1

כ רובד הרמז במקרא

 

כ רובד הרמז במקרא

המושג "רמז" בייחס לפירוש התורה, מעלה אסוציאציה של גימטריות, דרשת כתרי אותיות, וכיוצא באלו פרשנויות בלתי מבוססות. הייתכן "רמז" ריאלי, או שזו סתירה פנימית?

השימוש ברמזים וברמיזות בעולמנו, אינו שיטה ערטילאית, אלא אופן הבעה רגיל ומוכר בחיי היום יום, שאנו פוגשים אותו בין השאר בפרסומות. העיקרון הקריאטיבי בן ימינו מבוסס על משחקי מלים, המציגים משפט שנראה כתמים, אך באמת מסתתר בו גם רמז ברור למוצר אותו מפרסמים. כמובן שאדם אינו יכול לטעון שאין לנו אלא את "פשט" הפרסומת, אבל ה"רמז" אינו מוכרח… לעתים נדמה לאדם שהוא קלט את "עוקצה" של הפרסומת, אלא שבעל מקצוע המבין בפרסום, ישים לב לאלמנטים נוספים בפרסומת שלא נבחרו במקרה. המפרסם עצמו יוכל להסביר לנו גם את הניואנסים הקטנים ביותר של הפרסומת, הצבע שנבחר למסגרת, וסוג הפרח שהוצמד לכותרת. לימודי הפרסום מושתתים על העקרון שכל פרט קטן מצטרף לתמונה השלמה, מלבד המסר הישיר ישנם מסרים רבים עקיפים.

הרמז הוא אמצעי להבעת מסרים בידי כותבי טורים ונושאי נאומים, משתמשים בו גם בשפת הדיבור הבינאישית, ובכל המקרים האלו ברור לכולנו כי הכותב או הנואם בחר להשתמש בדרך הרמז מסבות שונות.

גם בתורה ישנם רמזים, לא פחות חדים מן הרמזים אותם אנו מזהים בחיי היום יום. וישנם גם כאלו שעולים מתוך ניתוח מדוקדק. בצד רמזים שאין אפשרות להוכיחם, אבל ידוע שחכם מבין רמזים, וטיפש לא כל כך… הרמז הוא דרך הבעה עדינה, ולא תמיד צריכים הוכחה בשביל לחוש אותו.

דרכי הרמזים בתורה הוכרו כשיטה מדעית, בפרט מאז פירושיו של קאסוטו שביסס את שיטות הרמזים בהשוואה לכתבים אחרים במזרח הקדמון. ההשוואה אינה אלא מלמדת אותנו שבמזרח הקדמון מקובל היה להתענג על רמזים כאלו, אבל אין הכוונה כאן שהכתבים הקדמונים שהגיעו לידינו היו משוכללים בשיטות הכתיבה כמו ספרי התורה, וגם קאסוטו מדגיש זאת. קאסוטו מראה לאורך כל פירושו כיצד משתמשים בצירופי מלים מסויימות בכדי לרמז על ענין קרוב בו השתמשו בצירוף מקביל.

דרך הרמז אינה רק עוד מימד בתורה, אלא בהרבה מקומות היא מימד המשתלב בפשט, שכן לפי פשט הכתוב קשה לפעמים להסביר מדוע ננקטו מלים או הטיות נדירות ובלתי שכיחות.

אם ניקח לדוגמא פסוק מוכר: "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" (בראשית כה כח), הרי שאין כאן אפשרות להסתפק בפשט או ברמז בלבד. ברור שפשט המקרא עוסק בציד שהיה מביא עשיו לפיו של יצחק (בראשית כז), אך מן הצד השני ברור שהלשון "כי ציד בפיו" המתאימה יותר לאריה שנתפס כאשר גויית צבי במלתעותיו, לא נכתבה כאן בכדי. הרמז כאן שקוף לפחות כמו הפשט: בפיו של עשיו יש ציד, איש ערום וחלקלק הצד את אביו הזקן בדיבורים.

מרמז שקוף, נעבור לרמזים נסתרים, כאלו שיכולים להיות צירוף מקרים, ויכולים להיות יופי מדהים של טקסט מושלם:

"ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו לכו ונמכרנו לישמעאלים…

ויעברו אנשים מדינים סחרים, וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעאלים..

והמדנים מכרו אתו אל מצרים", (בראשית לז).

