לֵך!

אברהם ונמרוד מנהלים ויכוח פילוסופי מסקרן, נמרוד דורש מאברהם לעבוד את האש ואברהם מנסה לברר מה כל כך מיוחד באש, למה לא מים או ענן או רוח או בן אדם? – הוויכוח מסתיים בהשלכת אברהם לאש.

כך מתואר הוויכוח ביניהם בבראשית רבה (פרשת נח פרשה לח סי' יג):

נסביה ומסריה לנמרוד. אמר  לו, נסגוד לנורא (-נעבוד לאש). אמר לו אברהם, ונסגוד למיא דמטפין נורא (-ונעבוד למים שמכבים את האש). אמר לו נמרוד, נסגוד למיא (נעבוד למים). אמר לו, אם כן נסגוד לעננא דטעין מיא (נעבוד לענן שטוען את המים). אמר לו, נסגוד לעננא (-נעבוד לענן). אמר לו, אם כן נסגוד לרוחא דמבדר עננא (נעבוד לרוח שמפזרת את הענן). אמר לו, נסגוד לרוחא (-נעבוד לרוח). אמר לו, ונסגוד לבר אינשא דסביל רוחא (-ונעבוד לבן אדם שסובל ומכיל את הרוח). אמר לו, מילין את משתעי (-מילים אתה מספר), אני איני משתחוה אלא לאור, הרי אני משליכך בתוכו, ויבא אלוה שאתה משתחוה לו ויצילך הימנו.

מה עומד מאחורי הוויכוח הקדום והסתום הזה בין אברהם לנמרוד? מה פשרו ומה משמעותו?

ראשית, קץ ואמצע

אדם הראשון רואה את ההתחלה, את הראשית של הבריאה. נח רואה את הסוף, את "קץ כל בשר". אבל אברהם רואה רק את האמצע, שם באמצע הקצוות בלתי נתפסים.

התפיסה הרגילה שלנו לא הצליחה להבקיע מאותה נקודת אמצע בדיוק, למרות ההתקדמות המדעית העצומה, אין באפשרות המדע לפרוץ החוצה מתוך המסגרת. לפנים הסתובב מיתוס שהעולם עומד על גבי ארבעה פילים שניצבים על צב, היום יש הסברים אחרים משכנעים יותר, אבל המסגרת לא נפרצה אנחנו עדיין רואים רק את הפילים והצבים. אנחנו לא רואים את ההתחלה וגם לא את הסוף. המדע אמנם הצליח לגלות סדרה ארוכה של צבים ומצבים ומערכות עצבים וחוקים וצווים. אבל במהות המצב לא השתנה. המרחק מהבנה מלאה נותר אינסופי.

ולמרות זאת ובגלל כן, אברהם יוצא מחוץ למערכת – "ויוצא אותה החוצה". הוא מוצא את הראשית של הבריאה למרות שהוא מצוי בתוך תהליך, באמצע, בלי יכולת להביט לקצוות של התהליך. הוא רואה את הראשית, וכך הוא הופך בעצמו לראשית – אב המון גוים. אלה תולדות השמים והארץ בהבראם – באברהם. כלומר, אברהם הוא הראשון משום שהוא מגלה את הראשוניות בתוך רציפות שנראית כאינסופית[1].

אברהם מאופיין במידת החסד – תִּתֵּ֤ן אֱמֶת֙ לְיַֽעֲקֹ֔ב חֶ֖סֶד לְאַבְרָהָ֑ם" (מיכה ז כ)[2]. הראשית של כל תהליך היא בחסד משום שהרצון להעניק, לבנות ולעשות שייך לחסד, ואילו הדין מצמצם, מגביל ומדייק את החסד. הראשית היא לכן בחסד – עולם חסד יבנה (תהלים פט ג).

המים נמשלים לחסד משום שהמים מביאים איתם השפעה וחיבור, המים מצמיחים ומחיים, כשמחברים מים וקמח או מים ועפר הם נעשים עיסה או טיט. לעומתם האש משולה לדין, האש שורפת ומייבשת את המים. חורבן הוא לשון חרֵב – יבֵש ללא לחות, ללא מים וללא חיבור. אפר הוא "לאו בר גיבול", משום שהוא נוצר כתוצאה מיסוד האש.

אברהם מוצא את עצמו בעולם ששרוי באמצע תהליך, אברהם יכול לתפוס את העולם כאינסופיות נצחית וחסרת משמעות, חסר פשר, חסר גבולות וחסר תכלית, סתמיות שאין לה צורה ואין לה כיוון. עולם כזה בלי גבול הוא לא טוב, הוא חסר ערך.

