לב. האמנם חכמים אנו מקדמוננו חלק ב

האדם – גוף ונפש

השקפת חכמינו על האדם שונה מהשקפת חכמי קדם, הרבה יותר מאשר בתחום האסטרונומיה.

העמים הקדומים לא ייחסו במפורש את בריאת האדם לאלים, כמו גם הפילוסופיה ההלניסטית שטענה לקדמות העולם. מערכות חשיבה אלו לא ראו את האחידות שבבריאה ולא דברו על כח כולל האחראי לכל היקום וכל הפעולות תלויות בכחו. להיפך: האדם מנסה להילחם מול איתני הטבע והאלים, בחכמתו הוא צריך לפלס לו דרך בין כל המכשולים הרוצים ברעתו. יש דמיון לתפיסה האתאיסטית, לפיה אין האדם יצור מתוכנן, ואינו חלק מתכנית העולם.

לפי דברי התורה ומסורת חכמים, האדם הוא נזר הבריאה, העולם נברא בשבילו כשלחן הערוך, וכל כחות הטבע אינם אלא עבדים של האדם בכדי לעזור לו להגיע למטרתו. האדם הוא בסך הכל עפר מן האדמה, אך בורא העולם נפח בו נשמת חיים והיא צלם האלהים שבו (בראשית ב ז).

את העובר יוצר הקדוש ברוך הוא בעצמו: "ארחי ורבעי זרית… אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפך… בסתר רקמתי בתחתיות ארץ, גלמי ראו עינך" (תהלים קלט). כל שלב ושלב של התפתחות העובר נעשה בידיו של הבורא, הצר בו צורה בכף ידו, כדרך שיוצרים בחימר, בוחן ובודק את הגולם המתרקם, ואחראי להתפתחות האדם כולה. ובודאי גם נפיחת הנשמה בעובר אינה שייכת להתפתחות אלא בהחלטת ה' לברוא אדם נוסף בעולם.

ישעיהו ליבוביץ כותב:

• "הם (חז"ל) מקבלים את הדיעה שהעובר הוא אורגאניזם חי מרגע ההפריה, ובזה הקדימו הרבה את בני זמנם היוונים שהירבו להתפלפל בשאלה מאימתי יש לראות את העובר כיצור חי (פלוטארכוס 15 V) ושהורישו פילפולים אלה לאבות הכנסיה, לאסכולאסטיקנים של ימי הביניים, ואף לחוקרים והוגי דעות שבאו אחריהם עד ראשית התקופה החדשה". (אנצ"ע ערך אמבריולוגיה. כרך ג עמ' 88).

חכמינו ידעו והבינו היטב את התהליכים האמבריולוגיים בזמן שבאומות אחרות לא התפתחה שום ידיעה שיטתית, שהרי ללא ידיעה על נשמה אלוהית השוכנת באדם, אין לחשוב על העובר יותר מעל שאר איברי האשה.

• "בעבר לא היתה שום הבנה באמבריולוגיה" (אנצ"ע שם עמ' 862). בדרך כלל מושגי ימי הביניים באמבריולוגיה מעורפלים מאד" (עמ' 863). העובר לא נתפס כי אם כאחד מאיברי האם" (שם עמ' 883. כך היתה שיטת אסכולת הסטואה).
• פריצת הדרך בתחום באה רק בשנות השבעים של המאה הקודמת: "התחום של חקר העוברות המוקדש להבנת התינוק למן העיבור ועד הלידה ולטיפול בו גילו רק כחמש עשרה שנים!", (עולמו של התינוק שטרם נולד, פרופ' לני שורץ, הוצ' רשפים 1984. עמ' 47).

לפי התפיסה האלילית החיים הם יצירה היונקת ממעמקי הכחות הבלתי ידועים, כח החיים נשלט ע"י אלים ורוחות, תפיסה זו המציאה את ההתהוות, תהליך הקשור ב"כח החיים". את היווצרות העובר תלו כפי מראה העיניים בתהליך פיזי הקשור באם בלבד, ויש שבחרו בצד המאגי-קוסמי ולא ראו אחראי אלא את האב שהוא הרגיל לשלוט בכחות הפועלים, האם אינה אלא נושאת אותו ברחמה.

