התשובה לשאלות בנוגע לבקורת המקרא, שאנו מציגים כאן לאורך כל המאמרים האלו, היא פשוטה מאד: אין תורה חילונית, לאדם חילוני בלתי מאמין אין אפשרות לקבל את התורה כמסמך היסטורי, מעצם היותו חילוני. ולכן הוא אנוס להניח כי התורה נכתבה לאחר ימי משה ואינה משקפת ממש מציאות היסטורית, הוא יכול להרשות לעצמו לומר כי התורה משקפת מציאות מדינית שאכן הייתה קיימת, אבל רק ברמה הכללית ובצורה חלקית ביותר, ולא בפרטים ההיסטוריים.
התורה מתארת מציאות בלתי טבעית, שסותרת את ההנחה החילונית. שום הסבר טבעי אינו יכול להסביר קיומו של עם שלם במדבר ארבעים שנה, ובודאי לא את כל התיאורים העוסקים באופן יציאתו של העם ממצרים, ואופן כניסתו לארץ. מדובר בתקופה שלמה שהתנהלה כל כולה שלא כדרך הטבע, גם מבחינת הישגים, וגם מבחינת הצורה בה התנהלו הדברים: עמוד הענן ועמוד האש, מכות מצרים וקריעת ים סוף, באר מרים וירידת המן, בליעת קורח ופריחת המטה, וכו' וכו'.
התורה מספרת בצורה שאינה משתמעת לשני פנים ספור נסי לא טבעי, שבמרכזו התגלות אלהים לבני אדם. גם לו היו כל אנשי המדע מאמינים בכך, אין למדע אפשרות לדון בכך, התגלות אלהית או נסים אינם ניתנים לבדיקה ולניתוח מדעי, וכל הסבר של תופעה כל שהיא כ'נס' הוא בלתי מדעי, אין לו מקום במחקר, ואפילו מי שמאמין שאכן אירע, איננו יכול לדון בו בשום אופן בכלי מדעי, לחקור אותו או להגדיר אותו.
קויפמן כותב שאין איש יודע מפני מה שיטה זו שלטת, אך התשובה ברורה: השיטת הנוכחית בתפיסת המקרא שלטת, מפני שהחוקרים את המקרא הם חילוניים. החוקרים את המקרא חילוניים מפני שבעבר הובאו הוכחות מדומות לבקורת המקרא.
הסבר זה איננו סוד והוא משמש נימוק עיקרי במחקר המקרא:
- "מעבר ים סוף לשני מליון נפש בלילה אחד, ונדידתם של אוכלוסים עצומים כאלה במדבר במשך ארבעים שנה, הם מן הדברים שאינם מתקבלים על הדעת" (אנצ"מ ערך אוכלוסיה).
- "ברור שאין המנין של 600,000 מנין ממשי בתנאי הקיום שבמדברות סיני", (אנצ"מ ערך יציאת מצרים). מסבירים את המספר הזה כמוגזם, ויש שטענו כי "אלף" הכוונה למשפחה והמדובר בשש מאות משפחות, בהתעלם מן המנין המפורט של כל השבטים העולה ל600,000 אך רק בקירוב, מה שמוכיח את האותנטיות.
- "יש כמה קושיות מן הסברה שאנו רשאים להקשותם על המסורת המשתקפת בס' יהושע: בראש ובראשונה כיצד יתכן במדבר החרב הכנת מסע מתוכנן ומשוכלל כזה כנגד ערים בצורות, ומלכים הפוקדים על צבאות מאורגנים בלא שום ראש גשר בארץ נושבת.. אמנם משהו מעין הכנה בראש גשר כזה בערבות מואב מתואר בראשית הספר, אולם היש די בזה? וכיצד ערך משה את תכנית מסעו הצבאי על עבר הירדן המזרחי במדבר ממש?", (אנצ"מ ערך כיבוש הארץ עמ' 82).
- "עלינו להניח מציאות היסטורית ממשית מאחורי העדות המקראית על שעבוד מצרים, יציאת מצרים ושהות ישראל במדבר. אלא שאין ביכלתינו לשחזר מציאות זו מבחינה עובדתית", (אנצ"מ ערך תורה עמ' 488).
- "יש במגלה עצמה כמה פרטים שנראים רחוקים מהמציאות הריאלית.. השתלשלות פרטי המעשה ושילובם זה בזה כסבה ומסובב ואריעת המאורעות דוקא באותו רגע המתאים כדי להביא לידי התוצאות הנדרשות מאת המחבר, היינו מפלתו של המן וגדולתו של מרדכי והצלת היהודים, כל אלו אינם רגילים להתרחש כך בחיים המציאותיים, הם שייכים יותר לעולם האגדה והדמיון מאשר לעולם הקר והקשה של המציאות הפרוזאית", (מ.צ. סגל, מבא המקרא עמ' 723). אבל איך יוכל הכותב הנכבד להכיר "את העולם הקר והקשה של המציאות" אם איננו מאמין להיסטוריון, ואינו מקבל מפיו אלא סוג אחד של מציאות.
