לחץ לגירסת הדפסה

התייחסות לסרטו של אלעד לאור

סרטונים 7 – 9 הם בעצם רצף של תיאוריה אחת המוצגת ע"י בליל טיעונים, הסרטונים האלו כולם בנויים על הספר "מי כתב את התנ"ך", של ריצ'ארד אליוט פרידמן. ולכן נתייחס לשלשתם יחד.

נעים להכיר: ספרו של ר.א. פרידמן

הספר של פרידמן אינו ספר מחקרי, אלא ספר פופולארי, בסגנון עיתונאי. על הכשלים והשגיאות המגוחכות בספר עמדנו במאמר נפרד: ר.א.  פרידמן, מי כתב את התנ"ך?

על ה'שיטה' של בדיית היסטוריה באמצעות אסוציאציות, הבאנו הרבה דוגמאות, והרלבנטית מכולם היא זו שמתבססת על ספרו של פרידמן: הרצאתו של ר.א. פריקמן.

לאור כלל אינו מתמצא בנושא, והוא שואב את כל המידע היישר מספרו של פרידמן, שאם נאמר בעדינות, לא נחשב כחוקר רציני. כשמחפשים עליו בגוגל כמעט ולא מוצאים כלום. בהקדמת המתרגמים הם כותבים כי ידוע להם שדבריו שנויים במחלוקת אבל בחרו שלא להעיר. פרידמן החליט שהוא יודע  מי כתב כל חלק בתנ"ך, על פי תיאוריות מוזרות כל שהן.

מה שמוזר בסרטון זה, היא הבחירה המוזרה של אלעד לאור, להסתמך על פרידמן בתחום שהוא כלל לא עוסק בו: הוכחות לחלוקת התורה למקורות.

חלוקת התורה למקורות, תורת התעודות, התגבשה במאה היט', ומאז נתונה בדיונים ובויכוחים. אלא שפרידמן כלל לא נכנס לדיונים האלו, הוא מקבל את החלוקה למקורות כצורתה שנקבעה לפני מאה וחמשים שנה, ורק מנסה לזהות את הכותבים לפי תיאוריות פוליטיות מוזרות ותמהוניות.

כנראה שלאור אינו מכיר שום מקור שיסביר לו בשפה שלו איך מוכיחים את תורת התעודות, אם בכלל זה אפשרי. ולכן פנה לספר שזה כלל אינו הנושא שלו, ספר תמהוני ולא מבוסס, ומכאן קפץ ישר ל'מתן תורה היה או לא היה', מציג את הדברים כעובדות, תוך שהוא מתבלבל פה ושם אפילו בהבנת המקור שלו, וחסל.

כאמור, לאור משתמש להוכיח את ביקורת המקרא שלו בדברים שמובאים אצל פרידמן באגב, בדרך להוכיח את התיאוריות המוזרות שלו. והופך אותם ליסוד סדרת הוכחותיו המוחצות. משול הדבר למישהו הרוצה ללמוד על רצח רבין, ויעשה זאת דרך ספרו של ברי חמיש, שכידוע שוטח את ההתרחשויות לפני שהוא מציע את התיאוריות שלו.

מי שרוצה לדעת באמת משהו על ביקורת המקרא, המודרנית והמעודכנת, צריך לעשות זאת מספרות מקצועית אמיתית, ולא מספרות פופולארית שענינה הוכחת תיאוריות סנסציוניות, ויומרה לדעת מי כתב בדיוק כל חלק בתורה והאם היה זכר או נקבה ועוד נושאים שאף חוקר רציני לא מתיימר לדעת.

לאור מתקשה בהבנת המקורות עליהם הוא מתבסס

כמובן שסרטון 7 פותח בקלישאות המוכרות: "אחד  מאבות האומה שבא לארץ זרה ומציג את אשתו כאחותו, אותו סיפור החוזר, התרחשות נדירה. יש לנו שני סיפורים על הברית בין אברהם לאלהים, שני ספורים על קריאת שמו של יצחק, שני ספורים על מסעו של יעקב לארם, שני סיפורים על שינוי שם יעקב, שני סיפורים על הוצאת מים מן הסלע".

