לאחדות פרשת מכות מצרים, ופרשת מכת ברד

סלע קיומה של תורת התעודות, היא הטענה לחלוקת ספר בראשית ותחילת שמות, למקורות שונים.

מדוע?

משום שעצם ההבחנה בין לשון תורת כהנים לבין בראשית, או דברים, אין בה בכדי לשלול את אותנטיות התורה.

טבעי ומתבקש, שסיפורי האבות יבואו בלשון סיפורית, שנאום משה יבא ברטוריקה יחודית של נאומי משה, ואילו החוקים, חוקי הפולחן, הקדושה, והטהרה, יבואו בלשון משפטית אופיינית.

בסופו של דבר, ספר ויקרא, הוא ספר בעל תכנית אחידה וכיאסטית, ובעל סדר הגיוני, עם התחלה אמצע וסוף, מה שמוכיח שהוא מתוכנן לעמוד באמצע, בין סיפור היציאה (שמות), לבין סיפור נדודי המדבר (במדבר). כל זה הופך את התורה לספר מסודר ומתוכנן, זה שומט את הקרקע מתחת כל המהלך של אינסוף עריכות רשלניות וצירופים אקראיים.

ולכן, העמוד החזק שעליו עומדת הביקורת, הוא הפרדת ספר בראשית (סיפור יציאת מצרים מחובר עם סיפור יוסף ואחיו, ולכן הוא חלק מאותו מארג, בראשית ותחילת שמות). המבקרים ידעו זאת, ולכן מיקדו בו את עיקר מלאכתם. הם היו צריכים למצוא 'יסוד כהני' בבראשית, החלק הקל היה לייחס לו את כל מגילות היוחסין, או תיאורי מספרים, גילאים, וכדו', אבל גם זה לא מספיק כדי לערער את ההגיון והתיכנון, נניח שכך הוא, הרי סוף סוף באמת מגילות יוחסין נרשמים על ידי הרושמים, והן משולבות בטקסט, אין כאן שום צירוף תעודות במובן הלא אותנטי.

רק הפרדת הסיפורים למקורות, הנסיון להוכיח, או לפחות להציע אפשרות, שיש בסיפורים יסוד קדם כהני, ויסוד כהני, הוא הרעיון שמבלעדיו אין משמעות לתורת התעודות. היסוד הכהני מסמל את היהדות המאוחרת, היהדות המזייפת, עם של כהנים מנותקים מהחיים האמיתיים, מה'זיץ אין לייבן', (למרות שאין בכלל הוכחה או אסמכתא כל שהיא לקיומו של 'מקור כהני').

אך דא עקא, שרוב ככל הנסיונות לחלק, או למצוא יסוד כהני, כשלו, הן משום שעצם שיטת החלוקה, כשלה במבחן המציאות, ולא הצליחה ליצור שום מודל, והן משום שהפרשות התבררו כאחידות מכל בחינה לשונית שנבחן אותן, הנסיונות להפריד הן עורבא פרח, ראה כאן לגבי פרשת יוסף ואחיו, וכאן לגבי פרשת המבול, כאן על פרשת מתן תורה, כאן על פרשת העגל והמשכן, וכאן על בדיקה ממוחשבת. כאן על אחדות ספר בראשית בכלל. כאן על אחדות בראשית ושמות.

ומה בנוגע לפרשות עשרת המכות?

מבקרי המקרא חילקו את פרשת המכות לחלקים שונים, כל אחד על פי דרכו, מתחילה ניסו לגבש קריטריונים לחלוקה, שהרי כל עצמה של חלוקה אמורה להגיע מתוך שיקולים או הוכחות שניתן להגיע אליהן דרך הטקסט. אך בפועל, עם ריבוי השיטות, התברר שאין שום דרך להגיע לחלוקה מוסכמת, יש רק הסכמה אחת, שצריכים לחלק את הטקסט, כי השיטה דורשת חלוקה, אבל באשר להוכחה איך לחלק, מה לחלק, ולמי לתת כל חלק, אין שום מתודה ואין שום מידע…

(למשל, אחד הקריטריונים שקבעו היה ההבדל בדבר המכה על כל מימי מצרים או רק על היאור, אלא שהבדל זה בטל מאליו, שכן לא היה שום מקור מים אחר מלבד היאור, וגם לפי התעודה המזכירה כביכול רק את היאור, לא היה למצרים מים לשתות).