וכך הסבר זה 'מוכיח' את עצמו:
- "אין לקבל כפשוטם את הכתובים המדברים ביחידה הכוללת שבטים אחדים, כגון הדגל (במ' א נב, ב ב-לג, ועוד), זו אינה הולמת את המציאות של התקופה שקדמה למלוכה בישראל, לפי שמגמות הפירוד השבטי והעדר סמכות מרכזית בקרב השבטים לא הניחו מקום לאחדות צבאית כוללת. בימי הנדודים ואף בתקופת ההתנחלות היו היחידות בישראל חפשיות להכריע אם להיענות לקריאה למלחמה אם לאו (שופטים ה ב, ט, טו, יז, ועוד) היציאה למלחמה היתה איפה פרי שיקוליו של השבט" (אנצ"מ ערך צבא, עמ' 651).
אכן, הוכרע כי אין תיאור שבטי ישראל במדבר הולם את המציאות שלפני תקופה המלוכה, הוכח כי במדבר היו בני ישראל ב"העדר סמכות מרכזית", ומפורש בכתובים (ספר שופטים) כי בימי הנדודים ואף בתקופת ההתנחלות היו היחידות חפשיות להכריע אם להילחם! מה לו לכותב האויל להיטפל למונח "דגל" אם הוא "כפשוטו" או לאו, בשעה שאת כל ספר התורה המתאר סמכות מרכזית ויציאה למלחמה משותפת בימי הנדודים, להבדיל מימי השופטים, הוא מוחק מעיקרו, בהסתמך על "הוכחות" מ.. ספר שופטים?
הגדיל לעשות החוקר גרסמן שניתח יפה את ספורי יציאת מצרים:
- "המכות הינן תחליף מאוחר לספורי נסים קדומים יותר, אלא שנסים מעולם לא אירעו בשום מקום, ומכיון שהמכות ואף הנסים אינם עובדות היסטוריות לא ניתן להסיק מסקנה כלשהיא לגבי מועד יציאת מצרים.. התמונה מתוארת בצורה כח חיה עד שכל פרט עומד לנגד עיני רוחינו ואפשר כמעט לחשוב שזהו תיאור אמיתי של מאורעות היסטוריים, אלמלא הנסים", (גרסמן, משה וזמנו עמ' 107 והלאה).
- ולהויזן אומר: "טבע הענינים מחייב את ההנחה, שמנהג הקרבת הבכורות הישראלי חולל את הסיפור על הריגת בכורי מצרים. אם לא נניח זאת, אין הסיפור ניתן להסבר, ואין למצוא נימוק כלשהו לברירה המוזרה שהדֶבֶר בורר לו בין בני אדם", (אקדמות לדברי ימי ישראל, עמ' 85).
- "הנס הוא בתחום שמעבר להיסטוריה, הוא בתחום האמונה ולא בתחום המדע, וממילא גם לא בתחום מדעי הרוח. לגבי ההיסטוריון יכול סיפור הנס להעיד על דרגת האינטנסיביות של האמונה בתוך קבוצה דתית בתקופה נתונה, וכן על גודל ההתרשמות של עדת המאמינים מאישיותו הבלתי רגילה של מנהיגם", (פרופ' א. רופא, סיפורי הנביאים, י-ם תשמג', עמ' 161). ובמלים אחרות: ההיסטוריון יוצא מהנחה שלא אירעו מעולם ניסים, ועליו גם לשבש את ההיסטוריה בכדי להכחישם.
