לא. האמנם חכמים אנו מקדמוננו? חלק א

הראינו לדעת כיצד התמודדו חכמינו עם הידיעות במדעי הטבע אותן היו צריכים לשם קביעת ההלכה. הראינו גם את גישתם היחודית של חכמינו, שהניחה את היסודות לתצפית המדעית המודרנית. ובכל אופן, ההרגשה כי אנו חכמים יותר מן הקדמונים בתחום מדעי הטבע היא נחלת כל אחד ואחד מאיתנו. הייתכן כי הרגשה זו אינה מדוייקת?

המדע המודרני של העת החדשה אינו מורכב מחכמתם של בני אדם חכמים יותר, הוא אינו אלא אוסף אדיר של מידע. האדם אינו צריך להתחיל את עיונו בטבע מן השאלה: "מי שבר לירח את החצי הימני?". המדע נוצר על ידי אפשרויות נאותות יותר לאיסוף מידע החל מהמצאת הדפוס ועד האינטרנט, וכן אפשרויות קלות יותר של גישה ובקרה החל ברכבות וכלה בחלליות, בצורה זו כל בני האדם נעזרים זה בזה וכן במידע שליקטו קודמיהם.

הישגי האדם המודרני בולטים כאשר האדם מתפקד כחלק מן המערכת בעלת המידע, אולם אם נבודד את האדם המודרני לעצמו, ואפילו יהא מלומד גדול, האמנם ברור לנו כי הוא יהיה מתקדם יותר מאדם מקביל למעמדו בימי קדם? ואם נניח את שניהם על אי בודד, האם מי שיישאר שפוי ובריא יותר הוא דוקא ידידינו הפרופסור?

האדם בעת העתיקה, עמד בגופו בלבד מול הטבע ומול האל, ללא מסכי הגנה מדומים של תרבות ומדע. וגם אם ידע פחות על פרשנות החזיון של גרמי השמים, הרי את הטבע הקרוב אליו הכיר וידע טוב יותר מכל אדם בזמננו. המסורות העתיקות הרבו להתעמק בגופם ובנפשם, והביאו את בני האדם למצבים מיוחדים ומעניינים שאינם יכולים להיות אלא תוצאה של חיבור ומודעות בין הנפש והגוף ברמה שאיננו מכירים. והרבה מתרבות המזרח שהתרבות המערבית טועמת ממנה 'צימוקים' שונים כדוגמת יוגה, מושתתת על ידע זה. בספרו על רופאי אליל טוען הרופא (המערבי) אורי שוורצמן שרופאי אליל מרפאים בהרבה מקרים לא פחות מאשר פסיכולוגים:

ספר זה עוסק בתפיסות שונות מאלו המוכרות לנו לגבי נושאים בבריאות הנפש. לתפיסות אלה אין כתבים מקודשים או קאנוניים, ואין בעולם מרכז אקדמי חשוב המוקדש לחקר בריאות הנפש באפריקה. חלק מתפיסות אלה מועבר בירושה ממטפל מסורתי אחד לבא אחריו, חלקן נפוצות ומובנות מאליהן בקרב כל בני השבט כתבניות בסיסיות של תרבותם, וחלקן ידועות למטפלים בודדים ונבחרים, החבויים ביערות הגשם או נודדים במרחבי המדבריות של אפריקה.

במשך אלפי שנים נוצרו ציוויליזציות מגוונות באפריקה השחורה. טימבוקטו, בירת קיסרות מאלי, יצרה מרכז ללימודים גבוהים ונודעה כמרכז של חוכמה בזמן שאירופה דשדשה עדיין בימי-הביניים. העיר קאנו שבניגריה נודעה ברחבי העולם האסלאמי כמרכז תיאולוגי מתקדם. זנזיבר קיימה קשרי מסחר ענפים עם הודו עוד בתחילת האלף הראשון, והרודוטוס התפעל מהמערכת המוסרית של האתיופים הקדומים עד כדי כך שתיאר אותם כגדולי הצדיקים עלי אדמות.

תרבויות אלו הגדירו את ההבדל בין בריאות נפשית לחולי נפשי ואת הסוגים השונים של חוסר האיזון והמחלות. כלומר, במונחים מערביים, הן הגדירו את עקרונות הפסיכופתולוגיה שלהן. תרבויות אלו יצרו שיטות סיווג ואבחון ייחודיות, שיש בהן חלקים דומים להפליא לרפואה המערבית וחלקים שונים בתכלית. וכמובן, צמחו שם מרפאים מקומיים אשר שימשו (ומשמשים גם כיום) כפסיכותרפיסטים וכפסיכיאטרים של הקהילות האפריקאיות. מטפלים אלו פיתחו את הבסיס התיאורטי לטיפול הנפשי ואת הטכניקות השונות שנים רבות לפני הופעתם של הפסיכואנליזה, הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי, תיאוריות יחסי האובייקט, הטיפול הקצר-מועד, הפסיכופרמקולוגיה ושאר הטכניקות המערביות.

(ד"ר אורי שורצמן, 'רופא לבן אלים שחורים').

האינדיאנים הפראים הכירו את הטבע הרבה יותר מכל חוקר טבע שהיה או שיהיה אי פעם, שהרי החוקר יושב בחדרו הממוזג וסוקר דגימות תחת עדשת המיקרוסקופ, מתעדכן באינטרנט על תגליות ומחקרים חדשים, ובמקרה הטוב יוצא למסע ג'יפים לנקודה מסויימת בכדי לצפות בנושא המעניין אותו. אך לו היה מיודעינו הפרופסור נאלץ להישאר יותר מיום באתר התצפית והמחקר, הוא היה גווע מרעב, מאימה, ומבלבול. מלומד בן דורינו, שאינו יכול להשתמש בספריה, בטלפון, ובמבחנה, (ובשנים האחרונות יש להוסיף: במחשב), הרי הוא מאבד את כל ערכו. האינדיאני במצב דומה היה יכול להכין ארוחה דשנה לפי טעמו ממעדניה של אמא טבע, היה מוגן לאין שיעור מפגעים, מזהה להקת חיות ממרחק עצום בעזרת חוש הריח, צופה סופות מראש על פי סימנים עדינים, ובעזרת חוש השמע יודע מה קורה במרחק קילומטרים ממנו. ודי אם נזכיר את הגששים הבדואים, היודעים את הטבע ואת המתרחש בו הרבה יותר מאתנו, כפי שמוכיחה עבודתם באיתור בני אדם ובעלי חיים על פי חושים עדינים ודקים שאינם בשימוש אצלינו, שכן אין בהם צורך לשם צפיה בסרטים. בודאי אי אפשר להתעלם מאספקט זה של ידיעת הטבע שהיה לקדמוננו, ולנו אין.

נביא לדוגמא שלש מקומות בהם השתמשו חכמינו במודעות הרבה שהיתה להם לגוף ולטבע:

 

 

זיהוי אלכוהול בדם

שיטה מעניינת לבדיקת אשה אם היא בתולה, (כאשר בעלה חושש כי כבר אינה בתולה ובזמן אירוסיה זינתה), מבלי להשפיל את כבודה ולהצריכה בדיקה על ידי אלו שיוכלו להעיד על כך, אנו מוצאים בדברי חכמינו:

"ההוא (חתן לאחר חתונתו) דאתא לקמיה דרבן גמליאל ברבי, אמר ליה: רבי בעלתי ולא מצאתי דם (משמע שאשתו כבר איננה בתולה..), אמרה ליה (הכלה): רבי עדיין בתולה אני, אמר להן: הביאו לי שתי שפחות, אחת בתולה, ואחת בעולה. הביאו לו, והושיבן על פי חבית של יין, בעולה – ריחה נודף (מפיה מריחים, רש"י), בתולה – אין ריחה נודף. אף זו הושיבה – ולא היה ריחה נודף. אמר לו: לך זכה במקחך, ונבדוק מעיקרא בגווה (את האשה הנידונה עצמה, כמובן על ידי אשה אחרת)? גמרא הוה שמיע ליה, מעשה לא הוה חזי, וסבר: דלמא לא קים ליה בגווה דמלתא שפיר, ולאו אורח ארעא לזלזולי בבנות ישראל", (כתובות י:).