נשמע מרשים, כמובן שמדובר בהקראה מלה במלה מספרו של פרידמן. כסופר פופולארי אינו טורח כלל לציין מקורות או לפרט על הכפילויות האלו, כמה יש בהם מן המפריד וכמה מן המשותף. איך בדיוק מגדירים כפילות? "שני סיפורים על הברית בין אברהם לאלהים", הקורא לא יכול לדעת על מה מדובר, אין בתורה שני סיפורים שמתארים כריתת ברית בין אברהם לאלהים, אולי הכותב מתכוין לברית בין הבתרים ולברית המילה? אולי לאזכורים אחרים על כך שנכרתה ברית בעבר? אין זה משנה, יוצרים הכללה וממשיכים. לא צריך לקחת ברצינות. כנ"ל שני המסעות של יעקב לארם, לא היו ולא נבראו.

בענין של הוצאת מים מהסלע פרידמן מתבלבל מעט, הוא אומר: "ישנם שני סיפורים על אודות משה המוציא מים מן הסלע במקום הנקרא מסה מריבה", (עמ' 25). אכן יש שני סיפורים על הוצאת מים מסלע, אבל רק אחד מהם מתרחש במקום הנקרא 'מסה', מריבה אינו שם של מקום  אלא כינוי לאירוע. למעשה מים יצאו מסלע לאורך כל שנות המדבר, שכן אין במדבר מים, שני מקרים מתוארים, אבל היו הרבה יותר. זה הבסיס של הסיפור.

"שני סיפורים על קריאת שמו של יצחק", מה זה אומר? מראש נאמר 'וקראת שמו יצחק', ובהמשך נאמר 'ויקרא אברהם שם בנו הנולד לו יצחק. ותאמר שרה צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי'. האם יש כאן שתי גירסאות של אותו סיפור?

למזלו של פרידמן בדיוק בשבת האחרונה קראתי את הספר 'הנפילה' של מייקל קונלי, בעמ' 34 הוא מספר: "במשטרה כונה אירוינג 'מר נקיון' מפני שהיה לו מראה נקי וכיון שהיה האדם שתמיד מביאים כשצריך לנקות בלגנים'. בקלות הייתי יכול להכריז שיש כאן שתי סיפורים על קריאת שמו של 'מר נקיון' ולייחס אותם לכל מיני כהנים קדומים דמיוניים. תוך כדי שאני מהרהר בדברים אני נזכר בהרצאתו של פריקמן:

"המגוחך שבהיסטוריה הישראלית, שהזיוף שבה שקוף ובולט. קחו למשל את אסון צאלים. קרתה איזו שהיא תקלה לצבא הכיבוש הישראלי. כמה  חיילים פאשיסטים ומדכאים מתו במהלך אימון שנועד להרוג ולפגוע בחפים מפשע כנראה. מה עושים ההיסטוריוגרפים הציוניים המגוייסים? הופכים גם את זה לענין פוליטי קטנוני, שעד מהרה התפצל לשתי גירסאות, שמכונות, איך לא: אסון צאלים א' ואסון צאלים ב', אסון צאלים א' התרחש כביכול ב1990 תחת שלטונו של הימני הקיצוני יצחק שמיר, נהרגו בו חמשה חיילים בבסיס צאלים, במהלך אימון למבצע מיוחד. הוקמה ועדה ורועננו הנהלים וכו'. והנה ב1992 התרחש שוב אסון צאלים ב', נהרגו חמשה חיילים בבסיס צאלים במהלך אימון למבצע מיוחד, הוקמה ועדה ורועננו הנהלים. אך מי אשם באסון צאלים ב'? אהוד ברק, השמאלני, שהסכים למסור את כל המדינה לפלשתינאים. כמובן שעמדתו היתה לצנינים בעיני הימין הקיצוני והמתלהם, ונוצרה הגירסה הבאה: לא שמיר, אלא אהוד ברק, הרמטכ"ל, ברח והפקיר את הפצועים בשטח. הגיוני מאד. כמובן שתחקירים עיתונאיים קבעו במפורש שאהוד ברק לא ברח ולא נמלט, להיפך הוא ביצע החיאה מלאכותית לכל אחד מהפצועים ואף לנפטרים. יש שמייחסים לו גם החיאת מתים. מה קרה כאן? נסיון בוטה להכפיש איש שמאל, בעזרת יצירת גירסה היסטורית של כפילות שקופה. כמובן שגירסה אחרת מתארת את אהוד ברק כ'תואם ביבי' כשר בממשלת ימין, כמסייע ביד נתניהו סרבן השלום, וכו', יותר טוב לא להתייחס לכל האפולוגטיקה..

