום, שהוא עצמו יהודי חרדי משיקגו, ארצות הברית). אוסיף עוד שלפני שנים רבות אני אישית נשלחתי לבדוק את התופעה ואת אמינותם של החוקרים הללו, וחזרתי ואמרתי שעל אף תחושותי, כדי לתת חוות דעת רצינית דרוש מחקר שיטתי, ולא די בהתרשמות בעלמא. בסופו של דבר לא עשיתי מחקר כזה, ולכן אין לי עמדה מבוססת בנושא זה עד היום.

ובכל זאת, אצביע כאן על כמה תופעות שמאפיינות את הדיון בנושא. ראשית, רוב הביקורות מסתמכות על טענות שאפשר לזייף תוצאות כאלה, ולא על הוכחות שאכן נעשה זיוף במחקרים הללו. כפי שראינו למעלה, טענות כאלה אפשר להעלות כלפי כל ניסוי מדעי. כבר הזכרתי שהאמון הוא נשמת אפו של המדע, ולכן ההנחה הראשונית היא של מתן אמון, אלא אם כן הוכח בעליל אחרת. להאשים חוקר בזיוף בלי להביא לכך שום ראיה, זהו צעד חריג ביותר, ואי־אפשר להבין אותו אלא על בסיס ההנחה שהמבקר אינו מוכן לקבל בשום אופן תוצאות מסוימות של ניסוי. כלומר, דעותיו המוקדמות של המבקר גורמות לו לחשוד בעמיתיו בזיופים מכוונים. שוב, ההנחות המוקדמות גוברות על העובדות.

בתיאור ששמעתי בשם ויצטום (וכמובן, לא בדקתי) מתגלה עוד תופעה: בהקדמת העורכים לגיליון שבו פורסם המאמר, מתוארת לדבריו דרך החתחתים שעבר המאמר עד פרסומו. העורכים כותבים שהמבקרים שקיבלו את המאמר לבדיקה נדהמו למקרא התוצאות (וויצטום מוסיף שהם אף התנגדו לפרסום המאמר), והמערכת בכל זאת החליטה לפרסם את הדברים ולהניחם לפתחה של הקהילה המדעית (לדברי ויצטום, נגד חוות דעתם של המבקרים, שנראו למערכת מוטים ביותר). אמנם בהקדמת העורכים, שצילום ממנה מובא כאן, הדברים מתוארים בלקוניות, ולא לגמרי ברור אם מדובר בלשון המעטה, או שמא הדברים אינם תואמים בדיוק את התיאור המיוחס לוויצטום:

EQUIDISTANT LETTER SEQUENCES IN THE BOOK OF GENESIS

Doron Witztum, Elivahu Rips and Yoav Rosenberg searched the Book of Genesis looking for pairs of words spelled by picking out every d’th letter, where d is some integer. The pairs of words were names of personalities and dates of their birth or death taken from the Encyclopaedia of great men in Israel. When the authors used a randomization test to see how rarely the patterns they found might arise by chance alone they obtained a veiy highly significant result, with p = 0.000016.

Our referees were baffled: their prior beliefs made them think the Book of Genesis could not possibly contain meaningful references to modern-day individuals, yet when the authors carried out additional analysis and checks the effect persisted. The paper is thus offered to Statistical Science readers as a challenging puzzle.

כך או כך, דבר אחד עולה די בבירור מההקדמה הזאת, והוא שהמבקרים עיכבו את הפרסום מפני שחשדו בהטיה של התוצאות (לא ברור אם הם חשדו בכוונת זדון), ולא נתנו בהן אמון. יש לציין כי זהו מקרה חריג ביותר בספרות המדעית. גם מילות ההקדמה הללו של המערכת אינן חזון נפרץ (בלשון המעטה). דבר זה הוא עדות להטיה של אנשי מדע, ואולי גם ניסיון להצגה סלקטיבית של המידע לפני הציבור.