קרום הבתולים מבדיל בין הרחם לבין האויר שבחוץ, אך בודאי לא העלה אדם על דעתו מעולם שריח היין יכול לחדור דרך פתח זה אל המיעיים ומהם החוצה דרך הפה, ולו היינו מריחים את המתחולל במיעיים בודאי לא היינו יכולים להתקיים… רבן גמליאל קיבל אמנם את הצורה של ניסוי זה ("גמרא הוה שמיע ליה"), אך לא ידע האם באמת יוכל להגיע לתוצאות. הוא לא סמך על עצם העובדה ששמע על ניסוי זה, אלא בחר לו ראשית "קבוצת בדיקה" בה יוכל להיווכח האם הוא באמת יכול להבחין בהבדל, ואכן עלתה בידו.

בימינו ידוע כי האלכוהול נספג בדם בצורה מיידית, וניתן לזהותו באויר הננשף מן הגוף. ובצורה זו בודקים שוטרי תנועה נהגים בצדי הכבישים ע"י מכשיר המזהה אדי אלכוהול בנשיפה. כך אשה שאינה בתולה חושפת את כלי הדם הפנימיים בישבה חשופה על פני חבית של יין, ואדי האלכוהול מתפשטים מיידית בדמה. לנו כבני התרבות המודרנית אין שום מושג בניואנסים הדקים של הגוף ואיננו יכולים להבדיל בכך ע"י חוש הריח שלנו, אך זו עובדה שרבן גמליאל עשה זאת, ואין לתלות את מעשהו בצירוף מקרים, שהרי איך וכיצד ידע רבן גמליאל על הרעיון של זיהוי אדי אלכוהול בנשיפת הפה, לולי שהנסיון הראה זאת.

ראה על כך מאמרו של ד"ר הלפרין.

נתק מיעיים

אחת ההתמודדויות הקשות של הרפואה היא במקרים של תזוזה פנימית בתוך הגוף, בימינו משתמשים בעיקר בקשירות: קשירת רחם במקרה של נפילת רחם, קשירת עורקים במקרה של טחורים, תפירה במקרה של בקע (הֶרְנִיָיה). האם לגוף ישנן דרכים משלו להתמודד עם בעיות שכאלו?

"ההוא ארמאה דחזייה לההוא גברא דנפל מאיגרא לארעא, פקעיה כרסיה ונפוק מעייניה, אתייה לבריה ושחטיה קמיה באחוזת עינים, אינגיד ואיתנח, עול למעייניה וחייטיה לכרסיה" (חולין נז.)

לפנינו מקרה של פציעה בעקבות נפילה, לפציעה לוותה גם תזוזת איברים ממקומם: המיעיים יצאו ממקומם, "ולא היה רוצה ליגע במעיים שלא יהפך בהן" (רש"י). ברור כי לחץ חיצוני אינו יכול להחזיר את המיעיים למקומם, אלא רק להזיק. אותו אדם הסתמך על טבע הגוף עצמו, הוא יזם מין הצגה סוריאליסטית כאילו הוא שוחט את בנו של הנופל, אותו פצוע חשב כי באמת בנו נשחט לפניו והוא הצטמרר ונאנח אנחה שזעזעה את גופו, ומכחו של זעזוע זה החזירו השרירים הנמתחים את המיעיים למקומם. האמנם גם אנו מכירים כך את גופינו על יחסי הגומלין שבין מצב נפשי ובין תנועת שריר בלתי רצונית?

דימום בצואר הרחם

נושא סבוך מאד בהלכה הוא אשה הסובלת מדימום תמידי, שכן קשה מאד להבדיל בין דימום זה לדם המחזור, ואין היא יכולה להיטהר לבעלה מבלי שהיא יודעת שהמחזור אכן פסק. בעיה זו שכיחה גם בימינו, ולרפואה אין פתרון קסם, ישנן תרופות להצרת העורקים, ישנן מקומות בהן אפשר לצרוב את מקור הדימום, אך זו עדיין בעיה שכיחה. התייחסות מעניינת אנו מוצאים אצל חכמינו:

"ההיא (אשה שהיתה מדממת כתוצאה ממגע בעלה) דאתאי לקמיה דרבי (באה לפני רבי יהודה הנשיא) אמר ליה ל'אבדן' (אחד מתלמידיו) זיל בעתה (הפחד אותה), אזל בעתה ונפל ממנה חררת דם, אמר רבי נתרפאה זאת" (נדה סו.).

יכולים אנו לפקפק בקשר בין "חררת הדם" שנפלה לבין מקורו של הדימום. אך מכיון שדימום זה לא היוה מטרד גרידא אלא בעיה הלכתית – אשה שאינה יכולה להתקרב לבעלה, ולפי ההלכה צריכה להתגרש. מסתבר מאד שאם היה הדימום חוזר, היה אותו אדם שב ומדווח לרבי יהודה על כך. ראשית צריכים אנו להודות כי אין בידינו לדעת כיצד יש להבהיל אשה בצורה שתגרום לזעזוע הגוף ולנפילת גוש דם מתוך גופה. אבל בהחלט ייתכן גם לשער את מהותו של ה'טיפול' הזה. במקום שהעור רגיש ונימי הדם קרובים למעטהו החיצוני, כל חיכוך גורם לדימום, כפי שניתן לראות בעור הפנימי של האף. דם קרוש מצטבר על מקום הדימום, ובחיכוך הבא שוב נפתחים הנימים והדימום חוזר.

גם כאן תנועה פתאומית בלתי רצונית של זעזוע חד בכל הגוף, יכולה לנתק את הדם הקרוש ממקום המועד לדימום (העור הוא גמיש, וכאשר הוא נמתח או מתקפל בצורה שאין הדם הקרוש הקשיח יחסית יכול לעמוד בה, נפרד העור מגוש הדם). אולי הינתקות גוש הדם מלמדת על כך שהעור כבר הבריא ואינו צריך את הגלד, הפרדה ידנית אינה מספיק עדינה ויכולה לפצוע.

ייתכן שבדיקה פנימית פשוטה בעזרת המכשור בן ימינו יכולה לברר דברים כאלו, אך כאן שוב אנו משתמשים בעזרת המערכת כולה. ואילו בני קדם השכילו להתחבר אל הגוף מתוכו, בעמדם על השפעות הגוף והנפש זה על זו וזו על זה.

נשגב מבינתינו

כשאנו מדברים על חכמתם של אנשים בעת העתיקה, לפעמים נדמה הדבר כמחמאות שאנו חולקים לילד קטן על הישגיו: "כמה יפה סידרת את החדר", "יפה מצדו שהצליח לפתור את התרגיל". המחמאות אינן אלא יחסיות למה שהיינו מצפים ממנו, אבל אין המדובר בהישגים אמתיים לעומת רום פסגתינו.

לפעמים שוכחים אנו שאדם נמדד ביחס לאמצעים שבידו, לילד קטן חסרים אמצעים שכליים ונפשיים, ועל כן המחמאות הן יחסיות לציפיות. אך אדם מבוגר הוא שווה ערך מבחינת יכולת שכלית בכל הדורות ובכל הזמנים, באותם מצבים בהם אנו לא היינו מסוגלים לעשות דבר, הקדמונים ידעו יפה מה ואיך לעשות.

