נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

לאור: מתן תורה היה או לא היה 12

סרטון זה הוא באופן רשמי סיכום, דהיינו חזרה על קטעי טעויות ובליל של חוסר הבנה מלוקטים מכל הסרטונים הקודמים גם יחד, רק לדוגמא: "0:30 גלילאו יצר את השיטה המדעית".

מה יודע לאור על הויכוח בין דת למדע? 0:37 אנשי הדת סוברים כי ניתן להגיע לאמת באמצעות דיון פילוסופי ובאמצעות לוגיקה בלבד. – מעניין מאד, אנשי הדת מאמינים באירוע היסטורי, דרך התיעוד ההיסטורי שלו. וכי אנשי הדת טוענים שניתן לבנות גשרים וטכנולוגיה באמצעות דיון פילוסופי? או שאנשי המדע מגיעים למסקנות פילוסופיות שלא על סמך פילוסופיה, או לוגיקה שלא על סמך לוגיקה?

ועוד קביעה אינטלגנטית של לאור: מדען לא מסמן תוצאות מראש… נמליץ לו לעיין במאמרים: השקר הלבן של המדע, והמדע כאידיאולוגיה.

לאור: 01:45 לאחר שהמאמר התפרסם חוקרים מנסים לחזור על הניסוי – מעניין אם כן, מדוע בשנים האחרונות נסיונות לשחזור גילו שא"א לשחזר את רוב המאמרים המדעיים שהתפרסמו בתחום? ראה למשל במאמר הזה.

לאור: 02:23 המדע נמצא תחת מתקפה רק בנושאים ספציפיים בלבד, מדען החוקר אלקטרומגנטיות לא מואשם בכך, – באמת? ומה עם מדעי השמאל? האם לא ברור שהאקדמיה מוטה מבחינה פוליטית מדינית מזרחנות וכו' לכיוון שמאל, האם בזה הם לא מותקפים? כל מה שקשור למדעי הרוח ולמה שמאפשר גמישות, מה שקובע את ההשקפה הוא האג'נדה. ראה: מקארתיזם אקדמי בישראל,  מקארתיזם אקדמי 2,  ומקארתיזם אקדמי בארה"ב.

מכאן ואילך לאור חוזר על הטענות הממוחזרות בסרטונים, שכבר טיפלנו בהם לעיל, מעניין לציין את המשפט השנון: 05:40 "בוודאות שסיפור יציאת מצרים אינו קרה".

ולגבי הטיעונים בין הדקות 6-9, הממחזרות שוב את טיעוני פינקלשטיין, הארכנו במאמרים הרלבנטיים שלונקקו בהתיחסות לסרט 11.

לאור: 09:28 השם חבירו היה נפוץ סימן שלא מדובר בבני ישראל, – אך מדובר בכלל העברים ולא רק בבני ישראל.

מכיון שלסיום לאור יוצר הנגדה בין מדע ודת, ומציג את המדע באופן של אידיאליזציה, כאילו הוא מתקדם בצורה לוגית על ידי בדיקה אובייקטיבית, נסביר מעט על השטות המקובלת הזו.

האויב הגדול ביותר של המדע הוא בלי ספק הממסד המדעי, שהרי הוא ראש וראשון לרודפים ולמחרימים את כל המבקש לשנות דבר מה בתפיסת העולם המדעית השלטת.

 "ב1959 כתב ארתור קסטלר ספר על לידת המדע החדש במאות ה16 וה17. לספר בו מתוארים קופרניקוס, קפלר וגלילאו – קרא "הסהרוריים", והוא סימל תקופה חדשה בכתיבה על ההיסטוריה של המדע. אחד הדברים הראשונים שהתבררו במחקר ההיסטורי היה שהפילוסופיה האמפריציסטית מהסוג שיצר פופר (לפיה המדע משכלל את עצמו על ידי הפרכת הלא נכון) פשוט לא מתאימה עוד לסיפור ההיסטורי. התברר שאנשי מדע לא משתדלים להפריך, להיפך – הם משתדלים לאמת את התורות שלהם. וכאשר מופיעות הפרכות, הם נוטים להתעלם מהם בשיטתיות מוזרה. הויכוחים בין אנשי מדע , שמחזיקים בתיאוריות שונות, הם בדרך כלל ויכוחים של חרשים. והביקורתיות הנאורה שפופר ציינה כסימן סגולי של המדע, נשמטה איכשהוא בעקביות מאנשי המדע.