• "הרווי, מגלה מחזור הדם באדם, קבע, שכשם שבעלי חיים מסויימים, ציפרים, מוצאם מביצה, כך האדם, ולספרמה של הזכר אין כל ערך בתהליך ההפריה, הספרמה רק מגרה את הביצה ומביאה אותה לידי התפתחות", (ישראל גילוני, מפלאי גוף האדם, עמ' 240, ספרמה – תא נושא זרע).
• "הקדמונים לא ידעו מאומה לא על תאי זרע ולא על תאי ביצה… על האשה חשבו שהיא מספקת דם בלבד, לפי זה קבע אריסטו… שאין לאם חלק בעצם יצירת הוולד. אנו מכירים גם את היפוכו של רעיון זה, הנראה לנו אבסורדי, והוא אבסורדי לא פחות ממנו… היו בני אדם שלא הכירו כלל את מושג האבהות הביולוגית מה שנראה להם בעליל הוא שהאשה יולדת, מפיקה יצור אנושי מקרבה, ולא עלה על דעתם שדבר זה קשור במעשה שקדם לו ב9 חדשים" (ישעיהו ליבוביץ', התפתחות ותורשה, בהוצ' אוניב' משודרת, עמ' 31).

חכמינו ראו את החיים הנוצרים בבטן האשה כהמשך רוח החיים שנפח בורא העולם באדם הראשון, רוח זו עוברת דרך ההורים, בסיוע ה' הנותן בו נשמה: "שלשה שותפים באדם: אביו אמו והקדוש ברוך הוא" (בתי מדרשות ב, מדרש איוב לג), וכן הבינו היטב את תהליך התורשה.

• "בצורה ברורה ומפורשת נאמר האב והאם שותפים ביצירת הוולד, ז"א לא בהתהוותו בלבד… מדוע סירבו לקבל את התפיסה האריסטוטלית בענין יצירת האדם: התשובה לדבר, לפניהם עמד המקרא… נמצא שבמובן העקרוני צדקו חכמנו שקבעו 1500 לפני עידן המיקרוסקופ את שותפות האב והאם ביצירת הולד ולא בהתהוות בלבד", (ישעיהו ליבוביץ, "התפתחות ותורשה" עמ' 32-33).
• "בתלמוד ובספרות ההלכה שאחריו נמצאות תצפיות גנטית נכונות והבנה מפתיעה בהורשת מחלות הקשורות למין כגון בהעברת ההמופיליה מן האם ולא מן האב", (אנצ"ע ערך גנטיקה, הכוונה ליבמות סד: "אכא משפחה דרפי דמא" ראה שם). "ברפואה היתה ההמופיליה בלתי ידועה עד לפני כמאתיים שנה", (ד"ר לוינגר תורה ומדע כרך ט חוברת ב. כך גם דיווחו חכמים על תכונות התורשה של הנפילה – אפילפסיה.).
• "חז"ל קבעו את הכלל, שנחשב לתגלית התקופה החדשה במדיצינה, והוא: "אחיות מוחזקות", כלומר קיימת מחלת דם אצל הזכרים שבמשפחה, שמביאה לידי דמם קשה ומסוכן, והיא עוברת בירושה דרך הנקבות (אחיות) שאינם סובלות בעצמן ממחלה זו, וחזקה על אחות כזו, שילדה חולה בדממנות", (חכמי ישראל כרופאים, ד"ר דוד מרגליות, עמ' 50).

רק טבעי היה בעיני חכמים לראות את העובר כיצור חי ומרגיש (נדה ל:), וכך מספרת האגדה על יעקב ועשיו בבטן אמם, ובמסכת יומא פרק עשירי (פג.) מתואר כיצד העובר מושפע מן המאכלים שאמו אוכלת, ומושפע ממעשיה. רק בשנים האחרונות ממש גילה המחקר המדעי את העובדה שהעובר הוא יצור בעל אישיות תחושות ורגשות:

• "גלי המוח המופיעים בדרך כלל בשבוע השמיני או התשיעי בולטים עד מהרה כדברי אחד החוקרים "בדגם אישי ברור". דבר דומה מתרחש בתנועות הגוף המתחילות אך הן בעת הו, אפשר להבחין בתזוזות הראשונות בד"כ שינוי קל בתנוחת הגוף כבר בשבוע השמיני… מתמחה התינוק בשלל תנועות ההופכות בהדרגה לאישיות עוברים צולמו ברחם בשעה שגירדו באפם מצצו את בהונם הרימו את ראשם או פרשו את ידיהם. כיון שעובר בן עשרה או 11 שבועות אינו מתנועע סתמית אלא מתוך מטרה מסתברת גם אפשרות שאותם גלי מוח שניתן להבחין בהם בחדש השני והשלישי מצביעים על פעילות שכלית בעלת משמעות", (החיים המסתוריים של התינוק טרם לידתו, ד"ר תומס ורני וג'ון קלי, הוצ' זמורה ביתן ת"א 1983, עמ' 169).