כל מי שמסתכל בעין בלתי משוחדת על סיפורי ההיסטוריה הישראלית רואה איך שהם מומצאים מכרס קודחת. די אם אספר לך שבמלחמת יום הכיפורים היו שתי קרבות בעיתיים: הקרב על קניטרה בסוריה, ועל קנטרה במצרים. לא רואים לבד שמדובר בשתי גירסאות? (מה שלא הפריע לישראלים לכתוב שיר 'קדוש' בשם "מקוניטרה עד קנטרה") או ששר השמות ושר ההיסטוריה עשו יד אחת. יש לנו עדויות על לפחות ארבעה פעמים בהם הסכימה ישראל באורח פלא לשחרר כאלף אסירים תמורת שבוי אחד, כל פעם מחדש באותה סיטואציה נאמרו אותם משפטים ומתוארים אותו דיון ואותם אירועים. ומה עם שני הגנרלים הארכיאולוגים דיין וידין? תאומי סיאם שכל מה שמסופר על זה מסופר על זה עם הבדלים פוליטיים צפויים?

בנק השמות הישראלי הוא כה ילדותי ומגוחך, עד שאין  צורך להכביר מלים. איך קוראים לארגון הטרור המאיים מדרום? חמס, שם סמלי למדי, 'ותמלא הארץ חמס'. ואיך קוראים לארגון המאיים מצפון? חיזבאללה, ובתרגום לסלנג עברי מצוי 'זבל'. איך קראו למתווך האמריקאי העקשן? האמנם שם אמריקאי כדוגמת ג'ונסון ג'פרסון ג'קסון? לא: 'קרי', מפני כבודכם לא אסביר את משמעות המלה 'קרי' בעברית. ומי עומד מולו? כמובן 'יעלון', האדם היעיל ביותר בממשלה. איך קראו לגברת שכונתה 'מיס קלין', נקיית הכפיים? יקירת התקשורת. אתם יכולים לנחש לבד 'לבני', צחה ולבנה כשלג. איך קראו לנשיא ארה"ב לפי עיתונאים ישראליים? לא תנחשו, 'חוסיין אובמה', עד כמה שידוע לנו חוסין הוא שמו של מלך ירדן, אבל אם אפשר לעשות סלט ולהשמיץ את השמאל, למה לא? גירסה אחרת מייחסת לו שם ישראלי 'ברק', המוכר לנו מן הפוליטיקה הישראלית. שימו לב: נשיא ארה"ב מחזיק לפי ההיסטוריה הישראלית בשני שמות, אחד ישראלי והשני פלשתינאי! מה זה אם לא קרקס?

אם נמשיך להתבונן בארסנל השמות נוכל להתפקע מצחוק, יקיר התקשורת היה 'עזר' וייצמן, ממש עזר כנגדם, ואילו מי שנהנו לחבוט בו יותר מכל היה עמיר 'פרץ', הקונוטציות ברורות לכל מי שמח בקדקדו. ואיך קוראים לכתב שאף אחד לא סובל אותו 'סבר פלוצקר', ואתם עוד מאמינים שאיש עם שם כזה היה במציאות… מי מנהל את המשא ומתן מטעם הראיס? יאסר עבד רבו, כמובן לקחו את השם של עראפת והצמידו לו, והמונח 'עבד רבו' שמסמל בעברית אדם שהוא עבד של רבו, כפי הפתגם 'יד עבד כיד רבו', נהפך לשם של אדם שניסו להשמיץ ולהכפיש".

על הגיחוך שבנסיון להגיע למסקנות היסטוריות מכח "שני סיפורים", ראה בפוסט: שימוש לרעה במורכבות הנתונים. (וכן: פתיחה לביקורת המקרא, והלאה).