המלומדים בדורינו אינם יכולים להסביר כיצד הגיעו הקדמונים להישגים שונים:

• "אין להבין כיום, כיצד נתאפשר דיוק כזה (של הבבלים במדידת משך החודש הממוצע ואורך השנה) במדידת זמנים ועמדת כוכבים בלא שימוש בשעונים ובמכשירי המדידה המדוייקים שבידינו" (אנצ"ע כרך ד ע' 778).
• "חידה היא עד היום כיצד יכול היה ארכימדס להוציא את השורשים הריבועיים הנחוצים לשם דיוק מפליא זה", הכוונה לדיוק הערך של פאי. (אנצ"ע ערך ארכימדס).
• "ארכימדס הגיע למסקנה שדרושים 10⁶³ גרגרי חול כדי למלא את יקומו של אריסטרכוס. הקוסמולוג האמריקני אודארד הריסון מציין כי 10⁶³ גרגרי חול שקולים כנגד 10⁸⁰ גרעיני אטומים וזהו מספר אנדיגטון – מאסת היקום כפי שחישב אותה בשנות השלושים האסטרו פיסיקאי האנגלי ארתור סטנלי אנדיגטון", (מילדות לבגרות בשביל החלב, פרופ' טימותי פריס, עמ' 34).

כמה וכמה ידיעות שהיו ביד הקדמונים, אין לנו מושג כיצד הגיעו אליהן, ידועה מפת פירי רייס, שנרכשה במאה ה16 ובה ממופים בדיוק אנטארקטיקה חופי דרום אמריקה ועוד איים שונים שלא נודעו עדיין באותו זמן, סופר שהיא הועתקה ממפות עתיקות שמקורן בספריית אלכסנדריה. ירחיו של מאדים הוזכרו במיתולוגיה היוונית, ואף ערכי הגודל שלהם הוזכרו בספרות זמן רב בטרם נתגלו בפועל.

ידועים הישגים רפואיים קדומים שאין לנו דרך להסבירם, אלן לאנדסבורג חקר בעזרת רופאים ומנתחים את עקבות ניתוחי הראש בגולגלות של בני האינקה שבדרום אמריקה, מאות גולגלות מעידות על ניתוחי מוח שבוצעו בהצלחה, והמנותחים חיו שנים לאחר הניתוח, כפי שניתן לראות מההשלמה והאיחוי של מקום הניתוח, ניתן לראות גם כאלו שעברו ארבעה ניתוחי מח, במקומות שגם כיום חוששים לנתח, האדם נותר בחיים וסימני הניתוח החלימו. ידועים ניתוחים כאלו גם מתקופות האבן.

מדידה מדוייקת ללא מכשיר היא הישג שאין אנו יכולים להגיע אליו. זוהי שליטה על החושים, בצורה שאין אנו מכירים. וכבר הראינו כיצד בשיטות השונות של הקדמונים מתבטאת שליטה על החושים, והפקת המיטב מן הגוף באמצעות הנפש השוכנת בו, יותר מאשר באמצעות מיכשור חיצוני.

והנה כבר הראינו בפתיחת פרק זה כיצד לחכמינו היתה גישה חדשה ושונה לטבע, גישה הנובעת מכח האמונה באל אחד, תפיסת טבע המיוסדת על תצפית מתוך הנחות יסוד כי העולם מתוכנן בידי כחות אחידים. גישה זו מיוסדת על השתלשלות אמונת ישראל ממתן תורה דרך הנביאים.

לא זו בלבד שחכמינו נגשו אל הטבע מתוך תפיסה נכונה זו, אלא שהם השתמשו גם ביכולת ""להתחבר" אל הטבע ישירות, מבלי צורך באמצעים חיצוניים ובכלי אגירת מידע מתוכננים. ומצב זה העניק להם אף יתרון מסויים עלינו.

נציג כאן דוגמאות משלשה תחומים עיקריים: העולם, האדם, ועולם החי. בהם אנו רואים את חכמינו מחזיקים בידיעות שאין לנו שום הסבר כיצד הגיעו אליהן. ומהם נוכל להקיש על ידיעות אחרות שבידיהם, שגם אם לפעמים אין אנו מבינים את משמעותן או את הסבה שמחמתה נאמרו, אפשר שיש בהם ממה שאין אנו יודעים, ואין מן החכמה לבטל אותם בהינף יד רק משום שנאמרו בימי קדם.

אין הכוונה כאן ללקט ידיעות מקריות, דברים שהוצאו מהקשרם, והתאמות שנוצרו בלא כוונה. הכוונה היא להראות את תפיסת העולם של חכמינו, וכיצד נבעו ממנה השגות והישגים מופלאים. כיצד למדו חכמינו ע"י תצפית נכונה במציאות, יחד עם הבנה מעמיקה של דברי הנביאים ורוחם, ידיעות, שהדרך אליהם ללא מיכשור היא "נשגבת מבינתינו".

 

 

העולם

התחום המדעי הראשון בו התעמק האדם היה תחום האסטרונומיה, גרמי השמים נדמו לאדם מראשית היותו, כחלק חשוב ומהותי בעולם. מתוך התפיסה המקובלת כי כדור הארץ הוא מרכז הבריאה, מובן היה כי גם פעילות גרמי השמים שייכת במישרין למתרחש בכדור הארץ.

עמי הקדם האליליים ראו את גרמי השמים כהתגלמות של אלים שונים עליהם ידעו מתוך המסורת. אלים אלו תוארו כחיים על פני הארץ, ועם הזמן כאשר התפתחה עבודתם, ואילו זכר להם במציאות לא נודע, יוחסו כחותיהם לכוכבים השונים. חשיבות זו שייחסו לגרמי השמים הביאה את הקדמונים לתצפיות רבות על מהלכיהם של גרמי השמים. הזמנים נקבעו לפי מהלכי גרמי השמים, וממילא הפעולות שאירעו בזמנים אלו התייחסו גם הם לגרמי השמים.

לגישה האלילית היתה השלכה גם על התפיסה הטבעית, שכן כישויות בעלות כחות נפרדים נתפסו גרמי השמים כמורכבים יותר, כבעלי משמעות לעצמם, כמפעילי כחות שונים. אך עם ישראל שזכה להתגלות אלהית היה רחוק מלחשוב כך, כל גרמי השמים אינם אלא כלים קטנים ביד הבורא, שברא את כולם לצורך האדם. המאורות לא נבראו אלא "להאיר על הארץ, להבדיל בין היום ובין הלילה" (בראשית א יד), כך אפשר גם להשתמש בהם "לאתת למעדים לימים ולשנים" (שם). אך אין הם אלא חלק ממה שברא אלהים בשביל האדם בעולם.

על ה"מאורות" לא היה צורך להכביר במלים ובתיאורים, אין הם אלא טפלים לארץ ועסוקים בעבודתם להאיר עליה.

• תפישה מקראית זו הרואה בשמש ובירח שתי תופעות דומות זו לזו היא היסוד העיוני ליצירתו של השם הכולל והמופשט: מאורות… השם עצמו, וכן התפישה שביסודו מיוחדים להשקפת העולם הישראלית. שאר עמי המזרח הקדמון ראו בשמש ובירח אלים חשובים, ולפיכך נהגו שלא לכרכם יחד, כדי להודיע כחם של השמש לעצמה ושל הירח לעצמו. השקפת העולם הישראלית, הכופרת באלהותם של איתני הטבע, מפקעת עצמה בזה מדרך המחשבה המיתית ונוטה לדרך של הסתכלות בתופעות הטבע ולדרך המחשבה ההגיונית" (י"ש ליכט, אנצ"מ ערך מאורות השמים).

מתוך גישה זו הממקדת את ההשקפה על גרמי השמים בתצפית הפשוטה, ללא הנחות קדומות שונות ומשונות. אין פלא שהשקפות חכמינו הן הקרובות ביותר להשקפה המודרנית.

השקפות שונות רווחו בעולם העתיק על צורתו של כדור הארץ ויחסו לשאר גרמי השמים. במבט ראשון הארץ נראית כאילו היא ישרה ושטוחה, אך תכונות שונות נוספות מתגלות עליה: לעתים הארץ רועדת, נעה וזעה, הים נע ממקומו ושוצף על פני היבשה, האדמה פותחת את פיה, ועוד ועוד. תופעות אלו הביאו את העולם האלילי לתאר את קיומם של כחות שונים נוספים כפועלים בעולם: הר הגעש אינו אלא ארובה לבית המלאכה התת קרקעי של וולקן אל המתכות העוסק בהכנת כלי נשק, רעידת האדמה היא תוצאה של זעזועי מפלצות אדירות עליהן נשענת הארץ, השמים נטויים להם במקומם הודות למאמציו של אטלס האומלל הנושא אותם על כתפיו, וכך הלאה.