הדעות הקדומות וההתנגדות האטומה להתקדמות המדע באו לעתים קרובות ביותר בתולדות המדע מצד אנשי המדע של המימסד עצמו, יותר מאשר מוסדות שמחוץ למדע, כגון הכנסיה או ההמונים הנבערים מדעת. ותמונת המדע כמפעל רציונלי מתקדם ואמפירי – הלכה וטושטשה במהירות" (הפילוסופיה של המדע, פרופ' ז. בכלר, בהוצא אוניב' משודרת).

כמה שנים קודם לכן, בנאום הפתיחה של כנס "האגודה האמריקאית לפילוסופיה" (1952) אמר ההיסטוריון של המדע ברנרד כהן מאוניב' הרווארד: "מתוך קורות המדע רואים שרוב התיאוריות המהפכניות הגדולות במדע.. נתקלו בעוינות מצד אלה שהעדיפו לדבוק בדרכי החשיבה הקיימות. נדמה כי תכונה זו הינה חלק מתכונה כללית של המין האנושי, כלומר אינרציה של המחשבה או התנגדות לשינוי, או מעין אורתודוקסיה מדעית.. אפילו המהפכנים הגדולים ביותר במדע נצמדים לאורטודוקסיות", (מתוך תקציר ההרצאה, שנדפס ב"לפני עלות השחר", ת"א תשנה', עמ' 18).[1]

ומעניין מה היא הפילוסופיה של המדע, לאחר סקירתו של קסטלר? באם המדע אינו צובר נתונים באובייקטיביות, מה ערכו הריאלי כמערכת חשיבה?

"תיאוריה מדעית נולדת בדרך כלל בעוד חלק קטן בלבד מן העובדות הטעונות הסבר תואם אותה. רוב העובדות של התחום שאותו היא באה לבאר או שאינן מתישבות עם התיאוריה או שהן זרות לה. מחקר כל שהוא בהיסטוריה של המדע יראה שכל התיאוריות שהופיעו במדע – החל מאריסטו דרך קופרניקוס גלילאו קפלר ניוטון פרדי וכלה במקסוול ובאינשטיין לא ביארו את כל העובדות שנועדו לבאר והן נסתרו תמיד, מן הרגע שנוצרו, על ידי רבות מן העבודות שהיו ידועות. שום איש מדע לא יכול היה לפעול ולקדם את היצירה המדעית שלו בתנאים כאלה. להיפך הוא חייב להתעלם מן העובדות המפריכות ולהיצמד אל התיאוריה שלו.. תיאוריה זקוקה לזמן ולאנשי מדע שישכללוה בהתמדה.. במשך הזמן – ופרק זמן זה עשוי להיות ארוך מאד – חשוב מאד להתייחס אל התיאוריה המדעית כפי שמתיחסית אל דוגמה דתית, כפי שמתיחסים אל עיקר אמונה, שאסור לפגוע בו ואסור להעמידו במבחן מכריע. דוגמה היא עקרון שאין בודאים אותו אלא להיפך בעזרתו בודקים דברים אחרים.. ההתעלמות מעובדות מפריכות היא מעשה רציונלי לחלוטין, למעשה זהו המעשה הרציונלי היחיד האפשרי בתנאים אלה, בדיוק משום שהוא שרירותי. להיות רציונלי פירושו להישאר בחיים, ואם הישארות בחיים דורשת החלטות שרירותיות כגון התעלמות מהפרכות, כי אז שרירותיות היא מעשה רציונלי", (בכלר, שם).

תיאור שכזה, יש להודות, נשמע יותר כפילוסופיה של דת, מאשר כפילוסופיה של המדע במאה ה21.