עד לפני שנים לא רבות, לא האמינו חוקרים כי עובר יכול לקלוט רשמים מן החוץ בזמן היותו ברחם אמו:

• מדריך לאמהות שיו"ל ב1963 הכריז "שום דבר שאת רואה שומעת או חושבת בזמן ההריון לא ישפיע ולו השפעה קלה ביותר על תינוקך", (עולמו של התינוק, שוורץ, עמ' 51).

אך מהר מאד התברר שאין הדברים כה פשוטים:

• "המחקרים החדישים ביותר מצביעים על כך שאף התינוק ברחם מודע לסביבתו המידית ומושפע ממנה במדה גדולה הרבה יותר משסברו שאפשר", (שוורץ, עמ' 48).
• "ד"ר הנרי טראבי, פרופסור לרפואת ילדים באוניב' מיאמי, גילה כי העובר שומע במשך המחצית השניה של ההריון ואולי אך מוקדם יותר, והוא משער כי הסביבה הלשונית של חדשי ההריון האחרונים משפיעה על שפתו של התינוק ועל כושר הדבור שלו בילדות", (שוורץ, עמ' 54).

הדברים האלה נותנים מקום מציאותי לכל תיאורי חכמים על ההשפעה הרבה שיכולה להיות על העובר ממעשי אמו, וכך מסופר על אלישע בן אבויה שתחילת הפגם בנפשו היה כאשר אמו הריחה להנאתה קטורת של עבודה זרה בעת הריונו (קהלת רבה ז יח), וחכמים אחרונים הזהירו: "האשה בימי ההריון תישמר מטומאות ועברות כי העובר צופה ומביט ויודע הרבה", (מעבר יבוק שפתי צדק פ"ה).

חכמים אף קבעו זמן ממנו נחשב העובר כיצור חי: 40 יום מרגע היווצרותו. עד לזמן האחרון ממש לא גילו החוקרים הבנה לנתון זה:

• מושג אמבריולוגי שנידון בתלמוד ללא אחיזה במציאות הוא גמר היצירה שנקבע ל40 יום או ליום ה41 (אנצ"ע כרך ד עמ' 833. נכתב ב1964).

אך מחקרים על פעילות גלי המח מראים כי מן היום ה40 מתחילים לזהות גלי מח בעובר. פעילות גלי מח משמשת לזיהוי מוות ודאי, ובודאי יכולה לשמש לזיהוי התחלת חיים.

• דיויד ליגר כותב: "איך נקבע מתי מתחילים חיי המוח? אין אנו יודעים די על התפתחות מוחו של העובר כדי לקבל תשובה ברורה. למעשה נוכל לבחור כל תאריך למן היום ה40 בערך (אשר בו מסתמן המבנה הבסיסי של המח וניתן להבחין בפעילות מעטה של גלים) ועד לשבוע ה28 עד ה32 אשר בו קליפת המח הגדול (הוא חלק המח הגדול) משלימה את התפתחותה" (דיויד ליגר, "המשחקים בחיים", הוצאת מסדה 1983 עמ 43).

נתון מפליא נוסף מזכירים חכמים בהקשר לעובר: "אל תתמה (על כך שמיחסים לעובר מחשבות ורגשות), שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא, ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים (שהוא בבטן אמו), ומלמדין אותו כל התורה כולה שנאמר "ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה", וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה", (נדה ל:).