הארץ תוארה כבעלת צורות שונות, כעומדת על גבי יצורים שונים, ועוד ועוד. התפיסה שנתקבלה למן התקופה ההלניסטית והלאה היא התפיסה האריסטוטלית לפיה הארץ הוא משטח המהווה מרכז היקום וכל גרמי השמים בספירות השונות נתונים בתוך גלגלים הנסמכים גם הם על הארץ.

השקפת העולם העומדת מאחורי תיאור זה היא היות הארץ מרכז התגוששות בין כל הכחות הפועלים בקוסמוס, הכחות הפועלים הם הכח החזק ובעל המשמעות ביותר בקוסמוס, והמין האנושי הנתון ב'עין הסערה' נאלץ לתמרן בין השפעותיהם של הכחות השונים.

ההשקפה היהודית אינה צריכה להגיע לכל הספקולציות האלו, המיחסות לגרמי השמים משמעות רבה מדי. מטרת הבריאה היא המין האנושי האמור למלא תפקיד, וכל גרמי השמים שאינם אלא הפנסים של בורא העולם תלויים סביב העולם, לא מחמת ועל ידי כחות שונים, אלא ברצון הבורא.

וכך אמרו חכמים:

"בשר ודם משבונה את הבית הוא בונה את העליה, האלהים אינו כן משמתח מעזיבה בנה עליה ומשבנה עליה העמיד אותן על אויר העולם על בלימה", (שמות רבה, טו כב).

במאמר זה מודגש הניגוד בין התפיסה המשווה את מבנה היקום כמבנה של בשר ודם, כח בודד שאינו שליט יחיד בעולם, זה צריך לבית בכדי לבנות עליו את העליה. לבין זו הרואה את העולם כמבנה מתוכנן ע"י האלהים, שביכלתו לתלות את גרמי השמים "על אויר העולם", על בלימה. רעיון זה אינו בטוי מקרי, אלא תוצאה של העמקה בדברי הכתוב:

"נוטה צפון על תהו, תולה ארץ על בלימה" (איוב כו ז).

והחוקרים מציינים עובדה זו:

• "פעם אחת מבהיק במקרא הרעיון על קיומה של הארץ בחלל הריק – תולה ארץ על בלימה – איוב כו ז", (אנצ"ע ערך ארץ). אך גם ה"צפון" מתואר שם כנמצא בחלל על בלימה, והצפון הוא כוכב. – זהו בעצם תיאור הקוסמוס כפי שמקובל בימינו.

התפיסה הזו המבטלת את כל משמעויות הלואי של גרמי השמים, השפיעה גם על הבנת הצורה של הארץ. שהרי מבין כל הצורות השונות והמגוונות שהשתמשו הקדמונים לתאר את הארץ, בחרו חכמים דוקא את צורת הכדור. התורה האריסטוטלית בודאי היתה נחשבת בימיהם כשיא החכמה, והדעה שהעולם עגול ככדור לא נחשבה ולא נפקדה, הכדור מסמל את שיא חוסר היציבות, איך וכיצד מרכז העולם יוכל להיות ככדור המתגלגל, מה מייצב אותו?

תצפיות פשוטות על חוף ים יכולות להוכיח שהעולם עגול ככדור, אך תפיסת העולם האלילית היתה חזקה מתצפיות שכאלו. רק חכמי ישראל שיצאו מתוך ההנחה שהארץ וגרמי השמים תלויים להם על בלימה, מפני שבורא העולם חפץ להאיר ליושבי הארץ בתלותו להם "מאורות" ופנסים, יכלו לקבל בפשטות את הדעה שהעולם ככדור, ומעניין כי בשום מקום לא הזכירו או קבלו דעה אחרת על צורת העולם מלבד זו.

המקור המפורש ביותר בדברי חכמים קובע את מקור הידיעה הזו בתצפית:

"העולם עשוי ככדור, א"ר יונה אלכסנדרוס מקדון כד בעא מיסק לעיל והוה סלק וסלק סלק עד שראה את העולם ככדור, ואת הים כקערה, בגין כן ציירין לה ככדורא בידה" (תלמוד ירושלמי ע"ז ג א, בביאור המשנה שם ).

"העולם עשוי ככדור שהוא נזרק מיד ליד" (במדבר רבה, פרשה יג).

זוהי אגדה שסופרה על אלכסנדר מוקדון, והיינו מצפים דוקא מן היוונים שיקבלו עדות זו על תבנית העולם, אך השקפת היוונים לא יוסדה על תצפיות, ולא יכלה לצייר לעצמה ארץ ככדור הנזרק מיד ליד, תלויה ברצון האל, ודוקא חכמי ישראל קבלו תיאור זה. קשה לדעת אם באמת אירע מעשה זה באלכסנדר, ואיך בדיוק ניתן מגובה מעופו של נשר לראות את העולם ככדור, אך בודאי כדוריות הארץ נצפית ללא שום מיכשור, בהתרחקות עצמים בקצה האופק כגון בים, בשעת ליקוי ירח, ובכל הדרכים בהם הוכיחו זאת בעת החדשה עוד קודם להמצאת המכשירים המודרניים.

• הרמב"ם מבסס דעה זו: "כל מה שהוא מדומה הוא עובר אצל השכל, כמו שישוב כדור הארץ גלגל סובב, וישוב (הכוונה: או יסוב) הגלגל כדור הארץ, ואפשר היותו בבחינת השכל, וכמו שיתנועע כדור האש לצד נקודת המרכז ויתנועע כדור הארץ לצד המקיף, ואין זה המקום יותר ראוי בזה הגשם מן המקום האחר לפי ההעברה השכלית… כבר התבאר במופת שהארץ כדורית, ושמוה מיושבת על שתי קצוות הקוטר, וכל איש משכוני שתי קצוות ראשו אל השמים ורגליו לצד רגלי האחד שהוא בראש הקוטר האחר, וא"א נפילת אחד מהם כלל ולא יצוייר, מפני שאין אחד מהם למעלה ואחד למטה, אבל כל אחד מהם אחד למעלה ולמטה בהצטרף אל האחר", (מורה נבוכים ח"א פרק עג הקדמה י).

במדרשים אנו מוצאים אף ידיעה מפורטת יותר על הקשר בין השמש לארץ:

"צדקה גדולה עשה הקב"ה בעולם הזה שלא נתן את השמש בשמים שאנו רואים… להודיעך שלא נתן הקב"ה אלא ברקיע שני. שני למה? שאם נתון ברקיע הזו שאנו רואים היה יוצא חמה על תקופתו ושורף את הבריות, אלא נתנו ברקיע שני. את מוצא מן הרקיע ועד רקיע מהלך חמש מאות שנה. ונרתיק יש לו… אבל לעתיד לבא מה הקב"ה עושה, גולה השמים הללו, כמה שכת' ונגולו כספר השמים (ישעיה לד ד), ומוציאו מתוך נרתיקו והוא יוצא על תקופתו ופורע מן הרשעים", (פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) נספחים ב).

מדרש זה מספר על כך שלו השמש היתה קרובה יותר היתה הארץ נשרפת מפניה, וכן שגם במרחק הנוכחי ישנה שכבת מגן בין הארץ לבין השמש, לו היתה נגללת שכבה זו לא היתה האנושות יכולה להתקיים. רעיון זה נמצא בכמה וכמה מדרשים:

"אמר רבי יהודה שני רקיעים הן שנאמר (דברים י) "הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים", ריש לקיש אמר שבעה, ואלו הן: וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות. וילון אינו משמש כלום אלא נכנס שחרית ויוצא ערבית ומחדש בכל יום מעשה בראשית, שנאמר (ישעיהו מ) "הנוטה כדק שמים וימתחם כאהל לשבת", רקיע שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות קבועין, שנאמר (בראשית א) "ויתן אתם אלהים ברקיע השמים" (חגיגה יב:).