בכדי להדגים את הדבר נצטט את ד"ר וליקובסקי, שהעז לקרוא תגר על שיטות התיארוך הארכיאולוגיות של עתיקות מצרים:

  • "..היסטוריון מפורסם שעקב אחר עבודתי, לא ידוע לו, אמר, שום טיעון בעל תוקף נגד שחזור ההיסטוריה המוצע כאן, אולם מבחינה פסיכולוגית כמעט בלתי אפשרי לשנות דעות שנרכשו במשך עשרות שנים של קריאה, כתיבה והוראה.

מאחר שלא היה ביכלתם להוכיח שהספר כולו או מקצתו מוטעה, או שמסמך כלשהו המצוטט בו כוזב הרשו לעצמם חברי קבוצה זו התפרצויות זעם כלל לא מדעיות, הם אילצו את המו"ל הראשון לסלק את ידיו מן הספר ע"י איום בחרם על כל ספרי הלימוד שבהוצאתו. זאת, למרות העובדה שכאשר כבר היה הספר תחת מכבש הדפוס הסכים המו"ל להעבירו תחת שבט הבקורת של שלשה אנשי מדע דגולים והספר עמד בבקורת זו. לאחר שעבר הספר להוצאת ספרים אחרת ניסתה הקבוצה הנ"ל למנוע באיומים את הופעתו גם שם", (ד"ר עמנואל וליקובסקי, תקופות בתהו, מתוך ההקדמה).

התנהגות זו לא מותירה מקום לספק בהקשר לפתיחות המדעית. בכל החומר המדעי שנכתב בשלשים השנים האחרונות (כך כותב י. עציון ב"התנ"ך האבוד", 1992) לא נזכר שמו של וליקובסקי אפילו פעם אחת.

מאלפים הם דבריו של מאקס פלאנק (1858-1947) מגדולי הפיסיקאים בדור העבר:

  • "אמת מדעית אינה מנצחת על ידי שכנוע של מתנגדיה ופקיחת עיניהם כדי שיראו את האור, אלא במדה רבה יותר בגלל שמתנגדיה מתים בסופו של דבר ודור חדש בא אשר לו היא מוכרת", (מצוטט ב:"בין מדע ודת", פרופ' צ'רנייבסקי, עמ' 321).

ובדורינו מודה פרופסור לפילוסופיה:

  • "דיויד יום הוצג בדרך כלל בקורסים אלה כספקן. בשל עמדה זו שיוחסה לו סירבה אוניברסיטת אדינבורו בסקוטלנד, מולדתו, למנותו לפרופסור. קשה להתלונן על כך מכיון שהאוניברסיטאות לא דגלו אז בחופש הדעות. אגב, היום האוניברסיטאות פועלות באותו אופן, אך דוגלות בחופש דעות (=אף שהן דוגלות כלפי חוץ בחופש דעות), ולכן המצב גרוע יותר", (פרופ' יוסף אגסי, מבא לפילוסופיה מודרנית, בהוצ' אוניב' משודרת, עמ' 74).

די בדוגמאות אלו בכדי להראות כי היהדות כדת מעולם לא התנגשה עם המדע, בודאי לא יותר מן הממסד המדעי עצמו, המתקשה ככל חברה אנושית, להיות פתוח לכל אפשרות.

השאלה העומדת בפנינו היא מדוע מתנגד המדע לדת, האמנם קיומו של אלהים משפיע לרעה על תוצאות הניסויים בדרך כל שהיא? האם אמונה של בני אדם במחוייבות מוסרית לקודכס אלוהי מעכבת את ההתפתחות המדעית? לפי פרופ' צ'רנייבסקי פיתח המדע מטפיזיקה משלו:

"מתוך התבוננות מעמיקה יותר מתברר, כי שלילת הדת לא נוסדה על נתונים של המדע, אלא על מסקנות בעלות אופי מטפיסי החורגות מתחום המדע כשלעצמו, ואינן לא הכרחיות ולא מבוססות די הצורך מבחינת ההגיון: אין הן לעתים קרובות אלא הכללות נחפזות בלבד. לכן נעשית שלילת הדת לא על ידי המדע  עצמו, כפי שרגילים לחשוב, אלא ע"י התורות המטפיסיות המוסקות ממנו. לעתים אף נדמה, שהמסקנות המטפיסיות נעשו בכוונה תחילה על מנת להלחם בדת". (פרופ' צ'רניבסקי, "בין מדע ודת", עמ' 7).