חכמינו כל כך מפליגים בעצמת הרגשות וההבנה של העובר, עד שבודאי יש צורך להניח שביציאתו מן העולם הוא שוכח כל זאת. ואף שבלימוד "כל התורה" הכוונה ל"שמור מצוותי וחיה" כלשון הכתוב, ואפשר שהענין הוא במצפון שהוא רגש מולד^[1]. והנה המחקר המודרני מלמד שאכן יש אקט של שכחה בזמן הלידה ומחמת אין העובר יכול לזכור את חויית הלידה:

• "אי יכלתנו לזכור אירועים מסויימים או מצבים אין משמעותה שהתנסויות אלה והרגשות המוסיפות להן צבע אבדו ללא תקנה… אחד הגורמים העלולים לגרום להם לחמוק מן הזכרון ההכרתי הוא תהליך הכולל שימוש באוקסיטוצין, סוג של הורמון המפקח, כפי שנוכחנו, על התכווצויות חבלי הלידה… מחקרים מאוחרים מראים כי כמויות גדולות של אוקסיטוצין גורמות לשיכחון אצל חיות מעבדה, אפילו בעלי חיים מאומנים היטב מאבדים את כשריהם תחת השפעתו. הסיבה לכך אינו ברורה די הצורך, אולם ידוע לנו כי אשה אחוזה חבלי צירים בהשפעת האוקסיטוצין מזרימה את ההורמון למערכת גופו של עוברה, כיון שרק מעטים מאתנו מסוגלים לזכור את אירועי הלידה ניתן להסיק מכך כי מחמת החשיפה לאוקסיטוצין בעת צירי הלידה נמחקים כמו אצל חיות המעבדה זכרונות הלידה שלנו", (החיים המסתוריים… עמ' 161).

ואף בירידה לפרטים אנו מוצאים את חכמינו מדייקים בכמה וכמה נקודות:

לפי חז"ל הזרע יכול להחזיק בגוף האשה שלש עונות – 36 שעות (כפי המבואר ברמב"ם פרק חמישי מהלכות אבות הטומאה הלכה יא ע"פ שבת פו:).

• גם הזרע גם הביצית אינם פעילים פונקציונלית לאחר הפסקה של מספר ימים 36 – 48 שעות ("קורות" בטאון לתולדות הרפואה ומדעי הטבע כרך ז חוברת יא יב).

מחוץ לגוף האשה קבעו חכמים את שיעור עמידותו של הזרע ל24 שעות, ובתנאי שהוא לח, כן ציינו כי במקרה שאינו לח ניתן להתיכו ע"י מים חמימים. קביעות אלו מקובלות כיום:

• "התלמוד בנדה נד: קובע שכבת זרע מטמאת לח ולא יבש… התלמוד ממשיך וקובע… אם הדבר לוקח יותר מ24 שעות הזרע מכונה "יבש"… הוא אינו בר קיימא יותר, חוק זה מחוקק ע"י הרמב"ם… נובע איפה מהתלמוד שקיומו של הזרע הוא רק 24 שעות… הזרע נקרא יבש אם מנת הזרע איבדה את אופיה הצמיגי והזרע אינו יכול לתפקד אך ניתן להחיותו ע"י השרייתו במים פושרים, אך זה רק תוך 24 שעות, זה מתאים להשקפת הרפואה הנוכחית", ("קורות", שם).
• (נושא נוסף הקרוב הוא ההבחנה במהותה של הזיבה, חכמים הבדילו בין החומר "שכבת זרע" ובין ההומר הבא ב"זיבה", "זב בא מבשר מת ושכבת זרע מבשר חי, זב דומה כלובן ביצה המוזרת ושכבת זרע כלובן ביצה לא מוזרת", (תוספתא זבים). עד המאה ה17 היה מקובל לחשוב כי זיבה אינה אלא הרפיית צינורות הזרע, בעת החדשה התברר כי הזיבה "gonorrnoa" היא חומר מוגלתי ולא חומר הזרע).

חכמים מלמדים: "דרש ר' חנינא בר פפא, מלמד שלא מכל הטיפה כולה נוצר הולד אלא מן הבירור שבה" (ילקוט תהלים קלט).

• "החכמים ידעו על קיומם של תאי הזרע ושלהם יש ראש כפי שהוזכר בנדה נה: ובכלה רבתי ב הרפואה גילתה את קיומן בשנת 1677 ע"י לוונהוק", (ג. קס, בתוך: "קורות", ביטאון לתולדות הרפואה ומדעי הטבע, כרך ז עמ' 806).