רעיון החלוקה של השמים לכמה רבדים המובע כאן שונה מאד מהתפיסה היוונית המחלקת את היקום לספירות וגלגלים, שכן היוונים יחדו גלגל וספירה לכל כוכב לכת של מערכת השמש, ובכך לא תיארו אלא חלק זעיר של היקום. חכמי ישראל נתנו את ה"חמה ולבנה כוכבים ומזלות" כולם כתלויים ברקיע, מכח תיאורו הפשוט של המקרא: אלהים נתן אותם ברקיע, ומכיון שהוא הניחם שם למטרתם הרי כולם נתונים בחלל ואין אנו מבדילים ביניהם. אך האם חלל זה הוא הוא האויר שמעלינו, אותו הרקיע שבו מעופפים הציפורים? גם כאן השכילו חכמים לדעת כי סביב הארץ ישנה שכבה עצמאית. השמש אינה נתונה "בשמים שאנו רואים", ז"א כל גרמי השמים המוכרים מצויים בהוייה אחרת. הבחנה זו תלויה גם בביטוי המקראי "שמי השמים", כלומר השמים אינם יחידה אחת.

הנוסחה העיקרית היא דברי רבי יהודה שישנם שני רקיעים, ריש לקיש כבר מוסיף עליהם עוד ששה שמות המשמשים במקראות השונים לכינוי השמים ובהמשך המאמר אף מתאר את המתרחש בהם, אלא שכל התיאור הזה של ר"ל אינו במישור הפיזי, אלא תיאור מושגים שהם מעל לכוכבים והמזלות, תיאור ה' והמלאכים, ושאר דברים הנראים בחזון הנביאים, שמדבריהם שבכתובים יונק ר"ל את תיאורו. במישור הפיזי גם ריש לקיש מדבר רק על שני רקיעים. והוא אף מוסיף ללמדנו כי הרקיע הפיזי שבו אין גרמי השמים תלויים הוא "וילון" ש"אינו משמש כלום", "אינו משמש" במובן של מקום פעולת גרמי שמים או מלאכים וחיות הקדש, אך כמובן אין הכוונה כי נברא לחינם. ואכן ריש לקיש מציין כי הוא "נכנס שחרית ויוצא ערבית", משפט זה התפרש על ידי רש"י (חגיגה שם) כי ה'וילון' חוצץ בין העולם לרקיע שמעליו בלילה, ואילו התוספות (שם) נחלקו עליו ומפרשים כי הוילון חוצץ בין העולם לרקיע ביום "וממנו (דרכו) האור יוצא".

ומעניין להשוות את הדברים למציאות כפי שהיא ידועה בימינו:

• "מציאות האטמוספירה המהווה מעין שמיכה המגוננת על כדור הארץ מקור הלילה ומחום היום, לשם הבנת חשיבות האטמוספירה נחזור נא לרגע לשכנינו הירח אשר מרחקו מן השמש כמרחק הארץ מן השמש אלא שאין לו כיסוי של אטמוספירה. שם בירח, שוררת טמפרטורה של 120 מעלות צלזיוס באיזורים המוארים על ידי השמש, טמפרטורה זו יורדת באורח מיידי ל 140- מעלות צלזיוס באיזורים היוצאים מתחום ההארה של השמש. אילו היינו שמים מים באזורי ירח המוארים ע"י השמש היו המים מתאדים והופכים לגז חם שהיה בורח לחלל. לעומת זאת בצל או באזורי הלילה היו המים קופאים מיד, מכאן שאין אפשרות לקיום מים נוזליים בפני הירח. בארץ בולעת האטמוספירה את אנרגיית השמש ביום וכך אין פני כדור הארץ מתחממים יותר מדי. אנרגיה זו נאגרת ומבטיחה שבלילה לא ירד החום בפני השטח יותר מדי – התוצאה מים מתקיימים בפני כדור הארץ בהתמדה: ביום ובלילה בקיץ ובחורף", (פרופ' עמנואל מזור, גיאולוגיה, בהוצ' אוניב' משודרת עמ' 64).

מסקירה זו למדנו כי אכן "צדקה עשה הקב"ה" שנתן לנו את הוילון / שמיכה, המכונה אטמוספירה, שבלעדיו לא היה אפשר לחיות על פני כדור הארץ. מעניין כי גם דברי רש"י וגם דברי התוספות נכונים, הוילון חוצץ בין הארץ ובין הקור השורר ברקיע בלילה, וגם חוצץ ביום בין חום השמש לארץ. את דברי המדרש המתאר כיצד בעתיד יגלל הרקיע הזה, וייענשו בו הרשעים, אפשר להשוות לחור המפורסם באוזון, המדגים כיצד פגם קל באטמוספירה מסכן את יושבי הארץ.

כל הרעיון בדבר ה'וילון' המגן מפני השמש, אינו אלא תולדה של ההנחה היסודית כי העולם תוכנן בשביל האדם, וחכמי יוון לא היו יכולים להעלות על דעתם כי ישנו מגן כל שהוא שתוכנן עבור האדם.

ידיעה מפליאה עוד יותר היא הבנת מבנה היקום והגלקסיות ע"י חכמינו. בעוד היוונים ראו את כוכבי הלכת כבעלי כחות משמעותיים, ולכן הבדילו ביניהם ויחסו תכונות ידועות לכל אחד, וכתוצאה מכך גם ייחדו ספירה מיוחדת ביקום לכל אחד מכוכבי הלכת, ואת שאר הכוכבים ראו כ'מזלות' הקבועים כולם בגלגל אחד. חכמי ישראל לא הבדילו כלל בין הכוכבים האלו, וגם לא ביניהם ובין כוכבי השבת, הם לא ייחדו מקום לכוכבי הלכת, ולא הקטינו בערכם של המזלות.

• "המגע עם תרבויות בבל ומצרים כמעט מחייב שיהודי קדם ידעו יותר מדברים פופולאריים בלבד, גם לפני חרבן שומרון. בכל זאת אין אתה מוצא (במקרא) אפילו את ההבחנה בין כוכבי הלכת וכוכבי השבת. אפילו כוכבי לכת בולטים כצדק ומאדים אינם נזכרים במקרא" (מאיר פלסנר, אנצ"מ ערך כוכב).

לא זו בלבד שאצל חכמים נעדרת ההבחנה המוטעית על מיקומם המרכזי של כוכבי הלכת ביקום, אלא שישנה אצלם ההבחנה המפליאה כי היקום כולל כמות עצומה של כוכבים, הרבה יותר מאלו הנראים בעין בלתי מזויינת. ולא עוד אלא שחכמים אף מתארים את המבנה ההיררכי של הגלקסיות, לא 12 קבוצות הקבועות בגלגל, אלא קבוצות קטנות שהן חלק מקבוצות הגדולות מהן, והקבוצות הגדולות הן חלק מקבוצות יותר גדולות, וכך הלאה. וכך מתארים חכמים:

"אמר ריש לקיש… אמר הקדוש ברוך הוא: שנים עשר מזלות בראתי ברקיע, ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלשים חיל, ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלשים לגיון, ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו שלשים רהטון, ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו שלשים קרטון, ועל כל קרטון וקרטון בראתי לו שלשים גסטרא, ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו שלש מאות וששים וחמשה אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה, וכולן לא בראתי אלא בשבילך" (ברכות לב.).

ריש לקיש מביא את המנין הזה בדרך אגב תוך מאמר אגדי, והוא בודאי מסורת קדומה. השמות בהם משתמש מאמר זה אינם סתמיים, מזל וחיל הם שמות עבריים, רהטון וקרטון הם שמות לועזיים (טון – אלף), גסטרא משמעותו שבר ביוונית, ובדרך כלל משמש בדברי חכמים בהוראת כלי שבור (משנה מקואות ו ו, תוספתא כלים ב"ק ב ו, ראה תוספות נדה מט.) ואולי שם זה מלמד על כוכבים שהם שברים של גרם שמים גדול יותר. ובכל אופן זהו תיאור מדוייק של מבנה הגלקסיות כמחולקות לקבוצות ולתתי קבוצות.