חשוב להבין שאם המידע המדעי שמפורסם ברבים עובר מסננות כאלה, קשה מאוד לציבור הרחב, ולאנשי המדע עצמם, לתת אמון בתוצאות מדעיות כבסיס לקבלת החלטות בנושאים טעונים. אם תוצאות שלא מתאימות לעמדתו האידיאולוגית של חוקר כלשהו אינן מתפרסמות, או שהן מסורסות ומעוותות במגמתיות, הדבר מטיל צל כבד על האפשרות להשתמש כנתונית מדעיים כבסיס לקבלת החלטות בנושאים ערכיים אידיאולוגיים או דתיים, וכן בכל נושא טעון אחר (כמו מעמד האישה, השוואה בין גזעים ולאומים שונים וכדומה). מבקר מדעי נטול פניות אמור לבדוק את התוצאות שנשלחות אליו דרך המתודה שבה הן מושגות, ודרך המשמעות המדעית שלהן עצמן. חשדות בזיוף ובהסתרת מידע רק בגלל מגמות אידיאולוגיות הן פעולות חמורות ביותר בתחום המדעי. כפי שאפשר לראות כאן, הן מאפיינות את שני הצדדים בוויכוחים הללו.[12]

היבט אחר ומשעשע של הוויכוח על הדילוגים במקרא עולה מן התיאור שלהלן. בשנת 1996 האוניברסיטה העברית הטילה על ועדת בדיקה מטעמה לערוך בדיקות מדעיות מקיפות באשר לתקפות התוצאות על אודות הצפנים במקרא. חברי הוועדה היו פרופ׳ ישראל (רוברט) אומן (שבינתיים זכה בפרס נובל) ופרופ׳ הלל פורסטנברג (שזכה בשנת 2007 בפרס וולף היוקרתי), שניהם מתמטיקאים דתיים בעלי שיעור קומה מדעי בלתי־מפוקפק, ושניהם אנשי סגל האוניברסיטה.

הבדיקה נערכה בשנים 1998-1996, והדו״ח פורסם כמה שנים לאחר מכן, הוא מופיע גם באינטרנט, ויש קישור אליו בערך ״צפנים בתנ״ך״ בוויקיפדיה. הערך הזה בוויקיפדיה (נכון לאוגוסט 2010) מתאר את הממצאים במילים האלה:

וועדה של מתמטיקאים בהשתתפותם של ישראל אומן והלל פורסטנברג בחנה את הטענה לקיומו של מידע סמוי בתורה בשנים 1996 עד 1998 [הדו״ח נכתב מאוחר יותר; מ״א]. הוועדה ערכה ניסויים נוספים שנועדו לבדוק טענה זו, וניסויים אלה לא הצליחו לאשש את הטענה.

לעומת זאת, באתר ״עולם היהדות והקבלה״[13] מובא הציטוט הזה מפיו של פרופ׳ אומן:

מבחינה סטטיסטית זהו הרבה מעבר לנדרש בדרך כלל. אמות המידה המחמירות ביותר שהוחלו אי פעם הן בין 1 ל־1000. התוצאות של ריפס [פרופ׳ אליהו ריפס, העומד בראש החוקרים את הצופן שבתורה; מ״א] משמעותיות לפחות ברמה של 1 ל100000 פשוט לא רואים תוצאות כאלה בניסויים מדעיים רגילים. הצופן התנ״כי הוא פשוט עובדה.

באתר זה מובאת גם רשימה של חוקרים שבדקו את הטענות על אודות הצפנים (מתוך ההשמטות הרבות, אני מניח שכוונתם היא להביא רק את אלו שתוצאות הבדיקה שלהם היו חיוביות) להלן הרשימה כפי שהיא מופיעה באתר ״עולם היהדות והקבלה״;

פרופסור אליהו ריפס. האוניברסיטה העברית.

פרופסור דניאל מיכלסון. האוניברסיטה העברית. פרופסור י. פיאטצקי־שפירו. אוניברסיטת ייל.

פרופסור ד. כשדן. אוניברסיטת הארוורד.

פרופסור י. ברנשטיין. אוניברסיטת הארוורד.