- מתוך הרצאה של פרופ' אהוד לוז, מאוניב' חיפה:"טענתו העיקרית של שטראוס כלפי ביקורת המקרא המודרנית שראשיתה בשפינוזה, ובמיוחד כלפי אותו חלק של ביקורת המקרא הקרוי 'הביקורת הגבוהה' (זו העוסקת בדרך התהוותו של הטקסט המקראי) היא שביקורת זו אינה שואפת להבין את המקרא הבנה היסטורית אמיתית, כלומר כפי שהובן על ידי מחבריו ועורכיו, אלא הבנה טובה יותר. המקרא מציג עצמו כפרי של התגלות. התגלות היא נס. פירוש הדבר, שבטרם אנו פותחים את המקרא עלינו לקבוע עמדה באשר לאפשרותם של נסים. ביקורת המקרא יוצאת מתוך הנחה דוגמטית שאלוהים כל יכול אינו קיים ועל כן התגלות ונסים הם דבר מופרך. המסקנה שיוצאת מן ההנחה הזאת היא שהטקסט המקראי איננו מה שהוא מתיימר להיות, כלומר הוא אינו אותנטי. כדי להבין את המקרא, יש לרדת אל שורשיו ההיסטוריים האנושיים על ידי על ידי פירוקו של הטקסט לחלקיו תוך שימת לב להקשרים השונים שבתוכם הם נוצרו ולאידיאולוגיה המונחת בתשתית של כל אחד מהם. הנחה זו של "הביקורת הגבוהה" , על פי שטראוס, איננה ניתנת להוכחה. היא היפותיטית בלבד ומסקנותיה מסופקות. שהרי הפילוסופיה, ואין צריך לומר: המדע המודרני, אין בכוחם להפריך את אפשרותה של ההתגלות בדיוק באותה מידה שאין בכוחם לבססה".
איך ניתן לקבוע לפי שיטה זו את מקום נדודי המדבר של בני ישראל? ראה באנצ"מ ערך מסעי בני ישראל, יש מן החוקרים המוצאים אותם במקום שהיו יערות קדומים, היכולים לאפשר קיום בסביבתם (לעומת זאת מחקרים עדכניים קובעים כי לפי עדות הצמחים והסלעים היה האקלים שוה לימינו בכל מדבר סיני גם בימי יצי"מ, מקרא וארכיאולוגיה עמ' 237). יש המחפשים את מקום הר סיני באיזורים בהם יכל להיותו הר געש וכו'. כל זאת בקורת המבוססת על הכחשת הסיפור ההיסטורי שבתורה.
הספור בתורה לפיו התקיימו במדבר שש מאות אלף איש יוצאי מצרים במשך תקופה ארוכה איננו מדעי ואיננו יכול להתקבל ע"י המדע, מכיון שאין לו שום הסבר טבעי. המדע איננו יכול לשלול את הספור, אך גם איננו יכול לדון בו. המדע חייב להתעלם ממנו, וכשהוא מנסה לשחזר את התקופה הוא חייב לצייר לעצמו קבוצה קטנה הרבה יותר. ומכאן מתחילה פעולת שרשרת, מכיון שהיתה זו קבוצה קטנה, אי אפשר שניצחה עמים רבים ועצומים, מכיון שלא נצחה, בעל כרחינו שבני ישראל התערבו בהם, מכיון שספר פלוני אינו מספר כך, על כרחינו שהוא נערך במגמה מסויימת, לאחר ההנחה שהוא נערך נוכל למצוא גם סימנים לכך, וכו' וכו'.
כיום ברור כי אין משמעות להסברים כדוגמת: גאות – שפל, הפרשות של חרקים, גבי מים, פיר קארסטי, וזיהום אויר, או אפילו שהעם הכנעני ועמי עבר הירדן נעלמו מן המפה משום שחיזרים הדבירו אותם. אין השאלה כאן בעזרת אלו חוקים אירעו המאורעות הנ"ל, אלא מי הוא זה ואיזה הוא אשר תיזמן את כל האירועים (הגיאות והשפל וכו') הנצרכים בדיוק ברגע המתאים ליצירת השלב הדרוש בחיי העם, ישנו גבול לצירופי המקרים, והספור שבתורה הוא הרבה מעבר לגבול האחרון של צירופי המקרים הידועים לאנושות. סוף סוף לשום אדם או קבוצה לא קרו כל עשרות צרופי המקרים המובילים כוונה מסויימת ומובהקת כל כך. והנסיונות שנעשו בעבר להסברים שונים, נשארו כקוריוזים:
- "ברור שהסבר המבוסס על תנועות גיאות ושפל אינו מתקבל על הדעת בין אם עברו בני ישראל במפרץ סואץ או במפרץ אילת בין אם עברו בימה הסירבונית או באחד באגמים הפנימיים, כגון אגם תמסח או הימה המרה, אין בכל מקוי המים האלו תנועות ניכרות של גיאות ושפל, לא בים התיכון, לא בים סוף ובודאי לא בימים הפנימיים" (ד"ר וליקובסקי, תקופות בתהו עמ' 12).
- על התיאוריה כי "עמוד האש" מתכוין לנוהג רוכבי השיירות הקדומים, שהראשון נושא לפיד גדול בכדי לכוין את דרך השיירה, כותב וליקובסקי: "עמוד הענן והאש עשה רושם עמוק על בני ישראל נאמר עליו שהוא היה מלאך ה'. וכי לא ידעו בני ישראל את מנהגי השיירות במדבר וכה התרשמו ממנהגים פשוטים, וכה להוטים היו אחר מעשי נסים עד שלפיד ביד מנהיג השיירה היה למלאך בעיניהם?", (עמ' 12).