לא זו בלבד אלא שגם המנין העולה מתיאור זה הוא המנין המדוייק בו יש המעריכים את מספר הכוכבים בקוסמוס! החשבון אותו מציגים חכמים עולה ל9,4038 בתוספת ארבע עשרה אפסים (ובקיצור: 1018). ד"ר ט. ברואדהדסט מקיוו מרי קולג', לונדון. מיפה את היקום מיפוי ממוחשב והעלה מספר קרוב מאד לזה העולה מן התלמוד, והתוצאה מופיעה באנציקלופדיה בריטניקה[1]. המשפט "ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו 365 אלפי רבוא כוכבים"- מקביל ל3.65 מליארד כוכבים, מספר הכוכבים הממוצע בגלקסיה.

אחת ההנחות היסודיות של האסטרונומיה היוונית, היא הגשם החמישי המרכיב את הגלגלים העליונים. חז"ל לא קבלו הנחה זו, שאכן ידועה בזמננו כמוטעית, וכך אמרו:

• "כל מה שיש בשמיים ובארץ אין בריתו אלא מן הארץ, ר' יודן מיתי לי' (לומד הדבר) מהכא: הכל היה מן העפר (קהלת א) ר' נחמן אמר אפי' גלגל חמה", (בראשית רבה פי"ב).

דוגמאות נוספות לידע אסטרונומי מדוייק בתלמוד:

• "האסטרונום האנגלי הלי (Halley) אשר חי לפני כמאתיים שנה ערך את חישובי והגיע למסקנה כי בשנת 1758 יחזור שוב השביט ויבקר בסביבת כדור הארץ. חישוביו נערכו כשתים עשרה שנה לפני ההופעה הזו (בשנת 1746) ובינתיים הוא גם נפטר. החידוש העיקרי היה לא רק בחישוב תאריך ביקורו המדויק של השביט הנקרא על שמו, אלא גם בטענה כי כוכבי שביט יכולים בכלל להיות מחזוריים, דהיינו, אותו שביט יכול לבקר אותנו שוב ושוב. עד אז לא עלה בדעת אף אסטרונום או פילוסוף במשך אלפי שנים כי אכן כוכבי שביט בכלל חוזרים מדי פעם כפי שידעו זאת ר' יהושע ורבותיו. אף יותר מזאת, בכתבים הסיניים במשך אלפיים וחמש מאות השנים האחרונות אכן נמצאו רישומים של ביקוריו של שביט זה ולא צויין בשום מקום כי כוכב זה הוא מחזורי בכלל. לכן אין זה פלא שהאסטרונום הלי ביקש בכתביו להקפיד "להודיע כי תגלית זו נעשתה ע"י אנגלי". אולם אם הלי מקפיד כל כך על זכות ראשונים כדבריו, הרי מן הראוי היה לקרוא את השביט הזה על שמו של רבי יהושע, אלא שאותו אנגלי בודאי שלא שמע ולא ידע על רבי יהושע שחי כאלף ושבע מאות שנה לפניו. אם הגויים היו טורחים להסתכל בתלמוד הבבלי של היהודים (במקום לשרוף אותו) היו יודעים כבר אלפי שנים לפני כן כי כוכבי השביט אכן חוזרים שוב ושוב", (ד"ר נ. וידאל, צבא השמים עמ' 339. גם ליבוביץ' באנצ"ע ערך אסטרונומיה כותב כי כנראה התכוין ר' יהושע לשביט של האלי).

הכוונה היא למאמר התלמודי (הוריות י.) "אמר רבי יהושע כוכב אחד עולה אחת לשבעים שנה", בתלמוד שם נראה גם שרבי יהושע צפה באותו זמן להופעתו של כוכב זה, (יש לציין כאן גם לדעת המלומדים היהודים בימי הביניים, שהלכו בעקבות אריסטו אשר לא ידע ממציאותם של כוכבי שביט ממשיים, ופירשו את הענין כאדי מים המתעים את העיניים ונראים כמו כוכבים. דבריהם מובאים בספר "התלמוד ומדעי התבל", מאת יקותיאל קלעמר, עמ' 33).

להלן דברי פרופ' צבי פיראן אסטרופיזיקאי ישראלי:

• "יש טוענים כי חכמינו ידעו בנושא זה (אקלים) יותר ממה שידעו מדעני העולם היוני הרומי והביזנטי בתקופתם, מדענים אלו התבססו על המסורת המדעית היונית הלאומית שלא עסקה בנסוי בשטח אלא השתדלה לנתח תופעות כדי לגלות בהם את ארבעה אבות היקום אויר מים אש אדמה, בנגוד להם עסקו חכמי ישראל בתצפיות ואפילו בנסויים כדי להבין את תופעות הטבע ובכך הקדימו את תקופתם במאות רבות של שנים". (אדם וטבע בהוצ' משרד הבטחון 1985 עמ' 78).
• הממוצע הסינודי של החודש הירחי מוזכר בתלמוד (ר"ה כט.) כ"כט יום יב שעות ותשצג חלקים", וראה תורה שלמה (מנחם כשר, כרך יג פרק ז) שישנן מקורות חיצוניים (מימי חתימת התלמוד) המעידים שחכמי ישראל השתמשו בחשבון זה. התרגום של חשבון זה לחלקי היממה הוא: 29.530594 יממות, החשבון המקובל בימינו ע"פ קארל סאגאן (Broca's Brain 133) קובע את הממוצע ל: 29.530588, ומחקר אחר (Astronomy And Astrophysics, loudolt Bornstein Group Vol 1 Sec 4.2.1 Ser Ed. KH Hellwege. Vol Ed:44 Volgt. Sprlugr, Rerlin ,1965) קובע סכום השוה בדיוק לחשבון התלמוד: 29.53059. האמת היא שהממוצע משתנה מעט עם הזמן עקב הצטברות של סטיות במשך אלפי השנים החולפות. בלוחות שמצאו ארכיאולוגים ומיוחסים לבבלים הקדמונים מוזכר ממוצע של 29.530614 וישנן חילוקי דעות בהקשר לפרשנות לוחות אלו ומדת דיוקם, המקום הראשון בספרות בו נזכר המספר המדוייק בצורה מפורש הוא אצל היפארכוס במאה ה2 לספירה.

העובדה שכנראה גם הבבלים ידעו את הממוצע הסינודי, אינה מסבירה עדיין כיצד הגיעו הבבלים לחשבון שאין אפשרות לדעתו בצורה מדוייקת ללא מיכשור מודרני. גם אם מצאנו כנראה מספר קרוב על שבר אבן בבלית, הרי בכל אופן רק בישראל שימש חשבון זה יסוד ללוח לאומי והיה חלק ממערכת סיסמטית הקשורה בדת ובזמני החגים (כשם שכדוריות הארץ מוזכרת גם באגדה יוונית על אלכסנדר).

מערכת קביעת הזמנים בישראל לא החלה בימי גלות בבל, שהרי 1) כבר בבראשית (א יד) נכתב כי גם השמש וגם הירח משמשים "לאותות ולמועדים לימים ולשנים". עשה ירח למועדים (תהלים קד) 2) השנה נמדדת בודאי על פי החמה שהרי ישנם חג האסיף וחג הקציר, אבל הכנוי העברי לחודש "ירח" (למשל: דברים כא יג) הוא בעל כרחינו על שם סיבוב הירח. וכן השם "חודש" על שם התחדשותו של הירח בכל חודש. 3) המצב של שני ימי ראש חדש מוזכר כבר אצל שאול ויהונתן ("יום החודש השני", ש"א כ כז). 4) הפרשי התאריכים ביחזקאל (א, א, לעומת ג טו) מלמדים שהיתה שנה מעוברת (י. סגל, אנצ"מ ערך שנה עמ' 204). 5) בפפירוס מיב אנו מוצאים מכתב: "שלח לי אימתי תעשו הפסח" הרי שהחשבון היה תלוי בראיה ומשתנה בכל פעם (הנוסח המלא מובא באנצ"מ ערך אוסטרקון). 6) בספר דברי הימים (ב לב) אנו מוצאים שחזקיהו מעבר את השנה (ורמז לאפשרות זו יש לראות כבר במלכים א יב לג).