פרופסור רוברט קאס. עורך הסטטיסטיקל סיינס. פרופסור י.ת. תדאי. הטכניון.

ד״ר אלכס רוטנברג. האוניברסיטה העברית.

ד״ר משה כץ. מחבר “באותיותיה ניתנה תורה”.

ד״ר מנחם וינר. הטכניון. הפיסיקאי דורון ויצטום. מחבר”המימד הנוסף”. רוברט ג׳ אומן. חבר באקדמיה למדעים של ארה״ב.

הרולד גאנס. מפענח צפנים בכיר בפנטגון.

הסתירה באה על פתרונה בריאיון עם פרופ׳ אומן באתר ״nrg מעריב״ באוקטובר שנת 2007, שם הוא אומר;

אני מהאחדים שראה בסוגיה זו סוגיה מדעית שצריך לחקור אותה בכלים מדעיים. בהתחלה השתכנעתי שיש אמת בטענה ושאכן יש תופעה כזו, אבל לאחר ששמעתי טיעונים נגדיים וחקרתי את הנושא קצת בעצמי השתכנעתי שאין הוכחות.

כלומר מדובר כנראה בשינוי עמדה, והציטוטים הם מתקופות שונות.

אולם כעת הלכתי לבדוק את דו״ח הוועדה (שאליו מפנה הקטע שלמעלה, ועליו הוא מבוסס), ומצאתי דברים שונים. הרי לפניכם צילום מתוך הדו״ח, שמכיל את משפטי הסיום שלו:

We conclude that these results provide corroboration and extension of the results reported by Witztum, Rips, arid Rosenberg. Specifically, the proximity of els’s spelling famous Jewish personality names with els’s spelling their respective dates of birth and death and corarrm- nities of birth and death in the Hebrew text of the book of Genesis is very likely not due to chance.  ;

כיצד הצליחו להוציא מכאן את המסקנה המוצגת ב״ויקיפדיה״, שלפיה הדו׳׳ח ״לא הצליח לאשש את הטענה״? מה יש כאן, אם לא קביעה חד־משמעית שהתוצאות של ויצטום, ריפס ורוזנברג הן בעלות תוקף מדעי?

ושוב, אין בכוונתי לטעון כאן לעצם תקפותן של התוצאות (שגם אני אישית די חושד בתקפותן, וגם אומן חזר וסייג את מסקנותיו לגביהן). ברצוני רק לתאר את אופן הצגת המידע ואמינותו בוויכוח הרגשי הסוער הזה.

האם חוקרי אבולוציה יכולים להיות מוטים?

בהמשך למיטב המסורת של שיינפלד ומוזס, אני מרשה לעצמי לעורר את השאלה אם חוקרי האבולוציה, שבוודאי רבים מהם מוטים כלפי האתיאיזם, אינם מזייפים תוצאות ומטים ניתוחים מדעיים. כבר ראינו שחוקרים עושים זאת כאשר יש להם עניין אפריורי בתוצאות המחקר. רק לפני כמה שנים אחד מן ״ההיסטוריונים החדשים״ בישראל הוצג בבית המשפט ככלי ריק, לאחר שהוברר שבדה נתונים במחקר ״היסטורי״ שערך על אודות מוסר הלחימה של חיילי צה״ל במלחמת העצמאות.[14]

אבל בנושא האבולוציה אין צורך להרחיק לכת ולהיכשל בספקולציות. ישנם כמה תקדימים שבהם התברר שתגליות שתומכות בתיאוריה הזאת אכן נבדו, והציבור המדעי, כמו ציבור ההדיוטות, הוטעה. אחת הדוגמאות הידועות והבולטות לעניין זה היא ״איש פילטדאון.

בהקשרים נוספים הוויכוח עדיין ניטש על אודות תקפות של ראיות שונות, ועוד יותר על אודות מידת הזדון שהיתה בהטעיות השונות (ראו מקורות ב״וויקיפדיה״). דוקינס חוזר ומאשים את המאמינים בהטיות אידיאולוגיות, ללא הבאת הנמקות והוכחות. לאור מה שראינו כאן, דומה כי זוהי תופעו; שוודאי אינה נחלתו של צד אחד בלבד.

