נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

כתיבה משוייכת

בהמשך להשפעת התורה על הנביאים, דוגמאות לכתיבה משוייכת.

אין אנו מדברים אלא על משפטים יחודיים שיש בהם יצירה מסויימת, צירוף מושגים שהנסבות או הדעות צירפום. לתיאור של "ארץ טובה ורחבה מאד מאד" אין שום משמעות, ואין זה משנה בכמה ספרים הוא חוזר. שכן זהו ביטוי טריויאלי וצפוי. אך צירוף של מושגים זה לזה כשאין ביניהם קשר עצמי, מלמדנו על סבת הצירוף, למשל: יחזקאל אומר (ד ו) "ונשאת את עוון בית יהודה ארבעים יום יום לשנה יום לשנה נתתיו לך", יש כאן צירוף של שלשה מושגים: נשיאת עוון, ארבעים יום, יום לשנה. והנה אותם שלשה מושגים נמצאים גם בתורה: ארבעים יום יום לשנה יום לשנה תשאו את עונותיכם (במדבר יד לד). במקרה זה אנו יודעים כי יחזקאל מזכיר את ספר התורה, והיה לפניו המקור המדבר על ארבעים שנות המדבר (המוזכר כבר בעמוס ב יב). ברור שאין כאן צירוף מקרים. ויש הקבלה בתוכן של הדברים, אופן נשיאת החטא הסמלית של יחזקאל, מקביל לנשיאת החטא בפועל של אבותינו.

לעתים גם צירוף היכול להיראות מקרי, מתברר כמכוון ביותר, ואף רומז על התוכן:

בספר שופטים מסופר על בעל פילגש בגבעה המתארח אצל הזקן מגבעת בנימין, ומארחו אומר לו: וגם תבן גם מספוא יש ברחוב אל תלן.. וירחצו רגליהם ויאכלו". בטויים אלו מזכירים לנו את האירוח הלבבי לו זוכה אליעזר עבד אברהם בבית רבקה: "גם תבן גם מספוא.. גם מקום ללון.. ומים לרחוץ רגליו.. ויושם לפניו לאכל" (בראשית כד).

המשפט המופיע בשופטים: "סעד לבך פת לחם ואחר תלכו.. וירחצו רגליהם" מזכיר לנו גם את הכנסת האורחים הנדיבה של אברהם אבינו: "ורחצו רגליהם.. ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו" (בראשית יח ד)

אם ניתן היה לחשוב כי אין כאן אלא צירופי מקרים, באים הפסוקים הבאים המתארים את המנהג המחפיר שנהגו בו אנשי המקום: לין פה.. והשכמתם.. לדרככם והלכת.. רק ברחוב אל תלין ויבאהו לביתו וירחצו רגליהם ויאכלו וישתו.. והנה אנשי העיר אנשי בני בליעל נסבו את הבית .. ויאמרו אל האיש בעל הבית הזקן לאמר הוצא את האיש אשר בא אל ביתך ונדענו ויצא אליהם האיש.. ויאמר אלהם אל אחי אל תרעו.. הנה בתי הבתולה ופילגשהו אוציאה נא אותם וענו אותם ועשו להם הטוב בעיניכם ולאיש הזה לא תעשו דבר הנבלה הזאת" (שופטים יט)

והנה הם מקבילים בדיוק בסגנונם לתיאור התנהגותם הדומה של אנשי סדום:  ולינו.. והשכמתם והלכתם לדרככם.. ולינו ורחצו רגליכם.. לא כי ברחוב נלין.. ויביאהו לביתו.. ויאכלו וישתו.. והנה אנשי העיר אנשי סדם נסבו על הבית .. ויאמרו לו איה האנשים אשר באו אליך הלילה הוציאם אלינו ונדעה אתם ויצא אלהם לוט.. ויאמר אל נא אחי תרעו הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש אוציאה נא אתהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם רק לאנשים האל אל תעשו דבר (בראשית יח יט).