- החוקר צ'ארלס ביק טען בתוקף מכח ראיות רבות מן הכתובים כי שיאו של מעמד הר סיני היה התפרצות וולקנית של הר געש, אלא שפרט קטן נעדר מן התמונה: אין שום הרי געש או רמז לפעילות וולקנית בסיני, (וליקובסקי עמ' 14).
- החוקרת הדנית הורט (ZAW LXIX, 1957, pp 84-103) מסבירת את המכות כתוצאות אחת מהשניה, כך למשל אירע השחין מעקיצת הערוב וכו', אך היא נאלצת לכפור במכת הבכורות. וכן אינה יכולה להסביר את ימי ההתראה ואת התזמון.
- קתלין קניון (בספרה "חשפנו את יריחו" עמ' 200), לאחר שהיא מתארת כי חומות יריחו מתקופת כבוש בני ישראל נעלמו ואינם, היא מוסיפה: "יכולים אנו לצייר לעצמנו את בני ישראל מסובבים את העיר וזורעים פחד בלב התושבים עד שביום השביעי כאשר רעמה באזניהם תקיעת השופרות כבר ניטל כל רצונם להילחם, אולם אין בידינו ראיות עובדתיות למה שגרם לחומות להתמוטט, יכולים אנו לנחש כי רעידת אדמה היתה זו, והחפירות הראו כי הללו הרסו כמה מן החומות הקודמות אולם אין זו אלא השערה, מדרך הטבע ראו הישראלים בחזיון כזה את יד אלהים המסייעת להם". זאת למרות שהיא קובעת בפרוש כי "עלינו לקבל את העובדות העיקריות שבספור כיבוש יריחו כאותנטיות", אין זה מפריע לה לתאר את בני ישראל מסובבים את העיר שבעה ימים ותוקעים בשופרות, וברגע התקיעה בשופרות לפתע אירעה רעידת אדמה.. והישראלים הנאיבים "מדרך הטבע" ראו את יד אלהים ברעידת האדמה שחלה בעיתוי מקרי בהחלט..
בפועל אין החוקרים מקבלים את האירועים ההיסטוריים, מכיון שהם מחייבים מציאותם של נסים. כך בכל נושא ונושא מתעלמים החוקרים מן האפשרות לפרש את עדות המקרא כפשוטה ללא כחל ושרק, מתוך הכחשת ההשגחה האלהית.
בהתנהגות זו מערבים החוקרים שיקולים אי ראציונאליים במחקר היסטורי, המחקר צריך לקבוע ראשית את זמן כתיבת הספר, ורק לאחר מכן יסיק כל אדם את מסקנותיו מן ההיסטוריה. האדם הדתי יכול לקבל את התורה כמסמך היסטורי, ולהסיק את מסקנותיו מן ההיסטוריה. ואילו החוקר החילוני מנסה להציג את התורה כמסמך לא היסטורי, מכח אמונתו האישית[1].
דיויד יום קבע: "שום עדות אינה מספקת כדי לבסס את התרחשותו של נס, אלא אם העדות היא כזו שלטעון כי היא שקרית יהיה בחזקת נס פלאי עוד יותר מן הדבר שהיא טוענת כי התרחש". אלא שקביעה זו היא הנחת המבוקש, לו באמת אין לנו שום מושג האם קיימים נסים או לאו, הרי שעדות תקינה וקבילה תהיה מספיקה בכדי לקבוע שהתרחש נס. רק אם אנו מניחים שאין ולא ייתכנו נסים, נוכל לקבל עובדה שמותירה לנו בחירה בין שתי נסים בלבד, קטן או גדול. אך לא עדות. לו באמת ייתרחש נס, הרי שיום מנע מעצמו את האפשרות לדעת עליו, שהרי לא יקבל בנושא אפילו עדות של מליון בני אדם, ולפיכך זו היא הנחת המבוקש.
לא רק מעשי הנסים נוגדים את ההשקפה המקובלת על הטבע, אלא גם היווצרות ספר התורה עצמו היא בלי ספק למעלה מיכלתו של דור אחד. המדובר במהפכה הרעיונית הגדולה ביותר בעולם (ראה מאמר נפרד בנושא) האם אפשר לדמיין כי נוצרה פתאום, בדור אחד? כפי שמתלונן קאסוטו:
- "כשאנו מסתכלים בשלביה הקדומים ביותר של הספרות המקראית, מתגלית לפני עינינו תופעה מתמיהה: אין אותם השלבים מוסרים לנו רושם של איזה דבר שבתחלה או של יצירות ביכורים, ואין להכיר בהם סימנים של נסיון או של חיפוש דרכים. אדרבה, מציגים הם לפנינו יצירות מושלמות ומשוכללות, המעידות על מסורת אמנותית כבר קיימת ועומדת, כאילו קדמה להן התפתחות בעלת מאות רבות בשנים. ואין פנאי מספיק להתפתחות זו בתולדות ישראל, מכיון שראשיתה של הספרות המקראית חלה בעת ובעונה אחת עם ראשית חייה של האומה. כיצד איפה נוכל לבאר לנו את התופעה האמורה?", (קאסוטו, ספרות מקראית וספרות כנענית עמ' 20).