כאן המקום להזכיר ציטוט של סטיבן גולד עצמו, שהובא כבר בפרק השלישי. גולד כותב את הדברים האלה:

העובדה שהתפתחות הדרגתית הופרכה על ידי ממצאי המאובנים נשמרת כסוד מקצועי בקרב חוקרי המאובנים. אין כל ראיה במאובנים לציורי האבולוציה המעטרים את ספרי הלימוד שלנו. הם לא ניצפו מעולם בשכבות הסלע.276

כאשר המידע מוסתר באופן מגמתי, לא ברור מהן העובדות שבהן אפשר להשתמש כדי לגבש עמדה. אני מניח שמקרים אלו לא הביאו את מוזס וחבריו להטיל ספק בתוצאות ניסויים מדעיים בתחומי האבולוציה או בתחומים מדעיים אחרים (ובצדק, גם אני מניח שמדובר במיעוט קטן של מקרים). לעומת זאת, הניסויים שבודקים את האפקטיביות של התפילות, דווקא הם חשודים בעיניהם בהטיה מגמתית, וזאת ללא כל תקדים וראיה (לפחות הם אינם מביאים כאלה). מהי תופעה זו עצמה, אם לא הטיה אידיאולוגית ומגמתית של מחקר מדעי?

האם מדוכר כאן בהטעיה מכוונת?

ככל הנראה, רוב הדוגמאות הללו אינן מעידות על חוסר יושר, אלא על הטיה ומגמתיות ללא כוונת זדון. הרופאים והמבקרים שהוזכרו אכן משוכנעים כנראה שזוהי האמת המדעית. יש להניח שאם באמת היתה כאן כוונה להטעות, הכותבים היו פועלים ביתר תחכום. כשלים כה בולטים בעצם הדברים שהם כותבים מעידים על תמימות ולא על זדון. מסתבר כי אנשים אלו שבויים בקונספציות המוקדמות שלהם, ונותנים להן בלי משים להתערב בשיקול דעתם המקצועי. הם אינם מבחינים בין עמדות אישיות ובין חוות דעת מקצועית.

אך תמונה זו דווקא מחמירה את המצב. הטעיות בזדון לפעמים קל יותר לגלות. אדם ניכר בדיבורו, או בכתיבתו, ומבין השיטין אפשר לפעמים לשער שמדובר בהטעיה. דווקא התמימות והשכנוע הפנימי העמוק הם שמסוכנים יותר לדיון הציבורי והמדעי. כך הדברים נתפסים כעדות מקצועית, סמכותית ומהימנה, בעוד לאמיתו של דבר אין כאן אלא הנחות אידיאולוגיות מוקדמות ומגמתיות. יתר על כן, יש מעט מדענים החשודים  בנכונות להטעות ולסלף תוצאות בזדון, אולם אם אכן מדובר במי ששבוי בקונספציות האידיאולוגיות־דתיות שלו, מי יצא פטור מכך? כעת החשד או החשש מתרחב בהרבה.

צאו וחשבו כעת על אותו השופט ג׳ונס בבית המשפט בפנסילבניה, שלפניו התנהל המשפט על אודות בריאתנות, אבולוציה ותכנון תבוני (ראו על כך בפרק השלישי). אני משער שאין לו השכלה מדעית, ובוודאי גם לא זמן פנוי רב דיו כדי לבדוק את הטענות ואת הנתונים המדעיים של הצדדים השונים המופיעים לפניו. כמו כל שופט אחר, הוא ודאי מסתמך על חוות דעת של מומחים בתחומים הרלוונטיים. אולם מי יודע כמה הטיות מגמתיות וסילופים, תמימים או לא, היו שם? שני הצדדים בוויכוח הזה הגיעו טעונים ברגשות ובאידיאולוגיות, ומשום כך שניהם חשודים בחוסר דיוק מכוון, או לפחות בהטיות לא מודעות, ונראה שקשה להאמין למי מהם. האם לדעתכם אותו שופט היה נדרש לניואנסים הסטטיסטיים והפילוסופיים הדקים כל כך, ולגופם של הטיעונים שכרוכים בבחינת נושא כה מורכב? הוא ודאי סמך על חוות הדעת של המומחים, וכך היה ראוי לו שיעשה. אך לאור התמונה המתקבלת כעת, נראה שחוות דעת בנושא כה טעון אינן שוות הרבה, ולא משנה מאיזה צד הן מגיעות.