ברור כי אין כאן צירוף מקרים, ומחבר שופטים המעביר אותנו על פני ספורי בראשית, השתמש בלשונות ספורי אברהם, אליעזר, וסדום, מבלי לומר מלה מפורשת על שימוש זה שהוא עושה בספר בראשית ובלשונותיו.

השיטה הזו של כתיבה מרמזת, הינה עתיקה כימות הכתיבה הישראלית. אין אלו רמזים מתוחכמים, זוהי שיטה תמימה ושלמה בראיית המציאות וההיסטוריה. יותר נכון לכנות אותה כתיבה משוייכת, המאורעות משתייכים אצל הכותב באופן טבעי עם אירועים קודמים יותר והפרטים השוים עומדים לנגד עיניו כביכול במבנה מסודר. הסגנון שוה לא משום שהכותב מתכנן את הדברים בפנקס קטן קודם לכן, אלא משום שכך הוא תופס את ההיסטוריה כולה[1].

כך בירידה למצרים וביציאה משם, אנו מוצאים את הלשונות שבירידת אברהם למצרים "ויהי רעב בארץ" – "והרעב כבד בארץ". אברהם בא "לגור" (יב י), והשבטים "לגור בארץ באנו" (מז ד). "והרגו אותי ואותך יחיו" הריגת הזכרים והחיאת הנקבות, "קח ולך" "קחו ולכו", "כבד מאד במקנה בכסף ובזהב" (בראשית יג ב) "צאן ובקר ומקנה כבד מאד" (שמות יב לח). פרעה לוקה ב"נגעים גדולים" על דבר אברהם ושרה, ובנגעים ומכות על דבר בני ישראל, אברהם בשובו ממצרים עולה "הנגבה" (בראשית יג א) ובני ישראל עולים בנגב (במדבר יג יז) "וילך למסעיו" (יג ג, אברהם) "ויסעו.. למסעיהם" (שמות יז א). בין בית אל ובין העי הוא מקום חניית אברהם ומקום כניסת בני ישראל, "בית אל מים והעי מקדם".

עיקר הדבר אינו רק בשימושי לשון, אלא בהיסטוריה עצמה, ההיסטוריה של האבות חוזרת על עצמה במדה מסויימת, וחוזרת על עצמה בצורה ברורה אצל העם בהמשך דרכו, דרכו של אברהם מנגב לבית אל היא ההשראה והסימן לדרך העם כולו באותו מקום ובאותו שימוש לשון. ארבעת המלכים כובשים מצפון לדרום את עשתרות קרנים מושב הרפאים, הזוזים היושבים בהם [היא עמון], הררם שעיר, איל פארן, עין משפט הוא קדש ברנע, שדה העמלקי, חצצון תמר. המזרח התיכון כולו נכבש בידי המלכים, ואברהם שניצחם קנה לעצמו את הזכויות כולם. ואכן בני ישראל עוברים בדרכם לארץ במסלול הפוך באותם המקומות פחות או יותר: עוג מיתר הרפאים, ארץ בני עמון, אדום, מדבר פארן, קדש ברנע, עמלק, תמר. זוהי הסבה שהפכה את מעשי ארבעת המלכים לחלק מן התורה, ושציינה מקומות אלו במסעם של בני ישראל [והקבלה זו רמוזה בצורה מיוחדת במינה במלים מנחות, ראה לעיל: אחידות סגנונית]. זוהי ההתנהגות של העם כולו, ולא רק של הסופרים. כל בן חזר על מעשי אביו במקומות בהם עשה אותם, ובפרט מה שקשור למסורות על מקומות מקודשים, או שיש בהם ברכה.

מעשה אבות סימן לבנים, אינו "תירוץ", אלא אחד הכללים האלמנטריים להבנת ראיית ההיסטוריה הישראלית[2].

ונוסיף כאן עוד דוגמא נאה לצורת כתיבה זו. המדובר בשמוש של בעל מגלת אסתר בסגנון ספר בראשית, כאשר הוא מדבר על סיטואציה דומה לזו שבבראשית.