מכל הספרים והחיבורים המפורסמים העוסקים בנושא המקרא[2] מצאתי הודאה שכזו רק מפי מלומד אחד, פרופ' מ"צ סגל:
- "החקירה הבקרתית בחיבור ספרי התורה התחילה בערך בשנת תקן' והגיעה לביסוסה ולשכלולה בערך בשנת תרנ'. חוקרי המקרא שחקרו במשך מאה שנים הללו עמדו כמובן מאליו תחת השפעתה של השקפת העולם הפילוסופית והמדעית ששלטה בין המלומדים והמשכילים של הדורות הללו. את דעותיה של השקפת העולם ההיא קבלו חוקרי המקרא כעין הנחות קבועות ומושכלות ראשונים שאין לפקפק בהם, ועליהם יסדו את בנינם המדעי בחקר התורה. היום נתישנה השקפת עולם זו, והנחותיה נתבדו, ולפיכך נתערער גם הבנין שהוקם עליהם.. בהתאם להשקפה ההיא כפרו חוקרי המקרא באפשרות של התגלות ה' למשה ושל הנסים המסופרים בתורה..
- אולם היום אין אדם בעל שכל שיכפור בהחלט באפשרות הפעולה בעולמינו של כחות הנמצאים מחוץ להכרת האדם, כחות שלמעלה מן הטבע.. היום אנו יודעים שהנורמות של פעולת הטבע אינם חוקים יציבים לעד ובלתי משתנים, היום אנו יודעים שסבה קבועה אינה מוליכה בהכרח לידי מסובב קבוע, ולפיכך אי אפשר היום לכפור בהחלט באפשרותם של נסים שבתורה, ולהשתמש בכפירה זו כהנחה וכמושכל ראשון כדי להכחיש את האמונה שבתורה מן השמים ובכתיבתה ביד משה", (מ"צ סגל, מבא המקרא , עמ' 130).
- ברוח זו כותבת גם ד"ר ליאורה רביד בכנות: "סיפור יציאת מצרים גדוש מעשי ניסים שעשה אלוהים הגדול לעם הקטן שהוציא ממצרים. הניסים הרבים מאפילים על הרובד ההיסטורי של הסיפור ומטשטשים אותו. יש להודות שהם אינם נשמעים אפשריים באוזניו של מי שמגדיר עצמו חילוני ורציונאלי. גם סיבה זו תורמת את חלקה לכך שרבים מטילים ספק, או אפילו שוללים לגמרי את סיפור יציאת מצרים".
(ראה גם: המספרים שלא יאומנו ביציאת מצרים).
בסדרת המאמרים על התורה כהיסטוריה, הראינו באופן שאינו משתמע לשני פנים כי התורה נכתבה בימי משה ובשום פנים ואופן לא מאוחר מתקופה זו, ובסדרה על בקורת המקרא, הראינו כיצד כל הבקורת המכוונת כלפי המקרא אינה מוכיחה דבר כנגד הפירוש המסורתי של התורה, אלא מציגה תיאוריות שונות שניתן להוכיח כי הם מוטעות, ללא שום הוכחה נגד היסטוריותו של המקרא כמות שהוא, ובהתעלמות מהוכחות לכך שאכן המקרא מתאר תיאור היסטורי לכל דבר.
מחקר המקרא מוכיח כי המקרא הוא מסמך היסטורי מזמן המאורעות, ועל כל אחד להסיק את מסקנותיו מכך!
המצב בשטח לעומת זאת הוא בלתי נסבל, כאשר הדרשנות ממשיכה להשתולל ללא שום רקע מחקרי ומדעי. הוצאת "מקרא לישראל" למשל, מדפיסה את המקרא עם מבואות, בהם כל חוקר מתפרץ לדלת הפתוחה של מחקר המקרא וקובע את רעיונותיו: "נראה כי קטע זה חובר בתקופה..". אין שום צורך לתת דין וחשבון: האם ייתכן כי ספר זה עדיין נערך ונוספו בו הוספות בתקופה זו, האם ישנה תשובה מספקת כיצד השתמשו בספר 'מאוחר' זה ספרים שנכתבו מאות שנים קודם לכן? כאלו שההנחות הולהויזניות המיושנות נותנות גיבוי לכל מה שייאמר בשדה מחקר המקרא.