רק לצורך ההמחשה, חשבו מה היה מחליט שופט בישראל, לאחר שהיה שומע את עדותם המקצועית של שיינפלד ומוזס, בני־סמכא מוכרים בתחום הרפואה, על השפעת תפילות על חולים. ללא שום ספק, מסקנתו מעדויות אלו היתה שבאופן מקצועי הוכח כי אין כל ראיה להשפעות כאלה. אולי אם הסנגור היה משקיע מאמץ וקורא את חומר הרקע, ושם לב לניואנסים שהעליתי קודם, התוצאה היתה יכולה להיות אחרת. חשוב להבין שבמקרה זה מדובר בחומר נגיש לקהל, שכתוב בשפה ברורה ופופולרית. אך מה בדבר סקירת ספרות מקצועית ענפה בתחום מורכב וסבוך כמו אבולוציה? להזכירכם, במשפט שהתנהל בפנסילבניה דובר על קריאת חמישים ושמונה מאמרים וחומר מדעי רב, שבוודאי נכתב כולו על ידי בני־סמכא מקצועיים ומוכרים. האם לאותו שופט היתה בכלל בחירה בעניין? לאור דברינו כאן, דומה כי התפעלותו של דוקינס מהחלטתו של אותו שופט, ובוודאי המשמעויות מרחיקות הלכת שהוא תלה בה (ראו בפרק הרביעי בספרו), הן ״מעט״ מופרזות.

הערה לסיום: חשש ליושרה המדעית

סיכומו של דבר, נראה שהתמונה הזאת באמת מורה לנו שלא כדאי (אף שלא בהכרח בלתי־אפשרי) להשתמש בכלים מדעיים לבירור שאלות שבאמונה (כמו השפעת תפילות או צפנים במקרא). נראה כי אין בכך תועלת רבה לאור ההטיות שפגשנו כאן. יותר מזה, לא רק שהשאלות הללו לא תצאנה נשכרות, אלא אמינותו של המדע גם היא בהחלט עלולה להיפגע, ואף להביא לסיאוב המחקר והמתודה המדעית, או בלשונו של מוזס, ״פגיעה עמוקה ביושרה המדעית״. למרבה הצער, דבריו של מוזס נאמרו דווקא כנגד חוקרים שמצאו השפעה של תפילות על הריפוי בניסויים שאין שום עדות לפגם ביושרה ובמתודה שלהם. מדברינו עולה בבירור שהדברים הללו ראויים להיאמר בעיקר כלפיו וכלפי חבריו, אבירי האתיאיזם וה״יושרה״. מתברר שמדע ומחקר מדעי אינם מסתמכים ומושפעים רק מכלים תיאורטיים ואמפיריים, אלא גם מהאופי ומהשקפת העולם של האנשים שמשתמשים בהם, וכנראה אי־אפשר לזה בלא זה. אז אולי באמת לא כדאי להשתמש בכלים אלה לבירור נושאים כה טעונים?

הערות:

[1]         איברהים מרעי, יוסי בורנשטיין ויהודה שיינפלד, ״רפואה ותפילות מרחוק״, ״הרפואה״ כרך 141 חוברת ו, יוני 2002, עמ׳ 529-527.

[2]         בני מוזס, ״אשליית הרפואה האלטרנטיווית״, ״הארץ״, 15.6.2005.