לא רק הלשונות מקבילים, אלא גם פרטי הסיפור: יהודי בעל חן מיוחד (1) נלקח בכח מביתו (2) עומד למבחן על עקרונות דתו  ומואשם בשל יהדותו (3) ואינו נכנע (4) שונאו נעזר באנשי ביתו (5) אך מציאת החן מטיבה את מצבו (6) בצירוף מקרים מוזר של קצף המלך על חלק משריו (7) כשהוא הלום יין ממשתאות וחינגות (8) לאחר שלשה ימי המתנה (9) הרהוריו של המלך באמצע הלילה משנים את התמונה (10) היהודי מקבל את טבעת המלך ובגדי מלכות (11) מרכיבים אותו וקוראים לפניו (12) ערבות הדדית ודאגה לאחרים משולבת בסיפור (13) והכרה בהשגחה האלהית שסבבה את כל המעשה (14). הסוף הטוב הוא כמובן מינוי היהודי למשנה למלך (15).

וכך "הערים" עלינו בעל מגלת אסתר, מבלי להזכיר את שם ה' או את התורה, הלך והשתמש בספר בראשית בצורה מתוחכמת ויפהפיה, כשהוא שוזר את המשפט המכריע בכל המגלה "מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" – יש כח שסיבב את כל המאורעות הללו למטרה מסויימת!

לא זו בלבד שהוא משתמש בלשונות שוים לספר בראשית בכל 15 הפרטים האלו, ישנן עוד מקבילות: הבטוי "ויפקד המלך פקידים בכל מדינות מלכותו" הוא יחיד בתנ"ך במגלת אסתר, ובחומש בראשית "יעשה פרעה ויפקד פקידים על הארץ וחמש את הארץ מצרים". [כן הבטוי "יום ויום" יחידי בתנ"ך באסתר וביוסף].

ניתן להצביע גם על העובדה שלבטוי "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית" שיצא מפי אחשורוש בתזמון מקרי הנראה כאלו אכן כך אירע, ישנה רק מקבילה אחת בתנ"ך "בא אלי לשכב עמי ואקרא בקול גדול", 'הצגה' זו ערכה כמובן אשת פוטיפר! (וכן, בראשית דרכה של אסתר: 'כי כן ימלאו ימי מרוקיהן', ובסוף הדרך המצרית: 'כי כן ימלאו ימי החנוטים', גם אלו יחידים בתנ"ך. גם הביטוי "ויתאפק" נמצא רק ביוסף בראשית מג' לא', ובמגילת אסתר ה' י').

סבת הקצף על הסריסים אינה מוזכרת בשני המקומות – כאומר "לא משנה מה היה התרוץ, הסבה העיקרית היתה – לישועת ישראל".

כמו כן הבטוי "אחר הדברים האלה" הנזכר בתנ"ך בסך הכל שמונה פעמים, מתוכם פעמיים בפרשת יוסף ופעמיים במגלת אסתר, משמעותו של הבטוי היא הצבעה ברורה על קשר בין "הדברים האלה" למה שהתרחש "אחר" אף שלכאורה אינו גלוי לעין – השגחה פרטית, [כמו שמפרש רש"י בכל המקומות את ההקשר].

ההשגחה מובילה את בני ישראל בגלוי ובסתר עד הסוף הטוב "להשמיד להרוג את כל חיל עם ומדינה ושללם לבוז", כיציאת מצרים בה "חיל פרעה" נשמד ובני ישראל "יצאו ברכוש גדול" כשביזת הים בידיהם.

רואים אנו כיצד ההיצמדות הלשונית בשלבים המקבילים היא שיטתית, בהתחשב בכך שאסתר ומרדכי גם הם מבני רחל, ושניהם נקלעים לסיטואציה דומה בה הם נתונים במפתיע בחצר המלך מנותקים מעמם בצלו של עימות עם אישיות בכירה שבסופו הם המנצחים ומביאים בכך להצלת העם כולו, ניתן לקבוע בודאות כי יש כאן שימוש מכוון של בעל מגלת אסתר בסגנון קיים של ספר בראשית.