במקביל התפתחו שיטות חקר הלשון, והתברר כי יש לפרשה סימני אחדות ברורים, אלא שהחוקרים, אנוסים על פי הדיבור, אינם יכולים לדון בסימנים אלו…

אחדותה של הפרשה בולטת, כפי שכותב שמואל ליונשטם: "מבנה ספרותי זה שבזמן האחרון ציינו אותו בעלי הפרשנות ההרמוניסטית, לא זכה לתשומת לב כלשהי בספרות הבקורתית, וטעמה של התעלמות זו גלוי למדי. אם מחלקים את סיפור התורה לשלשה מקורות הרי מבנה הסיפור נעלם ממילא, משמע שעצם שיטת הבקורת חוסמת את הדרך בפני הבנת המבנה הספרותי, ויש בכך מעין דדוקציו אד אבסורדום של השיטה, המחייבת תוצאות מופרכות כאלה”, (ש”א ליונשטם, מסורת יציאת מצרים בהשתלשלותה, עמ’ 35, המבנה צויין במידה מסויימת גם ע"י פרשננו הקדמונים).[1]

כך כותב גם אבי הורוויץ במאמר שהוזכר לעיל על פרשת העגל והמשכן:

"מקובל בחקר התורה זה למעלה ממאה שנה כי סיפור עשיית המשכן (שמ’ כה-לא, לה-מ) וסיפור מעשה העגל וחידוש הברית (שמ’ לב-לד) יצאו מבתי יצירתן של לפחות שתי אסכולות או שלוש אסכולות שונות… הניתוק הגמור בין החטיבה הכוהנית לבין החטיבה היהוויסטית-אלוהיסטית הביא את החוקרים בעלי שיטת המקורות לידי העלמת עין מן הסיפור האחד בבואם לפרש את הסיפור השני. כך מצאנו שבפירושים החדישים לספר שמות כמעט ואין התיחסות לסמיכות הפרשיות ולאפשרות שאמנם קיים רצף סיפורי הגיוני ומשמעותי וראוי לעיון פרשני… והנה – חלה בשנים האחרונות התרופפות מה בהסכמה הכללית לגבי החובה המדעית להפריד בין הפרשיות כדי לפרשן".

האמת היא, שכבר ניצלנו את ה'התרופפות' במשמעת של החוקרים, ובחננו האם באמת ייתכן שהפרשות האלו חוברו מכמה טקסטים ע"י גזירה והדבקה?

בסדרה של ארבעה מאמרים, בשם 'ספר שמות כעובדה היסטורית', עקבנו אחרי המבנה של פרשת המכות, כיצד הוא מבנה אחיד ומוצק, כיצד רואים אנו שהוא מכיר את ספר בראשית ומשתמש בו, וכיצד הוא משתקף כמבנה קיים שקודם לספרי התורה הבאים, ולנביאים.

כל סוגי הבחינה מביאים לאותה מסקנה, שפרשת המכות היא גוף אחד.

היום נעסוק באחת מתוך המכות, האלו, מכת ברד, המתוארת בפירוט בתוך פרשת השבוע, הניתן לחלק אותה למקורות שונים? כפי שניסו לעשות חוקרים?

מדוע נטפלו חוקרים למכת ברד יותר מהאחרות? מסיבה מאד פשוטה, היא מורכבת מ23 פסוקים, הארוכה ביותר, וטכנית זה מאפשר משחק יותר גדול.

אך נסיונות החלוקה נגדעים, כבר כאשר נשים לב למלים המנחות:  המלה שדה באה בתיאור המכה שבע פעמים, והמלה ברד באה ארבע עשרה פעמים, כמו גם שם ה' הבא ארבע עשרה פעמים.

פרשת מכת ברד, בנויה מפתיחה של 9 פסוקים, תיאור המכה באורך 5 פסוקים, וסיום של 9 פסוקים. מכת ברד נבחרה לשמש דוגמה, לאיך שהיה ראוי לבא לפנינו סיפור כל המכות, אלא כדי שלא להלאות את הקורא, לא האריכה התורה אלא במכה השביעית.  כנראה עקב החשיבות של מספר שבע, ושל השלב השביעי.

בדרך הטבע, היתה המכה השביעית צריכה לסיים את הנושא, הישנות המכה שבע פעמים מוכיחה לכל בר דעת שזה השלב הסופי, שש מכות באדמה, ואחת בשמים. באופן טבעי היה פרעה משלח את בני ישראל, אבל מכיון שפרעה נאבק מול הטבע, עלו המכות מדרגה, המשיכו למכות שונות מן השמים, המתרחקות והולכות מן הטבע, מארבה לחושך, ומחושך למכת בכורות.

 

פרשת מכת ברד בנויה בצורה כיאסטית בולטת:

 

חתימת הפרשה תואמת לפתיחתה, להראות כי למרות כל הנסיון שנעשה ללמד את פרעה. הוא נשאר בשלו, ואצלו הכל מהופך, הוא אינו שולח, כאשר דיבר ה', ולא משנה מה יעבור מולו.

ה' 'מעמידו' אבל הוא חושב שהוא האומר לפני ישראל 'ולא תוסיפון לעמוד', ה' מראה את כחו, והוא אכן מכיר בכך. אבל הוא בשלו.