פרופ' טימותי פריס, בספרו "מילדות לבגרות בשביל החלב" מתאר את התפתחות הידיעה האנושית "מילדות לבגרות",  בספרו הוא מתאר כיצד נתקבלה דוקא דעתו של אריסטו על ידי הדורות הבאים:

המלומד היווני הנודע ארכימדס במאה ה2 לפנה"ס קבע את השמש במרכז (וקבע גם את "מספר אנדיגטון"), אלא שארכימדס נרצח בידי הרומאים בעת המלחמה על סירקוזה, הרומאים לא רחשו כבוד גדול למדע, ועם השתלטות הנצרות, ראשית  חכמה נשרפה הספריה הגדולה באלכסנדריה. את הסרפיאוס של אלכסנדריה מוטטו קנאים נוצרים בשנת 391, הגיאומטריקנית היפטיה (בתו של אוצֵר ספריית אלכסנדריה) נרצחה על ידי המון משתולל של נוצרים בשנת 415 "הם הפשיטו אותה עירום ועריה, פשטו את עורה ותלשו את בשרה מעל עצמותיה בצדפות חדות, עד שפרחה נשמתה, שיסעו את גופה לרבעים ואת הרבעים הביאו למקום ושמו קינרון ושרפו אותם לאפר" כך מספר עד ראיה. יוסטינאנוס סגר את שערי האקדמיה של אפלטון (529 לספירה) לא לפני שהוציא להורג את אחרון הפילוסופים בואטיוס. המוסלמים שנצטוו על פי הקוראן לעסוק ב'תפכור ותסחיר' פירשו זאת כחקר הטבע וספרו של התוכן תלמי מן המאה השניה תורגם לערבית, לאחר וותק כזה של כמה מאות שנים, בודאי לא ניתן היה לשנות דבר. הכנסיה של שלהי ימי הביניים קבלה מן המוכן את תורת אריסטו היישר מן העיבוד שלה על ידי המוסלמים הכופרים.

גילוי העולם החדש ע"י קולומבוס התרחש מתוך רדיפת ממון של קולומבוס, והרציונל שלו היה אוסף טעויות גיאוגרפיות ושמועות מוטעות: "תכניתו של קולומבוס נראתה אוילית לכל מי שתפס את ממדיה של הארץ באורח מציאותי, ולו גם בחוש.. הוא השיב על לעג המומחים בעזרת אוסף מפות הארץ המכווצת שלו, קביעתו של אריסטו כי ישנה רציפות בין המחוזות המקיפים את עמודי הרקולס לבין מחוזותיה של הודו, ונבואתו של סנקה כי יבשה רחבת ידיים שוכנת מעבר לאולטימה תולה. את כל אלה הציג קולומבוס בוודאות רועמת, לשוא נבקש בכתביו זכר כל שהוא למזגו הספקני האמפירי של המדען.. עת הלכו הראיות והצטברו לממדיה האמתיים של הארץ מצא קולומבוס מפלט בהשערה המיוחדת במינה.. העולם אינו עגול כפי שהוא מתואר אלא יש לו צורת אגס העגול בכל מקום מלבד בקרבת העוקץ.. הבליטה הזו היא הגבוהה ביותר והקרובה ביותר לרקיע.. לקראת הסוף שוטט קולומבוס בחופי העולם החדש במצב של טירוף דעת". (עמ' 51).

"קופרניקוס קרא גם את אפלטון ואת הפילוסופים הניאו אפלטונים שכתביהם קשטו וערפלו את המחשבה בימי הביניים ומהם ספג את תמונתו של אפלטון כי חייב להיות ליקום מבנה תשתית פשוט. היופי הזה שבאחדות הוא הוא שחסר לקוסמולוגיה התלמאית.. קופרניקוס הושפע גם מפולחן השמש הניאו אפלטוני הערצת השמש היתה פופולרית בזמנו.. וכעבור עשרות שנים המשיך קופרניקוס להשתפך בדברו על השמש, בספרו הוא הסתמך לא פחות ולא יותר על הרמס, דמות פנטסטית מן האסטרולוגיה והאלכימיה, הקדוש המגן של עובדי השמש החדשים.. הוא הביא מובאות מדברי המיסטיקן הניאו אפלטוני מרזיליו פיצ'ינו.. יתר על כן קופרניקוס ניסה את ידו בשיר הלל לשמש מפרי עטו.. הדגם הקופרניקי לא היה מסובך פחות מן התלמאי.. ולא תמיד היו ניבוייו מדוייקים יותר.. בטווח הקצר שרידתה של תורת קופרניקוס נבעה פחות מעוצמת הראיות התומכות בה ויותר משקיעת קרנו של הדגם התלמאי האריסטוטלי" (מתוך הפרק "עובדי השמש").