שימוש כזה קיים בתנ"ך כולו, והוא כמין תחליף מכוון ל"ציטוט" המודרני [או: היווני], הקורא מזדהה בלי רצונו, ולפעמים אפילו בתת המודע בלבד, עם פרשיה נוספת מקבילה, אופייני הדבר לשאר תכונות הכתיבה המיוחדות שבתנ"ך.

ונזכיר כאן בקצור מתוך דברי החוקרים בנושא זה:

  • "התורה מנסחת ניסוח העלול להראות לקורא למה היא מתכוונת, אברם נוסע בשלשה מסעות.. דומים לאלה מסעיו של יעקב.. הנקודות הראשיות במסעי אברהם מקבילות איפה לאלה של מסעי יעקב, ואלה ואלה מקבילות לנקודות הראשיות של כיבוש הארץ לפי המסורת המשתקפת בספר יהושע.. הכוונה היא להראות שמה שאירע לאברהם אירע ליעקב, אחר כך לבני בניהם. הוא הדין בפסקה השניה על ענין אברם ושרי במצרים הביטויים שבפסקה זו מקבילים הקבלה מפתיעה למה שמסופר אחר כך בסוף ספר בראשית ובתחלת ספר שמות על ירידת בני ישראל למצרים ועל שיעבודם שם ועל שחרורם משם. אין לך כמעט פסוק או חצי פסוק באותה פסקה שלא יקביל בניסוחו למה שכתוב אחר כך על בני ישראל.. כל פרטיה ופרטי פרטיה של הפסקה מתחלתה ועד סופה. גם הפעם מעשי אבות סימן לבנים, אף כאן משמיע הכתוב שכאלו נתנה מראש הבטחה סמלית לאברם ולשרי שנתקיימה בבניהם ועשויה להיות מקור תקוה ובטחון לעתיד" (אנצ"מ ערך אברהם).

בנדון זה הגבול הוא דק, והפליא לעשות בפי' דעת מקרא שמונה מקבילות רבות בין ספרי התנ"ך, אך אנו נמנענו מלהפליג לכל בטוי לשון דומה, והדגשנו רק שימושי לשון ברמה שיש לראות בהם איזכור מכוון של פסוק ספציפי בתורה. למרות שהחוקרים מרחיקים לכת בנדון, וראה למשל אנצ"מ כרך ב' עמ' 495: "בעלילות גלגמש באים פסוקים המסיימים במלים שכב ולא יוסיף לקום, וזה מוכיח שהבטוי של הקינה הישראלית: נפלה לא תוסיף קום (עמוס ה ב) יסודו במסורת קדומה". לנו קשה לקרוא לדמיון זה הוכחה.

נביא כאן דוגמא, לחלק מן ההשוואות השונות, שלא השתמשנו בהם.

מתוך השוואתו של הופמן את ס' דברים להושע פרק ח:

הושע ח ד "הם המליכו ולא ממני" – דברים יז טו – "מלך ככל הגויים".

הושע ח ה  "חרה אפי בם" -דברים י יז – "וחרה אף ה'"

הושע ח ו "והוא חרש עשהו" – דברים כז טו "פסל מעשה ידי חרש".

הושע ח יב "אכתוב לו רובי תורתי" – דברים לא ט – כתיבת התורה.

הושע ח יג "המה מצרים ישובו" – דברים יז טז "ולא ישיב את העם מצרימה"

הושע ח יד "וישכח ישראל את עושהו" – דברים לב יח "וישכח ישראל עושהו"

[הופמן, פירוש לספר בראשית עמ' 182]

בכל אלו יש אמנם קשר עניני, אך קשה להצביע על השפעה ברורה של דברים על הושע. ברור כי לאחר שאנו יודעים כי דברים היה לפני הושע, יש כאן אות לשימוש בס' דברים, אך כהוכחה נפרדת לשימוש הושע בדברים לא השתמשנו ברמת השוואה זו.