בכל אחת מהפסקאות בפרשה ישנה הפליה, בשלב ההתראה מודיע משה כי מי שיירא את ה' ויעיז את אשר לו בשדה, לא ייגע בו הברד. בשלב המכה עצמה, יכל לראות פרעה כי בני ישראל מופלים לטובה ואין המכה נוגעת בהם. ובשלב השלישי, לאחר שפרעה מחליט להתעקש, הוא יכול לשים לב שהחיטה והכוסמת לא נוכו, כי אפילות הנה. (ואולי 'אפילות' נופל על 'להפלות'). אך כל זאת רק לצורך הארבה. המשך המכות. לפרעה היתה ההזדמנות להצטרף לצד המופלה לטובה. אך הוא בחר להיות בצד של הפשתה והשעורה.

גם בפיסקאות השניה והשלישית ישנה חזרה מכוונת של ביטויים:

ונצרף כאן גם פירוש צח לפרשת מכת הברד, בו נראה עד כמה לשון התורה מדוייקת, ואין בה שום ביטוי מיותר, וכן מדגיש הפירוש את המבנה הפנימי של הפסוקים (ראה במיוחד יד-טז, וכן כה').

 

יג ויאמר ה' אל משה השכם בבקר והתיצב לפני פרעה ואמרת אליו כה אמר ה' אלהי העברים שלח את עמי ויעבדני :

פתיחה הרגילה לקבוצת מכות, כמו בקבוצה הראשונה והשניה. אלא שכאן לא מוזכר 'הנה יוצא המימה', ואפשר שאחרי שנשחתה הארץ השתבשו גם סדרי היציאה והכניסה של פרעה.

ה' אלהי העברים – לפעמים ניסה משה בה', המראה כחו, לפעמים באלהי העברים הידוע לפרעה. ובפתיחת סדרה משתמש בשניהם.

יד  כי בפעם הזאת אני שלח את כל מגפתי אל לבך ובעבדיך ובעמך בעבור תדע כי אין כמני בכל הארץ :

כי.. אני שלח – כאן כבר לא מוצעת האפשרות 'כי אם מאן אתה לשלח', משה 'מתפרץ' עם הבקשה הקבועה, ומיד הוא עובר לשלב הבא של העונש, מבלי שהוא מנסה לבדוק אם פרעה משנה דעתו.

כי בפעם הזאת – מכאן אנו רואים שהתורה עצמה מדגישה את חלוקת המכות ל'פעמים' (כמו בסיום הערוב 'גם בפעם הזאת', ח כח), 'כל המגפות' אינן הברד, אלא המגפות המשתייכות לקבוצה האחרונה, ובעיקר מכת בכורות.[2] אמנם נכון הדבר, שמכת ברד היתה הראשונה שגבתה קרבנות בנפש באופן רשמי מ'כל אשר בשדה', כדלהלן. היא היתה הראשונה בסדרת המכות שסופן מוות, ורק שילוח בני ישראל יעצור אותו.

אני שלח את כל מגפתי – בז' כז' נאמר 'אנכי נגף', וכאן בא ההמשך בצורת 'כל המגפות'. ובאמת יש יחוד במכת ברד שהכתה אדם בהמה וצומח, והיא היחידה שפגעה בכל צורות החיים שבמצרים יחדיו.

אל לבך – במקום 'בך' הרגיל בפרשה (ז' כט', ח' יז'), לרמוז ללבו הכבד של פרעה, מטרה מתאימה למגפות. וגם שעתיד לבא איום אישי על לבו וחייו של פרעה.

ובעבדיך ובעמך – עדיין, כמו גם בדם וצפרדע, נשאר כל העם המצרי יחד עם פרעה באותו מעמד של מוכה. וההתמקדות בלב פרעה אינה משנה זאת.

בעבור תדע כי אין כמני בכל הארץ – כבר לעיל ח' יח' נודע כי ה' בקרב הארץ, עתה נודע כי אין כמוהו. ועל זה שרו 'מי כמוכה באלים ה', להלן טו' יא'.

טו כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ :

כי עתה – אף שאמרתי שהנני שלח את כל מגפתי, אם באמת אשלח את ידי, הרי תומתו כלכם בדבר, שהיא ה'מגפה' הקלאסית (במדבר יז' ש"ב כד' ועוד רבים).

שלחתי את ידי – לשון המשתמעת כאילו באמת היד שלוחה  תלויה ועומדת, בינתיים ה' מעמיד את פרעה, אבל האיום קיים.

ואך אותך ואת עמך בדבר – אכן שלח ה' את הדבר, שפגע ראשית במקנה, ובהמשך בבכורות. כאשר נשלחה היד החזקה באמת נכנע פרעה. אז נותרה לו הברירה בין היכחדות מן הארץ לבין כניעה.

אמנם, במקום דבר בא ברד, הקרוב לו בצליל. לעת עתה הומר הדבר לברד, עד למכת בכורות.

טז ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראתך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ :

העמדתיך – הותרתיך חי, אך גם: חיזקתי את לבך.

ספר שמי – שוב ושוב חוזר ענין שמו של ה', שפרעה לא ידעו כלל, ועתה יסופר שמו בכל הארץ.

ולמען ספר שמי בכל הארץ – כנראה הכוונה לכל הארץ הנושבת, כל הגויים והממלכות.