חכמים קבעו כי אם הגבר מזריע תחילה העובר יהיה נקבה, ואם האשה מזריעה תחלה יהיה העובר זכר. מבחינת המדע הקלאסי לא היתה לאמירה זו מעולם על מה שתסמוך, ובפרט לאחר גילוי הכרומוזומים, הרי צירוף הכרומוזומים קובע בצורה מוחלטת את מין הילוד. אך מהו הגורם שכרומוזום מסויים יקלט וחברו לא יקלט?

• מחקר של ד"ר ל.ב. שטלס יחד עם ד"ר ד.מ. רורבייק (השניים הוציאו ספר בשם: "אתם יכולים לקבוע את מין ילדכם עתה", בהוצ' דוד מייד ושות', נ"י) מראה כי התא הנושא את כרומוזום Y ה"גברי" נע במהירות גדולה יותר, ולכן טובים סיכוייו להיקלט. אלא שטיפוס זה גם מאבד מהר יותר את יכלתו להפרות מכיון שהוא מכיל פחות דנ"א. בזמן אורגזמה נשית ריר הצואר חדיר יותר, וזה פותר לY את בעיית הזמן, כך שפעולה זו משחקת לטובת Y. (Shettles: Your Baby’s Sex. Rorvik – Shattles, Y. 1970 56) דיווח מלא על המחקר הזה ודומים לו: קורות, בטאון לתולדות הרפואה ומדעי הטבע, תשלא עמ' 716-717 תשלד עמ' 520-521. ושם על העובדה שאצל יהודים שומרי מצוות שכיחים הרבה יותר זכרים.

חידוש מעניין התגלה בעת האחרונה, תחום מחקר חדש המכונה "אפיגנטיקה".[2] תחום זה עוסק בתכונות העוברות בתורשה מהורה לצאצא, אך נרכשו על ידי ההורה במשך חייו. בניגוד לתפיסה הרווחת כי התורשה מתמצית בגנים ובדנ"א בלבד, ואינה נתונה לשינויים ולהשפעות במשך החיים, מתברר כי הדנ"א האנושי והתכונות שהוא מעניק לדור הבא, מושפע גם מושפע מתנאי החיים וקורותיהם בכל דור. ראשיתו של המחקר בהשפעה המהירה יחסית של תנאי החיים והאקלים באמריקה על מהגרים מארצות שונות, ובעיצומו התברר כי עוד תכונות רבות ושונות הם 'רכש' של הגנים, ולא רק 'מסורת'. העולם הקדום כידוע הרבה בתיאורים 'אפיגנטיים', וחז"ל תיארו בהרבה מקומות כי בידי ההורים ומעשיהם כמו גם קורותיהם להשפיע על הוולד ותכונותיו.

ההבדלים בהשקפות אינן רק בדרך היווצרות האדם, אלא גם בתפיסה הכללית של נפש האדם. הפילוסופים היוונים כמו שאר עמי הקדם עסקו רבות ביכולות השונות של הנפש, אבל לא ירדו למהותה של הנפש. חכמינו לעומת זאת הגדירו את הנפש כמורכבת משני יצרים, יצר טוב ויצר הרע. חוקרים בעת החדשה לא התייחסו להגדרות אלו ברצינות. אך המחקר של המאה ה20 החל מפרויד אכן גילה כי באדם פועלים כחות מנוגדים שאפשר להגדירם ממש כשתי ישויות.