[3]         בפרק הרביעי הצגנו גם ניסויים שבהם אפשר לאשש את האבולוציה, אך לא להפריכה. אמנם שם הטענה לא היתה ישית(כלומר טענה שמשהו הוא אפשרי), כמו במקרה שלפנינו כעת, אלא כוללת (טענה שמשהו הוא הכרחי), ולכן ניסוי בדבר יעילותן של תפילות הוא באמת בעייתי יותר.

[4]          השאלה היא, מהו בעצם ההבדל? כלומר, האם פרשנות כזו לא אומרת משהו דומה לזה שתפילות עוזרות? האם היא לא מערערת את האתיאיזם, או לפחות את המטריאליזם, בצורה רומח? זח לא ברור לגמרי, אולם לצורך הדיון כאן נתעלם מנקודה זו.

[5]         כך בדרך כלל מתייחסים, ובצדק מה, לתירוצים הדתיים שעושים תיאודיצאה, כלומר חצדק!. של הנהגת האלוהים כאשר היא אינה עומדת כהנחות האפריוריות שלנו. האריס ודומיו עושיוו תיאודיצאה אתיאיסטית. זוהי תופעה מרתקת ממש, ודומני שהיא טרם הוגדרה ואורוות. כספרות הדתית והפילוסופית

[6]         בעת סידור הספר לדפוס, ראיתי ביקורת קשה (שנראית על פניה הגיונית ומבוססת) על שלושה מהניסויים הללו. ראו כבלוג של Stephen Shopc, אם כן, ייתכן שחלק מההוכחות הניסיוניות ליעילות התפילה הן מפוקפקות, אבל הכשלים במאמר של שיינפלד ועמיתיו בעינם עומדים.

[7]         למה בכלל לעשות ניסויים כאלה אם תוצאה חיובית מראש לא תתקבל, ורק תוצאה שלילית, שמתאימה להנחות הראשוניות של החוקרים, תתקבל? במצב כזה היה אפשר לכתוב את הדיווח מיד, גם בלי לערוך את הניסוי כלל: לא התגלו השפעות של התפילח על ריפוי חולים.

[8]         דוגמה מאלפת כזו אפשר למצוא במאמרי ״מומחיותו של פוסק ההלכה כמעריך מציאות״, ״צהר״ ז, תשס״א, עמ׳ 121 (ראו גם בנספח ו כאן). שם הבאתי דוגמה מהוויכוח על ההומוסקסואליות שהוצאה בשנת 1973מה-dsm (רשימת התסמינים של אגורת הפסיכיאטרים באמריקה). האם יש חוות דעת מקצועית מוסמכת יותר מאשר זו של אגודת הפסיכיאטרים האמריקנית? אך מובן שאלו הם הבלים. הקביעה אם הומוסקסואליות היא מחלה או לא (בלי שום קשר לעמדה הערכית שיש לקורא, או לכל אחד אחר, באשר להומוסקסואליות) אינה קביעה מדעית, ולכן אינה יכולה להסתמך על שום חוות דעת של איש מקצוע. איש המקצוע יכול, לכל היותר (ובדרך כלל גם זה לא נכון), לקבוע אם יש לתופעה זו שורש גנטי, אם היא מולדת או נרכשת, כיצד מטפלים בה (אם בכלל הדבר אפשרי, ויותר מזה, אם בכלל הדבר דרוש) ומה המחירים שצפויים למטופל בכל דרך טיפולית. אך הקביעה אם הומוסקסואליות היא מחלה או לא, היא קביעה ערכית טהורה. אין למדע מה לומר עליה (גם במקומות שבהם בסיס המידע המדעי רחב מאשר זה שיש לתופעה זו).

והנה, את חוות הדעת הזאת מצטטים תחת כל עץ רענן, בכל ויכוח על הומוסקסואליות, כאילו היה כאן גילוי אליהו ממרום. הדובר הליברל תמיד מצפה שהקביעה המפתיעה הזאת תסיים את הדיון באחת, ותציג את יריבו עירום ועריה. משזה לא קורה, והלה ממשיך להתעקש ולעמוד על שלו, השמרן ה״פרימיטיבי״ מוצג כמי שאינו מעודכן בתוצאות המחקר המדעי, וכמי שמתחפר בעמדותיו באופן בלתי־רציונלי.