פותח ב'בעבור' ומסיים ב'הארץ' כדרך הדברים הקודמים, שהזכירו 'בעבור' וסיימו ב'הארץ' (יד' טו'). שני המונחים מוזכרים 3 פעמים. וכן המונח 'שלח',

יז עודך מסתולל בעמי לבלתי שלחם :

בדבר נאמר 'עודך מחזיק בם' (ט' ב'), כאן מחמירה ההגדרה, ופרעה הוא 'מסתולל בעמי', שולט, דורך, ועושה כבתוך שלו. 'סולו המסלה' (ישעיה סב' י', נז' יד', ירמיה נ' כו' 'סלוה' – רמסוה. איכה א טו': סילה כל אבירי. גם 'פסל' הוא סילוק ע"י כתישת החומר). עצמתו של השורש 'סל' מתבטאת גם בביטוי 'סלה' שמסמל דבר חזק וקיים. אך לשימוש הארוך 'מסתולל' ישנה גם קונוטציה של תנועות מעורבבות וחוזרות על עצמן, שבמובן שלנו מתפרש כאלו פרעה רוקד וקופץ על גופותיהם של בני ישראל. ראה משלי ד' ח' ירמיה ו' ט', משימושים אלו נולד המובן של סלסול בשער וכדו' (גם הסל נקרא כך על שם שהוא מעשה קליעה וסלסול).

'עודך' מזכיר לפרעה את עוונו, שזה מה שעשה בהם מאז ומעולם, וגם כעת, שאינו משעבד אותם בעבודות בניה, עדיין האשמה תלויה ועומדת כלפיו כל עוד הוא מחזיק בהם.

 יח הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאד אשר לא היה כמהו במצרים למן היום הוסדה ועד עתה :

הנני ממטיר כעת מחר – גם הדיוק של המופתים הולך ומתעצם, נקבעת גם השעה שיארע המופת מחר. ובמכה האחרונה (יא' ד') כבר נקבע דיוק של חצות.

ברד כבד מאד – כבר התנסו המצרים ב'ערוב כבד (ח' כ') ב'דבר כבד' (ט' ג'), כיאות ללבו הכבד של פרעה. וכעת 'ברד כבד מאד', התעצמות המכה. מלבד זאת כשאבני הברד כבדות, פשוטו כמשמעו, החורבן גודל.

אשר לא היה כמהו במצרים למן היום הוסדה ועד עתה – מכיון שאין הגשמים מצויים כלל במצרים, וגם אם לעתים נדירות ישנם טפטופים קלים, הרי שברד בכלל אינו נמצא במצרים. מקל וחומר ששום ברד כבד מאד לא היה במצרים, ולכן הודגש הדבר, שהרי גם פרעה וגם מי שאינו יודע כלל את ההיסטוריה של מצרים חייב להודות באמיתותו.

למן היום הוסדה – 'יום הוסדה' של מצרים היה תאריך ידוע במיתוס המצרי. וראה במדבר יג' כב' "וחברון שבע שנים נבנתה לפני צען מצרים". רעמסס מציין בכתבתו: 'ארבע מאות שנה להיווסדות צוען מצרים'.[3]

יט ועתה שלח העז את מקנך ואת כל אשר לך בשדה כל האדם והבהמה אשר ימצא בשדה ולא יאסף הביתה וירד עלהם הברד ומתו :

ועתה שלח – פניה ישירה לפרעה, לא רצית לשלח את ישראל, נגזר עליך לשלח את רכושך מן השדה הביתה.

שלח העז את מקנך – הצליל של 'העז' מרמז על העזים שבמקנה.

ואת כל אשר לך בשדה – גם חפצים בכלל.

כל האדם והבהמה.. ומתו – לא ברור שמי שנאסף לביתו ניצול מן הברד, שהרי בתי חומר יכולים לקרוס. ואש יכולה להצית מקומות מגורים. ואפשר שמוקד הסופה לא היה בעיר, אלא בצדדיה, וזו הכוונה 'בשדה'. אפשר שסופה בעצמה כזו אם היתה מתרחשת בתוך הערים לא היתה משאירה דבר מכל העם המצרי, ולכן עיקרה היה בשדה, ובעיר הורגשה בצורה יותר מרוככת (ואולי חלק מהענין הוא שביחס לארץ גושן כבר לא יורגש זעם, אלא שם היה החלק פחות זועם, ועצמת הסופה פוחתת בהדרגה ככל שמתרחקים ממוקדה). ובכל אופן העובדה שמשה בהתראתו מספר ומדגיש שמי שיאסוף הביתה יכול להינצל, ואף מצווה 'שלח העז', מלמדת שריחם ה' על מי שלא רוצה להמרות את דברו, ונתן אפשרות להינצל מהמכה, ולכן מסתבר שבאמת הסופה בעיר היתה ברחמים.

הקבוצה השלישית של המכות, פותחת לראשונה במכה הממיתה בני אדם. ולכן בצד האיום במוות, ישנה האפשרות להינצל ממנו, ליראי ה'.