• "אסכולות שונות בפילוסופיה ובפסיכולוגיה ניסו להתמודד עם בעיה זו ולהציע נוסחאות שונות לתיאור ולהסבר בפיצול בפעילות הנפשית… ג'ון לוק ניסה להציע קוי חלוקה מוגדרים בין 'תחושה' ו'השתקפות'… במשך שלש מאות השנים שחלפו מאז הוצעו מספר מודלים נוספים… שטרבה הציע להבדיל בין ה'אני המתנסה' ל'אני המתבונן', טולמין סבר שהחלוקה נוגעת ליכולת האנושית לדבר ולפעול באופן מקביל, ובלום הציע לחלק גם בין 'אני המתבונן אובייקטיבית' ו'אני או עצמי החווה סובייקטיבית'… נראה לי שכל המאמץ בן מאות השנים להתוות את קוי החלוקה הקבועים הוא אך פועל יוצא של האמונה עתיקת היומין באחדות הנפש/העצמי/הפעילות המוחית… נראה לי שהספק שהתעורר בעשור האחרון לגבי עצם האמונה באחדותו של העצמי יאפשר גם לנו לחדול מלחפש קוי חלוקה שכנראה לא קיימים כלל… המימצאים החדשים של הנוירויפיסיולוגיה הוכיחו שכל המיספירה של המוח מסוגלת להגיב ולפעול בצורה אוטונומית… ואפילו לקיים מערכת נפרדת של כוונות ציפיות ותקוות… המסקנה הבלתי נמנעת היא… שמרכזי המוח השונים שומרים על היכולת לקיים פעילות קוגנטיבית נפרדת. יש מצבים בהם מוקד הפעילות מוסט מדי פעם ממרכז אחד למשנהו, כאשר כל מרכז בתורו משתלט על מרכזי הארגון האחרים, ויש מצבים בהם מתקיימת פעילות מקבילה בד בבד לאורך שנים או יותר ערוצי ארגון", (פרופ' פנחס נוי "מהו ה'עצמי' של פסיכולוגית ה'עצמי'?". שיחות, כרך ט חוברת מס' 3. יוני 1995).

אין ספק לפי זה שאצל אדם המתמודד דרך קבע בבחירה בין טוב לרע, קיימות שתי מערכות חשיבה, חשיבה רעה וחשיבה טובה, עד שיש מקום להגדירם כפיצול של ה"אני". ואכן פרופ' נוי מדבר גם על ההגדרות המאנישות את הכחות השונים שקיימים בתוך האדם:

• "פרויד תיאר את מנגנוני ההגנה בצורה מאנישה כאילו היה זה 'צנזור' המוצב בשערי המודע ובוחן בקפידה כל פרט מידע להתיר לו את הכניסה, ואם כן – באיזה צורה או תחפושת. בשנים האחרונות ניסו הוגים רבים להתפטר מדימוי בלתי מדעי זה ולהציע כל מיני ניסוחים חילופיים אך כנראה ללא הצלחה רבה. במאמרי "שיחות אודות האנתרופומורפיזם" גרסתי שהגישה המאנישה המתיחסת ל'בלתי מודע' 'מנגנוני ההגנה' או /מנגנוני האני' כאלו היה איזה גורם X בעל הגיון אוטונומי משלו גורם המעבד אינפורמציה שוקל ומקבל החלטות היא כה מרכזית לפסיכואנליזה עד כי לא ייתכן כלל הסבר חילופי" (שם).

גם המשמעות הרבה שייחסו הקדמונים לחלומות היתה כחלום ללא פתרון לפני חכמי העת החדשה, לא קשה לנו להבין את הבבלים והמצרים שחלומותיהם היו בעיניהם כבטויים של רוחות רעות ואלים זועמים. אך חכמי ישראל מה להם ולהאמין בחלומות? משפט מפתח אחד נמצא בדברי חכמינו: "כל החלומות הולכים אחר הפה" (ברכות נז:), השלכות החלום על חיי האדם תלויים בתפיסתו את היחס בין החלום לבינו. ברור שחכמים לא בטלו בזה את כל משמעות החלום כפי שיקבע כל "פה", והמדובר בפתרון מקצועי. מאידך קובעים חכמים כי יש והחלום כולו מושפע מהרהורי הלב (שם נו. וכן נז.), ולכן גם בדרך כלל "אין חלום בלא דברים בטלים" (ברכות נה.).

ד"ר מיכה אנקורי (פסיכולוג אנליטי) אומר על כך:

• "פרויד היה פורץ הדרך. בגאוניות בלתי מוסברת הוא יצר קשר בין הבנת הנפש להבנת החלום. בדיעבד אנחנו יכולים לומר היום, שפרויד הצטרף למסורת ארוכה של תרבויות קמאיות שראו בחלום מסר עמוק ומשמעותי ביותר… לפרויד היה צורך עמוק לחסות בצילו של המדע. בעיקרו של דבר הוא ראה בחלום תוצאה סיבתית של הדחקה, אולם הוא לא התעלם מכך, שעולם החלום מגוון ועשיר ביותר ואף כתב מאמר על חלומות נבואיים" (צבי ינאי – החיפוש האינסופי – שיחות עם מדענים הוצ' עם עובד עמ' 94-95).
• "יש לנו דיווחים גם על עתיד שנחזה בחלומות והתקיים" (שם עמ' 101).