אברהם מבין שהעולם הוא טוב ובעל ערך, ולכן יש לו התחלה ויש לו תכלית, ומאחוריו מסתתרים כוונה ורצון עמוקים.

נמרוד רואה את העולם כמו אש, כמידת הדין. הדין כשלעצמו, כמטרה בפני עצמה אינו בעל ערך, הדין רצוי רק עד כמה שהוא משמש לקיום העולם, כשהוא מדייק ומתאים את החסד. ומכיוון שנמרוד סבור שהעולם הוא סתמי וריק מתוכן, ושום דבר לא מסתתר מתחת לקליפתו החיצונית, הוא סבור שהעולם במהותו הוא אש.

נמרוד מבחין שהאש מזינה את עצמה, ולכן היא דומה לעולם שבעיניו אינו אלא מעגל שמקיים את עצמו. ואכן, אברהם מרמז לנמרוד שהתפיסה שלו מובילה לרגרסיה אינסופית או ללולאה, ונמרוד מאמץ את העיקרון בשתי ידיים. נמרוד הוא טיפוס מעשי, והוא משיב על השאלה התיאורטית במעשה נחרץ. אש, מים, ענן, רוח, אדם ולבסוף האדם מושלך אל האש, זה מעגל סגור שנמרוד מקדם בברכה.

נמרוד לא מחפש תשובה לשאלה הגדולה, איך מסבירים את המעגל או את השרשרת האינסופית, איך יוצאים החוצה מתוך המערכת, איך מעדיפים כוח אחד על פני כוח אחר, על השאלה הזאת הוא ויתר כי הוא סבור שאין אפשרות להשיב עליה, או בלשון מודרנית – "השאלה הזאת חסרת מובן".

בעת החדשה, נראה שבמידה מסוימת העולם עובד כמו שעון גדול. כל החלקים שלו מסתובבים בהתאם לחוקים, מנגנונים וכוחות מדויקים. ובתוך כך קמו הרבה טיפוסים מעשיים שהחליטו שהשעון הוא השען של עצמו, שהמערכת עורכת את עצמה ושהמנגנון מארגן את עצמו בעצמו.

בירה אחת דולקת

רוח אחרת היתה עם אברהם, אברהם מחפש הסבר. בבראשית רבה (פרשת לך לך פרשה לט סי' א):

אמר רבי יצחק, משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה (-בית גדול) אחת דולקת אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר, תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו אני הוא בעל העולם.

כאן מתואר שאברהם רואה את העולם כבית גדול דולק, זאת אומרת, גם אברהם מוצא שהעולם דומה במידה מסוימת לאש, אם כן מה ההבדל בין אברהם לנמרוד?

ההבדל ברור, אצל נמרוד האש היא סתמית, מעגלית ואקראית, ואילו אצל אברהם האש מאירה את הבירה, הבית בנוי ומתוכנן ויש לו מטרה מוגדרת.

האש בבירה, לדידו של אברהם, משמשת את הבירה ומאירה אותה. האש היא כלי שמשמש את החסד. כך אברהם תופס את העולם, החומר בעולם משמש את הרוח. העולם הוא טוב ובעל משמעות, והחומר והאש נועדו כדי להאיר אותו.

זאת ועוד, הבירה דולקת והולכת לקראת תכלית. הדלקה עצמה היא כוח שנע לקראת תכלית, כמו – "מה פשעי ומה חטאתי, כי דלקת אחרי", העולם שועט קדימה ולא סובב במעגל נצחי.

בירה במדבר

אכן, המדרש ממשיל את אברהם לאדם שעובר ממקום למקום ובאמצע הדרך הוא נתקל בבירה, זאת אומרת, הבירה מופיעה בדרך באופן בלתי צפוי. כך במשנת רבי אליעזר[3], נמשל אברהם לאדם שמהלך במדבר ומוצא בירה דולקת, כלומר, דווקא הניגוד בין המדבר לבית המואר, הוא זה שמוביל למסקנה.

כלומר, כשאברהם מתבונן, הוא תופס שהעולם כולו הוא בלתי סביר, העולם כולו הוא חידוש עצום ובלתי מתקבל על הדעת. המדבר, ההעדר, החיסרון הם הדבר המתבקש, ואילו העולם המלא, הגדוש והמואר הוא דבר מוזר מאד.

לכן נאמר לאברהם "לך לך", משום שזו הדרך לצאת מהמעגל, מהשגרה וההרגל, להיחלץ מהמערכת הסגורה והתרבות השלטת ולראות שהעולם הוא בלתי מתקבל על הדעת. המצב הנתון לא מעורר שאלות ולא מחייב תשובות, רק אדם שבא מבחוץ רואה בבהירות שמה שנדמה כמובן מאליו הוא בלתי אפשרי. החידוש שבמעבר ממקום למקום שופך אור על כך שהעולם כולו הוא חידוש.