כ הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים :

הירא את דבר ה' מעבדי פרעה – לא רק רחמים היה כאן, כי אם גם מבחן, שהעומדים במבחן, קידמו את הודעת שמו של ה' בקרב הארץ. ובכוונה צויינו עבדי פרעה, לומר שאפילו בין האנשים החשובים והמרכזיים, שהיו חלק מהתפאורה האלילית של פרעה, נמצאו כאלו שהודו בפומבי בדבר ה'.

הירא את דבר ה' – כמובן שאותם אנשים דאגו לעצמם, למקניהם ולעבדיהם. אבל כנראה שבמצרים של פרעה, היה צריך הרבה אומץ כדי להודות במשהו המנוגד להשקפה השלטת, ולו בצורה הכי שקופה של דאגה לממון.

הניס – לשון המבטאת פחד ואימה. בהמשך ל'העז'.

אמנם במכת דבר מתו רוב מקני מצרים, אבל נראה שבין קבוצות המכות היה ריוח זמן גדול. כפי שניתן לראות שהקבוצה של ברד-בכורות התרחשה כולה באביב, כי כבר הברד התרחש בזמן שהשעורה היתה אביב. ואילו דם התחילה כנראה בקיץ (ראה לעיל  ז' יט'). לכן נראה כי קבוצות המכות היו באמת קבוצות נפרדות גם מבחינה כרונולוגית. בזמן שבין הקבוצות התאוששה מצרים מעט, ואפשר שאף רכשו מקנה מהעברים או מסוחרים נודדים אחרים.

הפרדוקס הזה, בו ה' מודיע כי הוא ישלח את כל מגפותיו, אבל מן הצד השני הוא שולח את משה לספר למצרים על האפשרות להינצל מן המכה. מתבאר רק בצורה בה מדגישה התורה את הדברים. כל האותות אינן באות להרע למישהו, אלא רק להישאר ולהיוותר לנצח נצחים בתודעה ההיסטורית. המצרי שהצליח להציל את צאנו, יספר על כך יותר מאשר המצרי שאיבד את צאנו. זה רק עוד צד אחד של 'שימת האותות והמופתים במצרים', והישארותן כגילוי לדורות. כמתואר מיד לאחר מכה זו, להלן י' א-ב.

כא ואשר לא שם לבו אל דבר ה' ויעזב את עבדיו ואת מקנהו בשדה :

ואשר לא שם לבו אל דבר ה' – ניגוד חריף ל'הירא'. ואפשר שבכל המכות מי שחשש לדבר ה', התכונן מראש במדת האפשר. מפני כל פגע יש דרכים המועילות לכל הפחות לצמצם את נזקיו. אלא שמכת ברד נבחרה להיות המפורטת והמתארת את כל המעשה.

ויעזב את עבדיו ואת מקנהו בשדה – מתואר כאן תופס העמדה המצרי, שיש לו עבדים ומקנה, ולא אחד מהמון העם. בהמשך ל'מעבדי פרעה'. הוא עוזבם בשדה, כדי שימשיכו לעבוד עבורו וינצלו את הזמן. אבל הוא עצמו ספון בבית.

כב ויאמר ה' אל משה נטה את ידך על השמים ויהי ברד בכל ארץ מצרים על האדם ועל הבהמה ועל כל עשב השדה בארץ מצרים :

נטה את ידך על השמים – קבוצת המכות האחרונה מגיעה מן השמים. השחין החותם את הקבוצה הקודמת אמנם נזרק כלפי מעלה, אבל בא מן הארץ. מכאן ואילך המכות באות מן השמים. וחלק מעליית המדרגה היא שמעתה משה עושה את המכות ללא עזרת אהרן.

על האדם ועל הבהמה ועל כל עשב השדה – מכיון שהמכה מגיעה מלמעלה, היא מתחילה מן הגבוה, האדם. אבל היא מכה הנוגעת לכל הקיים במצרים, שלא כמו המכות שנגעו בעיקר באחד משלשת רבדי הקיום.

כג ויט משה את מטהו על השמים וה' נתן קלת וברד ותהלך אש ארצה וימטר ה' ברד על ארץ מצרים :

ויט משה.. וה' נתן – בציווי (כב') נאמר נטה ידך.. ויהי, אבל בהתרחשות בפועל, מדגישה התורה שמשה רק סימל את הזמן, אבל המעשה נעשה ע"י ה'.

קלת וברד – הקולות והברד מוצגים כאן כחומר גלם, קולות הם הרעמים הכוללים מטבעם ברקים. והם 'ניתנו' בשמים לצד אבני הברד.[4]

ותהלך אש ארצה וימטר ה' ברד – הקולות ירדו בצורת אש ש'הולכת', והברד בצורה של הַמְטָרָה. השימוש היחידאי 'ותיהלך' מלמד על הילוך מיוחד של האש, בניגוד להמטרת הברד שהיא כזריקה בכח, כהשלכת אבנים. האש הילכה אימים, כשולחת זרועות ארוכות ואיטיות. ובתהלים היא מתוארת כרשפים: 'ויסגר לברד בעירם ומקניהם לרשפים' (תהלים עח' מח'. אך אולי יש כאן רמז למכת דבר, ראה גם שם פסוק נ').