שום דבר לא מפריע לד"ר ש. ברקלי לקבוע בספר לימוד לנערים כי "כל ימי הבית השני נכנסו הוספות לתורה, עד מאה שנה לאחר החרבן!" (סכום חוקי התורה, מאת ד"ר שאול ברקלי, הכנה לבגרות בתנ"ך), כאלו אין כלל צורך לדון בשאלת חיתום התורה, כאלו לא הובאו הוכחות מכריעות ומוחצות השוללות לחלוטין שינויים בתקופה בתקופות מאוחרות כאלו. כך בזמנים בהם ישבו התנאים ודנו על דרשות ועל קוצו של יוד בתורה [ראה למשל פסחים פח. תלמידי רבי עקיבא למדים הלכה מן הנקודה שע"ג אות ה' שבסוף המלה "רחוקה" בבמדבר יט[3]], ועל ההשלכות של תקנות דרבנן עתיקות, נכנסו בין השאר גם הוספות בתורה!
וכמה מגוחך סיומו לסקירה על זמן חבור התנ"ך (מבא כללי לתנ"ך עמ' 23), לאחר שהוא כותב:
- "כנראה היו אלה הדורות הראשונים שלאחרי החרבן (השני) שסיימו את פעולת הכינוס, והם הם שקבעו את הנוסח המדוייק.. קבעו את ה'קנון' הישראלי באופן סופי: ומאז "לא ערב איש את לבו" – כדברי יוסף בן מתתיהו – "להוסיף על הספרים ולא לגרוע מהם וגם לא לשנות בהם דבר, כי בלב כל איש יהודי נטועה מראשית בריאתו האמונה בספרים האלה, כי הם דברי אלהים חיים, והוא קיבל על עצמו להחזיק בהם וגם למות עליהם בשמחה בשעת הצורך..".
בזמן שיוסף בן מתתיהו מעיד עדות זו על זמן נחמיה, אשר מאז ימיו לא ערב איש לשנות שנוי בספרים (כשהוא מתכוין לכל התנ"ך ולא רק לתורה) והיה מוכן למות על כך, מסיח את הדברים ד"ר ברקלי לכחמש מאות שנה קדימה, ובלא כל בושה מייחס את הדברים ליוסף בן מתתיהו, שכבר לא היה קיים ב"דורות הראשונים שלאחר החרבן"..
ולהשלמת התמונה נעתיק מתוך הקובץ המדעי החשוב "מהומרוס ועד משה" (2004):
- "לפי ההשקפה המקובלת נחתם התנ"ך ביבנה, בשנת 90 לספירה לערך, ורק אז קיבל את מעמדו הקאנוני כאסופה של כתבי קודש.. החומש קיבל מעמד של כתבי קודש (שבמשך הזמן הורחב גם לספרים אחרים) כתגובה למעמד המרכזי שהנצרות הקדומה נתנה לספרי הנביאים".
ההתנהגות הזו של המבקרים במקרא, הבאים לביקור בו, אומרת על עצמה 'אין דין ואין דיין', מחקר המקרא אינו נסמך כלל על עובדות, והוא התרסה חילונית המנסה להציע דרכים חילופיות, מבלי להתמודד כלל עם הוכחות ועם מתודות מחקר מתקבלות.
אי ההודאה הגמורה והמפורשת בנפילתה המוחלטת של תורת ולהויזן, נותנת מין כיסוי ואליבי לחוסר העקביות של מחקר המקרא בימינו. שהרי כל מחבר יכול לפתוח בסקירה על דעות החוקרים השונים שייחסו את התורה כולה ליהודה המכבי, ובודאי עלינו להכיר לו טובה למחבר שהסכים לתת לספר התורה עוד כמה שנות קיום קודמות. כל השערה מותר לה שתיאמר שהרי חוקרים דגולים כבר אמרו קיצוניות ממנה. אך האם אין המדע מתקדם? וכלום גם במדעי הטבע מסתמכים חוקרים על סברות שאמרו חוקרים דגולים לפני מאתיים שנים?
בכל שמונת הכרכים של האנציקלופדיה המקראית, אותה ניתן להחשיב כתמצית המחקר המקראי העברי, עד לשנות ה80 כמובן. לא מצאתי שום דיון רציני, או נימוקים מכריעים, המאפשרים לחוקרים להשאיר את התורה כמסמך פתוח מאות שנים לאחר ימי משה. כל הנושאים והערכים יוצאים מן ההנחה שהתורה היתה מסמך פתוח שכזה, ואילו הדיון בהנחה זו כמעט ואינו קיים. שהרי כבר ולהויזן הוכיח..