כמה פלפולים נכתבו בכדי ליישב את הפסוקים אל נכון, החל מכמות בלתי מבוטלת של "מכירות יוסף", וכלה בהשערות אויליות על ריבוי מחברים ועורך סומא. הפסוק מערב את הישמעאלים במדינים וכותב במפורש כי הישמעאלים מכרו אותו למצרים, וכן כי המדינים מכרו אותו למצרים (ובנוסף שפוטיפר קנה אותו מיד הישמעאלים). אין ספק כי הישמעאלים הם המדינים – מדנים[1], ואין לפנינו אלא חילוף שמות משולש.

על פי דרך הרמז נוכל לראות את המשפט "והמדנים מכרו אותו אל מצרים" כמשפט מפתח מוסרי, סיכום עגום לטרגדיה אנושית: המדנים (המריבות) מכרו אח ממשפחתו לעבדות במצרים! לשם הסיום בשם החסר "מדנים" היה צורך להשתמש כמעבר בשם "מדינים" קודם לכן, לחזור ולרמוז שאלו הם בעצם הישמעאלים, ולסיים בתוכחה: המדנים מכרו אותו אל מצרים!

האם יכולים אנו להוכיח פירוש זה? כמובן שלא, אך חבל יהיה אם נידרש להוכחות בכדי לקלוט רגשות המובעים ביצירת אמנות.

קריאת הטקסט בתורה בשני רבדים מאירה אור שונה על משפטים סתמיים, כדוגמת "ויזד יעקב נזיד" הפותח את פרשת הכנת התבשיל התמים שדרכו נמכרה הבכורה ליעקב (השוה שמות יח יא: "כי בדבר אשר זדו עליהם"), או "ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות", שמתכוין גם לכך שלא ראה עשיו את האמת מאחורי התנהגותו הצדקנית של בנו עשיו. "ויראו כל העדה כי גווע אהרן", ראו, אך גם פחדו ("יראו") מהתוצאות של הסתלקותו (ר"ה ג.).

ולפעמים, אין אנו מוצאים את הרמז מרחף בעדינות מעל פני הטקסט, אלא נסחט ממנו בכאב, מתוך כמין שיבוש של הלשון המתבקשת, כמין עצירה פתאומית בתוך רצף הסיפור. כזה הוא הרמז "ויסע לוט מקדם" (בראשית יג יא), אשר חכמינו דחפו אותנו אליו.

לכאורה זהו תיאור תמים של היפרדות לוט מעל אברהם. ואילו חז"ל דרשו "ויסע לוט מקדם – הסיע עצמו מקדמונו של עולם", (בראשית רבה מא ז). האמנם סתם דרש, רעיון המוצמד אל הפסוק בצורה שרירותית? כך כנראה חשבו הפשטנים, אלא שהפשט התמים גרם לנושאיו לטעות: "ויסע לוט מקדם, כי סדום מערב בית אל", (אבן עזרא). כל מי שביקר אי פעם בארץ ישראל יודע כי סדום היא הגבול המזרחי של ישראל, ואילו בית אל היא על ההר, מערבית לסדום בצורה ברורה ביותר. ואכן פשט הפסוק תמוה, שד"ל כתב "שיעורו ויסע לוט אל מקדם", זהו בודאי פירוש הענין, אך מה גרם לתורה להתבטא בצורה משובשת שכזו הכותבת היפך המכוון? "מילת אל נשמטת במקומות הרבה" (שד"ל). אכן, אבל לא היכן שהשמטתה הופכת את המשמעות.

האמת היא שכל המשפט "ויסע לוט מקדם" מיותר, שכן כבר הוזכר לעיל כי לוט יצא מאיזור בית אל, וכי בחר לו את כיכר הירדן. התיאור הזה נראה מאולץ, כמו גם הצורה בה הוא משולב בתוך תיאור ההיפרדות: "ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן, ויסע לוט מקדם, ויפרדו איש מעל אחיו", אינה אחידה, שהרי הפרידה לא נעשתה לאחר הנסיעה. האילוץ הזה שולח אותנו לפסוק דומה: "ויהי בנסעם מקדם", (בראשית יא ב). דבר רגיל הוא בסיפורי האבות, שרומזים הם למעשי ימי קדם שבראשית התורה[2]. והנה נסיעתם של אנשי מגדל בבל מקדם, מקום מושב האנושות הקדום, הִיוְתָה התנתקות סמלית מהתמימות של ימי קדם, שאותה גילמו חז"ל ב"קדמונו של עולם" (ובמדרש אגדה יג יא הגירסה "קדמותו של עולם"), הנסיעה הזו נועדה לשם בקשת מקום מתאים למגדל העצמאות שלהם. אין ספק כי לכך רומזת התורה, כשהיא מכניסה ביטוי מאולץ זה בין בחירתו של לוט בככר הירדן – בחירה בפיתויי העולם, לבין היפרדותו מאברהם – ההיפרדות הסמלית ממקורו הרוחני, כנסיעה מקדם. כאן הרמז אינו עולה מן הכתוב במדה פחותה מן הפשט, והוא נצרך לשם הבנה אמתית של הכוונה הראשונה. הרמז הזה הוא תוצר של עיון, ולא קישוט בעלמא.