מכל אלו יש להסיק כי מערכת לוח השנה בישראל היתה נעוצה במסורת עתיקה, המתבטאת בכל הדורות ובכל המסורות הכתובות. וכן מסופר במפורש על מומחים לגרמי השמים: "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה על פיהם" (דה"א יב לג). מבלי ידיעת ההפרשים בין אורכי המסלולים של השמש והירח, היו החגים נודדים על פני השנה, כפי שמתרחש אצל הערבים. -ראה עוד לעיל פרק ג בסוף הקטע 'פשט ודרש'.

ואילו בבבל:

• "האסטרונומים הבבלים לא היו מסוגלים לחשב את תאריכי ארבע התקופות (ימי ההשתוות) בדיוק מוחלט, קודם מאה ד' לפנה"ס", (י. סגל, אנצ"מ ערך שנה עמ' 199).

אין שום אפשרות לנהל לוח שנה ירחי שמשי משולב מדוייק, כזה המתואר במקראות מימי בית ראשון, ללא ידיעת ימי התקופות, אותם לא ידעו הבבלים בימי הבית הראשון. המצרים היו נוהגים להוסיף ימים בסוף השנה, אבל בישראל היה לוח מסודר יותר:

• "חשיבות יתירה יש לייחס לחוסר כל עדות בישראל לקיומה של תקופה בת חמשה ימים הנוספת בתום השנה ולפני ראש השנה כדי להתאים את השנה בת שנים עשר החדשים של 30 יום לשנת החמה. תוספת זו אפיינית ללוח המצרי", (י. סגל, אנצ"מ ערך שנה עמ' 200).
• "יש במקרא נטיה ברורה לצד החישוב הירחי. המעקב אחר השלבים השונים שבמילוי הלבנה וחיסורה התחיל כבר בתקופות קדומות מאד. לטקסים הקבועים הקשורים במולד הירח היה מקום חשוב בסדרי הטקסים של בית המקדש. הסיהור היה יחידה בסיסית בחישובי זמן בכל שטחי החיים בישראל. משמעות רבה נודעה לקביעת תאריכי החגים על פי הימים בחדש (שמות יב ג ו, ויקרא כג ה ואילך. במדבר כח ט-כט,יב, תהלים קד יט, בן סירא מג ו ואילך, ועוד). לפיכך יש לשער כי העברים כמו הבבלים הנהיגו לוח ירחי שמשי", (שם עמ' 203).
• "עיבור השנה היה חלק בלתי נפרד מן הלוח של חז"ל (משנה מגלה א ד, נדרים ח ה, סנה' א ב, ערכין ט ג ועוד) וכיון שגישתם של היהודים ללוח היתה שמרנית יש להניח כי לא היה בכל משום חדוש", (שם עמ' 204).

כך או כך, ברור כי גם אם נטלו חכמינו ידיעה זו מעם קדום אחר, בודאי יש להסיק מכאן שלא כל היכולות שהיו ביד הקדמונים ישנן בידינו.

החוקרים מדגישים במקומות רבים את העובדה שכבר במקרא אנו מוצאים את הגישה הנסיונית הכרוכה בתצפית ולימוד ממנו:

• "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא, מימרא זו של קהלת מבטאת את אחת התצפיות הקדומות ביותר, שהאדם הותיר להם עדות בכתב. ואכן, התצפית היתה גאונית: נקל להסיק שנחל הקרוב לים מרוקן את מימיו לים, אך נדרשים יכולת הסתכלות וכושר הכללה עצומים כדי להגיע לקביעה שלפיה גם מי נחלים הזורמים בפנים היבשות במרחק אלפי קילומטר מן הים מגיעים בסופו של דבר אל הים. התצפית לפיה גובה המים באוקיאנוסים הוא בסך הכל קבוע התבססה כנראה על קביעות קוי החוף", (גיאולוגיה, פרופ' עמנואל מזור, בהוצ' אוניב' משודרת, עמ' 69).

מכאן אנו למדים שבישראל היתה קיימת גישה יחודית לטבע ולהבנתו, שנים רבות לפני התפתחות תפיסת הטבע ההלניסטית, (וגם מבקרי המקרא שביקשו לאחר את ספר קהלת, הוכרחו להודות שהוא קדם לתקופה ההלניסטית, שהרי בן סירא, שחי לפני התפשטות ההלניזם, כבר רומז על ייחוס קהלת לשלמה, ראה דברי יעקב ליוור אנצ"מ ערך כתובים). זוהי הבחנה כוללת המזהה את החוקיות בטבע כולו.

להלן כמה נקודות מדברי הרופא המפורסם פרופ' יהושע ליבוביץ:

• "הצירוף כליות ולב במקומות רבים במקרא מביע רעיון פיסיולוגי של התלות ההדדית בין האיברים הללו, אשר הוכר לראשונה על ידי ברייט וטראובה במאה יט", (אנצ"מ ערך רפואה עמ' 414).
• יחזקאל מזכיר את כל שלבי הטיפול בשבר הזרוע, והשלב האחרון של שיקום לשם שימוש יעיל באיבר שנפגע, מעורר הערכה מיוחדת שכן תהליך זה קנה לו מקום מיוחד ברפואה החדישה (שם עמ' 417).
• "הפרעה אנדוקרינית המתוארת בתורה היא מרוח אשך… הכללת הפרעה אנדוקרינית כאלפיים שנה לפני גילויה ברפואה החדישה מראה על ידיעות אמפיריות לא מבוטלות ברפואה המקראית", (שם עמ' 418).
• "חשובה ביותר ההתנהגות המתוארת כלפי המחלה בס' ויקרא: הפניית החולה לבעל מקצוע הבקי בראיית הנגע, המעקב, אופן התיאור המדויק של התפשטות הפריחה עם הופעת בשר חי, שאת, שינוי בצבע, כל אלו הם דרכי תצפית ושיקול דעת הנדרשים במלאכת הרפואה", (שם עמ' 421).

בפתיחה הבאנו את דברי החוקרים על גיאוגרפיה וזיהויי מקומות אצל חז"ל, ענין זה הוא חלק מידיעת העולם, ועל כך יש להרחיב את היריעה, אלא שענינינו כאן הם מדעי הטבע.

נציין כאן עוד שתי דוגמאות הנוגעות למבנה היקום:

• בפסחים ב. מוזכרת כדבר פשוט מציאותם של כוכבים שאינם מאירים, דבר היכול להישמע מוזר מאד בעיני כל אדם קודם תקופת הטלסקופ. כיום אנו יודעים כעובדה פשוטה על מציאותם של כוכבים רבים שאינם פולטים אור.
• "מקובל לזהות את כימה עם הפליאדות. העין מבחינה כרגיל רק בששה כוכבים המערכת זו. אולם בטלסקופ אפשר להבחין במספר רב מאד של כוכבים. אין ידוע כיום כיצד ידע שמואל על המספר הגדול של הכוכבים בכימה, כאשר העין החדה ביותר מסוגלת להבחין לכל היותר בכוכב שביעי בלבד", (עדין שטינזלץ, בפירושו לברכות נח:).

 

העולם לפי חכמי ישראל לעומת העמים האליליים

תפיסתם של עמי קדם

• כל אחד מכוכבי הלכת השמש והירח, הוא ישות חשובה לעצמה, בעלת כח עצמי, ושוכנת בספירה לעצמה.
• גרמי השמים מונחים על מבנים שונים ומשונים (גלגלים, כתפי אטלס, מפלצות).
• הארץ תוארה בצורות שונות ומשונות, על סמך חשיבה אלילית .
• כל אחד מכוכבי הלכת נמצא בספירה נכבדה משלו, וכל כוכבי השבת נמצאים בגלגל המזלות.
• הכוכבים העיקריים הם כוכבי הלכת.

• הכרה רק בכוכבים הנראים.