ביטויים נוספים לתגליות הפסיכולוגיה המודרנית המנוסחות כבר בדברי חז"ל, מתוך הספר "אוצר הרפואה והבריאות (גולדשטיין ושכטר, הוצ' דביר 1960) מתוך הערך "הפסיכואנליזה והיהודים":

• "בספרות המקראית והתלמודית מוצאים אנו חומר רב על סיבוכי הנפש וריפוייה… במסכת מגלה (כה) מוצאים אנו סיפור על מחפש פשעים שדרש לקרוא בבית הכנסת שבלוד את הפרק ביחזקאל "הודע את ירושלים ואת תעבותיה", וכשהלכו ובדקו מצאו שמץ של פסול המאשים עצמו. במס' קדושין מוצאים אנו פתגמו של שמואל ירחינאי הרופא "כל הפוסל במומו פוסל". בשתי דוגמאות אלו מוצאים אנו את העיקרון הפסיכואנאליטי של מנגנון תשליכי (פרוז'אקטינג מיכאניזם), היינו של מציאת מקור התורפה והחולשה והחזרתו למחפשו אצל אחרים".
• "בילקוט שמעוני אנו מוצאים את ביאורו של רבי עקיבא על הפסוק בתהלים קג ישלח דברו וירפאם שה"דבר" בעצמו הוא המרפא, הדרישה להשיח את הדאגה בלב האיש נוסף לדרש של ר' עקיבא מוכיחים על סוד הצירוף או הקאתארזיס הפסיכואנאליטי של הזמן העתיק" (ע"כ גולדשטיין ושכטר).
• תופעה פסיכולוגית (או פראפסיכולוגית) נוספת המוזכרת בתלמוד, היא "דז'ה וו" – הידיעה הנפשית המוקדמת (כביכול ?) על אפיזודות ואירועים בחיים. ובתלמוד מגלה ג. – אף על גב דאינהו לא חזו, מזלייהו חזי.

הפסיכולוג הנודע קארל יאספרס (בספרו Einfuhrung in die Philosophie, עמ' 13) עומד על התופעה שילדים שואלים לעתים שאלות ומעירים הערות הנראות כחודרות לעמקי הפילוסופיה, ושגילויים מטאפיסיים מצויים במצבן ההתחלתי של מחלות רוח. והוא מוצא טעם עמוק בפתגם 'ילדים ושוטים אומרים את האמת'. מבלי לדעת שר' יוחנן כבר אמר "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים ונתנה לשוטים ולתינוקות", (ב"ב יב:).

 

 

האדם לפי חכמי ישראל לעומת העמים האליליים

תפיסתם של עמי קדם

• האדם נקלע לעולם ונתון לשבט אפם של האלים והכחות השונים.
• יצירת העובר הוא פרי כח ההתהוות השולט בעולם.
• כח החיים מתפתח ע"י כח ההתהוות.

.

• במשך תהליך התפתחותו העובר הופך לאדם.
• אין גבול ברור בין יצור מתהווה ובין אדם.
• אין שליטה על הזרע ותכונותיו.
• העובר אינו אלא מין מרק כחות ורכיבים, 'אדם שבדרך'.
• חיי העובר נובעים מכח ההתהוות שבעולם, התהוות זו היא פרי כח האב או הפיזיולוגיה של האם
• האדם הוא כח אחיד.
• החלום הוא היחשפות לכחות דמוניים.

 

 

 הערות:

[1]כל הדברים האלו מבארים את כוונת חז"ל במסכת נדה ל. שלא כדברי יצחק בער (ציון תשיח-יט) שרואה בדברים "שיטה אפלטונית מובהקת… והדברים הנוגעים לשהיית הולד במעי אמו הוכנסו ע"י מעתיקים משונים ומאוחרים". דבריו של בער הם המשונים, כאשר הוא מסביר מאמר בהקשר היסטורי מוטעה לאחר שהוא קובע כי רובו הוספה מאוחרת ומשונה..

[2]ראה: The Changing Concept of Epigenetics, Eva Jablonka and Marion j. Lamb, Annals of the New York Academy of Sciences 981:82-96 (2002).  על אפיגנטיקה ראה עוד: תורשה זה לא רק בגנים, מכון דוידסון.