לפעמים מתרומם הרמז לנגד עיני הקורא, בנסיון לגבור על הפשט, כזה הוא הפסוק "למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך" (בראשית יב יג). הקדמונים התקשו, האמנם זוהי הרמה אליה מגיע ה'תרגיל' של אברהם, מכירת אשתו תמורת מתנות? ("האי קרא קשיא, וכי אברהם דאיהו דחיל חטאה רחימו דקודשא בריך הוא הוה אמר הכי על אתתיה בגין דיוטבין ליה?", זוהר תזריע נב.) 'חוקרי' המקרא האנטישמיים קפצו על המציאה[3], ומצאו כאן עוד הוכחה לנבזותם של העברים… אבל לכל פירוש שנעלה על דעתנו, ברור שהתורה לא היתה משתבחת באברהם על מחשבה כזו. ואף על פי כן אמרו חכמים "למען ייטב לי – יתנו לי מתנות" (רש"י). אכן, ברור כי אברהם לא דיבר עם שרה על המתנות (גם לו היה מעלה אותן בדעתו), ולא אמר אלא שבזכות הסכמתה לשקר תינצל נפשו ממוות.

אלא שהרמז, הזועק מן הפסוק, יכול להטעות את הקורא הפשוט, או את החוקר האנטישמי. התורה נכתבה בצורה כזו שהיא רומזת כאן על הסוף הטוב, כאשר לא רק ניצלו אברהם ושרה מפגיעת פרעה, אלא אף הוטב להם. את הסוף הזה לא יכל אברהם לדעת, אך הדברים מתוארים כאן בצורה של "ניבא ולא ידע מה ניבא", רובד לפנים מרובד. הקורא את דברי רש"י למשל, ולוקח רק את הרמז, יחשוב כי באמת אברהם התכוין למתנות, ויגיע לתוצאה מגוחכת. ואילו זה שינסה לקרוא כאן את הפשט לבדו, יתפלא מאד על סגנונו ה'עסקי' של אברהם, אין לנו דרך אחרת כי אם להבין שישנם בתורה שני רבדים.

שורה שלמה של שיטות אמנותיות חושפת סוגים שונים של רמזים, לפעמים הפיסוק מהווה רמז, כדוגמת: "וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר", (בראשית לה כב). המשפט "ויהיו בני יעקב.." הוא לכאורה פתיחה של מנין בני יעקב הסמוך לו, אך הכנסת הפתיחה לתוך הפסוק המסיים את מעשה ראובן, סומכת את שמיעת ישראל לכך שנשארו בני יעקב שנים עשר, וראובן לא נדחה מן המשפחה מחמת מעשהו (השווה לעומת תמר כלת יהודה).

ולפעמים אי הפיסוק מהוה גם הוא רמז, כך "צללו כעופרת במים אדירים", האם המדובר על מים אדירים, או שמא המצרים האדירים הם הצוללים במים? מסתבר ששניהם גם יחד חברו לצלע הזו של השיר.

צלילה לתורת הרמז שבכתבי הקדש, מגלה עוד ועוד רמזים, בכל הגוונים והמינים, קלילים בצד עמוקים, פיוטיים מול נוקבים. מי שעין בוחנת לו להבדיל בין פרפרת לבין רמז אמיתי, יגלה אט אט מימד חדש בכל התורה כולה. ולאחר ההכרה בשיטתיות הרמזים, לא רחוקה הדרך מהבנתם של רמזים רבים ש'אין עליהם הוכחה', אבל "די לחכימא ברמיזא"[4].

  • השימוש במלים נדירות לצורך לשון נופל על לשון ידוע אצל מפרשי התורה (רש"י בראשית ג טו, בעלי התוספות במדבר לג ד, ר"ן נדרים לז:, שטמ"ק ב"ק ב: א"ע בראשית ג כה, שמות כב ה, רשב"ם שמות טו ה). לדוגמא: "גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב", "ונשבר או נשבה", וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו", "קרשיו קרסיו", "בשגם הוא בשר", "מזה בידך ויאמר מטה", "ותכלינה שבע שני השבע ותחילנה שבע שני הרעב", "ופסח על הפתח", ועשית לאהרן ולבניו ככה ככל אשר צויתי אותכה", "שלח העז את מקנך", "ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר", "וירא את הקיני… ושים בסלע קניך".