"לודויג בולצמן התאבד בעת התקף של יאוש, מדוע? משום שלא עלה בידו לשכנע את עמיתיו בממשותם של האטומים.. האירוניה היא ללא ספק בכך שאילו החזיק מעמד עוד שנה או שנתיים היו כל עמיתיו משתכנעים באמיתות דבריו", (פרופ' י. ברונובסקי, מקורות הידיעה והדמיון, הוצ' עם עובד תשמא', עמ' 50).

לאורך כל הדרך המדעית אנו מגלים שיקולים שונים ומשונים שהביאו את גדולי המדע לקדם אותו בדרכיהם:

"גלילאו השיב כי יש ביכלתו להוכיח כי הצדק עם קופרניקוס .. האמת היא שלא היתה לגלילאו כל הוכחה מוצקה לתורת קופרניקוס", (פריס, עמ' 88).

"כמקור השראה ראשי שימשה לקפלר הדוקטורינה של הרמוניה שמימית מבית מדרשו של פיטגורס.. (עמ' 66)

איינשטיין כותב: "תמיד הכאיבה לי המחשבה שגלילאו לא הכיר בעבודתו של קפלר, זו היתה יהירות, לדאבוני תמצאו אותה אצל מדענים רבים" (פריס, עמ' 85).

"בספרי הלימוד מסופר כמובן, רק כי קופרניקוס אמר: ובכן 'זה פשוט יותר כשאנו מציבים את השמש במרכז היקום', אך לא אלו היו דבריו. הוא אמר כי ראויה השמש להימצא במרכז היקום, מפני שהיא נפלאה. הוא קיבל רעיון זה היישר מפיצ'ינו", (פרופ' י. ברונובסקי, מקורות הידיעה והדמיון, הוצ' עם עובד תשמא', עמ' 140).

תגליותיו והסבריו של ניוטון היו אחת התרומות הגדולות לאנושות, אך מה הביא אותו להשקפותיו?

"כאשר רכש ג'ון מיינרד קיינס במכירה פומבית ארגז מלא בניירותיו של ניוטון הוא נדהם למצוא שפע של רשימות על אלכימיה נבואות מקראיות ושחזור, לפי מקורות  עבריים, של תכנית הבנין של בית המקדש בירושלים, שנחשב בעיני ניוטון כסמלה של מערכת העולם. ניוטון לא היה הראשון לבני דור ההשכלה, אמר קיינס המזועזע באסיפה של החברה המלכותית. הוא היה אחרון הקוסמים, אחרון לבבלים ולשומרים", (פריס, עמ' 93).

תיאוריית היחסות של איינשטין התקבלה במקרה גמור, ולא היתה שום מוזרות לו היה כתב היד של מאמרו מושלך לסל הניירות במקום להתפרסם. ידוע כי מקס פלאנק אמר לאיינשטיין (בביקורו אצלו ב1913): "אני מוכרח לייעץ לך נגד פיתוח תורה זו. ראשית מכיון שלא תצליח להשלים אותה. ושנית, אפילו אם תצליח, אף אחד לא יאמין לך". המדע המתפתח חייב להתאים את עצמו לדוגמה הקיימת, ואינו יכול להיות כפוף רק לניסויים ולתגליות אובייקטיביות.

במלים בוטות יותר מתבטא פרופ' פריס:

מקובל לומר שהמדע מתקדם על שתי רגלים שאחת מהן היא התיאוריה והשניה היא הניסוי, אולם מהלכו זה של המדע דומה פחות לפסיעה גאותנית ויותר לצליעה כושלת.. התפתחות המדע נתונה להשפעתן של אפנות אינטלקטואליות.. את הצעד הראשון נקטו התיאורטיקנים.. אחריהם באו תצפיותיו של האסטרונום החובב.. (עמ' 128).