כד ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד כבד מאד אשר לא היה כמהו בכל ארץ מצרים מאז היתה לגוי :

ויהי – כאן מתואר כיצד נראה הברד.

ברד -ואש מתלקחת בתוך הברד- כבד מאד – הברד היה כבד, והאש ההולכת מן השמים ארצה[5] פוגעת בברד, ומתלקחת = נאחזת בו.

אש מתלקחת בתוך הברד – מה שמלמד שהיא אש שה' שלח, כמו האש שירדה מן השמים במ"א יח' לח' וליחכה את המים. וכך ביחזקאל א' מראה כבוד ה': "ענן גדול ואש מתלקחת".

בכל ארץ מצרים מאז היתה לגוי – קודם היות הגויים בארצותיהם, ידוע היה שעברו על הארץ דברים הרבה, אסונות ושטפונות וסופות גדולות, ואפשר שהיו גדולות ממכת ברד.

פסוק זה הוא הפסוק האמצעי בפיסקת מכת ברד, והוא גם אמצעי בפיסקה האמצעית המתארת את התרחשות המכה עצמה. הוא הכלל, וממנו מסתעפים הפרטים שלפניו ושלאחריו, כדרך התורה. שלפני הכלל באה הקדמה המפרטת, ולאחריו חזרה מפרטת. (כב' וכה', וכל הפרשה, ראה שרטוט לעיל).

כה ויך הברד בכל ארץ מצרים את כל אשר בשדה מאדם ועד בהמה ואת כל עשב השדה הכה הברד ואת כל עץ השדה שבר :

את כל אשר בשדה – שוב מודגש הנזק הרב בשדה, משה איים רק על העשבים (-שיחים) והנה נשברו גם העצים. נזקים בעיר לא נזכרו כאן. הפסוק עשוי בצורה של הקבלה מתמעטת:

את כל אשר בשדה מאדם ועד בהמה

ואת כל עשב השדה הכה הברד

ואת כל  עץ  השדה שבר

כו רק בארץ גשן אשר שם בני ישראל לא היה ברד :

אשר שם בני ישראל – אפשר שנסוגו לשם הרבה מבני ישראל בזמני המכות.

לא היה ברד – לא היה ברד כלל. בעיר המצרית היה הברד נמצא, ובשדה חולל חורבן.

-עשב השדה.. שיבר.. גשן אשר שם.. ישראל

כז וישלח פרעה ויקרא למשה ולאהרן ויאמר אלהם חטאתי הפעם ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים:

וישלח פרעה – שוב ושוב נאלץ פרעה לשלוח, תחת לשלח את בני ישראל. יש כאן לשון כבוד יותר מבפעמים הקודמות (ח' ד', ח' כא') בהם קרא פרעה ללא 'וישלח'.

חטאתי הפעם – רק הפעם, שלא כמנהגי הצדיק מן הסתם.

ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים – הניגוד של 'צדיק' מול 'רשע' לקוח מעולם המשפט (להלן כה' א'). היה בינינו ויכוח ממוני (על קבוצת עבדים מסויימת) ויצאתי חייב במשפט.

ואני ועמי הרשעים – פרעה אינו מודה באחריות אישית, למרות שההחלטה על הכבדת הלב היתה שלו.

הצורה בה פרעה מדבר כאן, משדרת בסופו של דבר חולשה. לאורך המכות ישנן עוד גילויים כאלו של כניעה לכאורה. אך אף אחד מהם לא הניב פירות, ונגדע קודם שיצא אל הפועל. זה מלמד על המשחק של ה' ביכולות של פרעה, ה' הביא את פרעה עד הסף שלו, הוא מראה לנו שאם ימשיך עוד רגע, פרעה יישבר. אבל ברגע האחרון ה' מרפה ממנו, נותן לו את האפשרות לשוב ולסרב אם ירצה. בוחן כליות ולב יכול להוציא מפרעה הצגה מורכבת כזו, כי הוא יודע בדיוק היכן הגבול. ייתכן שאם המכה היתה ממשיכה עוד שלשים שניות, או שהעצמה היתה שונה, פרעה היה נשבר ומשלח. וכך הלאה, בפעם הבאה שפרעה נכנע, נבע הדבר מעצמה מדוייקת של הכאה אלהית. המשחקת בגבולות המדוייקים של עצבי פרעה. אם המכה היתה חלשה קצת פחות, פרעה לא היה מראה אפילו סימן כניעה. אבל עם הידיעה המדוייקת אפשר להפוך את פרעה ללעג ולקלס. פרעה לא רצה את כל זה, הוא בעצמו לא הבין מדוע עצביו מובילים אותו להפכפכות, אבל המציאות התאימה את המינון שלה לדחפיו הטבעיים, כמו תרופה המוזרקת לוריד על ידי אוטומציה ממוחשבת, הגורמת למאושפז להגיע למצב הרצוי בדיוק לפי הצורך הטיפולי.