איזכורי התורה בנביאים, המצויינים בכל מקום דרך אגב, אינם גורמים לעורכי האנציקלופדיה לצאת מגדרם. כך בערך "תורה", בו אמורות סוף סוף להיפתר אי אלו שאלות מהותיות, אנו קוראים על אזכורים אלו:
- "מתוך סקירה זו של החומר שבספרי הנביאים עולות כמה הכללות והתראות. יש נטיה מוקדמת לדבר על תורה ביחיד ובמשמעות מקיפה למדי.. תוכני המושג תורה משתנים בנבואה ולא תמיד ניתן לקבוע מה הם. נמצא, תורה מציינת ריבוי של הדרכות כהונה, ריבוי של הוראות ברית, וגם הוראות מסויימות של נבואה. אבל תכנים אלו אפשר רק להסיק עליהם, ואין הדבר ניתן לבדיקה. אפילו השפעתם הברורה של דינים ולשונות מספרי ויקרא ודברים על יחזקאל וירמיהו אינה מאפשרת מסקנה ודאית, למשל שתורת ה' בפי ירמיהו היא ספר דברים או חיבור הדומה לו. מכמה תוכחות אמנם משתמע כי הכהנים היו מורי תורה, אך טבען של הזכרות אלו אינו מבטל את האפשרות שמושג תורה כולל הרבה מצוות וחוקים נוספים על הוראות פולחניות", (ערך תורה עמ' 475).
תפיסת התורה כספר יחיד ומקיף היא "נטיה מוקדמת", התורה היא ברית, ריבוי של הדרכות מצוות ונבואות, אך לא ניתן לקבוע את תכניה. ברור שהתורה השפיעה על הנביאים, אך לא ברור כי באמרם "תורת ה'" הכוונה באמת לספר התורה (יתכן כמובן שכוונתם לעוד תורות נוספות, בבחינת כל המוסיף גורע..). אין לקבוע חלילה מסקנה ודאית, אך אין לבטל את האפשרות שהמושג תורה כולל הרבה תכנים. מהי משמעותן של כל משחקי המלים האלו? ולשם מה הלוליניות הקרקסית הזו? מדוע צריכים החוקרים ללכת על חבל דק ולהסתפק בקביעות מופשטות וריקות? האם קטע דל וצנום זה מממצה את כל הדיון המשמעותי והמהותי על התורה אצל הנביאים? כיון שברור לנו שישנה השפעה של חלקי התורה על כל ספרי הנביאים (ולאו דוקא יחזקאל וירמיהו), וכל הנביאים מדברים על תורה, כלום אין מקום לבדוק את הקשר בין תורת ישראל ובין דברי הנביאים. האמנם "אין הדבר ניתן לבדיקה", או שמא אין מקובל לבדוק נושא זה?
מימי לא ראיתי מאמר מדעי תחת הכותרת: "האם ניתן להסיק מסקנות מאיזכורי התורה בנביאים?", ולא שמעתי על הרצאה באיזה שהוא כנס בשם: "האם באמת התרחש מתן תורה?", נושאים אלו וכאלו הם מחוץ לטאבו, וכמוהם כדיון האם ניתן להפיק צבע ירוק מגופות חייזרים בכמות מסחרית.
אנשי המדע אינם "טועים", ומחקר המקרא אינו "שגוי", כי איך וכיצד ניתן לייחס אמירה מוטעית, למי שלא אמר אותה כלל? החוקרים לא אמרו שום אמירה רצינית בהקשר לשאלה האם האירועים המתוארים בתנ"ך התרחשו, אלא רק ניסו לתת הסבר חילוני לתנ"ך, הסבר של מי שאינו מוכן לבדוק את אמתות התנ"ך.
וכאשר אתה קורא את ההסברים המלומדים, על הקטעים בתורה המתארים את יעקב ורחל למשל, כיצד כל קטע מסווג כ"בנימיני" או "יהודי", וכדומה. לפעמים תוכל להרגיש כאותו ילד קטן ששאל "האם המלך ערום?". האמנם תיאור מקרה המחמיא לבנימין, חייב להיות דוקא "קטע בנימיני" שנכתב לאחר ההתנחלות בארץ? ומה עם הגישה ה"פשטנית משהו" כי כשסיפור מסופר, ראשית יש לבדוק האם אכן אירע? האמנם כל החוקרים 'ערומים'?