נביאים ראשונים משתמשים זה בזה

הסופרים מחברי נביאים ראשונים השתמשו גם אחד בדברי קודמו, כמו שציינו בפרקים העוסקים בכך.

ונדגים כאן את משמעותו של שימוש כזה, הנוגע בשאלה מהותית מאד: האמנם ניתן להוכיח כי ספר יהושע ה"דטרוימיניסטי" (דהיינו שידע יפה את ספר דברים) קדם לספר שופטים העתיק ובו ראו החוקרים את ראשית הכתיבה הישראלית.

בין שאר הציונים שציינו בהקשר לשימוש שופטים ביהושע, נתמקד כאן בציון אחד מכיון שהוא מתפרס ע"פ שני פרקים שלמים בשני ספרים אלו.

פרק כ' מספר שופטים מבוסס על לשונו של ספר יהושע פרק ח' בצורה מפתיעה, ובכוונה ברורה ביותר. הפסוקים מובאים כאן כסדרם.

די במקבילות אלו בכדי להוכיח בבירור ששופטים נשען כאן על יהושע[3], הפרק בשלמותו כלשונו היה קיים ביהושע, וממנו נערך הפרק בשלמותו כלשונו בשופטים. "הנתקו מן העיר" של שופטים כתיאור עבר נסתר הוא אילוץ בולט הנובע מהרצון לדמות את הלשונות. וכן ברור שהכוונה בהשוואה זו להצדיק את המלחמה בבנימין מוצדקת על ידי הצגתה והקבלתה אל המלחמה בכנעני שורש התועבות. שימוש הפוך אינו בא בחשבון, ואין שום צורך להצדיק את המלחמה בכנעני, או להשוותה לבנימין.

בשני המקרים [בעי, ובגבעת בנימין] נכשל ישראל בהתקפה הקודמת אע"פ שהמלחמה היתה מלחמת מצוה, והוא יוצא למלחמה שוב על פי ה', בשניהם מופסק ספור הקרב על ידי פיסקה ולאחריה תיאור התערבות ה' כגורם הנצחון. הבטוי "עלה כליל העיר" [במקום עשן שביהושע] רומז כאלו העיר היתה קרבן כפרה על חטאיהם של בני בנימין[4], ובאמת מיד לאחר הטבח ההמוני ישנה מחילה, המאות המתחבאים במערה זכו לחנינה, וכן ה'פתרון' שהוצע לשבועת המצפה. עוד יש לציין כי כהקדמה למלחמה מתואר בשופטים כ י "לעשות לבנימין ככל הנבלה אשר עשה בישראל", בטוי הנמצא כצורתו רק עוד שני מקומות במקרא: ביהושע ז טו על החטא שבגללו נגפו לפני העי בראשונה "וכי עשה נבלה בישראל". והמקום הנוסף ששופטים רומז אליו – "כי נבלה עשה בישראל" (בראשית לד, אונס דינה – המקביל לפילגש בגבעה).

כבר הוכח לעיל כי מעשה פילגש בגבעה רומז בלשונותיו למעשים אחרים קדומים: מעשה אליעזר, מעשה סדום, מעשה דינה, וכעת גם מעשה העי, ברור שמחבר מעשה פילגש בגבעה בחר להשתמש בפרשיות שונות בתנ"ך, בכדי ללמדנו רעיונות חשובים אך ורק בדרך השוואת סגנון.

הנביאים וקודמיהם

גם מטבעות לשון של הנביאים עצמם עוברות מרב לתלמיד, ומצביעות על ידיעת התלמיד את נבואות הנביא הקודם לו וסגנונם.

כך למשל הבטוי "חי ה' אשר עמדתי לפניו" אופייני רק לאליהו (מ"א יז א, יח טו) ולאלישע (מ"ב ג יד ה טז).