•  לוח שנה המיוסד על מעשי המלכים והאלים.

 

כהשלמה נצטט מדברי פרופ' נתן אביעזר, המביא מספר נימוקים מדעיים לקביעה כי היקום כולו נברא עבור האדם:

• כל היסודות הכימיים הללו נוצרו זמן רב לאחר מכן, בלבות הרותחות של כוכבים ענקיים, כפי שהוסבר בכתב העת Scientific American (אפריל 1978 עמ' 110) "תוחלת החיים של הכוכבים הענקיים מוגבלת, ולאחר מכן הם מתפוצצים, הכבשן התרמו גרעיני שבלבת הכוכב, עקב התפוצצות רבת עוצמה המכונה "סופרנובה" מתפזר לרחבי החלל רובו המכריע של חומר הכוכב, חומר זה הוא הבסיס שממנו נוצרים כוכבי לכת כדוגמת כדור הארץ שלנו, בלי התפוצצות הסופרנובה, לא היה הפחמן, שהוא יסוד מפתח בגוף החי, מתפשט בכל רחבי החלל, משום כך, אפשר לומר כי החיים נוצרו על פני כדור הארץ הודות לחייהם ולמותם של כוכבים ענקיים".
• אנציקלופדיית קיימברידג' לאסטרונומיה (עמ' 121-125) עומדת על הקשר הישיר בין קיום חיים על פני כדור הארץ ובין היווצרותם של היסודות הכימיים בתוך הכוכבים הרחוקים: "בעבר היה מקובל לחשוב כי הרכב היסודות הכימיים ביקום לא השתנה מעולם… האמת היא שכל האטומים שבכדור הארץ (למעט מימן) נוצרו בלבות של כוכבים ענקיים השייכים לדור הכוכבים שקדם להיווצרותם של כוכבי הלכת, הסבר התהליך שבו נוצרו היסודות הכימיים הוא מן התגליות הגדולות של הפיסיקה במאה העשרים, כל אטום שבגופנו נוצר בעבר הרחוק של ההיסטוריה הגלקטית, אין אנו אלא ילדי היקום".
• התפוצצותם של הכוכבים אי שם בחלל היא רק אחת מהתרחשויות רבות ושונות, שכולן היו חיוניות לקיומו ולרווחתו של האדם – וכולן אכן התרחשו, הרבה מדענים נדרשו לתופעה הזאת של צירופי מקרים רבים, שהצד השווה שבהם הוא אחד טובת האדם, בייחוד עמד על כך פרופסור פרימן דייסון מאוניברסיטת פרינסטון, והוא מבטא את התפעלותו (Scientific American ספטמבר 1981, עמ' 57) במלים האלו: "כאשר אנו מביטים אל היקום ומבחינים במספר הרב של מאורעות אסטרונומיים שבמקרה מניבים בדיוק את התוצאה הרצויה לאדם, מתעוררת בנו ההרגשה שבמובן מסויים ידע היקום מראש על בואנו", (פרופ' נ. אביעזר. מתוך מאמר ב'הארץ' 8/9/94).

 

 הערות:

[1]ומעניין לראות את הבקורת של פרופ' איליה ליבוביץ' על הכתוב בנושא זה בספר "המדע שבתורה" מאת ד"ר יהודה לוי (הידען 181):

"המחבר משתדל להראות בדוגמאות אלה שחכמי ישראל היו (לכל הפחות) מעודכנים בכל הידע המדעי של תקופתם, ולטענתו במקרים רבים הקדימו בחוכמתם ובידע שבידיהם את כל בני דורם. בחלק גדול מהמקרים טענה זו מוגזמת ביותר, אם לנקוט בלשון המעטה. לדוגמה, בעמ' 18 מצוטטת משנה במסכת ברכות, שממנה מסיק המחבר שבעל המשנה, התנא ריש לקיש (או "חכמינו" כדבריו) -נ.ב. זו טעות, אין זו משנה, וריש לקיש היה אמורא ולא תנא-, ידע(ו) כבר במאה השנייה לספירה את מספר הכוכבים בשמים, מספר שרק בימינו הצליחו אסטרונומים לקבוע אותו.

אמירה זו של המחבר אין לה על מה לסמוך כלל. הדמיון בין המכפלה של המספרים המופיעים במשנה לבין המספר המצוטט מתוך האנציקלופדיה בריטניקה הוא מקרי בלבד. אילו היה הספר נכתב לפני 70 שנה היה המחבר מוצא סתירה משוועת בין המספר העולה ממסכת ברכות לבין ההערכות האסטרונומיות של אותה תקופה. גם ההערכה המצוטטת בהוצאה המעודכנת להיום של הבריטניקה רחוקה מלהיות סופית או מוגדרת היטב. למעשה, על פי מיטב ההערכות העדכניות, היקום הוא אינסופי ומספר הכוכבים שבו הוא אינסופי בהתאם. שום מספר סופי איננו מספר מקורב לאינסוף. ברור מלשון המשנה שריש לקיש נקט לשון של שירה. הוא פשוט השתמש בכל השמות המוכרים לו לתיאור אוספים של עצמים, וכל מטרתו היתה לומר בשפה מליצית שמלוא כל העולם כולו, העצום והרב, לא נברא אלא בשביל כנסת ישראל".

הפרופסור המלומד שלבטח למד ולימד רבות על לוגיקה מדעית, כיצד מבדילים בין עובדה לבין השערה, כיצד מבססים נתונים סטטיסטית וכו', אינו עושה שימוש במתודה זו כאן… על הטיעון המובא בספר אותו הוא מבקר, כי ריש לקיש מזכיר בגמרא מספר מדוייק של 10¹⁸ כוכבים, שזהו המספר המדוייק המקובל כיום. זו עובדה ברורה החורגת מתחום הססטטיסטיקה של הניחוש, איש אינו יכול לנחש מספר שכזה, ואיש לא העלה על דעתו במאה השניה שכמות הכוכבים היא מליונים רבים יותר מאשר המאות הנראים לעין. ובפרט לא את הצורה ההיררכית בה מסודרות הגלקסיות בקבוצות ובתתי קבוצות!

200 מלים מקדיש פרופ' ליבוביץ בכדי להסביר את הטענה 'המסובכת' כי הקשר בין שני הנתונים הוא מקרי בלבד, אך טענתו בלתי קבילה לפי כל קנה מדה. לכל היותר ניתן היה לו להיתלות בטיעון זה בכדי להציל את אמונתו האישית, אך איך וכיצד טיעון 'הגיוני' זה נעשה לדוגמא יחידה בכדי להראות כיצד המחבר הגזים בטענתו כי חכמי ישראל ידעו זאת לפני שאר חכמי העולם? כיצד לא קרה לשום משורר או פייטן אחר בהיסטוריה האנושית ש"נקט לשון של שירה והשתמש בכל השמות המוכרים לו" לגבי תחום כל שהוא, וקלע במקרה למספר אסטרונומי בלתי נתפס של 10 בחזקת 18?

כחיזוק הוא מביא טענה אבסורדית אחרת: "אילו היה הספר נכתב לפני 70 שנה היה המחבר מוצא סתירה משוועת בין המספר העולה ממסכת ברכות לבין ההערכות האסטרונומיות של אותה תקופה", מהי המשמעות של ההערכות האסטרונומיות שהתבררו כלא נכונות? כל מחקר מדעי בימינו, אילו היה משוה את מסקנותיו להערכות של לפני 70 שנה היה מתברר כלא נכון… הלא זוהי הטענה שהמחקר המעודכן והאחרון שהוא הנכון לפי הבנתינו, מקביל לנתון המובא בגמרא.

הטענה שמספר הכוכבים הוא אינסופי הינה פילוסופיה של קש וגבבא ואין לה משמעות מבחינת התפיסה האנושית, ובודאי אינה במקום ההערכה המדעית המתחשבת בנתונים שנבדקו בדרכים שבתחום התודעה והתפיסה האנושית. בכל מקרה היא מיסטית הרבה יותר מאשר הטענה כי לחז"ל היה רוח הקדש.