דוגמא נוספת: הרב הראשי לישראל הרב י"א הרצוג קרע את הספר הלבן בהפגנה נגד הבריטים, לפני קום המדינה, בנו, שגריר ישראל באו"ם – חיים הרצוג,  קרע בפני האו"ם ב1975 את ההחלטה שהציונות היא גזענות, בנו של חיים הרצוג, יצחק הרצוג, קרע ב2016 מעל בימת הכנסת את חוק ההסדרה. האם מדובר בגירסאות של סיפור אחד, או בכך שההיסטוריה חוזרת מהאב לבנים?

לפעמים לאור פשוט מפשל בלהקריא את פרידמן, מה, זה כל כך מסובך? פרידמן כותב: "מי שכותב עד היום הזה אינו מתאר מצב עכשוי דווקא צירוף מלים זה מתאים יותר לסופר מאוחר המספר על משהו שאירע בעבר ושעדות לכך נשארה עד לימי הכותב". לאור מקריא כמובן מלה במלה, לפחות בזה הוא כמעט לא מתבלבל, אבל איזה פסוק הוא שם ברקע? "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה עד היום הזה", עבודת גוגל מצויה, הבעיה שצריכים בין השאר גם לקרוא מה שמעתיקים, הסיפור של גיד הנשה אירע בימי יעקב, עד ימי משה עברו שלש מאות שנים, מה הבעיה שמשה יכתוב עד היום הזה? כך גם עוד עשרה מקומות בתורה בהם נאמר 'עד היום הזה' וכולם עוסקים בדברים שקרו זמן רב קודם סוף ימי משה לאור מביא גם את הסיפור ביאיר בן מנשה, שחי זמן רב לפני משה, שכן היה בנו של מנשה בן יוסף). היחידי שמעורר שאלה הוא 'ולא ידע איש את מקום קבורתו עד היום הזה', אבל כבר אמרו חכמים שהפסוקים המתארים את מיתת משה לא נכתבו בידי משה.

התיאוריות של פרידמן

התיאוריות של  פרידמן פשוט הזויות, כל מי שמכיר את התנ"ך מבין שמדובר בדברים שאין להם בסיס, מי שרוצה לפנטז, מוזמן. אבל מה הקשר לסרטון שמנסה להוכיח שמתן תורה לא היה? פרידמן  בודה מדמיונות את 'כהני שילה בני משה', למרות שאין שום זכר ורמז שבשילה היו כהנים ושהיו בני משה או שהיתה להם אידיאולוגיה, שכל הסיפור שעליו הוא בונה את התיאוריה היה קיים. לדבריו היה זה מתח עצום בין הכהנים וכו', אבל אין למתח זה שום אסמכתא משום מקור. פנטזיה בעלמא. לשם כך הוא הופך את שמואל לראש כהני שילה, וטוען ששמואל היה כהן גדול.. וכן ששמואל התגורר בשילה (פרידמן עמ' 38-9) שני שקרים שנסתרים ממקראות מפורשים.

את כל התיאוריות הבלשיות האלו מסכם אלעד לאור במשפטי מפתח מכוננים שבלי ספק יכנסו להיסטוריה, או שכבר נכנסו: "כל סופר צייר תמונה חיובית של ממלכתו, מדובר בשורה ארוכה של רמזים שונים ולא יתכן כי מדובר בצירוף מקרים בלבד, כל מקור עוסק בתחומי ממלכתו". המשפט 'לא יתכן שמדובר בצירוף מקרים' חוזר על עצמו לאורך כל סרטוני ה'ביקורת' שעובדו מתוך הרומן הבלשי של פרידמן. ומה באמת? מדובר בחלוקה שרירותית שמנסה לייחס למקורות שונים עיסוק במקומות שונים, החלוקה מעגלית ונסמכת בדיוק על התיאוריה. וכשיש בעיה מוצאים פתרונות גמישים למדי, שני המקורות עוסקים בבית אל, במקרה שלא מאפשר חיתוך שרירותי, כך פרידמן: "לשתי הממלכות יהודה וישראל היו תביעות מדיניות על בית אל שהיתה בגבולן המשותף" (עמ' 59), היכן יש רמז בספרות ההיסטורית של תביעה מדינית יהודית לבית אל? בית אל היתה שטח ישראלי מאז ומעולם ושם היה המקדש הישראלי המפורסם. על השאלה מדוע מראה א' יחס חיובי לאפרים? משיב פרידמן: "מפני ששילה היא בנחלת אפרים והכהן הגדול שמואל היה מאפרים", (עמ' 69). כבר ראינו ששמואל לא היה כהן ולא כהן גדול.