את דברי אחיה (מ"א יד) "המת לירבעם בעיר יאכלו הכלבים והמת בשדה יאכלו עוף השמים" אנו שומעים בדברי יהוא בן חנני (מ"א טז) "המת לבעשא בעיר יאכלו הכלבים והמת לו בשדה יאכלו עוף השמים" ובדברי אליהו (מ"א כא) "המת לאחאב בעיר יאכלו הכלבים והמת בשדה יאכלו עוף השמים".

גם נבואת אחיה "והכרתי לירבעם עצור ועזוב משתין בקיר" חוזרת אצל אליהו "והכרתי לאחאב עצור ועזוב משתין בקיר".

והחוקרים אומרים על כך:

  • נבואת הפורענות של יהוא על בית בעשא (מ"א טז א) טבועה בסגנונה של נבואת אחיה השילוני על ירבעם בן נבט (מ"א יד י) נראה שהיה יהוא בן חנני.. כעין חוליה מקשרת בין אחיה השילוני ובין אליהו ואלישע.

ניתן לסכם כי שיטה זו של כתיבה משוייכת היא עובדה ברורה ממקומות רבים בתנ"ך.

הערות:

[1] בעיקר נושא זה של שימוש בלשונות קדומות כשיטה להקבלות מרומזות, כבר האריכו רבים כנודע, והוא מיסודות פירושו של קאסוטו לתנ"ך. ראה למשל גם בית מקרא קעא' (טבת תשנ') מאמרו של ע. כהן.

[2]גם בתקופת הבית השני נתפס מעשה אבות סימן לבנים כאחד המוטיבים המרכזיים בהיסטוריה היהודית, בפרט באגדות חז"ל כלל זה הוא אחד היסודות העיקריים. ואף מתקופות קדומות ביותר, כגון במגלת תענית, המשמרת אירועים החל מראשית ימי הבית השני, ישנם השוואות רבות שכאלו, ולמשל: בתאריך ז' באייר: חנוכת חומת ירושלים כשעלו ישראל מן הגולה, וכשגדרוהו בני חשמונאי. כג' באיר: לכידת החקרא, מושוית ללכידת דוד את מצודת ציון באותו מקום, ומצויין הוא מקום הקראין [אולי החקראין] עכשיו. טו' סיון: גלות אנשי בית שאן שהציקו לישראל בימי יון, וכן בימי דוד מלך ישראל, וכן בימי יהושע בן נון. טו' באב: כשגזרה המלכות שלא להעלות בכורים התחכמו החסידים והערימו על המשמרות, וכן בימי ירבעם בן נבט שהעמיד משמרות התחכמו החסידים וכו'.

[3]זה ענין חשוב ביותר, מאחר ושופטים נתפס כאותנטי, ואילו יהושע הלא "חוטא" בהזכרת התורה פעמים רבות. אך עצם ההבדל היסודי בתפיסת הכיבוש מוכיח כי יהושע הרואה את הכיבוש כ"הכל בא" ו"לא נפל דבר" מוכיח את קדמות יהושע, ושום חיבור שנכתב בתקופת ההתנחלות אינו יכול לראות את הדברים כך.

"אותם המאורעות מתוארים לפעמים בשני הספרים.. אין ל הניח שעיבודה הלאומי של פרשת הכיבוש בס' יהושע הרחיק לכת עד כדי ביטול גמור של המסורות השבטיות

 שהרי בס' יהושע נמצאים קטעים הדומים לאלו שבס' שופטים מבלי שהללו יופיעו שם (יהושע יג יג, יט מז, ובמיוחד יז יד-יח) נמצא שהנוסח המקורי נשמא לא אחת בס' יהושע דוקא, ואילו הנוסח של ס' שופטים מעיד על שינוי מכון (אופ' א,י,יט, כ-כא)", (אנצ"מ ערך שופטים עמ' 585).

[4]סבה פשטנית יותר לשנוי, משום שהמלה 'עשן' שימשה בשופטים כסימן לאורב (המקביל לנטיית הכידון), ואינה מתאימה שוב לתיאור המראה הסתמי של עיר בוערת.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of