אברהם לא עומד במקום, אלא הולך תמיד כמו מים ששוטפים תדיר, "זכור אב נמשך אחריך כמים", משום שהעולם בעיניו הוא דרך, דרך שיש לה התחלה ויש לה תכלית, והוא אף מצטווה שוב – "התהלך לפני והיה תמים". עולם שהוא דרך, עולם שמצוי במהלך ואינו סטטי או לולאתי, הוא עולם שמוביל אל בוראו.

היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד

הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק א הלכה ג) מציג את התמיהה של אברהם על העולם, באופן הבא:

כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה, היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו.

ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, וידע שכל העולם טועים.

הוכחה זו הביא הרמב"ם גם בהלכות יסודי התורה (פ"א ה"ה), והרחיב בה במורה נבוכים (ח"ב פ"א). אלא שהרמב"ם ביסס את ההוכחה הזאת על עשרים ושש הנחות אריסטוטליות, ולכן לא ברור שההוכחה הזאת עדיין בתוקף כיום לאחר שאריסטו וחלק מהנחותיו ומופתיו נזנחו. זאת ועוד, הגלגל הנוהג תמיד, עליו מדבר הרמב"ם, שייך גם הוא לתפיסות עבר. ועל כל פנים כיום לא ברור שיש בתמיהה, היאך הגלגל סובב תמיד יתרון על פני השאלה הגורפת – מדוע בכלל קיים משהו, שהרי תנועת גרמי השמים מצייתת לעקרון ההתמדה (ראה בהמשך).

בשורות הבאות אנסה בכל זאת לטעון  שהתנועה המתמדת לא מניחה את הדעת, לאו דווקא באותו אופן שאליו התכוון הרמב"ם, אלא כזה שמתאים לתפיסות הרווחות כיום.

נכון הדבר, הגלגל כבר לא מקובל, אך כיום ידוע שהחומר כולו מצוי בתנועה, החל במיליארדי הגלקסיות שנעות במהירות אדירה ועד החלקיקים הקטנים של החומר שנעים בתזזיתיות.

ומצד שני, על פי עקרון ההתמדה (אינרציה), כל גוף יישאר במצב בו הוא נמצא, במנוחה או בתנועה, אם לא יפעל עליו כוח אחר שישנה את מצבו, דהיינו יניע אותו ממנוחתו או יבלום את תנועתו. לכן, התנועה הפכה בעיני רבים למובנת מאליה, התנועה היא מצב נתון כלשהו.

ועדיין, התמיהה לא נעלמה, איך יתכן שדבר נע – כל דבר שנע בעולם – בלי הגבלה. השכל הישר מתקשה לקבל את זה, למרות שכמעט אפשר לראות בעיניים שהירח נע בהתמדה בחלל בלי הגבלה. זאת לא סתם ארוחת חינם אלא ארוחת חינם שועטת באנרגיה בלתי מתכלה.

מדוע קשה לקבל את זה? – יתכן שהעניין הוא כזה, התנועה היא חידוש, יש בתנועה התחדשות תמידית, התנועה היא סדרה של מצבים משתנים, ולכן גם אם התנועה המתמדת לא נחשבת משום מה לפלא פיזיקלי היא בוודאי פלא פילוסופי – איך יתכן חידוש תמידי?

מדוע חידוש או שינוי דורשים הסבר? – יתכן שהחידוש הוא מוקשה משום שהוא חריגה מהמצב הפשוט ולכן נדרש כאן הסבר, נדרשת תשובה לשאלה מדוע כך ולא פשוט יותר. הפשטות היא הדבר המינימלי, הראשוני, הטבעי והמתבקש יותר, הפשטות לא מחייבת הסבר נוסף[4].

בנוסף השינויים כולם הם חסרי מובן, שהרי אם הדברים והמצבים הוכרחו להתקיים עד כה כפי שהיו עד כה ובמקום שבו הם היו, מדוע כעת הם כבר אינם מוכרחים לכך, ואם הם לא הוכרחו להתקיים כפי שהיו, מדוע הם היו שם קודם לכן.

אי אפשר שיסבב הדבר את עצמו

מעבר לכך, הרמב"ם אומר, "אי אפשר שיסבב הדבר את עצמו". במונחים של ימינו נשאל כך: איך יתכן שדבר יניע את עצמו, אדם לא יכול למשוך את עצמו בציציות ראשו. דבר יכול רק לנוע ביחס לדבר אחר שמתנגד אליו.

כל התהליכים בעולם הם תגובת שרשרת אדירה של תנועות שמשפיעות על תנועות אחרות וכך הלאה, התנועה היא תמיד מעבר של חלקיקים וכוחות כתוצאה מלחצים ומתחים. אבל ההתחלה היא מאד בעייתית, מה היה הגורם הראשון בשרשרת? שינוי נובע מתוך דבר שלא נמצא במקום שלו, או מתוך דבר שמצוי במתח, בחוסר איזון, אבל איך התחילו השינויים כולם?

אברהם "משוטט בדעתו" וכביכול "עובר ממקום למקום" והוא רואה שהעולם דולק, שהעולם הוא חידוש בוער, אי אפשר עוד להביט בו בשיווין נפש. כך אברהם יוצא מחוץ למערכת ורואה אותה כפי שהיא באמת.

ללגימה מ"מרד המכונות" – ספרו של יהוידע הכהן לחץ כאן. למידע נוסף אודות הספר לחץ כאן. להזמנת הספר: m05484760@gmail.com.

[1] כך כתב משך חכמה (פרשת בחקותי פסוק ה) וזו לשונו: ולכן אדם הראשון קרא שמו ה', שהוא ראה הפעולות איך נעשו והיסודות איך נבראו, שזה מה שמורה איך השם הוא נותן הצורות והבריאה ביסודות. ולזה אמרו במדרש (בראשית רבה יז, ד) אני ה' – הוא שמי, הוא שמי שקרא לי אדם הראשון. אבל אברהם הכיר הטבע והתבונן בה, ומדרכי הטבע והליכותיה הבין מפעלות תמים דעים, והכיר היוצר מתוך הצורה, ויש מנהיג לבירה זו (שם לט, א). ועל זה מורה שם "אדנות", ולא היה אדם שקרא להקב"ה אדון עד שבא אברהם. כי שם ועבר ומתושלח ידעו הויות הנמצאים בחידוש מהשם, מקבלת אדם הראשון, והשיגו דרכי ה' מן הסבה אל המסובב, ומהעילה להעלול, ומן המוקדם אל המאוחר. לא כן אברהם, השיג מן המסובב ומן המאוחר למוקדם, עד כי השיג היוצר השם האמיתי, שהוא בראן וחדשן מן האפס וההעדר המוחלט, ועל זה יורה שם אדנות, והשגה זו העיקרית בכוונת הבריאה. לכן אמרו (בראשית רבה יב, ח על הפסוק "אלה תולדות השמים והארץ) בהבראם" (בראשית ב, ד) – באברהם. וכמו שהאדם שאינו מבין על מציאות והשגחת הבורא, רק מן הנבראים יודע ומבין שנבראו, ומושגחים בפעולות בורא מחויב המציאות ובחכמתו המתאחדת עמו. וזה הבנה כהשגת אברהם. וכמו שאמר (בראשית ב, ד) "ביום עשות אלקים ארץ ושמים" – זה על ההשגה מלמטה למעלה, מן המאוחר אל המוקדם.

[2] ובישעיהו (נא ב): "הַבִּ֙יטוּ֙ אֶל־אַבְרָהָ֣ם אֲבִיכֶ֔ם וְאֶל־שָׂרָ֖ה תְּחוֹלֶלְכֶ֑ם כִּי־אֶחָ֣ד קְרָאתִ֔יו וַאֲבָרְכֵ֖הוּ וְאַרְבֵּֽהוּ". אברהם נקרא אחד ובגימטריה אהבה. כלומר, חיבור, המשכיות, נתינה והשפעה מתוך שאיפה לאחדות ולשלמות.

[3] להלן הציטוט: כך היה אברהם אבינו מקיש בדעתו ואומר, אלו אדם היה מהלך במדבר ומצא בירה דולקת, שמא יכול לומר שהבירה הזאת בלא בעלים, כך אי איפשר לעולם הזה ולשמים בלא מנהיג ובלא יוצר.

[4] אפשר לדמות את הנידון כאן לדיני חזקה. ידועים דברי מהרי"ק (סי' עב): "אין לנו לבדות הנולד וההשתנות אלא משעת ראותינו אותו". אכן הדבר מובן שאין לנו לבדות שינויים ועל פי זה לקבוע דינים חדשים. השאלה היא מדוע כאשר ידוע שנעשה שינוי, למשל מקווה מים שהתחסר, עדיין החזקה מורה לדחות את השינוי ככל שניתן, הרי השינוי נעשה בכל מקרה. נראה מכאן, שמה שמעורר קושי בשינוי, הוא זה שהשינוי אינו המצב הפשוט, ולכן אנו דוחים את השינוי ככל הניתן, למרות שהשינוי הוא בלתי נמנע, משום שבכך אנו משמרים את המצב הפשוט.