מסיפור פשוט עושים סתירה, כך לאור: "לפי י' שכם היה מוות אכזרי, והסופר הישראלי מתאר שיעקב קנה את חלקת השדה מידי בני חמור אבי שכם". האם יש כאן שתי גירסאות של אותו סיפור? האם הגירסה שמתארת את הריגת בני שכם לאחר האונס, מתארת גם השתלטות ישראלית על הקרקע בשכם? יש כאן שני חלקים של סיפור, יעקב קנה קרקע מחמור, אם לא היה עושה כך לא היה יכול לשבת ליד שכם, בהמשך הסתבכו הענינים ובני יעקב ערכו טבח בשכם. למה שרלוק הולמס צריך לחתוך כאן? לווטסון פתרונים.

החלוקה מבוססת על טעויות של בור, "הלויים הפכו להיות הכהנים הרשמיים של הדת המאוחרת יתכן שהיה בכך משום פיצוי להיותם חסרי נחלה ובמקום אדמה הם זכו ככוהנים לעשרה אחוזים מן הקרבנות" (פרידמן, עמ' 76). אין בשום מקום בתורה או בספר עברי אחר זכות של עשרה אחוזים מן הקרבנות. הקרבנות על פי רוב נשרפים כליל או נאכלים לבעלים. טעות זו הוא משלב בתיאוריה מיושנת אחרת: "כדי לאכול (-אפילו בשר חולין) היה צריך כהן שמקבל עשירית מהבשר", (פרידמן, עמ' 85). כשהוא מנסה להחיל את איסור שחוטי חוץ שנהג רק במדבר על תקופות אחרות. בעוד בכמה וכמה מקומות בנביאים מוזכרת אכילת בשר חולין בלא מזבח ובלא כהן.

ספר כהנים אמור, לפי פרידמן, לתמוך באהרן ובניו ולבטל את ערך הכהנים בני משה (כהני שילה), פרידמן  מתעלם ממעשים שהמסר שלהם הפוך, כדוגמת 'ויקצוף משה על אלעזר ועל איתמר בני אהרן' (ויקרא י' טז'), וכן מעצם מותם של בני אהרן נדב ואביהו, כיצד מועילה לס"כ הטלת דופי בבני אהרן?

(בכלל, התיאוריה של כהני שילה שכתבו את דברים, מובילה לאבסורד, שהרי זה מוכיח שאיחוד הפולחן לא נולד ביהודה, אלא היה אידיאולוגיה של כהני ממלכת ישראל, שילה, שקדשו לכאורה את שילה, ולא את ירושלים, ואיך אפשר לטעון באותה נשימה שאיחוד הפולחן הוא מגמה יהודאית וירושלמית שנכתבה עבור יאשיהו?)

ולמי שלא השתכנע, דוגמא שתראה לנו כיצד מחבר ס"כ טורח בהורדת ערכו של משה: לפי ס"כ קרן עור פניו של משה והוא הניח על פניו מסוה, לפי ויליאם פרופ פניו של משה הושחתו, שהרי ביקר בשטח אש האסור על בני האדם, פניו התעוותו באופן מפחיד ו"היה כה מכוער שלא ניתן להסתכל עליו.. אין זה מוסיף לדמותו" (עמ' 178). מה שכתוב בטקסט הוא שפניו קרנו, משהו שמזכיר מלאכים ואלהות, לא יכלו להסתכל בו, כמו שכתוב על האלהים שאי אפשר להסתכל בו. פרידמן באופן שרירותי בוחר את מה שלא כתוב, ומחליט שבעיני כותב ס"כ היה זה דבר גנות, אף שאת עיקר הגנות הוא שכח לכתוב.

בכלל לפי פרידמן, דברים מצייר את משה באופן שלילי, מתואר מותו (זה שלילי למות?), וכן שאלהים כעס עליו וביקש להמיתו בגלל חטא העגל (מה קשור חטא העגל למשה? כעס ה' עליו מוזכר גם בשמות). האם באמת ספר דברים המסיים "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים", מתאר את משה באופן שלילי?