אין לנו שום הסבר לתיאוריות בקורת המקרא של ימינו, אלא כעין דברי סגל:
"אדם שאינו מאמין שה' עשה נסים לישראל, ושנתגלה למשה ונתן לו תורה ומצוות. הוא לא ישנה את דעתו אפילו אם נוכל להוכיח בראיות תולדיות וספרותיות את אמיתותה של האמונה באלהיותה של התורה ובכתיבתה בידי משה. כי גם הכפירה, כמו האמונה, היא דבר שבלב שאינו ניתן להשתנות הרבה על ידי נימוקים הפונים אל השכל", (מ.צ. סגל, מבא המקרא עמ' 129).
עדות פשוטה על הפתיחות באקדמיה בת זמננו, מספק לנו פרופ' חיים כץ במאמרו: על חופש אקדמי וחופש הביטוי, (בתוך כיוונים חדשים גליון 23 2010):
"קיימות גם מגבלות לגיטימיות לחופש אקדמי הנגזרות מהבעת דעות מסוימות. במקרים אלה, חופש הביטוי חייב להישמר, אך לא החופש האקדמי. פרופסור לאסטרופיזיקה באוניברסיטה אינו יכול להמשיך וללמד בחוג לפיזיקה, אם לדעתו היקום נברא לפני 5771 שנה ולא לפני מיליארדי שנים. יש להניח שעל סמך דעה זו בלבד, אותו אדם לא ימונה למשרה פרופסור, ולא תהיה בכך כל פגיעה בחופש האקדמי. אפילו אם אותו פיזיקאי זכה במשרה פרופסוריאלית קבועה, וביום בהיר אחד החליט להאמין בספר בראשית ככתבו וכלשונו, יש להניח שהפקולטה לפיזיקה בה הוא מכהן, תמצא דרך למנוע ממנו להורות זאת לסטודנטים. בדומה לכך, פרופסור לביולוגיה שיתכחש לעקרונות תורת האבולוציה וידגול בסיפור תיבת נוח, ייתקל בהגבלות רציניות ל״חופש האקדמי" שלו, ובצדק. מי שדוגל ב״תאוריות" דתיות חליפיות לעקרונות האבולוציה והקוסמולוגיה רשאי לדבוק בדעתו ובאמונתו הדתית, אך אינו רשאי לנצל את החופש האקדמי כדי להפיץ "תורות מדעיות" הסרות שחר במסגרת לימודי הפיזיקה או הביולוגיה. החופש האקדמי איננו חופש להטעות ולהוליך שולל".
אין צורך להוסיף דבר.
הערות:
[1]מובן שרבים מן הדתיים אינם מתענינים בשאלת היסטוריותו של התנ"ך, וסומכים בכך על המלומדים, כשם שרבים מן החילוניים אינם מתענינים בשאלה זו, וסומכים בכך על חוקרי המקרא. הכוונה בדברינו היא לאלו שבקשו לברר שאלה זו.
[2]על ההבדל היסודי שבין דת למדע שנובע גם הוא מהבדלי השקפה, ולא מהוכחות, כבר נאמרו דברים רבים (ראה גם: המדע כאידיאולוגיה), ולדוגמא:
"מתוך התבוננות מעמיקה יותר מתברר, כי שלילת הדת לא נוסדה על נתונים של המדע, אלא על מסקנות בעלות אופי מטפיסי החורגות מתחום המדע כשלעצמו, ואינן לא הכרחיות ולא מבוססות די הצורך מבחינת ההגיון: אין הן לעתים קרובות אלא הכללות נחפזות בלבד. לכן נעשית שלילת הדת לא על ידי המדע עצמו, כפי שרגילים לחשוב, אלא ע"י התורות המטפיסיות המוסקות ממנו. לעתים אף נדמה, שהמסקנות המטפיסיות נעשו בכוונה תחילה על מנת להלחם בדת". (פרופ' צ'רניבסקי, "בין מדע ודת", עמ' 7).
[3]כמובן שזה לא הפריע לגייגר (מובא אצל הופמן על ויקרא כג) להחליט, כי הכתוב בדברים טז ח "לא תעשו מלאכה" הינו תיקון מגמתי שנעשה במאה השניה לספירה, ולפני רבי ישמעאל עדיין היה הנוסח "לא תעשו כל מלאכה"! לפי גייגר בראשית יד' הוא הוספת הצדוקים, (כיום הוברר כי פרק זה הוא אחד הקטעים ההיסטוריים העתיקים הידועים לאנושות, ראה זמן כתיבת התורה 1, ואיוולד כותב עליו "לא נותר לנו איפה אלא לשבח את המזל הנדיר אשר הודות לו נשמר לנו קטע מאלף יחידי זה.. קיומם הממשי של אברהם ולוט וגדולתו ההיסטורית של אברהם", מובא אצל הופמן בפירושו לבראשית).