וכמובן שהגילוי הזה של הפחד בלב פרעה, לא במקרה בא במכה השביעית. השביעית גילתה על מהות המאבק המתחולל כאן, בלב פרעה יש פחד, ורק התיאור השלם מגלה אותו. כאן אנו כבר שומעים את 'חטאתי הפעם', הרגש שהתרוצץ בלב פרעה לאורך כל תקופת המכות. ומכאן ואילך הוא מתעצם ונעלם לסירוגין, עד למכת בכורות.

כח העתירו אל ה' ורב מהית קלת אלהים וברד ואשלחה אתכם ולא תספון לעמד :

העתירו אל ה' ורב – פרעה כבר יודע שכשיעתירו אל ה' מיד תיפסק המכה.

ורב מהיות – לשון קצרה של קוצר רוח, מספיק כבר היה. יש לזכור שכל השיחה הזו התנהלה תחת מטר הברד. וכפי שאמרנו בעיר לא היה הברד מסוכן, כך יכל פרעה לקרוא למשה ואהרן. אבל הקולות הנוראים החרידו כל לב גם בעיר. גם ייתכן שהיו הפוגות בסופת הברד לחילופין.

קלת אלהים  – לשון המשתמעת לשני פנים, עדיין לא נוקב בשם ה', אבל מייחס את הקלת לאלהים. וגם יחוס זה אינו ישיר, אלא כדרך הביטוי 'הררי אל'. דברים נוראים המתאימים רק לאלהים.

ואשלחה אתכם ולא תספון לעמד – גם זו לשון קצרה, המעידה על לחץ ומהירות.

לעמד – במקביל להתראת ה' אליו 'העמדתיך' (טז').

כט ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרש את כפי אל ה' הקלות יחדלון והברד לא יהיה עוד למען תדע כי לה' הארץ :

כצאתי את העיר – גם משה קיבל על עצמו את המהירות, ברגע צאתו. כנראה יחד לו מקום לתפלה, במדבר, מחוץ לעיר. ואולי במקום שניתן להשקיף ממנו על כל מושבות ישראל ומצרים.

אפרוש את כפי אל ה' – באותו אופן בו נטה משה ידו על השמים, יפרוש כפיו שוב אל השמים.

הקלות יחדלון והברד לא יהיה עוד – גם כאן תופסים הקולות מקום ראשון, וכנראה היתה חרדתם מרובה מכח הברד. גם האש היתה בכלל הקולות, כמו שראינו לעיל.

כי לה' הארץ – בתחילה נודע כי ה' בקרב הארץ (ח' יח'), לאחר מכן כי אין כמוהו בכל הארץ (ט' יד'), וכאן בפשטות: לה' הארץ.

ל ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' אלהים :

ואתה ועבדיך ידעתי – גם בתגובת משה יש עליית מדרגה, לעיל אמר 'אל יוסף פרעה התל', כאן כבר ברור לו שפרעה אינו מתכוין ברצינות.

טרם תיראון – משמע אבל בקרוב תיראון. וכל דברי משה במשפט זה באו לומר שהסרת המכה לא באה למען הרויח למצרים, אלא למען יבואו נוספות אחריה.

ה' אלהים – שאינו רק אלהי ישראל, אלא אלהים שופט לכל הארץ

לא והפשתה והשערה נכתה כי השערה אביב והפשתה גבעל :

כהקדמה למכת ארבה, צריכה התורה לבאר כיצד נותרו כלל עשבים במצרים, כדי אכילת הארבה.[6]

הפשתה – נכתה

אביב – מכיון שמכת החשך ארכה מספר ימים, והארבה גם הוא לא יכל להתעכב יותר מכדי אכילת העשבים שנותרו. הרי שזמנה של מכת ברד היה קרוב לראשית האביב. ולא לחינם ציינה התורה תקופה זו, להקדים לציווי 'החדש הזה לכם ראש חדשים' (יב' ב') את זמנו של החדש הזה – האביב. (אמנם, בזמן התורה לא ציין ה'אביב' תקופת שנה, כי אם את מצב התבואה).

לב והחטה והכסמת לא נכו כי אפילת הנה :

ללמדנו שהמכה תוכננה ע"י ה' לבא בזמן מדוייק, שיהיה טרף לברד, אך לא מאוחר מדי, כדי שיישאר טרף לארבה. וכדי שיצאו בחודש האביב. משאריות החיטה האלו כנראה הכינו בני ישראל את בצקם המפורסם שלא הספיק להחמיץ.

לג ויצא משה מעם פרעה את העיר ויפרש כפיו אל ה' ויחדלו הקלות והברד ומטר לא נתך ארצה :

ויצא משה מעם פרעה את העיר – שוב לשון הלחץ והמהירות, משה יצא כחץ מעם פרעה אל מחוץ לעיר.