יש להוסיף כאן, כי לפעמים הרמז יכול גם להוציא מכלל הפשט, כך למשל בספר שמואל נאמר "ושמואל שוכב בהיכל ה' אשר שם ארון אלהים" (ש"א ג ג), לפי ההלכה אסור לשכב בהיכל ה', ולכן פירשו חכמים כי שמואל לא שכב בהיכל ה' ממש. האמנם 'תירוץ' בעלמא? אם נתבונן בהמשך הענין, הרי שהתגלות ה' בשילה היתה ענין מיוחד, ובהמשך הפרק נאמר "ויוסף ה' להיראות בשילה כי נגלה ה' אל שמואל בשילה", באמת מימות המדבר לא נתגלה ה' בין הכרובים, דבר שזכו לו רק משה ושמואל, כפי שמודגש בתהלים "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם, בעמוד ענן ידבר אליהם" (תהלים צ). ולכן הדגשת מציאות הארון לא באה אלא להסביר את מעלת ההתגלות, מבלי להיכנס לפרט של מקום שינת שמואל, עיקר מה שבאו לומר הוא שהיה בקירבת הארון וכך נגלה אליו ה'.

ולפעמים נדמה הרמז כרחוק מן הכוונה, אבל כבר בימים ההם, ימי כתיבת הדברים, היו רגילים להתבטא ברמיזה כזו. כך למשל דרשו חכמים את האמור בפרשת נח "קץ כל בשר בא לפני, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ", שהיו מוציאים זרע לבטלה. מה שנרמז במלים "השחית את דרכו על הארץ", שפכו על האדמה דרך השחתה. אבל ברור שפשט הדברים שכל דרכי בני האדם על האדמה היו מושחתות. ומן הצד השני הביטוי הזה אכן משמש לרמוז על השחתת זרע "ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו", לכן אפשר לומר שהביטוי "השחתה על הארץ" היה באמת רומז להשחתת זרע, והתורה השתמשה בו כדי לרמוז גם על החטא הזה בין שאר ההשחתות.

הערות:

[1]כמו שעולה ממקומות אחרים במקרא שהמדינים היו נודדי מדבר ומתחלפים בישמעאלים (בשופטים ח כד נאמר על המדיינים "כי ישמעאלים הם"), וכן מוזכר כאן שבאו הישמעאלים מגלעד, ולא מערב או מארץ בני קדם. החילוף בין מדנים מדינים וישמעאלים מוסבר ע"י גריניץ (יושס"ב 100) כחילוף רגיל בזמנם, ולדוגמא הוא מביא מכתב המדבר על שבט מסויים ומחליף ארבעה פעמים את הכינוי לשבט.

[2]כך באותו ענין עצמו ראה לוט את ככר הירדן "כגן ה'", אך מהו גן ה' ידע רק מי שקרא את פרשת בראשית (ובפרשת נח מוזכר "מן האדמה אשר אררה ה'" – בראשית ה ל, ויהודה אומר: גם דמו הנה נדרש – בראשית מב כב ע"פ "את דמכם לנפשותיכם אדרוש" של בראשית ט ה).

[3]"רוב מפרשי זמנינו שניגשו אל השאלות האלה מתוך חוסר אהדה לישראל ולתורתו ונקטו בשיטה שקשה לחשוב אותה לשיטה מדעית טהורה… הולצינגר כתב למשל שהסיפור מגיד לנו כי אברהם "מתוך נבלות מבישה מפקיר את אשתו לתאות שליט נכרי ומעסק מטונף זה מפיק תועלת חמרית"… ברור הדבר שבמפרשים אלו חסר הרגש הנכון של האוביקטיביות המדעית ובמקומו באים בהם משפטים קדומים נגד עם ישראל" (קאסוטו, אברהם וארץ היעוד עמ' 238).

[4]מעניין לציין למחקרו של ש. וואלדבערג (תקצג, מהדורת צילום, הוצ' 'מקור' י-ם תשל) "דרכי השינויים" בו הוא מראה את השיטתיות של דרשות רמז ואגדה רבות מאד, וכיצד הן מתבססות על קריאה שונה של הטקסט המקובל.