בכדי להסביר את ס"כ ואת המשכן, כאשר בצדק נאלץ פרידמן להודות שאין טעם לייחס לקבוצת כהנים בעלת אינטרס וענין במציאות, בדיה מסובכת ומסועפת שכזו שאין שום קשר בינה ובין ההשקפה והמציאות הדתית בשום זמן שאחר חורבן המשכן בימי קדם. ממציא פרידמן מלבו תיאוריה הזוייה וחסרת בסיס, על כך שה'משכן' הוא אהל שהיה מונח בתוך בית המקדש מתחת הכרובים. (אהל מועד הבנוי מקרשים מצופים זהב ומכוסה ביריעות היה מונח בתוך קדש הקדשים במקדש..).

ובקצרה, מדובר בתיאוריות פנטסטיות שדבר אין ביניהם ובין המלים המכובדות 'ביקורת' או 'הוכחה'. זה התבשיל שהמאסטר שף אלעד לאור בחר לטגן מול פרצופינו בסדרת הריאליטי שלו.

לא רק שלאור אינו מרגיש שבמקום ללכת למקורות רשמיים ומבוססים הוא הולך על הז'אנר של רומן בדיוני, הוא מבלבל ומערבב את שארית העיסה הצמוקה שבידו, תוך כדי שהוא מפזם 'כיום אין אלטרנטיבה לתורת התעודות' ומשמיע ביראת כבוד וברגש קודש את המלים 'חוקרי מקרא' ועל הצג מראה לנו את תמונתו של ר"א פרידמן האנונימי ועמה יחד את פרופ' קויפמן, מבלי לדעת שקויפמן היה זה שהכריז מלחמה על בקורת המקרא הקלאסית, ועל החלוקות למקורות הוא אומר בפתיחת ספרו:" לבנות על יסוד רעוע כזה אי אפשר בכל אופן כלום. וגם אין לנתחנות זו ערך לפתרון השאלות הגדולות של תולדות האמונה הישראלית." (עמ' 19).

המשפט שלו 'אין אלטרנטיבה לתורת התעודות', היא אמירה של בור, לפני שלשים שנה נכתב באנציקלופדיה העברית: "תורת התעודות בגרסתה הקלאסית שנחשבה בדור שעבר לאמת ברורה נהרסה כליל.. ברור כי צרופם לספר שבידינו נעשה מתוך תכנית מחושבת והשקפת עולם ברורה וע"כ צריך לפרש את התורה כספר אחיד", (אנצ"ע ערך תורה עמ' 605). לא נלך להעתיק כאן את כל הדעות השונות, אבל ברור שתורת התעודות לא נחשבת היום כקונצנזוס.

האם מחקר המקרא דוגל באמונה בתורה משמים? כמובן שלא, האמונה לא קשורה למחקר, כאשר אדם יוצא מראש מהנחה שיש בעולם רק טבע ושהמטריאליזם הוא עיקר אמונה, וכן מניח שאין לדון בדבר התגלות אלהית, ושהתרבות הישראלית בודאי התפתחה בדרך איטית ואבולוציונית. זו הנחה אישית המושפעת מסביבה ותרבות, אין כאן שום קשר למחקר. רוב חוקרי המקרא לא מאמינים בנתינת התורה, לא משום שהם חוקרי מקרא, אלא משום שזו אמונתם הראשונית, ולפי הנחותיהם הם מפרשים את הנתונים. עובדה היא שאנשים מאמינים שלומדים ברצינות חקר מקרא לא מאבדים את אמונתם, סטטיסטיקות של כמה חילונים או כמה אתאיסטים יש בפקולטה כזו או אחרת לא קשורות כלל לגוף הנדון של האמונה, ו'רוב החוקרים' שיניחו הנחה מסויימת עוד לפני מחקרם לא יעשו אותה לנכונה יותר. כל השאלה היא האם המחקר יכול להוכיח את הנחותיו, וכאן התשובה היא לא. ועיסתו של הלאור מהווה דוגמא מצוינת כיצד אנשים מבוגרים משתמשים בצרור קלישאות כאילו מדובר בהוכחות.

להמשך