ויפרש כפיו.. – באותה לשון שתיאר משה (כט'), כך בדיוק התגשמו הדברים. יודע דעת עליון.

ומטר לא נתך ארצה – להדגיש את דיוק האות שבאותו רגע לא רק שפסקה הסופה המבהילה, אלא פסק הכל, אפילו שאריות מטר ושאר דברים רגילים. נשתררה דממה.

לד וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקלת ויסף לחטא ויכבד לבו הוא ועבדיו :

וירא פרעה כי חדל המטר – פרעה ראה שחדל אף המטר, מה שמלמד באופן טבעי על גבורת ה' ונאמנות שליחות משה. ואילו פרעה למד מכאן ההיפך, ניצל את הדממה להוסיף רע יותר מקודם לכן.

המטר הברד והקולות – בסדר הפוך מפסוק קודם.

ויסף לחטוא – ככל שהדבר קורה שוב ושוב, מתעצמת הגדרת כבדות לבו, כאן נוסף לו הכינוי 'מוסיף לחטוא'. שהרי הוא עצמו כבר הגדיר מעשה זה כחטא, וכך יוצאת התנהגותו נלעגת.

ויכבד לבו הוא ועבדיו – חיזק את לב עבדיו בנאמו לפניהם ואולי בעוד דרכים. כנגד 'אתה ועבדיך' (ל'). וכן להזכיר כי העבדים היו עמו עדיין כעת בעצה, עד המכה הבאה בה השתדלו הם לפניו שישלח את בני ישראל.

הלשון בפסוק זה וכן לעיל ל' מבטאת כעין אכזבה. ולא לחינם יש ששיערו כי מכת ברד מוצגת כאן כמכה שמבחינת התכנית האלהית היתה יכולה לסיים את המכות, בפעם הזאת היה יכול פרעה לשלח את בני ישראל ושבע האותות היו מספיקים לכך. אלא שפרעה בחר להשתמש עוד ועוד בכח הסבל שניתן לו.

לה ויחזק לב פרעה ולא שלח את בני ישראל כאשר דבר ה' ביד משה :

ויחזק לב פרעה – כאן באים שני הצירופים שבאו בנפרד עד כה – גם יחד, גם כבד לבו, וגם חזק לבו.

כאשר דבר ה' ביד משה – גם חיזוק הלב של פרעה, בסופו של דבר מחזק את דברי ה', כי גם זה חלק מהתכנית האלהית, ונאמר למשה מראש.

 

 

 

 

 

 

 

הערות:

[1] וצ’יילד אומר על תעשיית התעודות בפרקים אלו:

“זהו מקור לתסכול עבור כל מי שקורא פירושים כאלו, שמאמץ רב כל-כך מושקע בניתוח הפרה-היסטורי של הטקסט, ורק מעט תשומת-לב ניתנת לקטע כפי שהוא בצורתו הסופית”, (B. S. Childs, The Book of Exodus: A Critical, Theological Commentary, 2004, 149 P).

[2]מובן שזו כוונת רש"י ("מכאן שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות"), ואך לחינם הגיהו בו המחברים כל מיני הגהות חריפות, כמו 'מכת בצורות', 'מכת בִּכּוּרוֹת', 'מכת בעירות', או בראשית תיבות 'מ"ב' כשהרצון הוא לפתוח ל'מכת ברד'. ראה תורה שלמה וארא עמ' קלב, תוספות על התורה, שפתי חכמים, ועוד רבים. הדיון בכוונת רש"י החל ממש בדורם של בעלי התוספות, ושליחים מיוחדים נשלחו לבדוק את כתב ידו, כשהעדויות גם בנושא זה סותרות.

[3] בתעודה מימי תחותמס הג' נכתב 'יותר מכל הדברים אשר היו במדינה מאז היוסדה' (מובא אצל קאסוטו עמ' 85. וכן: עבר וערב עמ' 17).

[4] שימוש הלשון שהאל 'נותן קול מן השמים' לגבי ברקים, נמצא גם בכתבי אוגרית, וגם באגרות אל עמרנא (קאסוטו שמות עמ' 80). דברה תורה אם כן בלשון בני אדם, של האלף השני לפני הספירה.

[5] מטענים חשמליים יוצרים ברקים, ובעת פעילות מטארולוגית מוגברת באופן מוגזם ייתכן ריבוי של התפרקויות חשמליות. סברה אחרת מדברת על גופי קרח ענקיים הבאים מחוץ לאטמוספירה, והחיכוך מותיר אחריו שובל של אש.

[6]הפשתה היוותה גידול מרכזי וראשון במעלה במצרים העתיקה, כפי הידוע לנו. ראה אנצ"מ ע' מצרים עמ' 247. הכוסמת המוזכרת בסמוך, גם היא מידע מדוייק, הכוסמת היתה משמשת גם במצרים וגם בכנען לעשיית הלחם, במצרים נתגלו שרידים של לחם כוסמת. ראה קאסוטו שמות עמ' 82 אנצ"מ שם, ובערך מאכלים ומשקאות עמ' 545.