אין בכוונתי לערער על אמינותו של המדע, אלא רק להצביע עד כמה חשוב לתחום אותו למקום שאליו הוא שייך. התיחום הזה הוא חשוב מפני שהוא עשוי למנוע את השימוש שעושים הליברלים (ואולי גם אחרים) במדע, ונושאים בכך את שמו לשווא. לפעמים נדמה שהמדע בדורנו חדל להילחם בדת, כעת הוא פשוט מחליף אותה. מי שנושא בתואר אקדמי כלשהו נהיה מיד לבר־סמכא בכל תחום שבו הוא בוחר לפתוח את פיו, ומי שמהין להתנגד, מוגדר ככופר בעיקר. כל זאת בעוד במקרים רבים המתחפרים הלא רציונלים הם דווקא אלו שמשתמשים במדע לשווא, ודוגלים בשמו בעמדות ליברליות או אתיאיסטיות. להסבר מפורט יותר ולניתוח פילוסופי של התופעה, ראו מאמרי הנרשם למעלה.

[9]         איני מכיר את מוזס ואת השקפותיו הדתיות. אני מתייחס אליו בהמשך כמייצגו של האתיאיזם רק בגלל העמדות וההנחות שהוא מניח במאמרו זה. אני יודע שעמדות כאלו קיימות לפעמים גם אצל אנשים מאמינים, ובכל זאת אלו עמדות שראוי לכנות אותן בדיון שלנו כאן ״אתיאיסטיות״.

[10]      אפשר להציע הגדרות אחרות ל״אלטרנטיביות״, שלפיהן תפילה כן תיחשב לרפואה אלטרנטיבית (אבל אז גם כמה תרופות קונבנציונליות ייחשבו לכאלו. אולם אני בודק כאן את העקביות של מוזס כשלעצמה, ולא את השאלה לגופה.

[11] בעניין זה מומלץ לקרוא את ספרם המצוין של סיימון סינג וארזארד ארנסט ריפוי או פיתוי – רפואה אלטרנטיבית במבחן, תרגמה: דפנה לוי, ספרי עליית הגג, ידיעות ספרים, תל אביב,

[12] נושא של הימנעות מפרסום של תוצאות לא רצויות נדון במאמרה של טלי וישנה (עורכת הספר) ב״רשימות״ כאן: https://www.vishne.com/ta1i/essays/ssR1.com. עקב הטיות מסוג זה,

ארגון fda (רשות הבריאות האמריקנית) מחייב כיום את חברות התרופות להנגיש את תוצאות כל המחקרים שבוצעו, גם אלה שלא הובילו לתוצאה חיובית או רצויה לחברה, וזאת כדי למנוע הטיה בפרסום.

[14] הפרשה קרויה היום ״פרשת טנטורה״, והיא החלה בעבודת התזה של תדי כ״ץ, סטודנט להיסטוריה מאוניברסיטת חיפה, שנערכה בסיועו של אילן פסה (ממובילי קבוצת ההיסטוריונים המכונה ״ההיסטוריונים החדשים״). כ״ץ דיווח על טבח שערכו, כביכול, אנשי חטיבת אלכסנדרוני בפלסטינים חסרי מגן בכפר טנטורה, תוצאות המחקר פורסמו ב״מעריב״ בכתבה של אמיר גילת. בעקבות כך, בשנת 2000, הגישו אנשי החטיבה תביעה כנגד כ”ץ. ובית המשפט מצא אותו אשם בזיוף (הוא הודה שזייף את הממצאים משום שהוטל עליו לעשות זאת). בעקבות כך שללה מטנו האוניברסיטה את התואר שניתן לו. ראו את מהלך ההתרחשויות באתר חטיבת אלכסנדרוני באינטרנט.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of