"רעיון זה.. הוא רק הצעה אי אפשר להסיק אותו מתוך איזה עיקרון אחר, בדומה לכל תיאוריה מדעית אחרת, הוא עשוי להיות מוצג מלכתחלה מטעמים אסתטיים או מטאפיסיים", (סטיבן הוקינג, קיצור תולדות הזמן, עמ' 132).

כיום אין איש מדע רציני שיחשוב כי ישנה סתירה בין מדע לדת בעצם קיומם, מפורסמים הם דבריו של מקס פלנק:

"לעולם לא יכול להיות שום ניגוד אמיתי בין הדת והמדע. כי האחד הוא ההשלמה של משנהו. כל איש רציני ובעל מחשבה מבין, שיש להכיר את היסוד הדתי בטבעו ולפתחו כדי שכל כוחות הנפש שבו יפעלו יחד מתוך שווי משקל והרמוניה מוחלטת. ובאמת לא היה זה מקרה שהוגי הדעות הגדולים ביותר בכל הדורות היו גם בעלי רוח דתית עמוקה", (מקס פלאנק, : Where is Science  Going Ibswich  עמ' 168).

גם אם ישנם אי אלו ויכוחים על פרטים מסויימים, הרי אין אלו שונים מן הויכוחים שבין אנשי הדת או אנשי המדע על פרטים מסויימים. אך עצם שתי הגישות של מדע ודת אינן סותרות זו את זו ואינן יכולות לסתור זו את זו. כל הניגוד  בין דת ומדע הרווח בזמננו אינו אלא אנטגוניזם מדומה, מנגנונים של הגנה והתקפה שנוצרו על ידי מאמינים בדת או במדע. אך הרבה יותר משיצרה הדת מנגנונים כאלו, יצר המדע, וכבר הבאנו במאמר: המדע כמפעל חברתי את דבריו של צ'רנייבסקי:

"מתוך התבוננות מעמיקה יותר מתברר, כי שלילת הדת לא נוסדה על נתונים של המדע, אלא על מסקנות בעלות אופי מטפיסי החורגות מתחום המדע כשלעצמו, ואינן לא הכרחיות ולא מבוססות די הצורך מבחינת ההגיון: אין הן לעתים קרובות אלא הכללות נחפזות בלבד. לכן נעשית שלילת הדת לא על ידי המדע  עצמו, כפי שרגילים לחשוב, אלא ע"י התורות המטפיסיות המוסקות ממנו. לעתים אף נדמה, שהמסקנות המטפיסיות נעשו בכוונה תחילה על מנת להלחם בדת". (פרופ' צ'רניבסקי, "בין מדע ודת", עמ' 7).

מומלץ גם המאמר: איינשטיין ובני דורו, ובכלל הקטיגוריה: אמונה בעידן הידע. וכן: האמנם פועל המדע בדרך האינדוקציה? (זאב בכלר).

 הערות:

[1]המדע בעצם נתון במילכוד, כפי שמתאר פרופ' ברונובסקי: "המדע הוא נסיון לייצג את העולם המוכר כמערכת סגורה שניסוחה מושלם. הגילוי המדעי הוא תמיד תהליך משולח רסן של פריצת גבולות המערכה ופתיחתה מחדש, ומיד אחר כך סגירתה החפוזה.. זה טבען של מערכות סמליות שהן יכולות להישאר סגורות רק כל עוד לא נעשה נסיון לומר באמצעותן דבר שלא היה כלול כבר בכל העבודה הניסויית שנעשתה קודם לכן", (פרופ' י. ברונובסקי, מקורות הידיעה והדמיון, הוצ' עם עובד תשמא', עמ' 92). המדע מטבעו מתנגד לכל פריצת גבול, מבלי שמגיע יחד עמה כרוך גם הסבר היכול לשמש כ'סגירה' חפוזה. אולם התקדמות המדע מותנית בכך שהשינוי יבא תוך פריצה, גם כזו שאינה מאפשרת להיחפז ולסתמה.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *